Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוריס סנדק’

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

נתחיל בנקודה שבה הפסקתי בפעם הקודמת. האם האיור צריך להתאים את עצמו לטקסט, האם לא חלה התיישנות על התפיסה הזאת? יש לי טיעונים כבדי ראש: אתיים, אמנותיים, רגשיים, חינוכיים (כן, אפילו חינוכיים, תארו לכם). אבל זה גם אישי כמובן: אני לא אוהבת כשדברים מתאימים; אם זה לא נס – ונסים אמנם קורים אך לא בתכיפות – זה סימן שאחד הצדדים עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם כדי להתאים; זה גורם לי סבל פיסי כמעט, על דרך ההזדהות.

כשנברא האיור (עוד לפני שנפרד כמו השמיים מן המים של הציור) העולם היה הררכי; עבדים, צמיתים, נתינים, משרתים, כולם התאימו את עצמם לאדונים, שחייהם התנהלו כאילו מעצמם וללא כל מאמץ.

עולם ספרי הילדים עדיין מתנהל כך מבחינות רבות. במקרה הטוב (כפי שציינתי פעם) המודל הוא של נישואים מסורתיים: הבעל והאדון הוא הסופר, והמאייר בתפקיד האישה הוא העזר כנגדו. במקרה הרע, הסופר – ועל אחת כמה וכמה הסופר החי – פשוט מרקיד את המאייר לצלילי חלילו.

ורק לשם הבהרה: אני לא נגד סופרים. סופרים הצילו את חיי. אני עצמי סופרת. זכותו של סופר לבחור מאייר לספרו, אבל האיור אינו אמצעי למימוש חזיונותיו של הסופר. האיור הוא כלי הביטוי של המאייר כשם שהטקסט הוא כלי הביטוי של המחבר.

אם סופרים היו מקדישים לזה קצת מחשבה, הם (או לפחות רבים מהם) היו משחררים שליטה. אם מתוך הגינות בסיסית ואם מתוך הבנה של הרווח האמנותי הגדול (ובכלל, נדיבות זה קסם בפני עצמו). אבל קל להסתגל לזכויות יתר ולשכוח שהן כאלה. התבנית נהייתה כל כך מובנת מאליה שכבר לא מבחינים בה, לא שמים לב שהסתיידה והגיע הזמן להחליף – או לכל הפחות לנער אותה.

ועוד הבהרה: אני לא מנסה להכחיד שום דבר. אפילו לא את הציות, ובטח שלא את התום. תמיד יהיה להם ביקוש, הן מצד היוצרים והן מצד הקוראים. אני רק מערערת על מעמדו של הציות כסרגל וכנורמה וכברירת מחדל.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק. לחצו להגדלה.

ניקח למשל את "נסיך צפרדע", או בשמו המלא באוסף האחים גרים – "מלך צפרדע או היינריך ברזל". באיור המסורתי של ארתור רקהאם, הנסיכה היפהפייה מנסה, ככתוב, להיפטר מן היצור הדוחה. מוריס סנדק לעומת זאת, חותר תחת הטקסט וחושף כביכול את הסוד השמור של הסיפור: על פי סנדק הקרפד הוא החיה (=הנפש) התאומה של הנסיכה. עיניה הקמות של הגיבורה וקפלי צווארונה יוצרים זיקה ברורה בין השניים, וגם הגדלים שלהם קרובים.

האיור המסורתי של רקהאם הוא לא רק עשיר ויפהפה אלא גם מתאים כמו כפפה לפרשנות שלי. אבל סנדק מציע אושר מסוג אחר: האיור שלו קומי ובו בזמן אפל ומסעיר באפשרויות החדשות שהוא פותח. לו המחבר היה בחיים – ספק אם איור כזה היה מאושר על ידו. הזמן והמרחק הם שאיפשרו לסנדק לפתוח את הסיפור, ואולי גם מעמדו המיוחד; כי בכל זאת, יש מאיירים ויש מוריס סנדק.

לפעמים החתרנות המבורכת של המאייר חומקת מתחת לרדאר השמרני (או שמא מוגנבת מתחתיו על ידי עורכים אינטואיטיביים או ספקנים?). כמו למשל במקרה של ארנב הקטיפה, ספר שבו לומד הגיבור-הצעצוע שרק אם ילד יאהב אותו הוא יהפוך ל"אמיתי". מסר קצת מבעית מבחינה אנושית. האם רק מי שהוריו אהבו אותו (וילד הוא ההורה של הצעצוע במשוואה הספרותית הפשוטה הזאת) יכול להיות אמיתי? יש לזה אולי רגליים פסיכולוגיות, אבל מה יעשו ילדים לא אהובים, ישתדלו עוד יותר לרַצות ולמצוא חן? דון דיילי, המאייר שנבחר על ידי ההוצאה העברית, חולק על הסופרת. הילד, באיוריו הסוגסטיביים והמענגים הוא הרבה יותר מחוק ופחות ממשי ואמיתי מן הצעצוע. האיור כאילו קורץ לילד מתחת לאפו של הטקסט ומודיע לקורא, שהוא אמיתי בזכות עצמו, הרבה יותר מכל הקשקשנים שמתיימרים להעניק לו מחסדם. אין בכך משום נחמה גמורה, אבל גם ברמז ולחישה דיינו.

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

אם הסופר והמאייר חולקים זה על זה, זה פותח מקום לדעה שלישית, דעה עצמאית של כל ילד שקורא ומתבונן. אני חושבת שזה נפלא. זה פותח מרחבים של משחק ומחשבה וספקנות והחלטה. אבל יש מי שפוחד מאובדן שליטה וסמכות. יש מי שמקונן על אובדן ערכים. יש מי ששוכח שאנחנו חיים בעידן דמוקרטי (יחסית ובשאיפה) שיש בו מקום לקולות רבים וסותרים או לפחות צריך להיות. הפוסט מודרניזם כואב לאנשי חינוך בגלל שהוא דוחה הררכיות ואינו מקדש שום דבר, אבל מן החצי המלא שלו נשקפות חירות וסובלנות. ואם נרצה ואם לאו הוא כבר כאן. זאת הסיבה למשל, שתום זיידמן פרויד נראית פתאום כל כך רעננה ועכשווית.

בכנס הפנקס השלישי הביאה גבי קון דוגמאות מרתקות לספרי ילדים פוסט מודרניסטים מן העולם. קחו למשל את Battle Bunny ספר שאיוריו והטקסט שלו כמו קושקשו בידי ילד בשם אלכס כשדרוג מסעיר לספר חביב וסתמי בשם Birthday Bunny.

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

בעולם ספרי הילדים המעלל הלא חינוכי הזה (אסור לקשקש על ספרים! ובכלל) שווה ערך למה שעולל מרסל דושאן לפני מאה שנה כמעט, כשקשקש שפם וזקנקן על פניה של המונה ליזה וכתב מתחתיה L. H. O. O. Q. צירוף אותיות חסר שחר לכשעצמו, עד שהוגים אותו בקול וזה נשמע כמו "חם לה בתחת".

מרסל דושאן  L. H. O. O. Q.  1919

מרסל דושאן L. H. O. O. Q. 1919

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה" (העיר מישהו בשם פ. רושֶׁה), "הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר". זה תיאור קולע גם לתעלול של Battle Bunny לטעמי.

"מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר?" (כתבתי פעם) "חיוכי האתמול מחקים את המציאות, הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה – דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה…" (וכן הלאה. לא אחזור על מה שכבר כתבתי. עוד על פרשת המונה ליזה וחיוכי המחר, כמו על הריב המצחיק והמרתק בין מרסל דושאן ויוזף בויס על בכורת האמנות והאבנגרד בפוסט הזה.)

זה העניין עם אמנות. שהיא לא חינוכית ולפעמים גם ההפך מזה, לפחות לכאורה. אבל עצם מהותה הוא הכי חינוכי כלומר הומאני שיש. היא מאפשרת לנפש ולתודעה להתפרש במלוא רוחבן ואורכן ועומקן ועושרן. וכשאין דיכוי יש נדיבות ושמחה. וזה לא מוקדם מדי להתחיל בספרי ילדים.

