Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מטפורה’

התחושה היתה שהוא נמצא בעולם אחר, שכיסה והסתיר את העולם הרגיל והמוכר לו כפי ששטיח מכסה את הרצפה. הרצפה עדיין נמצאה שם, מתחתיו, אבל רגליו דרכו על השטיח המכסה אותה, והשטיח הזה היה ספוג כשפים כפי שהעשב היה ספוג טל.

כך מתארת אדית נסביט (בתרגומה המלא חן וחיים של הגר ינאי) את כניסתו של ג'רלד, אחד מגיבורי "הטירה הקסומה", לגן הטירה המכושף, הזרוע מקדשים קטנים: מקדש פלורה אלת הפרחים, מקדש דיוניסוס, אפולו, ואחרים. בהמשך יתעוררו פסליהם לחיים. אלים ויצורים מיתולוגיים יירדו מכניהם, ישחקו וישתכשכו באגם הלילי בחברת פסלי ענק של לטאות פרהיסטוריות, ויקנחו במשתה ונשף מחולות.

.

לטאת אבן קמה לחיים. "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט, אייר פול זלינסקי 1992

המשתה והנשף הם שילוב בין "פרימוורה" של בוטיצ'לי (כולל ממטרי ורדים ואלות רוקדות במעגל, רק שאצל נסביט כולם פסלים, ואין צורך בעצי פרי, מושיטים יד וקוטפים איזה פרי שרוצים), ובין "נעורי בכחוס" של ויליאם אדולף בוגרו. נסביט מתעלמת מן העירום כמובן, ומוסיפה עוד כהנה ברוב חן, למשל אלות שיושבות על המדרגות היורדות לבריכה ומשחקות 'סבתא סורגת' בחוט שיש לבן.

ויליאם אדולף בוגרו, נעורי בככוס (1884). לחצו להגדלה

סנדרו בוטיצ'לי, פרימוורה, 1428, לחצו להגדלה

.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה בילדותי. ועד היום לא פג קסמו אף שאני חושבת בדיוק להפך: שום שטיח קסם לא נפרש על רצפת המציאות. בדרך כלל זו הרצפה שמונחת על השטיח וחונקת ומשתיקה את הקסם, ורק לרגעים כשהיא מוּסרת או מתמוססת, הוא משתחרר פתאום ונחשף.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מגב הספר:

מי מאיתנו לא היה רוצה טבעת קסמים המגשימה כל משאלה? עבור ג'רי, ג'ימי וקתלין – שלושה ילדים בחופשה שיצאו לחפש קצת הרפתקאות – זוהי אינה רק משאלת לב. בטירה הקסומה שאליה הם מגיעים במקרה, החלום הופך למציאות. אבל במהרה יוצאת הטבעת מכלל שליטה, ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: פסלי אבן קמים לתחיה, דחלילים קורמים עור וגידים והופכים לאדונים וגבירות מנומסים, ואלים מהמיתולוגיה היוונית עורכים נשפים לאור הירח. הטירה הקסומה הוא ספר שיש בו הכל: הרפתקאות מסעירות, מצבים מצחיקים עד דמעות, רגעים מרגשים, ובעיקר – מלוא חופניים קסם טהור.

אחד שיודע, אמר לי פעם שכל הספרים של אדית נסביט הם אותו דבר. אני לא מומחית לכתביה, אבל כשקראתי לאחרונה את "חמישה ילדים והזהו" הבנתי את כוונתו. גם ב"חמישה ילדים והזהו" מתמודדת חבורת ילדים עם משאלות שהשתבשו והסתבכו ואפילו האמצעים דומים, אבל בכך מסתיים הדמיון; בעוד ש"חמישה ילדים והזהו" (הנלבב לכשעצמו) הוא פיתוח של אגדת משאלות מבוזבזות (מסוג שני הזקנים הנרגנים שמבזבזים את מתנת הפיה על הדבקת נקניקיות הדדית לפרצופם והסרתן), "הטירה הקסומה" הוא מסע (לא לגמרי מודע) ללב הקסם ולכן גם לעומק נשמתי.

למי שלא מכיר את הספר הפרק הראשון הוא קצה חוט; מומלץ לקרוא אותו עד תומו.

הקסם מתחיל במשחק תיאטרון: מיבל, אחייניתה של האישה המשגיחה על הטירה, מתחפשת ליפהפייה הנרדמת. הילדים שמוצאים אותה פועלים בהתאם (כלומר אחד הבנים מעיר אותה בנשיקה) על אף הספקות. אחרי שהיא "מתעוררת" היא מובילה אותם לאחד מחדרי הטירה. כדי להוכיח את זהותה הנסיכית היא מורה להם לעצום את עיניהם ולוחצת על קפיץ סודי, וכשהם שבים ופוקחים אותן החדר כולו רושף ומנצנצץ בשלל צבעים. מסביב לקירות צצים מדפים ועליהם מונחים "תכשיטי זהב וכסף, נזרי יהלומים, ענקים של אבני אודם ושרשרות ברקת ופנינים, כולם מדהימים בהדרם הדמיוני על רקע הקטיפה הכחולה הדהויה." בין האוצרות ישנם כמה תכשיטים עקומים וחפצים משונים ממתכת עמומה. מיבל טוענת שאלה חפצי קסם; הטבעת למשל, היא טבעת היעלמות. זה חלק מן המשחק שלה, מהעמדת הפנים, אבל כשהיא עונדת את הטבעת היא נעלמת, וגרוע מזה, היא לא מסוגלת להסיר את הטבעת מאצבעה. בהמשך יתברר שקסם הטבעת הוא נזיל ומשתנה לפי מה שאומרים עליו.

משחק התיאטרון הוא רק הראשון באמנויות-הכאילו שמובילות את הילדים מן המציאות לעמקי הקסם. לא בכדי אלה דווקא חפצי האמנות (הפסלים, ואחריהם הדחלילים שיצרו הילדים) שקמים לחיים.

כיוון שכל האיורים שמצאתי מכזיבים אני מחליפה אותם בציורים של אנטואן ואטו (1684 – 1721) הקליל והמלנכולי, התיאטרלי והעכשווי מכל ציירי העבר, שתמונותיו זרועות בעשרות (אם לא מאות) פסלים שנראים כאילו אוטוטו – ואולי כבר – קמו לחיים.

מתוך, ז'אן אנטואן ואטו, Les Plaisirs du Bal (1715-17). ראו את עלמות השיש האלה, איך הן פוזלות אל ערימת האוצרות.

מתחת, התמונה המלאה ממנה נלקח הפרט שלמעלה. לא אתפלא אם היא שמשה השראה לאיור הפותח של ה. ר. מילאר, המאייר הראשון של הספר:

ז'אן אנטואן ואטו Les Plaisirs du Bal (1715-17)

איור ה. ר. מילאר, מתוך "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט

.

והנה עוד שני תקריבים, משני ציורים נפרדים, של הפסלים הכמעט חיים של ואטו. מימין – דווקא האדם נעמד כמו פסל, בעוד שהפסל כמו רוכן לראות משהו שאיננו רואים. האֶרוֹס הפיגמליוני הוא דו צדדי; האדם נמשך אל הפסל וגם הפסל (משמאל) כמו פושט את ידו אל האיש מתוך שינה. לחצו להגדלה.

ז'אן אנטואן ואטו, פסלים ובני אדם (שני פרטים מתוך עשרות).

.

ובחזרה לטירה הקסומה, לא רק התיאטרון והאמנות הפלסטית סוללים את הדרך לקסם. לג'רלד, אחד מגיבורי הסיפור, יש נטייה מעצבנת-משעשעת (תלוי את מי) להמיר את המתרחש סביבו לצורת סיפור, בזמן אמת. זה יכול להיות רגע טריווליאלי כמו:

"לגיבורינו לקח רק רגע להבריש את שערו ואת בגדיו ולשטוף את פניו וידיו," אמר ג'רלד ומיהר להתאים את פעולותיו למילים שאמר.

או לחילופין –

האביר העשוי ללא חת [מעיד ג'רלד על עצמו] הראה להם את הדרך, משאיר לנושאי כליו הבורים להחליט אם להצטרף אליו או לא.

וכן הלאה. הרווח בין "אם היינו בתוך סיפור בטוח שזאת היתה טירה מכושפת" כמו שאומרת קתלין, לבין – זאת באמת טירה מכושפת, מתבטל בלי משים. כי הספרות היא המצמצמת הגדולה של המרחק בין המציאות לקסם. העולם הלא נברא במילה. כמאמר המשורר הקוסם אברהם סוצקבר – "אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים."

בתקופה הקצרה שבה חבשתי את ספסלי (ביטוי משונה ומצחיק) החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב למדתי גם קצת בלשנות. ונדמה לי שזה היה נועם חומסקי הכוכב הבלתי מעורער של הקורס, שהגדיר מטפורות כ"סטיות". אני זוכרת כמה נעלבתי בשמן, ועד היום אני חושבת שזו שטות צרת אופק של מי שרואה בשפה משרתת של המציאות. והלא השפה היא גם אדונית שאינה מרותקת ל"חוקי הטבע". היא קרובה לקסם באותה מידה שהיא קרובה למדע. כמו שאומר ג'רלד לעצמו בזמן ביושבו בקרון המחלקה השלישית של הרכבת: "אני לא מבין איך רכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית." ונסביט, שמציצה מעל לכתפו מעירה: "אך הם יכולים."

האמנות היא להקת החימום של הקסם בספר: משחקי תיאטרון, פסלים חיים ולחשי מילים – מופעלים לכל אורכו בעוצמה מכשפת ומפוכחת כאחת, שמאפשרת להעיר את הקסם מבלי להתכחש למציאות, כי "הטירה הקסומה" הוא ספר על אמנות באותה מידה שהוא על קסם. וזאת רק ההתחלה. אבל חם מדי להאריך, וגם זמן הכתיבה שלי קצוב. ההמשך בפעם הבאה.

*

עוד על קסם בעיר האושר (קשה לבחור)

משהו קצר על משפחת המומינים – או שירה וקסמי חפצים

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (הספר)

המוצא של הילדה אילת

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

מסע בין אצבעות

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

"את תצטרכי לטפל כמובן בכל נסיך לגופו" (על מרי דה מורגן האחת והיחידה)

מוצא הפנטזיה על פי ספר הדקדוק הפנימי

*

ושתי הודעות:

עוד הזדמנות לראות את ההצגה הפולחת לב ומצחיקה "אקס חמותי החורגת" בתמונע, ימים ב' ג' 10-11.7 ב- 20:00

ואחותי היקרה ממשיכה לארח בביתה את סדרת חלונות לנפש. ביום חמישי הקרוב ה13 ביולי ייערך מפגש עם סימונה חנוך שתדבר על אגדות המוות ההפיך (זו היא שהעניקה להן את הכינוי הקולע הזה) והדיכאון ככוח מרפא. כל ההכנסות לעזרת משפחתו של ילד אהוב שחלה בסרטן. כל הפרטים פה.

Read Full Post »

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

קיי בלגוואד

קיי בלגוואד

שלוש תמונות מתקיימות בו בזמן בדימוי הלירי-ברוטלי-מחויך של קיי בלגוואד. הן מאירות ומעקמות זו את זו וממלאות את הרווחים ביניהן במתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש שבו מתהדרת כידוע, כל מטפורה טובה.

האישה שלמעלה, גם מחליקה בסכין גילוח את קמטי העץ המגולפים שלה – וכך בדיוק (ראו בתמונה למטה) נראות עקבות איזמל:

מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

עקבות איזמל. מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

והיא גם מתגלחת. קודם כל מתגלחת.

ואני מנחשת, בלי אחריות ובלי הוכחה, שההשראה לדימוי היה הצילום הזה של הלמוט ניוטון:

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה==).

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה).

והיא גם בוכה. בגרסת הבכי שבבי העץ / הזיפים הנושרים הם דמעות והפס המגולח הוא השביל שהן רוחצות על פרצוף מלוכלך.

משמאל הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין הת'ר גייבל (השיער פה הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

משמאל, הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין עבודה של הת'ר גייבל (השיער אצל גייבל הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

*

תוספת מאוחרת בעניין המצב והעצב. נגמרו לי המילים ונזכרתי בעבודה הזאת של האמן האירני פרהאד מושירי. הנה היא מרחוק וגם מקרוב.

life is beautiful פרהאד מושירי, מתוך הפוסט הזה

life is beautiful פרהאד מושירי

life is beautiful פרהאד מושירי. מבט מקרוב

life is beautiful פרהאד מושירי. פרט, מקרוב

שתי התמונות מתוך לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (אמנים על סכינים)

*

עוד על שיער בעיר האושר:

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

עץ השיער

פיתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

במה נפגשים אדונים?

דניס סילק, הקדמה

*

Read Full Post »

והפעם שיר פחות מוכר (לא חוכמה, רוב השירים פחות מוכרים מ"מיכאל"), ולכן אקדים ואצטט אותו וגם אסביר איך הוא ממלכד מאיירים. אין לי מושג איך עלה בדעתה של גוברמן האיור הנפלא הזה (נפלא באופן אחר מזה של דוד פולונסקי), אבל מתחשק לי לנחש וגם לפרט את שבחו.

*

הנמר שמתחת למיטה / נורית זרחי

כשקורה לי דבר רע,
למשל מכה או דקירה,
אז אמא אומרת:
"ומה,
וחיילים לא נפצעים במלחמה?"

וכשאני מתעוררת באמצע הלילה
כי תחת המיטה יש לי נמר,
אז אבא אומר:
"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"

ואם הם יוצאים לסרט
ולא מוצאים לי שומר,
הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,
שני מהר."

ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה
יש לי נמר.

