Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מזל’

הפוסט הזה לא יצא כמו שהתכוונתי. היה לו רצון משלו. בשלב די מוקדם פשוט ויתרתי ורק רצתי אחרי העפיפון.

כולם מדברים על התאמה זוגית, ואיש לא מדבר על התאמה בין הורים לילדים, שחיונית לא פחות להצלחת הקשר. האם זה בגלל שהקשר בין הורה לילד הוא נתון מראש וסופי ואם אי אפשר לשנות מה הטעם לנבור? או בגלל ההנחה הסמויה (והאשליה ההרסנית והטרגית) שילדים מגיעים בגיל כה רך שאפשר לעצבם ולהתאימם להורים?

ובכל מקרה, אבא שלי דגל ברצון כמנוף לשינוי המציאות. היו לו שלל אמרות כמו – אין דבר העומד בִּפני הרצון! ו – אם תרצו אין זו אגדה! (וגם – רצונו של אדם כבודו – שאותו לא פירש ככבוד לרצון הזולת, למשל לרצונותי שלי, אלא כהרשאה לשיפוט: הדברים שאני רוצה קובעים את מנת הכבוד המגיעה לי, לפי הסקאלה שלו כמובן, וראו לשבור את החזיר ולהשתיק את יואבי, או בדיוק כפי שזכרתי).

אני לא מזלזלת בַּרצון. הכרתי צבים שהשיגו ארנבות בעזרתו. אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג, ועל הרצון ההוא של אבא שלי משלמים בעיוורון למורכבויות, לספקות, לעמימויות, לשוליים, לתהומות, שלא לדבר על המאמץ התמידי שמעבה ומעוות את שרירי הנפש. מחסור בבהייה, בחלום בהקיץ, יכול להיות קטלני כמו מחסור בוויטמינים. ("אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת…" כתבה הציירת ברת מוריזו במחברותיה).

וכך או אחרת, אין פלא שהוקסמתי מן המזל, היפוכו של הרצון; יישות מופקרת (א-מורלית), קפריזית, נדיבה, התגלמות החן והחסד. פיתחתי ערנות מיוחדת וחתרנית לנוכחותו, וזה מה שעצר אותי בשנה שעברה מול ציור קטן בגלריה אופיצי בפירנצה:

.

אלגוריה של המזל, אנונימי מן המאה ה16

.

ואולי זה לא היה רדאר המזל אלא רדאר הקרקס שצפצף. בילדותי תמיד השתוקקתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס, והגברת העירומה שלמעלה היא קודם כל להטוטנית שעומדת על כדור, נינוחה לגמרי על רגלה אחת, ולא מנסה אפילו לתפוס את החפצים שזרקה, לא את השרביט והכתר של השררה ולא את הספרים שמסמלים מן הסתם יידע וחוכמה. היא לא נאחזת בכלום, היא אפילו לא מזכה אותם במבט.

אחרי המפגש ההוא באופיצי חיפשתי תמונות אחרות של אלת המזל. ברבות מהן עיניה מכוסות (עוד אלמנט קרקסי, שנועד להגביר את הדרמה והקושי) בגלל שהמזל הוא עיוור ואקראי. זה הנימוק הרשמי. אבל אם תשאלו אותי, עיניה מכוסות בגלל שאין גבול לבטחונה ושלוותה. ולכן טעו אלברכט דירר ואחרים שהוסיפו לה כנפיים עצומות. הם התכוונו לבטח אותה ממעידות ומלעג אבל היא לא חוששת ליפול או להפיל, היא לא יכולה להיכשל כי היא המזל.

אלברכט דירר, אלגוריה של מזל. המכובדות מסנדלת.

.

האלמוני מן האופיצי על כל פנים, העניק לה רק כנפיים צעצועיות על כף רגל אחת, מעין אביזר במה מחויך ופיוטי. לא רק שכל גופה משדר נינוחות, יש לה פנאי להתיר את שערה או לצלצל בפעמון הענוד לראשה (עוד אלמנט קרקסי), וגם אם תאכל את שעון החול המוגש לה על צלחת, גם אם תגרוס את הזכוכיות בשיניה, זה לא ייגמר בבכי, כי היא פורטונה אלת המזל.

ברבות מן התמונות יש לפורטונה צעיף-מפרש שסותר את האיזון על הכדור באופן פלאי וממוזל. מימין, סנדרו בוטיצ'לי, משמאל, פרנס פרנקן הצעיר, המאה ה17

.

פורטונה הוא שמה הרומי, מקבילתה של טיכה היוונית. ומתברר שהיה לה רומן עם סרוויוס טוליוס מלך רומא בשנים 535-578 לפנה"ס. על פי אחת הגרסאות הוא נולד כעבד. יש הטוענים שאמו התעברה מאבר מין זכרי שהופיע באורח פלא באָח הארמון (ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן). ופעם בילדותו עלה ראשו בלהבות בזמן שישן ובכל זאת לא אונה לו כל רע. גם בסיפורי האש האלה יש מן הלהטוט על גבול הליצנות.

