Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מטמורפוזות’

באחד מחלומותיו של דיוויד[1] חוסמת חומה את דרכו, ואז הוא רואה פתח מתקרב. הפתח עוצר לרגע כמו רכבת בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה.

כל יצירה שאני כותבת עליה היא מין שער כזה, פלאי ושימושי כאחת, שעוצר מולי ומזמין אותי להרחיב את גבולותי.

והפעם "גנב המרחקים", ציור הקיר הענקי של חליל בלבין ומרב קמל [2]  (ולמי שצריכה התראה, כן, תכנים אלימים ומיניים). כמעט לא כתבתי עליו בגלל גודלו. צג המחשב קטן עליו, שלא לדבר על הטלפון (אויה!). וגם הצבעים הבהירים המימיים מקשים על הָרְאוּת. לעת עתה אני דוחה את ההתמודדות ומתחילה בכמה תקריבים. זה הדבר הראשון שתפס אותי בציור:

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)  
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרטים)  לחצו להגדלה

עיניים. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם," כתב נתן זך, בשיר שבו חרז יופי עם דופי. יש המון עיניים בציור, יותר משתיים לדמות. זה די נורא לפעמים (מניסיוני) לראות יותר מדי. אולי בגלל זה האצבעות פוקקות אותן כמו שהנער ההולנדי האמיץ פקק את הסכר. ואולי להפך, הן נעקרות כדי להיטיב לראות? (כמו שקרה לנביא תריזיאס, זה שהפך לאישה למשך שבע שנים אחרי שהפריע לנחשים מזדווגים, וכשחזר לעצמו עיניו נוקרו ודווקא אז הפך ל"רואה" ו"חוזה"). ויש גם עיניים ריקות כמו עיני מסכה, אצבעות זוחלות מתוכן כמו תולעים מתוך גולגולת. אולי הפרחים החמדנים גנבו את האישונים. וישנן גם העיניים האלסטיות, שנמתחות או נוזלות לצורת ראשנים או נמשכות למעלה ביחד עם השיער. ויש ביטויים שהתממשו בציור פשוטו כמשמעו, כמו "אצבע בעין" וגם זין בעין (בתקריב שלמטה הם מתמזגים). "פועלה השלישי של עבודת החלום," כותב פרויד, "הוא המעניין מכולם מבחינה פסיכולוגית. הוא מתבטא בהפיכת מחשבות לתמונות חזותיות."

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)

וישנה גם הדמות הסגולה, הילדה שיושבת בפינה, וקמל ובלבין אולי מייחסים לה את כל הזכרונות והחזיונות, אבל לענייננו, היא שורטת את עיניה. ואולי חורטת את סיפורה בחודי מחטים בזוויות העין, על פי הנוסח המצמרר של אלף לילה ולילה, כדי שיהיה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר.

השער הפנימי של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, ממהדורת 1928 שעליה חתם בשם הבדוי, לורד אוש

וכל הסחרחורת החלומית הזאת של העיניים החזירה אותי לסיפור העין של ז'ורז' בטאיי, שהוא "לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים … והוא גם מסע בעקבותיה של העין – מהעין ועד לתחת." כפי שנכתב בדף ההוצאה. וכן, זה קשור, אבל בחוט דק מאד. בטאיי לגמרי ניהיליסטי וסופני, ואצל קמל ובלבין זו איכות אחרת, יותר משוחררת, נזילה ופנטסטית, חלום בהקיץ עם נגיעה של משחק.

"גנב המרחקים" נוצר בטכניקה של חריטה בצבעי מים: טובלים את הנייר כולו בצבע וחורטים עליו בעודו רטוב, כך שהצבע נקווה בשריטות. צריך לפעול במהירות, הם מסבירים, לפני שהנייר יתייבש. אין מחיקות ותיקונים. זה ציור אינטואיטיבי, עוקף מחשבה, שדורש חימום והכנה תודעתית, לפעמים יום שלם של בהייה, ציור במחברות (פרקטיקה יומיומית שלהם מאז 2014) האזנה למוסיקה, ריקוד, או כל פעולה אחרת שמנקה את את הראש ומפנה דרך לציור. וזה גם סוד כוחו לטעמי. הדימויים לא שרירותיים, יש להם שורשים בנפש.