וכמה מילים על הטקסט: אז מי "צודק", הילדה או ההורים, יש או אין נמר מתחת למיטה? ובכן, כמו בבדיחה היהודית – שניהם צודקים. אלה שתי מציאויות שמתקיימות בו זמנית. השאננות ההורית מרדימה את ערנות הקוראים עד ששורות הסיום מושכות את השטיח מתחתם; כי עם כל הכבוד לפרופורציות ולקלישאות של השכל הישר – מי שלא מכיר בנמרים לא יכול לטפל בבעיות שהם גורמים.

המאייר המסכן שיתפתה להכריע לטובת אחד הצדדים (לטובת הילדה מן הסתם, כי זה שיר ילדים וכי נורית זרחי נתנה לה את המילה האחרונה וכי יותר כיף לאייר עם נמר מתחת למיטה) יחסל את החיוניות של השיר, שטמונה במסתורין ובכפילות ובמתח הקצת מצחיק וקצת מבעית.

והאיור של לנה גוברמן:

איור, לנה גוברמן, מתוך

איירה, לנה גוברמן, מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי

למה הוא כל כך נפלא, האיור? כי הוא רוקח מחדש באמצעים ציוריים את הערבוב בין המבהיל למצחיק.
מן המקום שבו מונח ראשה של הילדה ניתן לראות זנב משתרבב מתחת למיטה. היא מסיקה שיש שם נמר, אבל האמת הרבה יותר מבהילה – מדובר בטיגריס אדיר שמתנשא מעליה כמו ארז הלבנון.

ומצד שני, הטיגריס נראה כה תמים וחגיגי, שלא לדבר על העששית שהוא נושא בין שיניו להאיר את ג'ונגל הטפט. הוא בכלל לא יודע שהוא מפחיד. אני חושדת שהוא שמע שההורים יצאו לסרט ו"לא מצאו שומר" והתייצב למלא את התפקיד.

גוברמן מוסיפה לשיר את צד הנמר, את המציאות הפנימית שלו, שבה הוא בכלל לא טורף ומפחיד. ועכשיו זאת כבר אי הבנה משולשת, קצת מאיימת וגם מצחיקה וגורמת אושר.

זאת ועוד: הנמר שקשור לפחד מהחושך הוא לא רק נושא האור, הוא גם מגלם ומממש אותו בגופו: חזהו צחור כמו הילת האור ושאר פרוותו כתומה כמו הלהבה ומסורגת בשחור כמו העששית. ובמילים אחרות: כשם שסורגי העששית מגנים מפראותה של האש מבלי לחסום את אורה, כך – רומזת גוברמן על דרך המטפורה – גם פסי הטיגריס הם מעין כלוב שמגן מפראותו מבלי לחסום את טובו.

וגם הילדה עצמה אגב, היא ג'ינג'ית כמו הטיגריס וכמו האש.

אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.

כך אומר מפיסטופלס בפאוסט (בתרגום יעקב הכהן), בציטוט שמופיע גם כמוטו בפתח "השטן במוסקבה".

ובחזרה לנמר של זרחי את גוברמן: הדמיון, או שמא החושך שוחר האימה הוא שיוצר גם את האור. בלב המאפלייה ממתין טיגריס חגיגי עם עששית, זה לא רק מורכב ונורית זרחי, זה גם מנחם (כמו שאמת מנחמת, לא כמו ששקר).

"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.

.

הילדה באיור של גוברמן עוצמת עיניים. ייתכן שהיא ישנה וחולמת שהטפט מתפשט והופך לג'ונגל אמיתי. ייתכן שהיא סתם עוצמת עיניים מרוב פחד וניסיון לישון מהר, ובינתיים החדר הופך לג'ונגל כמו חדר השינה של מקס רגע לפני ארץ יצורי הפרא.

ואולי גם הילדה של זרחי עומדת לצאת למסע? באיור של לנה גוברמן יש הבטחה גדולה לסיפור; הנמר הפראי והמתורבת עם העששית והפפיון מזכיר את הארנב הממהר של אליס עם שעון הכיס והז'קט. אני חושבת שאוטוטו הטיגריס יפנה לילדה, שהיא תתגבר על הפחד, לפחות על חלקו, ותענה לו, ואחר כך תרכב על גבו, מי יודע לאן.

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

וגם אני הייתי שם. ("ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים." כפי שנכתב בסיום מלבב של אחד מסיפורי האחים גרים).

לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא, להפך! מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה===

מעל מיטת הילדה: מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה. לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא. להפך!

*

איור אחד נפלא:

בתיה קולטון וביאליק
דוד פולונסקי ומרים ילן שטקליס

עוד נורית זרחי – על טינקרטנק

ועל איורים בכלל

איורי נפש – תמצית האמנות, על תום זיידמן פרויד

על האיורים המאגיים של עפרה עמית לאחים גרים

מר גוזמאי וירמי פינקוס

זום זום, על "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ועל "זום" מאת אישטוואן בניאי

ילדה, חוה, צלובה

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

Read Full Post »

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

אתמול, לפני שלוש שנים. 

*

וקודם סטילס מתוך "ציפורנים" של פינה באוש 1982.

שדה ציפורנים: המלאכותיות של טבע בתוך מבנה ועל במה (ובמחשבה שניה, גם ה"שדה" עצמו מפוקפק מלכתחילה. ציפורנים אינם פרחי בר). והשפע, הרומנטי עד כדי תצלום פרסומת, והכאב שחשים כשהרקדנים מתחילים לרקוד על הפרחים, לרמוס אותם לא בכוונה ובדרך אגב ובלי משים. המציאות משבשת את היופי, אבל בניגוד לתצלום של אנני ליבוביץ' בהמשך, זה לא מקרר ומרחיק, אלא רק מנטרל את הסנטימנטליות ומעצים את הרגש, מוסיף מורכבות ופיוט. הלפני והאחרי והתוך-כדי של הבמה הם לא פחות ראי מהדמויות.

*

וכדי להסביר למה ועד כמה – עוד שני דימויי פרחים על דרך הניגוד וההשוואה.

בתמונה למטה – אמריקן ביוטי, סרטו המצליח של סם מנדס מ-1999. השפע קובע, כל שכן במחוזות הקפיטליזם. אבל האמת והשירה מתנוונים מן המתק והסנטימנטליה והיפיוף (מודע רק בחלקו) והשמרנות שבהצנעה האגבית כביכול, של איברים מסוימים.

.

אמריקן ביוטי (1999), סרטו המצליח של סם מנדס

.

כשאנני ליבוביץ' מצלמת את בט מידלר (בתמונה שלמטה) היא לא נופלת בפח של מנדס. השפע הדומה מוגש בבקורתיות וביובש מסוים. השקר גלוי בכוונה – בגד-הגוף השחור של מידלר והסדין הלבן מבצבצים, הגבעולים הקשים מזדקרים, ועלי הגביע הלא יצוגיים הם כמו "אחורי הקלעים" של הוורדים (ראו תקריב). אפילו מידלר עצמה היא מעין טעות בליהוק; כל כך ארצית בלי קורטוב פרה-רפאליטיות ואירוטיקה מצועפת.