בכתבי יד מימי הביניים ובחלונות הזכוכית של הקתדרלות מתוארת פורטונה לצד גלגל המזל, חפץ מרתק בפני עצמו אבל גם קצת מתעתע ומזכיר את תאומו האפל, גלגל העינויים. לפעמים היא מחזיקה קרן שפע שמסמלת פוריות, וזה מאד הגיוני אבל גם קצת צפוי ומשעמם. אני מעדיפה את גלגולה כלהטוטנית כושלת.

בני היקר שגדל ונהיה להטוטן, באמת, קצת מתרעם על המשיכה שלי לאמני קרקס עלובים וכושלים. הוא שואף (ובצדק) לתפוס את כל הכדורים. אבל מה לעשות שהכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, יותר נוגע ללב. אנושי.

ופורטונה, היא אוחזת את החבל משני קצותיו; הכישלונות שלה הם חן ועצלתיים של ברכה. אני מניחה שבמנות גדולות מדי היא באמת מסוכנת ואפילו משחיתה, אבל במינון שלנו אין גבול לקסמה. ג'יי קיי רולינג המציאה את שיקוי הפליקס פליציס, מזל נוזלי שנראה כמו זהב מותך, ובעודו מתבשל בקדרה הטיפות מקפצות מתוכו כמו דגי זהב.

 

בלת'זר נבוט (Balthazar Nebot) פורטונה, סביבות 1730 לחצו להגדלה

בלת'זר נבוט, פורטונה, סביבות 1730 פרט

.

לקרקס המזל של בלת'זר נבוט (למעלה) יש קסם אפוקליפטי של יום הדין. נדמה לי שהוא קצת ערבב בין פורטונה לתמיס, אלת הצדק היוונית. לא רק בגלל העיניים הרעולות (אף שכיסוי העיניים של תמיס כפי שגיליתי במהלך הכתיבה על איורי מיכאל קולהאס, הוא תוספת מאוחרת מן המאה השש עשרה, של קריקטוריסט גרמני שמחה על אטימות מערכת המשפט). ביד אחת היא מרעיפה טובין, ובאחרת היא ממטירה גרדומים, אזיקים ומרעין בישין. לא די שהיא אחראית גם על המזל הרע, יש משהו מסודר ומכוון מדי בפורטונה הזאת, למרות האווירה הפרועה והמפוקפקת המעלה בדעתי את מופע הקרקס של השטן מ"השטן במוסקבה".

ובכל מקרה אני חוזרת לפורטונה של האופיצי, זו שמשכה את לבי מלכתחילה, עוד לפני שידעתי מי היא, ושנראית לי פתאום כמו חתול תעלול של דוקטור סוס (ששמו המקורי – חתול בתוך כובע – עושה אותו עוד יותר קרקסי).

.

קרקס מזל והשראה, חתול תעלול כאלגוריה של מזל (כולל הספרים ועוד)

.

אני לא גדלתי על חתול תעלול. הוא עדיין לא תורגם בילדותי, אבל אורח כזה היה נחוץ לי בדיוק; לא רק כנגד השעמום, גם כנגד הנוקשות של החוקים והשיפוטים. וזה מה שהיתה הקריאה בשבילי. ביקור חשאי של אלת המזל, הלהטוטנית המבורכת הבלתי צפויה, עונג שלא צריך להענש עליו כי הוא קורה בפנים, כשאמא ואבא חוזרים אין זכר לפרעות.

*

ובלי שום קשר: את המסמך הבא קבלתי כבר לפני כחודש. והחלקים שקראתי יושבים לי כמו אבן על הלב.

"זה לא מקום לילדים" – תמונת מצב: חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב.

"הילדים, אשר קולם נשמע במסמך זה," כתבה דפנה ליכטמן מנהלת ספריית גן לוינסקי, "אינם בני גירוש מישראל. הם פה ואינם עומדים להיעלם בקרוב, אך המקום היחיד אותו הם מכירים ולו הם יכולים לקרוא בית, דוחה ואינו מקבל אותם. כך נוצרת תחושת ניכור הולכת וגדלה בינם לבין החברה הישראלית. כאנשי ונשות חינוך קהילתיים, הרגשנו מחויבים לתעד את סיפוריהם ולהשמיע את קולם. אנו מאמינים שמוטלת עלינו האחריות, להפיץ ולקדם שינוי חברתי חיובי עבור הילדים איתם אנו פועלים, שיוביל לשינוי רחב יותר ויטיב עם כלל תושבי ותושבות השכונה."

לכבוד השנה האזרחית המתחדשת אני מאחלת לכולנו שנת מזל.

*

Read Full Post »

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

שש סיבות

1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)

"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"

"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).

*

2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)

כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.

*

3. מזל

"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

בגלל המזל.

המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.

פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:

לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.

זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.

"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"

"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.

*

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013(מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013 (מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

4. משאלות

בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.

ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.

*

5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)

בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:

זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."

לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.

ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.

המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).

בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.

ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.

אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:

"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."

ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."

מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.

ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.

ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.

בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".

וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.

*

(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סיפורים יכולים להציל

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים

אה, אה, אה, אה!

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »