למיטל שרון
קורה שאני רואה תצלום או ציור, אני רואה אותו ואני חושבת: זה לא כך. אני לא מתכוונת לתחושה של אני לא אוהבת את זה. אני מתכוונת לתחושה שזה נהדר, אבל משהו לא נכון. זה קשור לתחושה האישית שלי של מהי עובדה.
דיאן ארבוס
*
הכל שאלה של יכולת הדמיון. אחריותנו מתחילה מהיכולת לדמיין. ייטס כתב In dreams begins responsibility, וזה בדיוק כך. אם לומר ההפך, במקום שבו אין יכולת לדמיין, לא נולדת אחריות. כמו שאפשר לראות בדוגמה של אייכמן הזה.
מתוך "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. דברים שרשם מישהו בגב ספר על משפט אייכמן (דומה באופן חשוד למה שכתבתי בפוסט הזה)
.
קורה שאני קוראת ספר ואני חושבת: זה לא כך. אני קוראת טולסטוי – נניח "אנה קרנינה" – וזה לגמרי זר. אני לא מזהה את המציאות. זה לא קשור לאיכות הכתיבה וגם לא לריחוק המקום והזמן; אין לי בעיה כזאת עם דוסטויבסקי, או עם סלמה לגרלף, או עם הלדור לקסנס, או אפילו עם האחים גרים; כשאני קוראת את האחים גרים אני יודעת על מה מדברים. אבל כשאני קוראת טולסטוי אני מרגישה כמו אליס בבית הארנב ולא מתחשק לי לאכול עוגות מכַווצות. לא, בעצם אני מרגישה כמו בית בלי חלונות. בית יצוק כזה, עיוור לקיומו של עוד.
אליס בבית הארנב הלבן. מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", אייר ג'ון טניאל
.
הרוקי מורקמי אינו אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (וגם לא אחד מעשרת). הוא דומה לאותה ילדה מ"אמא אווזה" ש"לפעמים היתה טובה ולפעמים רעה./ ברגע שהיתה טובה, היתה היא נפלאה./ אך לא היתה רעה כמותה כשהיא היתה רעה." ובמילים אחרות – יש הבדלים גדולים – לא רק בין ספר לספר אלא גם בין קטעים באותו ספר עצמו: קטעים חלולים, טרחניים ומרוחים, יכולים להופיע במרחק נגיעה מקטעים נפלאים נפלאים.
למרבה המזל אני כבר לא מדרגת סופרים לפי הממוצע שלהם, כלומר לפי הקירבה לשלמות. לא רק בגלל שדברים פגומים מעניינים אותי כרגע יותר מדברים מושלמים (נושא לפוסט בפני עצמו), אלא משום שלא חווים דברים בממוצע. כשמורקמי טוב – כמו למשל בחלקים של "קורות הציפור המכנית" או של "קפקא על החוף" – הוא ממפה את השטחים המתים של הרדאר הריאליסטי. הוא נותן מילים לדברים שאין להם מילים.
ניסיתי להגיד את זה פעם למישהי והיא אמרה, כן, הוא כותב על חלום ועל תת מודע. אבל "חלום ותת מודע" זה שם של גטו במציאות הטולסטויאנית ואני מדברת על מרחבים. (באמת נטפלתי לטולסטוי כי הוא מטרה נוחה; גם קלאסי וגם חזק – אני לא אוהבת להציק לחלשים – והריאליזם שלו טוטלי, בלי פתחי המילוט שמספק למשל הסגנון הגבישי הקליל-קריר של ג'ין אוסטין והפסימיות המובלעת שלה החותרת כנגד הסוף הטוב, או הגמל המיתולוגי מ"והיום איננו כלה" של אייטמוטוב, שלא לדבר על עלילת המד"ב המלווה את הספר כמו צל, או כללי המשחק השרירותיים המרסנים את הריאליזם של ז'ורז' פרק, וכן הלאה).
אני לא יודעת אם יש "תפקיד" לספרות, וגם אם יש – הוא משתנה מן הסתם, מאדם לאדם ומרגע לרגע, אבל אם שואלים אותי כאן ועכשיו – תפקידה הוא לתת לנפש מקום להתמתח שלא תתנוון או תצטמצם לתפקוד מינימלי ושרדני.
דוגמא? בקפקא על החוף של הרוקי מורקמי פוגש הזקן הנלבב נאקאטה-סאן, באיש גבוה בעל כובע מוארך משונה, מקטורן דק ואדום ומגפי עור גבוהים. האיש אוחז במקל הליכה עם ראש כדור זהוב:
תווי פניו לא היו יוצאי דופן כמו בגדיו. הוא לא היה צעיר, אבל גם לא מבוגר מאד. הוא לא היה נאה אבל גם לא מכוער. גבותיו היו עבותות וברורות, ובלחייו סומק בריא. פניו היו מבריקים באופן מוזר ולא היה לו זקן. עיניו היו מצומצמות, ועל שפתיו ריחף משהו הדומה לחיוך קריר. פנים שקשה לזכור אותם. לפני שמביטים בפנים, העיניים נודדות אל הלבוש המיוחד. אם היה מופיע בבגדים אחרים אפשר שלא היה ניתן לזהות אותו כלל.