אנני ליבוביץ מצלמת את בט מידלר – בעקבות הסרט "רוז" (1978), המבוסס על הביוגרפיה של ג'ניס ג'ופלין.

פרט מתוך בט מידלר של אנני ליבוביץ', גבעולים מזדקרים ועלי גביע

*

ועוד קצת ציפורנים;  זוכרים? האקורדיוניסטית שלובשת את האקורדיון כשריון, בלי לנגן, הגברים שדוחפים את הנשים אל מתחת לשולחנות, כלבי הזאב האמיתיים הנובחים על הגברים הלבושים כנשים. ("לפעמים ברגע הראשון, אנשים חושבים 'גבר בשמלה'. אחרי חמש דקות זה נעשה נורמלי. מוצא חן בעיני שכל כך מעט זמן נדרש לכך," אומרת פינה באוש בראיון, בספר החדש שיצא זה עתה בעברית). והחיוניות הסוחפת, הרצון להתחפש ולשכוח, הצחוק והכאב והאינטנסיביות הלירית, והתחושה הזאת, הקיימת בכל כך הרבה מופעים של פינה באוש, שזו לא הצגה אלא מעין מסיבה נהדרת שבה שותפים גם הצופים.

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

כמו בכל שנה אתם מוזמנים לחלק זכרונות וגעגועים.

*

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

עלייה לקברה של פינה באוש

מחווה מלבבת במיוחד  (לא שלי)

*

ועל צילומי הסלבריטאים של אנני ליבוביץ' כתבתי סדרה שלמה. זה הפרק הראשון

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »

למיטל שרון

קורה שאני רואה תצלום או ציור, אני רואה אותו ואני חושבת: זה לא כך. אני לא מתכוונת לתחושה של אני לא אוהבת את זה. אני מתכוונת לתחושה שזה נהדר, אבל משהו לא נכון. זה קשור לתחושה  האישית שלי של מהי עובדה.

דיאן ארבוס

*

הכל שאלה של יכולת הדמיון. אחריותנו מתחילה מהיכולת לדמיין. ייטס כתב In dreams begins responsibility, וזה בדיוק כך. אם לומר ההפך, במקום שבו אין יכולת לדמיין, לא נולדת אחריות. כמו שאפשר לראות בדוגמה של אייכמן הזה.

מתוך "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. דברים שרשם מישהו בגב ספר על משפט אייכמן (דומה באופן חשוד למה שכתבתי בפוסט הזה)

.

קורה שאני קוראת ספר ואני חושבת: זה לא כך. אני קוראת טולסטוי – נניח "אנה קרנינה" – וזה לגמרי זר. אני לא מזהה את המציאות. זה לא קשור לאיכות הכתיבה וגם לא לריחוק המקום והזמן; אין לי בעיה כזאת עם דוסטויבסקי, או עם סלמה לגרלף, או עם הלדור לקסנס, או אפילו עם האחים גרים; כשאני קוראת את האחים גרים אני יודעת על מה מדברים. אבל כשאני קוראת טולסטוי אני מרגישה כמו אליס בבית הארנב ולא מתחשק לי לאכול עוגות מכַווצות. לא, בעצם אני מרגישה כמו בית בלי חלונות. בית יצוק כזה, עיוור לקיומו של עוד.

אליס בבית הארנב הלבן. מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", אייר ג'ון טניאל

.

הרוקי מורקמי אינו אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (וגם לא אחד מעשרת). הוא דומה לאותה ילדה מ"אמא אווזה" ש"לפעמים היתה טובה ולפעמים רעה./ ברגע שהיתה טובה, היתה היא נפלאה./ אך לא היתה רעה כמותה כשהיא היתה רעה." ובמילים אחרות – יש הבדלים גדולים – לא רק בין ספר לספר אלא גם בין קטעים באותו ספר עצמו: קטעים חלולים, טרחניים ומרוחים, יכולים להופיע במרחק נגיעה מקטעים נפלאים נפלאים.

למרבה המזל אני כבר לא מדרגת סופרים לפי הממוצע שלהם, כלומר לפי הקירבה לשלמות. לא רק בגלל שדברים פגומים מעניינים אותי כרגע יותר מדברים מושלמים (נושא לפוסט בפני עצמו), אלא משום שלא חווים דברים בממוצע. כשמורקמי טוב – כמו למשל בחלקים של "קורות הציפור המכנית" או של "קפקא על החוף" – הוא ממפה את השטחים המתים של הרדאר הריאליסטי. הוא נותן מילים לדברים שאין להם מילים.

ניסיתי להגיד את זה פעם למישהי והיא אמרה, כן, הוא כותב על חלום ועל תת מודע. אבל "חלום ותת מודע" זה שם של גטו במציאות הטולסטויאנית ואני מדברת על מרחבים. (באמת נטפלתי לטולסטוי כי הוא מטרה נוחה; גם קלאסי וגם חזק – אני לא אוהבת להציק לחלשים – והריאליזם שלו טוטלי, בלי פתחי המילוט שמספק למשל הסגנון הגבישי הקליל-קריר של ג'ין אוסטין והפסימיות המובלעת שלה החותרת כנגד הסוף הטוב, או הגמל המיתולוגי מ"והיום איננו כלה" של אייטמוטוב, שלא לדבר על עלילת המד"ב המלווה את הספר כמו צל, או כללי המשחק השרירותיים המרסנים את הריאליזם של ז'ורז' פרק, וכן הלאה).

אני לא יודעת אם יש "תפקיד" לספרות, וגם אם יש – הוא משתנה מן הסתם, מאדם לאדם ומרגע לרגע, אבל אם שואלים אותי כאן ועכשיו – תפקידה הוא לתת לנפש מקום להתמתח שלא תתנוון או תצטמצם לתפקוד מינימלי ושרדני.

דוגמא? בקפקא על החוף של הרוקי מורקמי פוגש הזקן הנלבב נאקאטה-סאן, באיש גבוה בעל כובע מוארך משונה, מקטורן דק ואדום ומגפי עור גבוהים. האיש אוחז במקל הליכה עם ראש כדור זהוב:

תווי פניו לא היו יוצאי דופן כמו בגדיו. הוא לא היה צעיר, אבל גם לא מבוגר מאד. הוא לא היה נאה אבל גם לא מכוער. גבותיו היו עבותות וברורות, ובלחייו סומק בריא. פניו היו מבריקים באופן מוזר ולא היה לו זקן. עיניו היו מצומצמות, ועל שפתיו ריחף משהו הדומה לחיוך קריר. פנים שקשה לזכור אותם. לפני שמביטים בפנים, העיניים נודדות אל הלבוש המיוחד. אם היה מופיע בבגדים אחרים אפשר שלא היה ניתן לזהות אותו כלל.

זהו ג'וני ווקר. לא האמיתי, מהוויסקי, הוא רק לווה "ללא רשות, אם כי בתודה, את השם וההופעה המופיעים על התווית. הופעה ושם, אין מה לומר, הם דברים נחוצים." ג'וני ווקר מורה לנאקאטה-סאן לגשת למקרר:

המקרר, הצבוע צבע אבוקדו, היה גבוה מנאקאטה-סאן עצמו. כשפתח את הדלת נשמע קול נקישה יבש של מתג התרמוסטט, וקול המנוע גבר. מתוך המקרר נשפך עשן לבן כמו ערפל. צדו השמאלי של המקרר היה המקפיא, ונראה כי הוא קבוע על מעלה נמוכה במיוחד.
בתוך המקפיא היו מסודרים בקפידה כעשרים עצמים עגולים כפירות. חוץ מזה לא היה שם דבר. נאקאטה-סאן התכופף, אימץ את עיניו והביט בהם. כשהתפזר האד הלבן הבחין נאקאטה-סאן כי אין אלה פירות כלל. אלה היו ראשי חתולים.

מתברר שג'וני ווקר רוצח חתולים כדי לבנות חליל מנשמותיהם. הוא רוצה שנאקאטה-סאן יהרוג אותו. הוא נותן לו בחירה ("האין רוב הבחירות בלתי הגיוניות?"), או שנאקאטה-סאן יהרוג אותו או, שג'וני ווקר יהרוג חתולים נוספים שלכד בשק של עור. ומיד הוא נערך למלאכה. הוא שורק את שיר הגמדים "היי-הו" מתוך שלגייה של וולט דיסני, בזמן שהוא שולף כלים שונים ומשונים, מאזמלי מנתחים מנצנצים בלבן בוהק ועד שקית זבל. אני אחסוך מכם את התיאור הקריר והפרטני של הזוועה ("נכון שאני זוכה לאכול לב טרי," אומר ג'וני ווקר לבסוף, "אבל בכל פעם אני צריך להיות כולי מגואל בדם. לא, ידי היא זו המכתימה את כל מצולות תבל, הופכת ירוק לאדום. זה ציטוט ממקבת. אמנם אצלי זה פחות נורא מאשר ב'מקבת', אבל אתה לא יודע כמה אני מוציא על ניקוי יבש. והרי הלבוש שלי מאד מיוחד. נכון שהיה נוח יותר ללבוש חלוק מנתחים ולהשתמש בכפפות, אבל זה בלתי אפשרי, עוד אחד מהכללים").

האחים גרים לא היו מתביישים בסצנה הזאת, שתלבושת ג'וני ווקר מוסיפה לה מסתורין של נשף מסיכות ומנה של ניכור מותגי.

החתול במגפיים, איור: גוסטב דורה. החתול במגפיים שלו כמו זינק מן התת-מודע. לתלבושתו יש זיקה מעורפלת לתלבושתו של ג'וני ווקר. נשף המסכות והמותג אינם סותרים את רוח האחים גרים של הדמות

פעם, במהלך טיפול בדמיון מודרך דרך אברי הגוף (כיוון שהגוף הוא המקום שבו קורית הנפש "נכנסים" לתוכו ורואים שם חזיונות ומתערבים בהם לשם ריפוי. מניין מגיעים החזיונות האלה? אין לי מושג. אבל הם מגיעים, לא רק אלי, לכל אחד), ראיתי את עצמי בכליות שלי, בתלבושת היידי כזאת עם סינר ושביס ופרצתי בצחוק. המטפלת לא הצטרפה לצחוקי. מאוחר יותר הסבירה לי שבמקום שבו יש כאב גדול אנשים מתחמקים ושמים מישהו אחר במקומם, לפעמים צריך להחליף שמונה פעמים כדי להגיע לאדם הנכון. ואני הייתי מקרה קל אמנם, כי לא הייתי ממש שונה, רק מחופשת.

בהמשך אותו סיור בכליות שדמה לחלום אף שהתרחש בהקיץ מוחלט – אני שומעת את הקולות המגיעים מהרחוב, ומזכירה לעצמי את שיעור הפסנתר של בני – אני מגיעה לדשא. המטפלת אומרת לסלק אותו. (יפיוף, היא מסבירה אחר כך), "מהר-מהר, מה יש מתחת?" – אדמה. (עוד יפיוף, לסלק), ומתחת? ("מהר מהר") ניילון. (לסלק – איטום), ומתחת? לוח ברזל כבד. (לסלק – זה כוח נגד – "אתה תהיה קשה? אני אהיה קשה כפליים!"), ומתחת ("מהר מהר") –
דם, אני אומרת, יש דם. והמטפלת: חפשי את הפצע, השריטה. על מה את מדברת, אני אומרת, זאת לא שריטה, זה אגם. מתחת לברזל יש מאגר תת קרקעי עצום של דם.
דם זה כאב. מי גרם לכאב הזה? היא שואלת. היא לא מספיקה לסיים את המשפט, ו-בום! כמו ג'ק-אין-דה-בוקס, כמו פקק מבקבוק שמפנייה – נורה אבא שלי מתוך האגם. צעיר וקפיצי ונקי מרבב, בגופו המוצק-רפוי הוא מזכיר את המנקין המוקפץ של פרנסיסקו דה גויה (יש לגלול מעט כדי להגיע לתמונה).

.

מתוך הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" – הקומה השבע וחצי שממנה נכנסים לתודעתו של ג'ון מלקוביץ'. ג'יי קיי רולינג היתה שם קודם עם רציף תשע ושלושת רבעי להוגוורטס.

.

ובחזרה לקפקא על החוף – הדמיון של מורקמי מחובר ישירות ללב, הרגש הוא שמזין ומעצב אותו. פול אוסטר למשל, ש- BLACK & WHITE מהטרילוגיה הניורקית שלו מציצים מעבר לכתפו של ג'וני ווקר – הוא הרבה יותר משחקי.
רוצח החתולים הוא הגירסא המזוקקת של אבי המסַפּר, כפי שעלתה באוב של התת-מודע בלי המיסוך הריאליסטי, ומשם היא דולפת בחזרה למציאות. כמו שאומר המספר במקום אחר, על מכונת ההוצאה להורג מ"מושבת העונשין" של קפקא: "מכונת ההוצאה להורג המורכבת הזאת, שתכליתה אינה ידועה, באמת התקיימה במציאות שמסביבי. היא לא מטאפורה או אלגוריה."

ואם לא מטפורה או אלגוריה – אז מה? קשה להגיד, זה כל כך חמקמק ודוחה סכמות. ומלבד זאת הארכתי מספיק. וגם הדברים האחרים לגמרי שרציתי לומר על מורקמי יידחו לפעם אחרת.

*

ועכשיו – תרועת חצוצרות!

למיטל שרון יש רומן ביכורים בשם שתיים, סיפור אהבה לסבי על קו ברלין תל אביב. אני מאד אוהבת את מיטל ואת הסיפור האמיתי והמזעזע של, המגזין האינטרנטי שלה ושל איתמר שאלתיאל. אני אוהבת את השילוב הייחודי בין סקרנות אינטלקטואלית, עכשוויות, חירות וטוב לב (כן, טוב-לב). ואני מנסה כבר מזמן, ללמוד ממיטל ריאליזם, איך זה יכול להכיל, להספיק; פעם תכננו פולמוס פנטזיה בהשראת הוויכוחים התיאולוגיים של ימי הביניים. מיטל היתה אמורה לייצג את הריאליזם כמובן.
יש ב"שתיים" אבחנות יפות ומדויקות (תודה מיוחדת על ההליכה הלסבית, משהו שמעולם לא הצלחתי להגדיר: "זו היתה הליכה של לסבית. אי אפשר ממש להסביר מה זה אומר, כי זה חלק ממשחק ארוך טווח שלסביות משחקות עם עצמן בנסיון אידיוטי אך מובן לזהות כמה שיותר לסביות בסביבתן, אבל העיקרון הוא להיראות כמו ילד בן שלוש-עשרה. משהו בנעיצת כריות האצבעות ברצפה וההתנדנדות עליהן עד שעקב הרגל זוכה גם הוא למדרך. זו הליכה שגורמת לך להיראות קצת כמו גורילה, כי בינתיים הזרועות מתנפנפות לכל הכיוונים, כי זה ידוע שכשאתה בן שלוש-עשרה הגוף שלך לא ממש מתואם עם עצמו.").
יש ב"שתיים" חיבוטי נפש וכובד ראש המועצם על ידי גילן הצעיר של אפרת ויעל הגיבורות (ההורים הם עדיין בעיקר "ההורים", אין די מרחק כדי לתפוס אותם כבני אדם).
ומעבר לכל יש בספר אהבה לדמויות ולבני אדם בכלל ("ואיך אפשר להתבייש ממני," אומרת יעל. "ממני?! הלא זה מה שטוב בי. שאף אחד לא צריך להתבייש ממני. אני אוהבת גופים. של כולם. תמיד יש בהם משהו משמח. ומשהו מכמיר לב. ומשהו נוקשה באופן מצחיק. ומשהו רך באופן משונה. יש להם שפה שלמה"), וזה משרה על "שתיים" מין תום וחסינות מפתיעה לציניות. אפילו אתל, האקסית המיתולוגית שבכל רומן אחר היתה משלמת על קסמיה במטבע של הנשמה יוצאת בשלום. זה נדיר.
ועל הריאליזם – אני עדיין חושבת. תגידו לי כשתקראו.

*

עוד באותו עניין

מכתב לאוהבי פנטסיה ומדע בדיוני (או מסע בעקבות חבל טבור ארוך במיוחד)

"כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו" – חמש הערות על פנטסיה

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

גיבורות ילדות – המוצא של הילדה אילת

גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד ועוד ועוד

Read Full Post »

אנטוניו סאנט'אֶליָה, עיר חדשה, 1914

לפני מספר דמיוני של שנים נתקלתי בספרו של ריינר בנהם ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון, הלכה ועיצוב ומיד נמשכתי לצירוף הזה "עידן המכונה הראשון", שכמו נלקח מספר היסטוריה מד"בי. תמיד אהבתי מכונות; לסבי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו מניחים לי לשחק בחלקי משאבות בחצר בית החרושת. אני עדיין זוכרת את הצורות המסתוריות של החלקים ואת משקלם הבלתי צפוי, כובד הברזל היצוק לעומת הקלות המשעממת של הצעצועים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי הרבה על ארכיטקטורה ולא היה לי כמעט נסיון בקריאת ספרים עיוניים. ומצד שני הייתי צעירה, במרחק נגיעה מהילדות שבה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה. וכך פחות או יותר, צלחתי גם את הספר הזה עד שהגעתי לפוטוריסטים.

כשבנהם התחיל לצטט את מניפסט היסוד (1909) של הפוטוריזם שחובר על ידי פיליפו תומאסו מרינטי הרגשתי כמו אמו של אלאדין בזמן שהשד הגיח מן המנורה הצנועה שמירקה ("נדבק לשונה לחִכּה" כותב ריבלין בתרגומו המלבב). יש לי כמה תרגומים עדכניים יותר של המניפסט, אבל כמחווה לרגע ההוא אני מעתיקה דווקא את תרגומו של מ. וורמברגר מספרו של בנהם. שלוש נקודות מציינות את הקיצורים של בנהם וגם משפטי הקישור הם שלו:

הפרולוג [של המניפסט הפוטוריסטי] פותח בציור מעין תפאורה בימתית ברוח 'סוף המאה':

עלי ועל ידידי עבר ליל שימורים, ישבנו תחת מנורות מסגד, אשר דגמי הפיליגראן של גביעי הנחושת שלהן דמו לנפשותנו… רמסנו ברגלינו, על שטיחים תורכיים יקרים, את מורשת השעמום שלנו, התווכחנו עד קצה גבול החשיבה והשחרנו גליונות נייר אין ספור בשירבוטים מטורפים…

באמצע הפיסקה הבאה מתחיל שינוי נימה:

עמדנו לבדנו מול הכוכבים העוינים… לבדנו עם המסיקים המזיעים מול פתחי הכבשנים השטניים של האוניות הגדולות, לבדנו עם השדים השחורים, המחטטים בבטניהם הלוהטות של קטרים הדוהרים במהירות מטורפת…

שינוי הנימה מודגש בשתי תמונות פיוטיות, מנוגדות זו לזו ניגוד חריף:

כולנו התחלחלנו פתאום, בשומענו את קולה של חשמלית-קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים, בדומה לכפר לובש חג, שהנהר פּוֹ סחף אותו משפתו וגורף אותו דרך ערוצים ואשדות הימה. אחרי כן נעשתה הדממה עמוקה יותר, ושמענו רק את איוושת מי התעלה הישנה, שדמתה למלמול תפילה, ואת חריקת הארמונות העתיקים, הארתריטיים [מוכי השיגרון] המכוסים קיסוס. עד שהגיע פתאום לאוזנינו קולן של מכוניות רעבות שעברו תחת חלונותינו.

[ואני מדלגת לסוף הפרולוג:]

… סובבתי את המכונית אחורה כמו כלב שוטה המנסה לנשוך את זנבו, והנה ישר מולי דהרו שני אופנוענים. הם בלבלו אותי כשני טיעונים משכנעים במידה שווה. עצרתי באופן כה פתאומי, שהמכונית התהפכה, לרוע מזלי, בתעלה ונעמדה שם עם גלגליה באוויר.
הו, תעלה אימהית, מלאה מים דלוחים – הו ביב של בית חרושת! בלעתי את הרפש המזין שלך ונזכרתי בשדיה השחורים של מינקתי הסודאנית, ואף על פי כן, כשיצאתי בבגדים קרועים ורטובים מתחת למכונית המהופכת, חשתי בלבי, ככוויית ברזל לוהט, רגש של עליזות ערבה.

