Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוירות’

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

בשבח החריצות

למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".

*

שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר

"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…

נלי אגסי

.

קומדיה רומנטית

המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…

וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה  להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.

[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]

שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).


מוירות נוראות – מוירות נחמדות
לקסיס, אטרופוס וקְלותו, כך נקראו המוירות, אלות הגורל של המיתולוגיה היוונית. קלותו (מילולית: "הטווה") טוותה את חוט הגורל של כל אדם, לקסיס (מילולית: "מטילת הגורל") קבעה את אורכו, ואטרופוס (מילולית: "שאין להפר את דברה") גזרה את החוט, כלומר את מותו של האיש.
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…

ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?

*

לפוסט המשך:  הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו

וכמובן מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »