Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיכאל בורמנס’

  1. סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)

למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה

לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.

כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.

*

  1. הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)

גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.

הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.

*

  1. Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה

תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.

הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).

בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה

*

  1. אדוניס

זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה

חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.

על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ

העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.

*

  1. נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)

גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה,  גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.

הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.

עוד עצים בעיר האושר

עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)

ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל

או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

עוד על פרנסיסקו דה גויה

עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)

ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)

Read Full Post »

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, איור להנזל וגרטל

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

הנזל וגרטל

*

  1. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט,

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, מתוך אויסטר, מימין מתוך ראשס, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

  1. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

מ

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

  1. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

the-swimming-poolMB

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

אני לא יודעת איך זה בדרך כלל, אבל בתוך הדייסה שבראשי יש דימויים חזותיים שאזוקים לטקסט מסוים. אפילו יותר מאזוקים – כמו תאומים סיאמיים שחולקים אברים חיוניים. למראה התלבושות הפיסוליות והארכיטקטוניות של המודרניזם, אני תמיד חושבת:

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז, בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

השמלה המנוסרת שייכת לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הנפלא (כה נפלא שהקדשתי לו בשעתו ארבעה פוסטים, עניין חסר תקדים ותאחיר בעיר האושר. זה הראשון בסדרה) של הדאדאיסט קורט שוויטרס.

וגם אם בניסור הפוטוריסטי דבקה איזו אלימות היא מעולם לא החשיכה את המילים. בצדק או שלא – מעולם לא לקחתי את האלימות המוחצנת הסוחפת וקלת הדעת של הפוטוריסטים ברצינות.

"הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה" כתב קורט שוויטרס.

חשבתי שאי אפשר להפריד את המילים מן התלבושות המפוסלות של אוסקר שלמר. אז חשבתי, עד שראיתי את "אין מתוק מזה", התערוכה של מיכאל בורמנס (Michaël Borremans) במוזיאון תל אביב, והמילים ערקו לסרטון שלו "משקולת". הניסור חלחל מהחצאית לילדה.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

יש הרבה אופל בעבודות של בורמנס, בצד הומור קפקאי (דו-צדדי) והרבה ניכור ואימה שקטה. לא באמת שקטה, כאילו לחץ מישהו על כפתור המיוט וההשהיה.

כשהייתי קטנה היו לי חזיונות: פעם נשכבה לצדי בובה קטנה שחורה ודיברה אלי בזעף בשפה לא ברורה. קראתי לאמא שלי וכשנדלק האור הבובה נעלמה. ופעם כשהייתי חולה אצל סבתא שלי, רכבו שדים זעירים על הדלת; הם טיפסו עליה, החליקו ונשמטו ופטפטו בקולות צווחניים עם מכשפה קטנה מושלמת שהתיישבה על הידית. ופעם אחרת ראיתי בתוך הכרית איש יושב בגבו אלי מוגה באור של מנורת קריאה. מרוב התרגשות הרמתי את הראש והחיזיון לא חזר אף שהדקתי את הפנים לכרית עד מחנק. אחר כך גדלתי והחזיונות פסקו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס (אני מרית הייתי שם)

.
העבודות של בורמנס הן כמו הבלחות מן העולם הזה של החזיונות, עולם שהוא לא בדיוק תת מודע, הוא פחות כאוטי ונזיל ונדיב. זה יקום מקביל ומרתפי, נטול חמלה; לעתים ממוזער וצעצועי (אבל לגמרי חי וממשי) ולעתים מוגדל מדי. ולצערי, ואולי לא רק לצערי, יש לי גישה ישירה אליו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

הילדה מ"משקולת" היא לא היחידה שנוסרה (ואם לא די בכך יש להן צמות, וכמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת). העבודה שלמעלה הזכירה לי, שפעם לפני שנים, אחותי פרסמה בעיתון שהיא מעצבת ותופרת שמלות לילדות. והגיע איש כדי להזמין ממנה כביכול מדים לפנימייה חדשה לילדות. במשך שעה ארוכה הוא הסביר לה שהפנימייה דוגלת בחזרה ליד הקשה בחינוך, כשהתלבושת היא מעין כלי עזר שמסמל ומממש את השיטה. למשל חצאיות קצרות שגונן אדום כהה של דם כדי לרמוז על הלקאה. אחותי שהיתה אז לא מבוגרת בהרבה מילדות הפנימייה המדומה, הסבירה לו בלהט שהיא מתנגדת לשיטות חינוך כאלה מכל וכל ולכן לא תוכל לעזור לו. (ובינתיים התברר לי שאני לא רוצה יותר לדובב את התמונות, שידברו בעד עצמן).

