Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מורסקי שיקיבו’

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »