Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוות’

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

זאת היתה פעם תעלומה בשולי הפוסט על יעקב שטארק, הצייר שהתאהב באחותה בת השתים עשרה של סבתי; ארבע שנים חיזר אחריה עד שנישאו, וארבע שנים לאחר מכן הוא גווע מדלקת ריאות והותיר לה בת שהפכה לדודתי יודית מרת הנפש (ובמידה רבה גם לגיבורת ספרי אסור לשבת על צמות, ערבבתי את העצב שלה בשלי). האלמנה הצעירה נישאה מחדש ליעקב חוטימסקי ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות. כל הבנות נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, שומרונה על שם השומרון וגלינה על שם הגליל.

G2

גלינה חוטימסקי, כ' טבת תרצ"א – כ' טבת תש"א

גלינה חוטימסקי חייתה עשר שנים בדיוק. ביום הולדתה העשירי, כשיצאה לקטוף פרחים עם חברותיה, היא נפלה בין הסלעים ונהרגה*. זה קרה בשנת 1941, שנה נוראה במיוחד במלחמת העולם השנייה (א' שבקיאותו בהיסטוריה מרשימה בהרבה משלי, מוסיף שבארץ נערכו אז לפלישת הנאצים).

חבריה לבית הספר כתבו ספר זכרונות. הנה ההקדשה.

שימו לב לסיום:

שימו לב לסיום: "במה ננחמך אם יקרה? אשרי היודע למצוא בעצמו את המקור לניחומיו." היום לא היו כותבים כך, זה ישיר מדי. (לחצו להגדלה)

הספר נשמר בבית סבתי. נהגתי לקרוא בו בילדותי. "את גלינה עזבת אחרייך עולם מלא שוד וחמס, דמים נשפכים בכל קצווי תבל, ולא הפסדת כלום," כתבו הילדים (הדסה מאמן מכיתה ה', במקרה הזה, ולמטה יוסף לידר).

20D

זה הרעיש אותי; המלנכוליה השחורה של הילדים שלא אוזנה על ידי פאתוס לאומי. התקנאתי בפטור שקיבלו. רק ילדה אחת, תמר לבר מכיתה ח', מדקלמת ברגע האחרון של הספר, "גדול הכאב וגדול הצער אך אנו נתגבר על כל הצער ונמשיך את עבודתנו למען גאולת הקרקע ובניין הארץ."

כשכתבתי על שטארק רציתי לצטט מן הספר אבל הוא נעלם (להלן "התעלומה"), ורק בשבעה על מות אבי הוא שב ונתגלה, כאילו יש רשת סודית שמקשרת בין כל המיתות. חנה סקר אחייניתה של גלינה שלחה לי סריקה מלאה: שלושים וארבעה טקסטים שכתבו תלמידי בית הספר העממי בטבריה (אפילו שם לא היה לו) מכיתה ב' עד ח'; הקצר ביותר בן שתיים וחצי שורות, הארוך בן שני עמודים, קצת שונים ממה שזכרתי והרבה יותר עשירים ומרתקים; מבחינה היסטורית, מגדרית, לשונית, נפשית, פואטית.

9

את ההיסטוריה אני משאירה לאחרים. על המגדר אולי אכתוב בפעם אחרת. הפעם אני מתעניינת בַּספרות: התוכן צפוי למדי – הקטנים מביעים צער ומספרים בשבחה של גלינה, הגדולים יותר חוזרים גם על סיפור האסון והאזכרה. ועל רקע האחידות מתבלט השוני בצורה; אין תבנית מוסכמת לכתיבה על מות ילדה ביום הולדתה, ושלל האמצעים הספרותיים והסגנונות הופך את הספר ללקסיקון פואטי בזעיר אנפין, שיעור מאלף בכתיבה ספרותית בכלל ובכתיבת קינות והספדים בפרט.

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

ולא שאין קלישאות בספר, שמות תואר כמו טובה, חביבה, יפה וטהורה חוזרים שוב ושוב, והפועל "קטף" מככב במובן הישיר והמטפורי. גלינה היא ה"פרח שעוד לא הספיק לפרוח" (חנה קרסננסקי, כיתה ז'), והטקסטים מלאים במשחקי מילים כמו "גלינה הלכה לקטוף פרחים ותיקטף מן העולם" (חנה תורג'מן, כיתה ח'), וכמובן מאנישים את הסלעים: "והסלעים קטפו את הפרח היפה הזה. הם גלגלו אותה אל התהום…" (יהודית לבנזון כיתה ה'), ומדברים אליהם: "האין לכם די פרחים כי לקחתם גם את הפרח הקטן מאיתנו…?" (לאה שליטין מכיתה ז'). איילה טאג'ר מכיתה ז' מאשימה את הסלעים שלבם לב ברזל אחרת לא היו לוקחים את הפרח הנחמד.