זהו ג'וני ווקר. לא האמיתי, מהוויסקי, הוא רק לווה "ללא רשות, אם כי בתודה, את השם וההופעה המופיעים על התווית. הופעה ושם, אין מה לומר, הם דברים נחוצים." ג'וני ווקר מורה לנאקאטה-סאן לגשת למקרר:
המקרר, הצבוע צבע אבוקדו, היה גבוה מנאקאטה-סאן עצמו. כשפתח את הדלת נשמע קול נקישה יבש של מתג התרמוסטט, וקול המנוע גבר. מתוך המקרר נשפך עשן לבן כמו ערפל. צדו השמאלי של המקרר היה המקפיא, ונראה כי הוא קבוע על מעלה נמוכה במיוחד.
בתוך המקפיא היו מסודרים בקפידה כעשרים עצמים עגולים כפירות. חוץ מזה לא היה שם דבר. נאקאטה-סאן התכופף, אימץ את עיניו והביט בהם. כשהתפזר האד הלבן הבחין נאקאטה-סאן כי אין אלה פירות כלל. אלה היו ראשי חתולים.
מתברר שג'וני ווקר רוצח חתולים כדי לבנות חליל מנשמותיהם. הוא רוצה שנאקאטה-סאן יהרוג אותו. הוא נותן לו בחירה ("האין רוב הבחירות בלתי הגיוניות?"), או שנאקאטה-סאן יהרוג אותו או, שג'וני ווקר יהרוג חתולים נוספים שלכד בשק של עור. ומיד הוא נערך למלאכה. הוא שורק את שיר הגמדים "היי-הו" מתוך שלגייה של וולט דיסני, בזמן שהוא שולף כלים שונים ומשונים, מאזמלי מנתחים מנצנצים בלבן בוהק ועד שקית זבל. אני אחסוך מכם את התיאור הקריר והפרטני של הזוועה ("נכון שאני זוכה לאכול לב טרי," אומר ג'וני ווקר לבסוף, "אבל בכל פעם אני צריך להיות כולי מגואל בדם. לא, ידי היא זו המכתימה את כל מצולות תבל, הופכת ירוק לאדום. זה ציטוט ממקבת. אמנם אצלי זה פחות נורא מאשר ב'מקבת', אבל אתה לא יודע כמה אני מוציא על ניקוי יבש. והרי הלבוש שלי מאד מיוחד. נכון שהיה נוח יותר ללבוש חלוק מנתחים ולהשתמש בכפפות, אבל זה בלתי אפשרי, עוד אחד מהכללים").
האחים גרים לא היו מתביישים בסצנה הזאת, שתלבושת ג'וני ווקר מוסיפה לה מסתורין של נשף מסיכות ומנה של ניכור מותגי.
החתול במגפיים, איור: גוסטב דורה. החתול במגפיים שלו כמו זינק מן התת-מודע. לתלבושתו יש זיקה מעורפלת לתלבושתו של ג'וני ווקר. נשף המסכות והמותג אינם סותרים את רוח האחים גרים של הדמות
פעם, במהלך טיפול בדמיון מודרך דרך אברי הגוף (כיוון שהגוף הוא המקום שבו קורית הנפש "נכנסים" לתוכו ורואים שם חזיונות ומתערבים בהם לשם ריפוי. מניין מגיעים החזיונות האלה? אין לי מושג. אבל הם מגיעים, לא רק אלי, לכל אחד), ראיתי את עצמי בכליות שלי, בתלבושת היידי כזאת עם סינר ושביס ופרצתי בצחוק. המטפלת לא הצטרפה לצחוקי. מאוחר יותר הסבירה לי שבמקום שבו יש כאב גדול אנשים מתחמקים ושמים מישהו אחר במקומם, לפעמים צריך להחליף שמונה פעמים כדי להגיע לאדם הנכון. ואני הייתי מקרה קל אמנם, כי לא הייתי ממש שונה, רק מחופשת.
בהמשך אותו סיור בכליות שדמה לחלום אף שהתרחש בהקיץ מוחלט – אני שומעת את הקולות המגיעים מהרחוב, ומזכירה לעצמי את שיעור הפסנתר של בני – אני מגיעה לדשא. המטפלת אומרת לסלק אותו. (יפיוף, היא מסבירה אחר כך), "מהר-מהר, מה יש מתחת?" – אדמה. (עוד יפיוף, לסלק), ומתחת? ("מהר מהר") ניילון. (לסלק – איטום), ומתחת? לוח ברזל כבד. (לסלק – זה כוח נגד – "אתה תהיה קשה? אני אהיה קשה כפליים!"), ומתחת ("מהר מהר") –
דם, אני אומרת, יש דם. והמטפלת: חפשי את הפצע, השריטה. על מה את מדברת, אני אומרת, זאת לא שריטה, זה אגם. מתחת לברזל יש מאגר תת קרקעי עצום של דם.