"סוריאליזם. שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב או בכל דרך אחרת – את המהלך הממשי של המחשבה … כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית." (אנדרה ברטון, מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון, 1924).

למטה, קטע מתוך "השדות המגנטיים" (1919) מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. ספר שנכתב, על פי עדותם, במשיכה אחת, בלי שום מחיקות.

מתוך "מודרניזם בשלוש תנועות" מאת אמוץ גלעדי

ובהמשך לכך, "גנב המרחקים" הוא סוג של ציור "אוטומטי", אבל בניגוד לאוטומטיזם הטהור של ברטון, יש כאן לפחות כלל משחק אחד, מודע ומוכתב מראש: כל דף שנוסף לציור צריך להמשיך את המצויר בקודמים לו. והתוצאה? הציור מתפתח במין תגובות שרשרת, כמו סוג של "מכונת רוב גולדברג" אנושית.

מכונת רוב גולדברג הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאוד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסופו פעולה פשוטה. הן קרויות על שמו של הקריקטוריסט שהמציא אותן.

מכונת רוב גולדברג לגירוד הגב לחצו להגדלה (האותיות מסמנות את השלבים השונים, כדי שיהיה אפשר להתחקות אחריהם)

וזאת הסיבה אגב, שלא התחברתי לטקסטים הפרשניים הזרועים בציור, הם עצרו את התנופה ושיבשו את התנועה בתוכו, סוג של רכבת הרים בין גופים, נשיים וגבריים וכל מה שביניהם, מרובי או כרותי איברים, מחוררים, מוצקים או רופסים כבצק, מתהפכים, נמתחים, נקלעים, נטמעים, מתנגשים בחפצים עלומים, בפרחים, צמות, חבלים, חרא, שיער, נחשים, מחוברים זה לזה במרחב נמס מתפורר, בלי למעלה ולמטה, בלי כוח משיכה שמשווה בין גבהים ומשקלים, בלי פרספקטיבה שאפשר לסמוך עליה.

מתברר ש"גנב המרחקים" הוא אחת הדמויות המופיעות בציור. יש גם הסבר מפותל על איך ולמה הוא פועל, אבל לא היה לי צורך בו, ברור לי שגנב מרחקים טיפל בציור, בגלל זה הוא כל כך מתעתע, מרחיק ומקרב בו בזמן, כמו חלום. אין במה להאחז מלבד מלבני הנייר הסודקים את הציור.

ובמחשבה נוספת, קווי האורך והרוחב האלה יכולים לתפקד כמו קורדינטות של מפה או של לוח שחמט, צריך רק לסמן אותם במספרים ואותיות כדי שנוכל להתמצא. וזה שוב המתח שעומד בבסיס הציור בין הכאוטי והמשוחרר, למודע ולמסודר.