יש לי עוד הרבה לומר על הנושא, אבל כבר העמסתי דיי. השאר בפעם אחרת.

*

עוד באותם עניינים

לפוצץ את בית הספר?

צנזורה של טעם?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

בדיוק כפי שזכרתי

הגמד חוטם ואני

הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.

וכך זה נפתח:

אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.

אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.

*

כניסה ויציאה

"ים החורים" מתוך סרטם של הביטלס "צוללת צהובה"

רינגו לוקח חור מ"ים החורים" של "צוללת צהובה" (לחצו להגדלה) מתחת הטקסט מתוך הסרט.

"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"

לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"

הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.

ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.

ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.

*

פרחי ענק

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

פרחי ענק מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי הענק שצומחים ליד הגן של אמיליה (ראו תמונה למעלה) צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה", כתבה ואיירה נעמה בנזימן

פרחי הענק צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

אמיליה ודנה

אמיליה ודנה

*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).

בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת  שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ, משמאל האריה של אמיליה

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ. משמאל, האריה-מטאטא של אמיליה.

מימין, דורותי רוכבת על האריה, משמאל אמיליה רוכבת על האריה

רוכבות על אריות: מימין דורותי, משמאל אמיליה

נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

הלב בחוץ

הלב בחוץ

קרקע הפנטסיה מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (ישר לתוך הנפש)

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)

*
הרפתקה במדבר

"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.

מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

מדבר בארגז החול. מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

בחזרה למציאות מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה

החזרה למציאות, מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה.

גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה –  אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.

וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:

 מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

*

עוד על ספרים ואיורים

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

מר גוזמאי וירמי פנקוס

איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)

על גור חתול אדם ארוך שיער

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

ועוד ועוד

Read Full Post »

הבלוג הזה הוא בין השאר גם יומן הקריאה המאוחר של ילדותי, ואין הרבה סיפורים שהטביעו עלי חותם (או חשפו חותם שהוטבע) לטוב ולרע, הבעיתו אותי וגרמו לי לחשוב ולדמם, כמו "הגמד חוטם" של וילהלם האוף.

התוודעתי אליו בכיתה ב' הנוראה. גרנו אז בדירה שכורה ברח' המייסדים בירושלים. הדיירים הקודמים הותירו אחריהם כמה ספרי ילדים. אני זוכרת בעיקר את "חכמי חלם" (וכמה זה בלבל והקסים אותי שקראו להם חכמים) ואת האגדות של וילהלם האוף בייחוד את "הלב הקר" ואת "הגמד חוטם".

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

זה סיפור ארוך, כמעט שישים עמודים. קשה לתקצר אותו באופן הוגן ובכל זאת אנסה:

מעשה בנער בן שתים עשרה ושמו יעקב, בנם של סנדלר חסר פרוטה ומוכרת ירקות נקייה ומסודרת. יעקב הוא נער נאה ונחמד. לפעמים הוא עוזר ללקוחות לשאת את סלי הקניות והם גומלים לו במתנות קטנות. יום אחד מגיעה לשוק ישישה מתועבת בעלת אף ארוך, צוואר מתנדנד והליכה רעועה וצולעת. היא מתחילה לרחרח ולמשמש ולמעוך ולהעליב את הסחורה של אמו. יעקב הקטן קם להגנתה. והנה ההמשך (כדאי לקרוא, לחצו להגדלה):

TEX

מעבר לחזית הרעועה שוכן ארמון מפואר שבו מתרוצצים משרתים שפנוניים לבושים בבגדים אופנתיים ונעולים בקליפות אגוז. גם המכשפה מחליפה את נעליה בקליפות אגוז, וברגע שהן נוגעות ברגליה היא משליכה את מקלה וגולשת על הרצפה. היא מושכת אחריה את יעקב בכוח אדיר ומושיבה אותו בפינה, שמה לפניו שולחן כך שאינו יכול לזוז ואומרת: "שב לך פה, כי הנה כבד המשא שהיה עליך לשאתו, כי אין ראשי האנשים קלים כלל, קלים כלל."
יעקב מוחה, הלא רק ראשי כרוב נשא, הם נקנו בדוכן של אמו, והמכשפה צוחקת ומרימה את מכסה הסל ומושכת מתוכו ראש אדם כשהיא מחזיקה בציציתו.