ולמה בעצם לא כתבה לב אבן? האם לב אבן אצל סלעים זה דווקא בסדר, כמו לב בשר אצל בני אדם? היגיון שלם של פיוט ופנטסיה מסתתר מאחורי הדימוי האבסורדי של סלע עם לב ברזל.

ובין הקלישאות מתנצנץ לו פתאום פרט ספציפי שמחייה את הטקסט: כששמואל שרמן המפוכח מכיתה ה' מספר איך בסוף היום שוחררו כיתות א ב ג ד וכיתות ה ו ז ח חיכו להודעה חדשה, ופתאום הוא כותב, "את גלינה הביאו המורים והניחוה על השולחן."

או כשנתן גנדלמן מכיתה ב' מונה את שבחיה של גלינה: "היא מימיה לא הרביצה בילדים. היא היתה בכיתה ה', ולא היתה מרגיזה אף אחד ולא היתה עושה מה שלא מרשים לה." "היא היתה בכיתה ה'" מזדקר לו מתוך השבחים, אולי משום שנתן עצמו קטן וכיתה ה' נראית לו כהישג ראוי לציון.

משה כהן מכיתה ח' הוא נער ההיפרבולות:

אין מילים בפי לתאר את כל מעלותיה של גלינה. היא היתה הראשונה בכיתתה בכל. גם בלימודים, גם בניקיון וגם במשמעת. המורה אשר היה יוצא מהכיתה תמיד היה אומר: 'גלינה קבלה את הציון הכי טוב בכיתה היום.'

אבל כשחנה תורג'מן מכיתה ח' שעבדה עם גלינה במטבח מספרת איך "נשמעה לפקודת המורה" ובשעת עבודתה "פניה הראו צחוק ועליזות כאילו באמת היה הדבר מצחיק," הלב יוצא אל גלינה.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט. אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד. והטקסטים האלה הם פורטרטים כפולים, של גלינה ושל כותביהם; ליוכבד ילוז מכיתה ו' יש רפלקס אלגורי (בהשראת תהילים, אולי?) גלינה שלה "עברה במשעול צר, מימינה תהום איומה משמאלה גדר." יש מי שמתענג על מליצות: "שֻׁדדה מאיתנו גלינה היקרה", ומי שנוטה אל הטראש וההורור. יעקב בלנקה מכיתה ז' למשל. הוא מתאר איך שכבה הילדה "…ראשה מרוסק ודם אדום וטרי כיסה את פני האדמה."

חלק משגיאות הכתיב פיוטיות: ראובן גרה הדייקן מכיתה ג' כותב פעמיים "הפסד" במקום הספד (אולי זה נטוע באטימולוגיה?). אצל יעקב בלנקה "עשוקה" (עסוקה) חבורת נערים ונערות במשחק, ואילו יוסף לידר מזכיר את השמחה והתורה אשר "סגפה" (ספגה) גלינה לקרבה. (ובין לבין אני מתענגת על הכתיב החסר. וכמעט שכחתי שהמרכאות היו פעם כמו נדנדה, אחד למטה ואחד למעלה. זה פרט ארכיאולוגי כמעט).

"חבל שקרה האסון הזה. אם לא היה האסון [גלינה] היתה פה בט"ו בשבט והיא היתה רואה איך בילינו את החג." כותבת גלילה גלובוס מכיתה ב', בנרקיסיזם של קטנים. ונתן וקשטדט מכיתה ו' מנצל את ההזדמנות לספר על אירוע דומה ודרמטי מאד שבו היה "כפשע ביני לבין המות":

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

אבל זה כאין וכאפס לעומת עזרא לוי מכיתה ז'. לנרקיסיזם של עזרא לוי יש נופך מיסטי ושטני. בבוקר האירוע כך הוא מספר, הוא החליט לשוטט מעט בהרים, וביושבו על אבן גדולה מול "התהום האכזר" התרוצצו במוחו מחשבות רבות –

וביניהן המחשבה ה"שטנית": "אם יפול מי שהוא בתהום הזה מה יקרה לו?" התשובה באה: אחרי זמן מועט לעוזבי את המקום העכור שמעתי מפי הילדים כי גלינה נפלה לתהום-המוות אשר ממנו היא לא תשוב. לבי החל לדפוק בחוזקה ודמיתי לעצמי כי למעני היא נפלה בכדי לפתור לי את השאלה.