חליל בלבין ומרב קמל, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה

על מנת להמשיך, אנסה לתאר קטע מן הציור (בתמונה למעלה): יד בת שש אצבעות עם פטיש משתרבבת מחור בקיר. זוהי ידה השלישית של האישה היושבת על שרפרף ומאוננת. באחת מרגליה היא לופתת את שערו של איש-יצור ירקרק ששרוע על הרצפה (לא רק שערו נמשך למעלה, גם עיניו מתהפכות ונהיות מאונכות) ואף הוא בתורו אוחז בקצה שערה של אישה אחרת הפוכה, שממותניה ומעלה היא בכלל גבר (כמו בקלפים, לשניהם אין רגליים, או כמו בתנ"ך, הם היו לבשר אחד). השיער העבה והארוך כמו חבל, בוקע מאבר מינה של אישה אחרת שספק נוגסת באיש רופס כמו בצק, ספק מעצבת אותו לצרכיה בשיניה ובאצבעותיה. למעלה, לצד הפטיש (אם להשלים את המעגל), אישה שוכבת על רצפת החדר, ידה אחת בפיה והאחרת נאחזת ברגל השולחן, אולי בגלל שהרצפה נוזלת ומתפוררת. מעל האישה עומד צייר בתנועת ריקוד. צבע סגול נשפך אל הדף מאבר מינו. ידו האחת כמו חונקת את זרועו האחרת המנסה לצייר. במרכז המעגל יושבת הילדה הסגולה ששורטת את עיניה. על פי קמל ובלבין, הפטיש שמאיים ליפול עליה זו המציאות שמכה בה.

אבל לי יש ספקות משלי. אני שמה לב למשל, שצורת שערה של האישה היא בדיוק כצורת הפטיש, רק הפוך. ואני תוהה אם הגידם הנושף מאחוריה הוא זה שעיצב את תסרוקת הפטיש, ואפילו נטע באישה את הדחף לקחת את הפטיש ולהכות באבר מינו של הצייר ששותת דם סגול[3]; כי בניגוד למכונות רוב גולדברג הכבולות לחוקי הטבע, במכונת התודעה של קמל ובלבין הכל זורם לכל הכיוונים ותלוי בעין המתבונן.[4] ובחזרה לפַטיש-השיער: המנגנון הפואטי הזה שבו צורות זולגות בין חומרים, ודבר מתחלף בדבר אחר, מזכיר לי את "כתם, כתר, קטשופ, אהבה" של נורית זרחי:

מָה זֶה?
זֶה כֶּתֶם.
עַל הָרֹאשׁ?
מָה פִּתְאוֹם כֶּתֶם?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מָה פִּתְאוֹם כֶּבֶשׂ?
זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר.
זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
מָה פִּתְאוֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה,
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מָה פִּתְאוֹם קַקְטוּס?
זֶה קַרְטִיב.
מָה פִּתְאוֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב, זֶה כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?

וזאת רק ההתחלה של השיר המופלא הזה. כאן הוא מופיע במלואו

ובחזרה ל"גנב המרחקים":

מה זה?
פרח.
מה פתאום פרח?
זאת יד.

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

או:

מה זה, רגל?
לא, זאת גרב.
מה פתאום גרב?
גרב של גבעול.
זה לא גבעול, זה חבל.
בין הרגליים?
מה פתאום חבל?

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

וכך הלאה; וזה כבר מסע דילוגים בציור, מסלול אלטרנטיבי שפורע את ההתנהלות הרציפה, ששומט את ההגיון ה"סיבתי", לטובת הגיון פלסטי-שירי. זה סוג של תיאטרון מחול בראשי פרקים, ואולי בעצם קרנבל, על פי מיטב הסימנים שנתן בו ההוגה הרוסי מיכאל בכטין; אמביוולנטיות, התנערות מן הרצינות ומאחדותה של הזהות לטובת עולם של צחוק וריבוי זהויות, פריעת הסדרים וההררכיות לטובת תפקודי הגוף והפרשותיו, טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין שחקנים לצופים (היתה לי פסקה שלמה על זה, שנמחקה מחשש אמל"ק).  

משמאל, ג'ורג'יה או'קיף (המעטתי הפעם ברפרנסים חיצוניים, בגלל האינסופיות שלהם, ובכל זאת) לחצו להגדלה

קמל ובלבין רואים בציור מעין רומן בהמשכים (וגם בכטין אגב, דן בזיקה בין הקרנבל לרומן), אבל "גנב המרחקים" קרוב יותר ללטעמי, למטמורפוזות של אובידיוס. יצירה חוצת גבולות שבה אלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, בלי לשעות לקורבנותיהם שהופכות לחיות, צמחים ואבנים. אבל בניגוד למטמורפוזות העתיקות, "גנב המרחקים" נוצר על ידי גבר ואישה ביחד. מעניין מאד לבחון את ההבדלים, אבל זה יישאר כבר למישהי אחרת. הארכתי דיי.