אחר כך היא מבשלת מרק נפלא (בעזרת סנאים לבושים בבגדים טורקיים). יעקב אוכל ונרדם, ובחלומו מפשיטה אותו הזקנה ומלבישה לו עור סנאי והוא מתחיל לעבוד אצלה. בהתחלה בצחצוח קליפות נעליים, ואז בסינון אבק שמש שממנו היא אופה את לחמה, בליקוט טל הוורדים שהיא שותה, במירוק הרצפות ובבישול. ויום אחד אחרי שבע שנים הוא מריח עשב לא מוכר שמזכיר לו את המרק הנפלא, וכבר הוא מתעטש ומתעורר על הספה בבית המכשפה. הוא לא יודע שחלפו שבע שנים, הוא מרגיש קצת אשם שהתנמנם במקום לעזור לאמו. צווארו תפוס משום מה ואפו נתקל בדברים, אבל לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה עד שהוא מגיע הביתה ואמו לא מזהה אותו. מתברר שכושף ונהפך לגמד נטול צוואר וארך חוטם. גם אביו הסנדלר לא מזהה אותו. הוא מציע בבדיחות הדעת, לתפור נרתיק לחוטמו, וכשהוא מגלה שהגמד המכוער מתיימר להיות בנו הוא מפליא בו את מכותיו.

זה בערך אמצע הסיפור. אחסוך מכם כרגע את פיתולי ההמשך שבו מסרב יעקב להיות פְריק לראווה. בזכות ההכשרה שקבל במטבח המכשפה הוא הופך לשף ואחרי עוד כמה תהפוכות הוא נגאל על ידי אווזה מכושפת וחוזר לזרועות הוריו.

פורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

הפורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

אחרי שקראתי את "הגמד חוטם" התחלתי לחלום על המכשפה. היא היתה אורבת לי במרפסת הקומה השנייה של בית רגיל כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. לפעמים היא היתה מסתתרת באיזה מוסד, ספק קונסבטוריון ספק בית אבות. הייתי נדחפת לדלתו או נסחפת-מעופפת למרפסת שבה השקתה את העציצים, ומקיצה בדפיקות לב איומות רגע לפני הניתוח הנורא. החלום חזר בתדירות לא קבועה. לפעמים כמה פעמים באותו שבוע, לפעמים אחת לכמה חודשים. מכל הספרים האפלים והקודרים של ילדותי רק "הגמד חוטם" גרם לתגובה כזאת. זה לקח שנים – אולי שלוש, אולי חמש – עד שהסיוט נפסק. הפוסט הזה הוא ניסיון להבין באיזה עצב הוא נגע.

*

דינה קופלמן, מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. דינה תרגמה את הסיפור ואיירה אותו במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה ,dkopelman@gmail.com

מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. תרגמה ואיירה דינה קופלמן במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה  dkopelman@gmail.com

*

"הגמד חוטם" הוא מעשה אמנות. הוא לא היה מחלחל עמוק כל כך לולא העוצמה הדימויית של וילהלם האוף. כל האירוניה שבעולם (ובחלק השני של הסיפור יש לא מעט אירוניה) לא יכולה להחריש את אנקתם של הכרובים הנמעכים בין אצבעות המכשפה, לנטרל את הנזילוּת של המציאות, את הזיקה המאגית בין המילים לעולם: רגע אחד יעקב חושש שראשה של המכשפה ינשור מצווארה הדק אל סל הכרובים, ברגע השני הכרובים מתחלפים בראשים, וברגע השלישי כבר אין ליעקב עצמו צוואר.