דם זה כאב. מי גרם לכאב הזה? היא שואלת. היא לא מספיקה לסיים את המשפט, ו-בום! כמו ג'ק-אין-דה-בוקס, כמו פקק מבקבוק שמפנייה – נורה אבא שלי מתוך האגם. צעיר וקפיצי ונקי מרבב, בגופו המוצק-רפוי הוא מזכיר את המנקין המוקפץ של פרנסיסקו דה גויה (יש לגלול מעט כדי להגיע לתמונה).
.
מתוך הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" – הקומה השבע וחצי שממנה נכנסים לתודעתו של ג'ון מלקוביץ'. ג'יי קיי רולינג היתה שם קודם עם רציף תשע ושלושת רבעי להוגוורטס.
.
ובחזרה לקפקא על החוף – הדמיון של מורקמי מחובר ישירות ללב, הרגש הוא שמזין ומעצב אותו. פול אוסטר למשל, ש- BLACK & WHITE מהטרילוגיה הניורקית שלו מציצים מעבר לכתפו של ג'וני ווקר – הוא הרבה יותר משחקי.
רוצח החתולים הוא הגירסא המזוקקת של אבי המסַפּר, כפי שעלתה באוב של התת-מודע בלי המיסוך הריאליסטי, ומשם היא דולפת בחזרה למציאות. כמו שאומר המספר במקום אחר, על מכונת ההוצאה להורג מ"מושבת העונשין" של קפקא: "מכונת ההוצאה להורג המורכבת הזאת, שתכליתה אינה ידועה, באמת התקיימה במציאות שמסביבי. היא לא מטאפורה או אלגוריה."
ואם לא מטפורה או אלגוריה – אז מה? קשה להגיד, זה כל כך חמקמק ודוחה סכמות. ומלבד זאת הארכתי מספיק. וגם הדברים האחרים לגמרי שרציתי לומר על מורקמי יידחו לפעם אחרת.
*
ועכשיו – תרועת חצוצרות!
למיטל שרון יש רומן ביכורים בשם שתיים, סיפור אהבה לסבי על קו ברלין תל אביב. אני מאד אוהבת את מיטל ואת הסיפור האמיתי והמזעזע של, המגזין האינטרנטי שלה ושל איתמר שאלתיאל. אני אוהבת את השילוב הייחודי בין סקרנות אינטלקטואלית, עכשוויות, חירות וטוב לב (כן, טוב-לב). ואני מנסה כבר מזמן, ללמוד ממיטל ריאליזם, איך זה יכול להכיל, להספיק; פעם תכננו פולמוס פנטזיה בהשראת הוויכוחים התיאולוגיים של ימי הביניים. מיטל היתה אמורה לייצג את הריאליזם כמובן.
יש ב"שתיים" אבחנות יפות ומדויקות (תודה מיוחדת על ההליכה הלסבית, משהו שמעולם לא הצלחתי להגדיר: "זו היתה הליכה של לסבית. אי אפשר ממש להסביר מה זה אומר, כי זה חלק ממשחק ארוך טווח שלסביות משחקות עם עצמן בנסיון אידיוטי אך מובן לזהות כמה שיותר לסביות בסביבתן, אבל העיקרון הוא להיראות כמו ילד בן שלוש-עשרה. משהו בנעיצת כריות האצבעות ברצפה וההתנדנדות עליהן עד שעקב הרגל זוכה גם הוא למדרך. זו הליכה שגורמת לך להיראות קצת כמו גורילה, כי בינתיים הזרועות מתנפנפות לכל הכיוונים, כי זה ידוע שכשאתה בן שלוש-עשרה הגוף שלך לא ממש מתואם עם עצמו.").
יש ב"שתיים" חיבוטי נפש וכובד ראש המועצם על ידי גילן הצעיר של אפרת ויעל הגיבורות (ההורים הם עדיין בעיקר "ההורים", אין די מרחק כדי לתפוס אותם כבני אדם).
ומעבר לכל יש בספר אהבה לדמויות ולבני אדם בכלל ("ואיך אפשר להתבייש ממני," אומרת יעל. "ממני?! הלא זה מה שטוב בי. שאף אחד לא צריך להתבייש ממני. אני אוהבת גופים. של כולם. תמיד יש בהם משהו משמח. ומשהו מכמיר לב. ומשהו נוקשה באופן מצחיק. ומשהו רך באופן משונה. יש להם שפה שלמה"), וזה משרה על "שתיים" מין תום וחסינות מפתיעה לציניות. אפילו אתל, האקסית המיתולוגית שבכל רומן אחר היתה משלמת על קסמיה במטבע של הנשמה יוצאת בשלום. זה נדיר.
ועל הריאליזם – אני עדיין חושבת. תגידו לי כשתקראו.
*
עוד באותו עניין
מכתב לאוהבי פנטסיה ומדע בדיוני (או מסע בעקבות חבל טבור ארוך במיוחד)
"כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו" – חמש הערות על פנטסיה
גיבורות ילדות – המוצא של הילדה אילת
גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה
ועוד ועוד ועוד
עיר-האושר 