פבלו פיקאסו, איורים למטמורפוזות של אובידיוס (1931) לחצו להגדלה

[1] "David the Dreamer"  מאת Ralph Bergengren, בוסטון 1922, עשרה חלומות עם איוריה המופלאים של תום זיידמן פרויד

[2] מתוך "איש הנקנקיות וגנב המרחקים", של מרב קמל וחליל בלבין בנונפיניטו 2020 תערוכת בוגרי ארטפורט שהספקתי לראות רגע לפני הסגר.

[3] ויטו אקונצ'י סיפר פעם בראיון על חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

[4] גם "איש הנקניקיות" מן החלק הפיסולי של התערוכה, ספק פולט שרשרת אינסופית של נקניקיות לתוך חור בבמה, ספק זולל אותן, ובעצם, באופן חלומי ומשובש, גם סוג של מחרבן אותן.

*

ובלי קשר

קול קורא לרזידנסי ביער מאכל (נשמע לגמרי קסום בימים משונים וסגורים אלה)

ואני שוב מזכירה את קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר. ספר השירה החדש של עמוס נוי. (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך). וכיוון שאין צדק בעולם וכסף לספרי שירה, זה ההדסטארט שלו.

Read Full Post »

ארכנה ואתנה, כתב יד מהמאה ה15. העכביש שעל הקיר הוא האקדח שצ'כוב תלה במערכה הראשונה.

וראשית התקציר:

אַרַכְנֶה היא אורגת מופלאה. נימפות ההר נוטשות את גפניהן ונמפות המעין נוטשות את מעונן הזך כדי לצפות בה בזמן שהיא מלהטטת בחוטים. היא בטוחה שהיא עולה על האלה אתנה (מינרווה), שהיא בין השאר, אלת המלאכות הנשיות. אתנה לובשת דמות ישישה ומנסה להזהיר אותה מן ההשלכות של רברבנותה, אבל ארכנה משתיקה אותה בגסות, וגם כשהאלה מתגלה במלוא הדרה היא לא ממצמצת ומזמינה אותה לדו קרב של אורגות.

אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון – שניהם רצו להיות פטרונים של אתונה: פוסידון נעץ את קלשונו בסלע עד שפרצו ממנו מים ואילו אתנה נעצה את כידונה באדמה, הצמיחה עץ זית וזכתה. ומשם היא עוברת לסצנות שבהן האלים ובעצם הרה (יונו) הזועמת מענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות, בשינוי צורה.

ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם.

ארכנה צדקה, היא עולה על אתנה, ש"על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרֶקֶם" ולפיכך היא קורעת את האריג ומכה את האורגת בכישור. ארכנה שמתחרטת מן הסתם כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" – מתאבדת בתליה. ואתנה מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה:

שערותיה נשרו ועימן נחיריה, אוזניה;
ויתכווץ קודקודה, נתגמדו אבריה בן רגע.
תחת גפיה צמחו אצבעות דקיקות מכל עבר,
יתר הגוף נבלע בכרס. אך עדן היא רוקמת
את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה.

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

אנטוניו טמפסטה (המאה ה17), ארכנה. טמפסטה מדגיש את פערי הכוחות כשהוא "חורז" את הצורות המעוגלות שאוחזות שתי היריבות. כמה מחורר ופגיע מגן התחרה של ארכנה לעומת המגן הצבאי של אלת המלחמה.
פאולו ורונזה, "ארכנה או דיאלקטיקה", 1520. אצל ורונזה הסוף ידוע מראש; הסצנה כולה מצוירת מלמטה, מגובה המספריים המזדקרים מן הסל, נכונים לנשוך ולשסע את המארג העכבישי. (ועל הדיאלקטיקה אני עדיין חושבת)


ארבע הערות:   

  • נאמנות בתרבות?

יש הבדל גדול בין התכנים שאורגות השתיים. הסצנות של אתנה הן איומים לא מוסווים שמבשרים את גורלה של ארכנה אם לא תמהר להתרפס: אתנה פותחת בנצחונה על פוסידון (ובתרגום לאִיוּמית: אני שגברתי על אל רב כוח אפצפץ פשפשונת אנושית) ועוברת לזעמה של הרה על מי שמהין להשוות את עצמו אליה. האיומים מקצינים במהלך האריגה: אם בנצחונה של אתנה על פוסידון יש חסד בדמות עץ זית, הרי האח והאחות שהשוו את עצמם לזאוס והרה כבר הופכים להרים – והגורל המר הזה הוא עדיין מכובד במידה מסוימת, אנטיגונה (לא זאת מהמחזה, אחרת) שמתרברבת בשערותיה היפות מתגלגלת בחסידה שמקשקשת במקורה, ובנותיו של כנירס נהפכות למדרגות (כן, מדרגות) בהיכלה של הרה. כל מי שמגיע דורך עליהן ואביהן השכול משתרע עליהן כשהוא ממרר בבכי.  

אלא שארכנה לא חוזרת בה מן התחרות, ולא מגלה שום כבוד או ענווה כשהיא אורגת את חולשותיהם של האלים, את העדפותיהם המיניות ואת בוגדנותם. וזה לא רק זאוס שהתחפש כזכור, לשור, לעיט, לברבור, לגשם של זהב, לאש ולנחש (רשימה חלקית) כדי לנאוף, גם פוסידון ואפולו התגלגלו בשור, אייל, סוס, דולפין, אריה וכן הלאה כדי לממש את תשוקתם לנשים (נשים בנות תמותה, לא אלות!). באמנות שלה אין שמץ תעמולה, היא אירונית וחתרנית, עסיסית ובקורתית.

טיציאן, "אונס אירופה", 1562-1560. (זיאוס שוכב עם אירופה בדמות שור, אחת הסצנות שארגה ארכנה)
  • של מי הפנטזיות האלה לעזאזל?

ארכנה לא שוכחת לארוג את ההרפתקה המשונה ביותר של זאוס, שבה התחפש ראש האלים לבן אדם כדי לשכב עם אישתו. אמפיטריון, זה היה שמו של הבעל המשוכפל. אלקמנה אישתו הרתה את הרקולס (תוצר של שלושים ושש שעות התעלסות עם זאוס שעצר לכבודה את השמש, בסגנון "שמש בגבעון דום"). היינריך פון קלייסט כתב על זה מחזה נהדר," מעין "שני קונילמל" משעשע, קודר וקורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית. אבל קלייסט לא היה היחיד כמסתבר; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגרסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גרסאות שקדמו לה. אצל ז'ירודו, ההומניסט המחויך והמלנכולי, הפנטזיות הן דווקא של הנשים, לא מתוך כוונה לזכות את זאוס (חלילה, אף שהיום הוא היה נשחט מן הסתם, בשם התקינות הפוליטית) אלא כדי להגחיך אותו ולחשוף את תסכולו: זאוס של ז'ירודו מחשיב את עצמו למאהב מושלם בזכות היכולת לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של נשים ולגלם את הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. ("נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית," כך מתארת לדה שלו את החוויה עם הברבור). אלא שאלקמנה העקשנית, הרומנטית והמפוכחת כאחת, מפנטזת רק על בעלה. וכך נאלץ המאהב השמיימי להתחזות לבעל כדי לזכות באישתו… איזו השפלה זו בשבילו להיות התחליף הפעם, החיקוי של הדבר האמיתי האנושי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. ז'ירודו לא שופט את האלים על סטיות מוזרות, הוא הופך אותם לכלי מוזר למימוש התשוקות הרבגוניות של בני האדם (מעניין למה אתנה היתה הופכת אותו לו יכלה.)  

גוסטב דורה (המאה ה19), ארכנה, באיור לקומדיה האלוהית של דנטה. בכתבי יד נוצריים מגלמת ארכנה את חטא הגאווה, והייצוג שלה כאן בהתאם, הוא דמוני לחלוטין. כבר במאה ה14 אגב, ניסתה הסופרת הפמיניסטית כריסטין דה פיזן לגאול את ארכנה מן הדמוניזציה הנוצרית. בספרה "עיר הגבירות" היא מכתירה את ארכנה מחדש כאם היצירתיות הנשית.
  • המתאבדת הנצחית

וייכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה;
ככה חיִי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!
זה גורלך וגורל נכדייך לנצח – למען
לא תקווי לעתיד – גם נינייך ישאו את העונש!

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

רחמים? המממ… כמו רבים מסיפורי המטמורפוזות מסתיים גם סיפורה של ארכנה בתמונה חיה שמזקקת את תמציתו. אתנה שולפת את ארכנה מהמוות כדי שתגלם את החטא ועונשו לנצח נצחים. היא גוזרת עליה להמשיך בטוויה ואריגה בדמותה החדשה העכבישית – כלומר – אחרי שהיא מקטינה אותה (פשוטו כמשמעו) ומאפירה את חוטיה, כלומר גוזלת ממנה את הארגמן המהולל, את "תקוות הזהב" ואת שלל הגוונים המתחלפים, היא גורמת לה להשתלשל מן הקור שלה כמו מן החבל שעליו תלתה את עצמה, כלומר מאלצת אותה לחזור ולהציג את התאבדותה למען יראו וייראו.  

לואיז בורז'ואה, "אמא". maman-1999 © Louise Bourgeois 1999
  • אמא

לואיז בורז'ואה לא יכלה לבטל את הקללה של אתנה ולהחזיר לארכנה את גופה האנושי. על אף ההזדהות עם האמנית שחשפה את ערוותם של אלים כוחניים ונואפים כמו אביה שלה. הקללה של אתנה, כמו של הפיה הרעה מן היפהפייה הנרדמת – חזקה מברכותיהן של הפיות הטובות. אבל גם אם נמנע ממנה לבטל את הגזרה, בורז'ואה בכל זאת הצליחה למתן ולהמתיק אותה; ראשית, החזירה לארכנה את גודלה (ואף המשיכה והגדילה אותה לממדי ענק) ובו בזמן גם החזירה לה לפחות חלק מן האנושיות על דרך המטפורה וההשוואה לאמה האהובה.

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש," היא אמרה (בנזיפה עקיפה אולי לאתנה שקרעה את יצירת המופת של ארכנה).

״העכביש הוא שיר לאמי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמי הייתה אורגת. כמו עכבישים, אמי הייתה חכמה מאוד. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים … הם מועילים ומגינים, בדיוק כמו אמא שלי״.

ולסקז "האורגות", 1657. לחצו להגדלה. יום אחד עוד אתעמק בתמונה המופלאה הזאת, שכולה סיפור בתוך סיפור ותפאורה בתוך תפאורה: מלפנים, חבורת אורגות, ובעומק התמונה על מעין במה – שטיח שמתאר את התחרות בין האורגות המיתולוגיות אתנה וארכנה. ובתוך השטיח המתאר את התחרות תלוי השטיח של ארכנה המצטט את "אונס אירופה" מאת טיציאן (ראו תמונה למעלה)

*

עוד מטמורפוזות בעיר האושר:

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

על סיפורה של פרספונה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה  

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

Read Full Post »

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

Read Full Post »