[בנהם רואה בסצנה הזאת עדכון של הטבילה הנוצרית וממשיך:]

וכך, כשפנינו מכוסים רפש תעשייתי טוב, כשאנו משוחים נשופת, פסולת, זיעה ופיח – שבורים וחבושים בקישושות, אך עשויים לבלי חת, הננו מכריזים על רצוננו היסודי קבל כל בעלי רוח חיה בעולם.

ואז הוא מוסיף ומצטט כמה מאחת עשרה הצהרות היסוד:

4. אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי.

אומברטו בוצ'יוני (יפי המהירות)

5. אנו נשיר את תהילתו של האדם היושב ליד גלגל-ההגה, גלגל אשר צירו האידאלי עובר במרכז כדור הארץ המסתובב ונע במסלולו.

10. נשמיד את כל המוזיאונים, את כל הספריות ואת האקדמיות למיניהן, נילחם נגד המורליזם, הפמיניזם, האופורטוניזם השפל והתועלתיות.

הגרועה מכל נדמה לי, היא ההצהרה התשיעית. בנהם מדלג עליה אבל אני מביאה אותה (בתרגום דוד ויינפלד) לשם הגילוי הנאות:

9. אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את הצבאיות, את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים.

על הבוז לנשים הוא התחרט מרינטי. מאוחר יותר הוא תמך בסופרז'יסטיות ובאידאל חדש ובלתי-רומנטי של נשיות. המיליטריזם נותר בעינו. בנהם מתאמץ לרכך אותו באמצעות הקשרים היסטוריים. אני לא טרחתי לחפש נסיבות מקלות, כי מעולם לא לקחתי את הפוטוריסטים ברצינות. אולי הייתי אמורה ל, כי אחרי 1922 הצטרפו רבים מהם לתנועה הפאשיסטית, אבל זו היתה ונותרה מבחינתי, עובדה מסיפור אחר.

"הפאשיזם היה עניין מאד רציני," נוזף בי א', "תשאלי את פרימו לוי…" והוא צודק כמובן, אבל הנטייה האינטואיטיבית שלי מקבלת גיבוי ממקור לא צפוי: אנטוניו גראמשי המרכסיסט האיטלקי שלחם בפאשיזם הכיר בתפקיד המהפכני של הפוטוריזם וגם ציין במכתב לטרוצקי, את הפופלריות של הפוטוריסטים בקרב הפועלים לפני מלחמת העולם. ומאוחר יותר, ב"מחברות בית הכלא" שלו, הוא מסכם את עניינם, בזלזול נטול כובד ראש:

הפוטוריסטים: חבורת תלמידים שברחו ממוסד חינוך של היֵשוּעים, הקימו קצת רעש בחורשה הקרובה והוחזרו הביתה תחת שבטו של שומר השדות.

מצוטט במבוא של אריאל רטהאוז לפוטוריסטים וחדשנים אחרים 1910-1925

ועוד איך הוחזרו. אותו מרינטי שקרא להשמיד את האקדמיות, הצטרף למרבה בושתו, לאקדמיה האיטלקית ב-1029. ככה זה. הממסד מדבק. אבל גם זאת עובדה חיצונית, ממעגל אחר, ביוגרפי. הססמאות הפוליטיות של המניפסטים קשורות לסגנון יותר מאשר לתוכן, לחיוניות ולדחף להפוך ולהקפיץ; עם הדחף הזה הזדהיתי. במשך שנים הכי פחדתי להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. ובסופו של דבר, הפוטוריזם אינו עוסק בלאומנות וכד', אלא במהירות, תנועה, קיטוע ומהומה.

ג'אקומו באלה, פנס רחוב 1909. אפילו האור רועש.

*

דמיון אלחוטי

ב"מניפסט הטכני של הספרות הפוטוריסטית" שנכתב ב-1912, שלוש שנים אחרי מניפסט היסוד, קורא מרינטי להרוס את התחביר, לבטל את סימני הפיסוק לטובת סימנים מתמטיים ומוסיקליים וכן הלאה, ואז הוא מגיע למטפורות (תרגם ראובן קריץ):

הסופרים זנחו עד כה את ההקבלה הבלתי-אמצעית … הם השוו, למשל, פוֹקס-טֶריֶר לכלב גזעי קטן אחר. אחרים, מתקדמים יותר, היו עשויים להשוות אותו פוֹקס-טֶריֶר עצמו, הנפחד, למכשיר-מורס קטן. אני משווה אותו במקום זאת למים רותחים…
האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה.

אחר כך הוא דן בצורך להפתיע, בחשיבות הבלגן, וקורא לחסל את ה"אני" ואת הפסיכולוגיה (בספרות) ולהחדיר לתוכה שלושה יסודות שהוזנחו: את הרעש המגלם לטעמו את הדינמיות של הדברים, את הכובד המגלם את כושר המעוף, ואת הריח המגלם את כושר ההתפזרות. הוא דורש להקשיב לשיחות המנועים, למסור את נוף הריח של כלב ולהמציא "דמיון אלחוטי".
"אל תשכחו שהחידקים נחוצים לבריאות הקיבה והמעיים," הוא מסביר, "סוג של חידקים דרוש גם לחיוניותה של האמנות, זו הארכת היער של עורקינו, הנשפך מתוך גופנו אל תוך אינסוף החלל והזמן."
ולבסוף הוא קורא למגר את השנאה המפרידה בין הבשר האנושי למתכת המנועים, לקראת יצירת האדם המכני שיש לו חלקי חילוף ולכן הוא משוחרר מהמוות.

פיליפו תומאסו מרינטי

הברון מינכהאוזן, גוסטב דורה

כל הציוויים האלה ובראשם תנופת המטפורות המפותלות והחושניות נוסח אלף לילה ולילה, על אפו ועל חמתו של מְחֲבְּרָן הפרו-רובוטי, מהדהדים כבר במניפסט הראשון של הפוטוריזם ומקנים לו נופך בדיוני. הניסוח המצלצל גונב את ההצגה. ובזכותו הצטייר לי מרינטי כמין הברון מינכהאוזן של האוונגרד (אפילו השפמים שלהם דומים). בתמונה הקבוצתית הוא גבוה כמעט בראש מרוב חבריו הטרזנים וחובשי המגבעת ונראה כאילו הוא עלול לחבוט בראשם, אבל בלי לגרום נזק בלתי הפיך, רק חבטות של סרט מצויר או סרטון סלפסטיק בשחור לבן, מאלה שהיו מקרינים בילדותי ב16 מ"מ.

לואיג'י רוסולו, קרלו קארה, פיליפו תומאסו מרינטי, אומברטו בוצ'יוני, ג'ינו סבריני, פריס 1912. מרינטי תמיד נראה כאילו הוא יכול להרביץ לכל האחרים.