מה שמייחד את הסיוט של האוף (בין השאר) הוא הביתיות שלו. ראשי האנשים מבליחים רק לרגע, אבל ככלל לא מדובר במכשפה של הנזל וגרטל או של בת הים הקטנה. היא גרה בבית נקי ומצוחצח, משרתים אותה ארנבים וסנאים בתחפושות עליזות (בניגוד לשרצים מסורתיים כמו קרפדות ועטלפים). היא לא מפטמת את יעקב כדי לטרוף אותו. להפך: היא מלמדת אותו לבשל. כשהיא מחליקה על קליפות האגוז, זאת ספק מעידה מפוארת ספק בלט על הקרח שבו היא גוררת את הפרטנר שלה יעקב ומעמידה אותו בפינה. ואז היא חוסמת את מנוסתו – לא בפקעת נחשים או בחרב מתהפכת, אלא בשולחן.

אולי כבר הבנתם לאן אני חותרת, ובכל מקרה אגיד זאת במפורש. במישור הגלוי, הדבר הנורא ביותר בסיפור היה שיתוף הפעולה בין האם למכשפה. אף שהאם מבועתת ולבה מבשר רעות היא מאלצת את בנה להתלוות למכשפה, וכשהוא משלם את המחיר ונהפך לגמד מכוער היא מתכחשת לו.

אבל מבלי לבטל את מה שנאמר (התת מודע אינו מכיר בסתירות, וגו') המכשפה היא גם השיקוף המזוקק והמוקצן של האם: האם מתוארת כנקייה ומסודרת וביתה של המכשפה ממורק עד כדי החלקה. הירקות שלה עולים על הירקות היפים של האם. כבר הזכרתי את המשרתים המפתיעים – דיסני היה מלהק אותם לשירות של פֵיה. וגם הדייטה שלה – טל ורדים ואבק שמש – מאד לא אופיינית למכשפה. והאוף לא מסתפק באם, גם האב מיוצג: בתחילת הסיפור הוא מתואר כסנדלר כה עני שאין לו כסף לקנות עור לנעליים. בבית המכשפה כולם נועלים קליפות אגוז, יש דגש שלם על העניין הזה.

ובשורה התחתונה, זה כמו בהערה של רוברט דרנטון על כיפה אדומה: "בחסכנות המוסרית של הנפש, יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו." ובתרגום ל"גמד חוטם": האם היא המכשפה והבתים המטים לנפול בשני קצות העיר הם אותו בית עצמו.

אם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

האם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

הערת ביניים:
אצל טובה ינסון יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות. (מתוך הפוסט הזה).

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

*

יעקב הוא ילד טוב ונאמן. הוא מגן על אמו מהוונדליזם של המכשפה. הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראש בסל. כשהוא מתעורר אחרי שבע שנים הוא נוזף בעצמו שהתנמנם במקום לעזור לה. והוא משלם מחיר על צייתנותו, הוא משתנה עד כדי כך שאפילו הוריו לא מזהים אותו.

*

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו). http://fiftybyseventy.net/?p=2077

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט הזה של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו).

*

גם אני הייתי ילדה טובה כמו יעקב וכמוהו הסתובבתי תמיד בתחושת אשמה. הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי לזכות בשבחים ואהבה. "הגמד חוטם" הזהיר אותי (לעולם לא מוקדם מדי) מפיתויי הציות ונשיאת החן. הוא חשף את הפחד שלי להימחק ולהפוך לראש כרוב. על אף הסיוטים מעולם לא התחרטתי על קריאתו. כבר בתוך ילדה הרגשתי, בלי יותר מדי מילים, שהסיפור נוגע במשהו משמעותי, שהוא מגלה לי משהו חשוב על העולם ועל עצמי. לפעמים יש משהו מכאיב בלגלות את עצמך. אבל הכאב הזה הוא לא רק חוסם אלא גם פותח ומציל.

