Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מונה חאטום’

אני מחכה שהאנתולוגיה (המחכימה והכיפית) לכתיבה מושגית תגיע לחנויות, כדי לדבר על שירי ההוראות של יוקו אונו. ובינתיים, עוד איור אחד נפלא.

איירה גבריאלה ברוך

.

זה האיור הראשון של גבריאלה ברוך שלכד את עיני. מיד חשבתי על היפה והחיה. ובעצם לא, לא מיד, זאת היתה רק המחשבה השנייה. את הראשונה חסרת האחריות, הגליתי לסוף הפוסט. וזהו אמנם כפי שהתברר, איור להצגת היפה והחיה.

כמה יפה שגבריאלה ברוך לא ציירה שום מפלצת זוועתית. גם משום, שכמו שכתב ברונו בטלהיים (שצריך להיזהר ממנו אבל מדי פעם הוא בכל זאת צודק) "למרות שְׁמה, אין באגדת 'היפהפייה והמפלצת' שום דבר כה מפלצתי … עדינות ומסירות אוהבת [שוררת] בין שלושת גיבוריו, היפיפייה, אביה והמפלצת." וגם משום שדוב זו חיה גדולה וחזקה, ויש די בהלה בצמידות שכופה הבמה הקטנה, הדומה לשרפרף של קרקס.

התמונה מפה

כשהייתי קטנה התפללתי כל לילה שצוענים יחטפו אותי לקרקס. אז יכול להיות שאני לא אובייקטיבית כשגבריאלה ברוך חוטפת אותי לקרקס, אף שזה לא בדיוק שרפרף של קרקס אלא תוף.

הַגִּידָה־נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, מבקשת דלילה משמשון. ועוצמתו של האיור טמונה במתח בין החיבוק האינטימי והדומם, לתיפוף המוחצן והמהדהד האצור בבימת התוף. היפה והחיה הלוא צמודים לב אל לב, והתוף מייצג לפיכך גם את הלמות הלב, של הפחד ושל האהבה ושל ההתרגשות האירוטית.

כמעט ערכתי פה תהלוכת "יפות וחיות" כדי להראות את הניגוד בין היפהפייה למפלצת בכל האיורים שמצאתי. כדי לא להסיח את הדעת נסתפק בדוגמא אחת, מפרח הארגמן, הגרסה הרוסית (מלאת החן!) שיצאה לאחרונה בעברית.

אייר סרגיי גבריאלוב, מתוך "פרח הארגמן" מאת סרגיי טימופייביץ' אקסקוב. לחצו להגדלה

גם ברוך מכירה בניגוד בין היפה לחיה, ובו בזמן היא מציירת גם את הדמיון והשייכות: כיוון שפני היפה מוסתרות, הניגוד בין האנושי והחייתי מוחלף בלי משים בקירבה בין פרווה לשיער. עיני החיה שמציצות משני עברי ראשה של היפה מוסיפות לה אוזניים חייתיות, כמו לדוב שמעליה.

איירה גבריאלה ברוך (פרט)

החצאית הארוכה מסתירה את כפות רגליה של היפה אבל גם את כפות רגליה של החיה, כך ששניהם חסרי רגליים. (ראו בתמונה למעלה. המיניות מועתקת איכשהו לתוף עצמו, לחלקי המתכת שמותחים את העור.) וכך נדחסים להם הסיפור וההצגה (ע"ע במה וקרקס) לדימוי אחד יפהפה.

מתוך גורילה מאת אנתוני בראון, בחירה איורית קרובה

וכאן מסתיים שטח השיפוט של האחריות והראיות. ההמשך מעבר לגדר.

***

לתת -מודע אין אלוהים, ועוד לפני היפה והחיה, הדבר הראשון שעלה בדעתי למראה האיור, היה "דוב ושוטר" של ג'ף קונס (1988), פסל שגובהו מעל שני מטרים.

ג'ף קונס "דוב ושוטר" (1988)

באחד הראיונות התוודתה ברוך שהיא הכי אוהבת לאייר פרוות, לצייר כל שערה ושערה. ציור של פרוות דוב יכול לקחת לה שלושה ימים. הפרווה של קונס לעומת זאת, מזכירה יותר את "גבו של ואן גוך" של מונה חאטום.

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך" (1995)

שוטר זו סמכות, וכמה שהדוב מגמד ומגחיך אותה, עדיין קשה להשוות בינו לבין הנערה הבודדה בטירת המפלצת. קונס הראוותן, החומרני, עם הקריצה המולדת לפרווסיה, רחוק ככל האפשר מן החרישיות והגעגוע הרומנטי של ברוך. אבל המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון זה הנכון. אז או שהיא טעתה, או שפתחתי בטעות את אחד ממרתפי האיור. אני באמת לא יודעת.

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק 

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

Read Full Post »

זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.

.

1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך".

מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).

.

2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:

הלמוט ניוטון, אחרי תספורת

הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).

*

עוד באותם עניינים

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

עוד על שיער (והפעם על צמות):

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

*

עוד על צילום:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

Read Full Post »

יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.

וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

שלוש הערות:

1.      התינוקת

מנחם כהנא, פדיון הבן, מאה שערים

התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.

2.      גן עדן מושחת

גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.

לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).

גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.

אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."

גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).

Frank Cadogan Cowper – רפונזל פרה רפאליטית כזונה בחלון.

3.      וואיט טרש

ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה  ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.

הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.

*

ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.

ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב. ועד אז, מגדל צמה קטן מתוך הפוסט על הגבירה והחד קרן.

1

Read Full Post »