*

טיפוגרפיה, או למה בכלל נזכרתי בפוטוריסטים

אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ'י "טיפוגרפיה". הנמענת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)

הטיפוגרפיה תופסת נתח גדול מהמרחב הפוטוריסטי: השאיפה להרוס את ההרמוניה של הדף, ערבוב הגדלים והפונטים. השירה הפוטוריסטית שנראית לפחות בחלקה, כאוסף מילים שהושלכו אל הדף. "מילים בחופש" הם קראו לשירים האלה החותרים לקליטה מיידית כמו של פרסומת. השטחים הריקים בדף אינם היעדר, לטענתם, אלא עדות למהירות הכתיבה (כלומר, מישהו כתב במהירות כזו שלא הספקנו לקלוט את הצורות? הו, דרישת שלום מויטו אקונצ'י).

קוראדו גובוני, דיוקן עצמי

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש"

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש" דיו וקולאז' על נייר

הפוטוריזם התיישן למרבה האירוניה, רק המורשת הטיפוגרפית העשירה עדיין חיה ובועטת. (יובל סער כתב על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi  (ה"כל מה שרצית לדעת על הפוטוריזם" הכבד והכסוף, שסחבתי פעם בתרמיל גב על פני כל איטליה, זה היה כדור השלג שהתחיל ריינר בנהם). הכריכה היא מחווה לטיפוגרפיה הפוטוריסטית, ופתאום הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

זה נראה כמו מכתב איום אנונימי; פעם, כשהיו רוצים לאיים על מישהו בעילום שם, היו כותבים לו מכתב באותיות שנגזרו מעיתונים, אותיות בגדלים ובצבעים שונים שמודבקות קצת עקום. הפוטוריסטים חיפשו כל דרך אפשרית לשיבוש ההרמוניה של הדף, אבל מכתב האיום האנונימי ביופיו המוזר העילג והמאיים, היה שם עוד לפניהם. כמודל לא-מודע, תמצית וקיצור הדרך. זה מחזיר אותי לשאלת האלימות. אני עדיין חושבת על זה.

אומברטו בוצ'יוני, ערב פוטוריסטי, 1911. הבאתי את התמונה הזאת כבר במקום אחר, אבל היא עדיין מצחיקה אותי ומחרישה את אוזני.

*

בעקבות השיחה בתגובות: דיון על המעבר מאמנות לפוליטיקה יתקיים ביום חמישי הקרוב, החל מ-5, באולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב, כחלק מחגיגות חמש שנים להיווסדה של קבוצת הפרפורמנס תנועה ציבורית (ראו תגובה של אבי פיטשון בהמשך).

*

עוד באותם עניינים

על אפרת מישורי כמשוררת פוטוריסטית שהתכווצה

הטרקטור שבלב – על בית חרושת לשירים של קובי מידן

עוד קצת טיפוגרפיה אקסטרימית כשהמילה תהפוך לגוף

געגועים לגופה של העברית

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

מי שמגיע לכאן מדי פעם, אולי שם לב עד כמה אני מאמינה ב"צורה". אני תמיד מופתעת כשאנשים מתייחסים רק לתוכן, ומתייקים את הצורה במקרה הטוב, באגף "קישוט ומשחקים". כי מעבר לכל מה שאפשר לומר בזכותה, הצורה היא התוכן.

חשבתי על כך בעקבות חוק הפליטים. איך זה יכול להיות שאנשים לא רואים עד כמה החוק האוסר על הגשת עזרה לפליטים הוא נורא ומביש – לא רק באופן כללי, אלא דווקא כאן במדינה שחיה בצל ובדגל השואה?

והגעתי למסקנה שזה נובע מן החסך במטפורה. (ואם מישהו חושב שאני צינית או אירונית – אני לא. אני רק מנסה להתרחק מעט כדי לא לטבוע, ובד בבד גם להתחקות אחרי מקור השיבוש, אולי תימצא לו ארוכה).

אבל קודם כדאי אולי לחזור ולהסביר בקיצור את ההבדל בין מטפורה למטונימיה:

מטונימיה היא דימוי שמבוסס על סמיכות, על קירבה.
מטפורה היא דימוי שמבוסס על דימיון צורני.

שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) מסביר את ההבדל באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו, ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה, אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה.

לעומת זאת: אם אני יושבת ליד ילד קטן שהכל נופל לו מהידיים, ואני אומרת לו "הי אתה, אצבעות חמאה!" – זו מטאפורה. כי היא מבוססת על הדמיון: האצבעות חסרות כוח אחיזה כאילו נעשו מחמאה.

[ואגב – לאבחנה בין מטאפורה ומטונימיה יש השלכות גם על חיי היומיום. לפני שנים עשיתי תיאטרון בובות במסגרת "מדינת הילדים". כשהאירוע נגמר הגעתי אל משרדו של המנכ"ל לקבל את שכרי. ישבתי בחדר ההמתנה בצד בחורה חמודה ומטופחת ומקושטת למשעי (לעומת הופעתי הזרוקה). לבסוף יצא המנהל ממשרדו ואמר: "קודם הבובה." שתינו קמנו: אני בגלל המטונימיה (כי הבנתי את "הבובה" כ"זאת שעושה תיאטרון בובות"), והבחורה בגלל המטאפורה (בהיותה "הבובה'לה" החמודה). המנהל התכוון אגב למטונימיה. עד היום אני זוכרת את אי ההבנה שהתפשטה על פרצופה כשהמנהל הצביע עלי.]

המטונימיה היא הרבה יותר פרוזאית וצרת אופק ומסתכלת רק על מה שקרוב. המטאפורה הקרובה יותר לשירה ודורשת קפיצה מחשבתית; כדי לראות את הדימיון בין שני דברים שונים לכאורה, מוכרחים להתרחק מעט.

ובאשר לנמשל – אני מרגישה שאלה שיזמו את החוק המביש הזה, קוראים את השואה בצורה מטונימית. כיוון שאירעה ליהודים, היא קושרת מאז ולתמיד בינם לבין סבל וסכנה. אבל מי שחושב מטאפורית, לא יכול שלא לראות את הדימיון בין האיסור על עזרה לפליטים לבין האיסור על עזרה ליהודים (ומסתבר שהמובן מאליו הזה, אינו מובן לכולם).

התבנית המטונימית היא בדלנית ולאומנית. החמלה נמצאת במטאפורה, ביכולת לראות את הדמיון בין בני אדם, לראות את השווה בין מצוקתך למצוקתם. לא פלא שכל כך הרבה אנשים שכואבים את המצב מצטטים שירים. זה לא רק הנסיון לברוח מהקלישאות. השירה, כמו סוג של התעמלות תודעתית, מפתחת את החשיבה המטפורית ואת ההזדהות עם הזולת.

כשאמצא את השיר של אלתרמן על הלשון השבדית (שקרעים ממנו מבליחים כל הזמן בראשי) אוסיף אותו לכאן.

והנהו באדיבות איריס המגיבה והסורקת (תודה!)

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

(הו, מה רבה התהום, וכמה תמים השיר הזה נשמע)

*

עוד באותו עניין

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר וחוק הנכבה

Read Full Post »