יעקב אינו חדל להתגעגע להוריו. זה שיגע אותי. למה הוא רוצה לחזור אל ההורים שהסגירו אותו למכשפה? "הסוף הטוב" של הסיפור עורר בי קוצר רוח מכאיב. הוא לא פתר שום בעיה: ההורים שמחו בצעיר היפה והעשיר שחזר אליהם. הם לא התביישו בהתנהגותם ולא התנצלו על עיוורונם. לא החשבתי את הסוף הזה, אבל עכשיו שהתבגרתי אני רואה בו צדדים נוספים. אני מבינה (אולי) שההורים לא היו לגמרי רעים, שיחד עם הדיכוי הם נתנו לו גם כוחות לרפא את עצמו. ואולי אני מדברת על עצמי. בעזרת הבישול שלמד מן המכשפה הוא הגיע אל העשב הגואל. תחילה העיר אותו העשב מחלומו וגילה לו שהוא גמד מכוער, ואחר כך גם החזיר לו את עצמו.

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

והערה לסיום

וילהלם האוף, כפי שגיליתי בזמן הכתיבה, מת בגיל 25 מטיפוס. אני יכולה רק לדמיין לאן הוא היה מגיע לו חי עד זקנה ושיבה או אפילו עד שנות הארבעים כמו א. ת. א. הופמן. פעם, בעקבות איזה פוסט, שלח לי רועי כנען (איש שאני לא מכירה) את תרגומו ל"צאכס הקטן הנקרא צינובר" של א. ת. א. הופמן. התכתבנו קצת על הכפלות והשתקפויות, על הצד האפל והמבעית של הקסם והצחוק. יש הרבה זיקות בין הופמן להאוף אבל לא הייתי מזכירה את צאכס לולא ההקדשה המופיעה בפתח הסיפור:

התרגום מוקדש להורי, שמעולם לא בקשו למסור אותי לפיחלוץ.

*

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

*

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

צרחות של דגים, על נסיכה צעצוע מאת מרי דה מורגן

בדיוק כפי שזכרתי – על עיבוד מוקדם לילדה אילת מאת קדיה מולודובסקי

ילדה, חוה, צלובה

פרוייקט מרי דה מורגן

הילדים שרצו לקרוא

ואם כבר מדברים על "הגמד חוטם" איך אפשר בלי דודה יודית שגזרה את האפים שלה מכל התמונות באלבום

*

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.

*

נשף מסכות

ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.

עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.

זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).

השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש. 

*

אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:

*  העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)

**  העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).

***  מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).

*

וביתר ספציפיות:

כיפה אדומה

"כיפה אדומה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.

*

כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)

.

אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.

עמק יזרעאל. התמונה לקוחה מן הפוסט על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין, סיפור מאגי בפני עצמו.

ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.

ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.

"כל מיני פרוות", פרט: הצלבים המאגיים של החוטים מחזקים את נעילת הכפתורים

*

הדייג ואשתו

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:

ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.

שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: תחת הכישוף הדייג קטנטן יחסית לקשקשים הענקיים של השמלה

"הדייג ואשתו" פרט, בלי כישוף: הדייג גדול יחסית לקשקשים הקטנים של הדג

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות

 .

שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:

סערה על פני השמש, צילום לווין של נאסא

שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.

וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".

*

היפהפייה הנרדמת

"היפהפייה הנרדמת", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:

שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.

שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.

שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.

ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.

אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.

*

שלגיה

"שלגיה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:

לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.

המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.

ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.

ועם זאת, ובהמשך לכך:

יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.

בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.

*

הזאב ושבעת הגדיים הקטנים

"הזאב ושבעת הגדיים הקטנים", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).

ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).

חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא", אייר מוריס סנדק (פרט)

האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).

*

כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה

*

עוד פוסטים על איור

איך נראית ילדות – על שיר  של ביאליק ואיור של בתיה קולטון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?

ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)

*

עוד על כישוף

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

אבות המזון הפרטיים

ועוד

***

וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

***


[1] הערה לכל המעורבים בדבר – הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" קשה מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, וחבל.

Read Full Post »