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011 (קטן)

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב"

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב" מאוסף האחים גרים. מתחת לאיצטלה השטותית של המעשייה נמצא סיפור על נערה שנחטפה ונאנסה. עוד בפוסט הזה

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

*

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור"/"העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזקן" (2010)

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור", ציור שנקרא גם "העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזָקָן" (2010)

והמלאך הזה פשוט עושה לי חשק לבכות.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

לזכרה של ליאורה חיות

*

עוד שמלות מנוסרות (עכשוויות, של ויקטור ורולף) כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

עוד באותם עניינים –

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ביאליק נגד כלת הארנב (איורי נפש)

טבח החפים מפשע (איורי נפש)

שמלת הכאב של רבקה הורן

כחול הוא צבע שערך הצהוב (הראשון בסדרת אנא בלומה)

הפוטוריסטים ואני

*

Read Full Post »

"ועכשיו," כמו שאומר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "לחלקה השני של הטרגדיה."

זהו הפוסט השני על איורי "ספר סיפורי הארנבת" של תום זיידמן פרויד. וזה גם הרגע שבו סטיתי מדרך הישר. הוא קשור להרצאה באי אילו עבותות אך עומד ברשות עצמו.

ונתחיל מהתחלה.

1.

ב1922 יצא לאור בגרמניה, ספר בשם "מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), אוסף של עשר מעשיות שבחרה ואיירה תום פרויד (רגע לפני שהתחתנה והוסיפה את הזיידמן לשמה).

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

בין המעשיות היה "כלת הארנב", סיפור מס' 66 מאוסף האחים גרים, וזהו תקצירו:

לאישה אחת יש בת וגן כרובים. ארנב מתגנב וזולל את הכרובים. הבת נשלחת לגרש את הארנב והוא מפתה אותה לרכוב על זנבו וחוטף אותה לבקתתו. חתונתם נערכת מתחת לקשת בענן. הכלה נשלחת לבשל לאורחים אבל לא מפסיקה לבכות. לבסוף היא מכינה בובת קש, מלבישה אותה בבגדיה ונמלטת הביתה לאמא. כשהארנב מגלה את הבובה הוא מסתלק בבושת פנים.

כשהארנב מפתה את הילדה לשבת על זנבו ("זנבנבו" בתרגומו המדגדג של שמעון לוי) הרמיזה המינית ברורה. ואולי אפילו קודם לכן, ברגע שבו הוא פולש לגן; הגן הוא הבבואה המטפורית של הילדה, כמו בשיר השירים: "גן נעול אחותי כלה". ואל הגן הבתולי הזה פולש לו ארנב ומתחיל לזלול כרובים… ואחרי הפיתוי/חטיפה מגיעה החתונה הכפויה, כלומר האונס, שמסתיים בתחבולה ובמנוסה בוכיה.

האיור של תום ל"כלת הארנב" הופיע כבר על כריכת הספר, וכך הוא נראה בתוכו: כלה בוכייה שמתגוננת ממגעו של החתן. העורב הוא הכומר המשיא אותם (בסיפור יש גם שועל-שַׁמָש).

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, לחצו להגדלה

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922,

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט בתקריב), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

אבל שימו לב לזנב המפתיע המזדקר מתוך המכנסיים; זאת לא הפקעת הפונפונית המקובלת (שגם תום עצמה מקפידה לצייר באיורים אחרים) אלא זנב שמזכיר את אחד משירי הילדה הנאנסת, ב"צחוק של עכברוש" של נאוה סמל:

יש לי חבר עם זנב
ולו ארבע רגליים
גם לסטפן יש זנב
ושלו בין שתי הרגליים.

זנבות של ארנבים. איירה תום זיידמן פרויד. משמאל זנב פקעת צחור כמקובל, מימין זנב החוטף (ראו שיר למטה)

מצאו את ההבדלים: שני זנבות ארנביים, מתוך "ספר סיפורי הארנבת". איירה תום זיידמן פרויד

האיור של "כלת הארנב" מופיע כאמור, גם על כריכת הספר וגם לצד הסיפור. אבל רק בַּפורזץ (הנייר שמודבק על הכריכה הפנימית ומחבר בינה לבין גוף הספר), בחסות הקוטן, הטַפּטיות והצדדיות, הרשתה לעצמה תום זיידמן פרויד לבטא את מלוא הכאב והמשמעות:

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד, לחצו להגדלה

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

החצאית מורמת, הידיים כל כך מתוחות מעל לראש שיש תחושה שהן אזוקות. הארנב מוכן להסתער. התנועה בפורזץ כולו – מלמעלה למטה – תומכת בנפילה ובהסתערות.

ואני לא יכולה להתאפק מלהוסיף את העבודה המטרידה הזאת של מיכאל בורמנס שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב.

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

*

2.

באותה שנה כאמור, נישאה תום פרויד ליעקב זיידמן. השניים הקימו את "פרגרין" (הלך, נווד) הוצאת ספרים לילדים. ב1922 הם פגשו את ביאליק וביחד איתו יסדו את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים ונוער בעברית.

ב1923 תרגם ביאליק את ה"מעשיות הקטנות". הן יצאו מחדש בהוצאת אופיר, בשם "עשר שיחות לילדים".

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בעברית, בתרגום ביאליק. כריכה חדשה בתכלית, איירה תום זיידמן פרויד

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בתרגום ביאליק ובכריכה חדשה בתכלית שאיירה תום זיידמן פרויד

אם בספר הגרמני ניכרים עדיין שרידי הקו הלירי המסולסל של האר-נובו, הרי בגרסה העברית תום כבר ערקה לקו הגיאומטרי והנקי של עידן המכונה. אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא ש"כלת הארנב" הודחה מן הכריכה לטובת איור תמים וילדי. והפורזץ? בוטל. אומרים, כדי לחסוך בעלויות, למתן את הנופך הארכאי, השד יודע. אבל אם תשאלו אותי, ביאליק העלים את הפורזץ בגלל הסקס, בגלל האונס של "כלת הארנב".

גם האיור בגוף הספר כובס מעט: העורב המבשר רעות הוחלף בציפור תמימה, הזנב הולבן ושויף והכלה הולבשה בגרבונים כחולים (אם כי זר הכלולות חסר הצבע קצת דומה מדי לזר קוצים וגם קצת מתחרז מדי עם קרעיו המחודדים של הארנב).

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

*

3.

אין לי הוכחות, רק אינטואיציה חזקה (וראיות נסיבתיות), ש"כלת הארנב" היא שהולידה בסופו של דבר את ספר סיפורי הארנבת. ובכל מקרה – תום זיידמן פרויד לא הרפתה מן הסיפור. "כלת הארנב" נכללה גם בספר סיפורי הארנבת וזכתה לאיור רביעי:

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת"

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת", לחצו להגדלה

לפעמים, כשאני מתבוננת באיורים, הם נהיים דקים ושקופים, ואני כאילו רואה ושומעת את השיחות שמתנהלות מאחורי הקלעים. אני מתארת לי שביאליק הפוריטן אמר לתום, "למה שלא תציירי ארנב חמוד וטבעי במקום לצייר ארנב-איש?

ותום אמנם צייתה. לפחות לכאורה.

כמו ברוב האיורים ב"ספר סיפורי הארנבת" היא ציירה כמה סצנות בו-זמנית, ללא חציצות של קומיקס: הילדה שמנסה לגרש את הארנב הזולל היא אותה ילדה שבורחת עם אותו ארנב, והקשת של החתונה כבר ממתינה מעבר לגדר.

כשהכול מצויר באותו מרחב נוצרים קשרים חדשים בין הדימויים; הילדה בחלון כמו מזהירה את עצמה לא לברוח עם הארנב (אבל אלאס, היא לא שועה לאזהרתה).

ככלל, האיור הרביעי הרבה יותר מוצפן מקודמיו. זה לא איור מימטי (שמחקה את המציאות), אלא סימבולי ומרומז.

הזנב הצחור והעגלגל היה תמים לגמרי לולא שוכפל בכנפי הפרפר המרחף לרגלי המוט הפאלי של הגדר כמו זוג ביצים. וכיוון שבסיפור כתוב במפורש שהילדה מתיישבת על הזנב – אני אשאיר לכם לנחש מה מצויר פה בעצם.

A4Mזאת ועוד: בקתת הארנב צבועה בכחול ואדום של בגדי הילדה, והפתח שלתוכו דוהר הארנב הוא לפיכך הפתח של גופה. ובהמשך לכך: כחול ואדום הם לפי המסורת הנוצרית צבעיה של מרים הבתולה, ותום עושה כאן בין השאר, מחווה איורית לציורי הבשורה, שבהם המלאך גבריאל מודיע למרים שרוח הקודש תיכנס לרחמה.

ברוב ציורי הבשורה למרים הרחם נרמז ומסומל על ידי חפץ או אלמנט מרחבי (ראו מתומאס מאן ועד פין-אפ גרלס), למשל על ידי פתח, לעתים מוולן, שנמצא ברקע, במרכז התמונה, בעוד גן העדן של החטא הקדמון מצויר מעבר לחומה.

הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. בבשורה של פרה אנג'ליקו (ציור מופלא שבסודותיו התעמקתי בעבר) זהו המסדרון שאליו מצביע המלאך, והגן כאמור, מעבר לחומה:

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו,

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452

ואילו אצל ויטורה קרפצ'ו אפשר לראות בפירוש איך הקו הזהוב של הרוח המעַבֶּרת חודר לפתח-רחם המוולן:

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526

ייתכן שהציור של קרפצ'ו היה המודל הספציפי של תום (במודע או שלא, זה לא באמת משנה). יש משהו דומה במבנה, במרובעים האפלים, בגדר שמעבר לה נמצא החטא הקדמון: גן העדן במקרה של קרפצ'ו, קשת החתונה הכפויה אצל תום זיידמן פרויד.

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

הרפרנס הזה לציורי הבשורה, ספוג אירוניה חתרנית. אני לא יודעת אם תום עושה לביאליק "קרניים" מאחורי גבו (סביר שלא, היא כבדת ראש מכדי ללגלג על ההתכחשות שלו לאביוז), או שהיא משתמשת בתולדות האמנות כדי לצעף את המשמעות ולהוריד אותו מעל גבה, או שהיא באמת מנסה לרַצות את ביאליק ופשוט לא מצליחה לשקר, לכבוש את מה שהיא מרגישה.

אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
(מתוך המאמר החשוב והמעורר של פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים")

וכך או אחרת – ביאליק סילק את המיניות מן הדלת ותום זיידמן פרויד החזירה אותה מהחלון בלבוש נוצרי.

זה אירוני במיוחד לאור המאמצים שביאליק השקיע ב"גיור" המעשיות. בתרגום של "כלת הארנב" למשל, הוא הפך את העורב ל"רב המסדר את הקידושין".

בזמן שכתבתי את הפוסט קראתי את מה שנותר מהתכתובת בין הזיידמנים-פרויד לביאליק (ושוב תודה לאילה דרורי, שהעבירה לי את המכתבים). גם הניסוחים החריפים והנואשים ביותר עוסקים בעניינים טכניים וכספיים. אבל ככל שהתעמקתי באיורים – ואני לא מתייחסת רק ל"כלת הארנב" ול"ארנב שהתחתן פעם" שנחתכו מן הספר המתורגם, אלא גם לכל מה שעוד יעלה בפוסט השלישי והאחרון – ככל שהתעמקתי באיורים השתכנעתי שהסכסוך הכלכלי הוא רק המכסה על סיר של מחלוקות אמנותיות, רגשיות וחינוכיות. ביאליק ש"גילה" ואימץ את תום זיידמן פרויד גם נטש אותה והתכחש לה, אחרי שהבין שבשתי השאלות המהותיות – מהי ילדות ומהי אמנות***? – לא שוררת ביניהם שום הסכמה.

ולא, לא שכחתי שאני חייבת לכם עוד הבדל ענקי בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבים של פרייהולד. הוא נמצא בחלק הבא בסדרה: איורי נפש, חוק שימור הכאב

*

*** כל מי שיקרא את מאמרו היפה והמשכנע של גדעון עפרת על ביאליק והאמנות, ואת הפוסט הקודם שלי תמצית האמנות, יבין שגורלה של השותפות בין תום זיידמן פרויד לביאליק נחרץ מראש. לענייננו, על רגל אחת – עפרת מתאר שוב ושוב את "סלידתו של ביאליק מהאמנות האוונגרדית" ואת תיעובו המוחלט לאקספרסיוניזם הגרמני. איך ביאליק וטולסטוי (שעם רבים מהגיגי האמנות שלו הזדהה ביאליק) "תקפו את האמנות האוונגרדית כאמנות חולנית, יצרית ומושחתת … כך, למראה ציור עירום של ז'יל פאסקין … הסתייג ביאליק מה"פורנוגרפיות" של חלק מהיצירות." [ורק תארו לעצמכם שוב, מה הוא חשב על כלת הארנב]

*

קשור (לתום זיידמן פרויד, לפורנוגרפיה, לחנה'לה ועוד)

ילדה, חוה, צלובה

*

על התעללות מינית מוצפנת וחצי גלויה באגדות ילדים

עץ השיער (הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

הנפש היא קוסמת גדולה

*

ובמבט לאחור

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

*

ותזכורת

הדסטארט לדיסק של "יואל אמר"!

סדרת מפגשי לימוד עם שועי רז

*

Read Full Post »