עזרא הוא אקספרסיוניסט מולד שמעצב במה אפלה ודרמטית להגיגיו. כך למשל, הוא פותח את חיבורו:

בוקר חשוך, ההרים עוטים ערפל ההולך ומתפשט ומערפל את האויר ונותן צורה עגומה לעולם, כאילו התכונן לדבר מה רע והתעטף בשחורים.

זה הזכיר לי את פתיחת "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", הנובלה של פנחס שדה:

זה הוא הסיפור על אודות חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אמו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש, כמו ערפל המתאבך בעלות השחר על פני הגיא השומם, צף ומטפס על הרכסים, חותר אל תוך נקיקי-הסלעים, פורש זרועות מוזרות אל בין השיחים והשורשים נעווי-הצורה, מתפשט ומכסה את עין הנוף הקודר, – כמוהו היו חיי האיש הזה, וכזה הוא הסיפור.

ואילו בתיה שועלי מכיתה ז' נוקטת בגישה הפוכה:

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

בתיה מבינה באופן אינטואיטיבי שקינה ניזונה מיופי ואושר וטוהר, ובעיקר משאננותה של הגיבורה שלא יודעת מה מצפה לה. כל אלה מבליטים את הפגיעות והסכנה ומעצימים את האובדן. (כך למשל, זוכה זיגפריד, אחד מגיבורי שירת הניבלוגים, לסצנת צייד מרהיבה לפני שהוא עצמו נצוד ונרצח. כל פרט בסצנת הצייד מוסיף על תהילתו של זיגפריד ומלבה על דרך הניגוד את הצער על מותו).

הקריאה לאמא אגב, מהדהדת ברבים מן הזכרונות. הנה שולמית ברוג שהיתה שם.

הקריאה,

רבים מן הילדים מפנים שאלות לגלינה, "למי הרעת? ממי גזלת כלשהוא?" "מדוע הלכת לסלעים ונהרגת?" וגם לחלל הריק: "גלינה איננה – איך יכול להיות הדבר?" שואלת שרה ירקוני מכיתה ו' "…ובשביל מה, בשביל פרח. הכדאי היה לה הדבר? כמה פרחים יפים יכלה לראות בימי חייה?" (אלה רק פירורים מתוך אינספור דוגמאות). הם לא מגבילים את עצמם לשאלת הקינה הקלסית "איך" ("איך נפלו גיבורים?" "איכה ישבה בדד?").

האם החיבור בין שאלה שאין לה מענה לקינה הוא מולד ואינטואיטיבי? ואולי זה פשוט חלחל מן הקינות של שיעורי התנ"ך. לא רק צורת השאלה חלחלה. לאה שליטין משתוקקת להעניש מישהו. לזעם שלה יש הדהוד תנ"כי. כשהיא כותבת, "ארורים תהיו הסלעים!" אני שומעת ברקע את דוד מקלל את הרי הגלבוע; הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וגו'. לאה מצרפת גם שיר שחיברה עם שורות כמו "… עליכם סלעים!/ עליכם רשעים!/ גלינה נופצה." האם רק אני שומעת את "על נהרות בבל" ברקע? (תהילים, מזמור קל"ז) – אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע…

*

בכיתה ג' או ד' הוטל על בני הבכור לחבר שורת הספדים לגיבורים תנ"כיים. אני זוכרת שורה יפהפייה מן ההספד על שאוּל: "איך יכולת אפילו לשקול לרדת לַשאול בלי לשאול?" ולא סתם נזכרתי במילים האלה, כי למותה של גלינה יש תקדים מיתולוגי עוצמתי. הוא כל כך מזכיר איך נחטפה פרספונה בתה של דמטר אלת הדגן, על ידי האדס מלך השאול בזמן שקטפה פרחים. הנה רגע החטיפה כפי שתואר על ידי אברהם רגלסון (קורי היה שמה של הילדה במקור, את השם פרספונה שפירושו זורעת-הרס/מחריבת האור, היא קיבלה רק אחר כך, כשהפכה למלכת-השאול).

…חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה לִמְצֹא פֶּרַח יָפֶה בְּיּוֹתֵר, וַתִּתְרַחֵק הַרְחֵק מְאֹד מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. פִּתְאֹם צָץ מִן הָאֲדָמָה לְרַגְלֶיהָ נַרְקִיס גָּדוֹל וְנִפְלָא, וְהוּא לֹא כְמוֹ הַנַּרְקִיסִים הַצְּהֻבִּים-הַלְּבָנִים הַיְדוּעִים לָנוּ כִּי אִם פֶּרַח-אַרְגָּמָן בֶּן מֵאָה פְּטוּרִים, וּבָשְׂמוֹ מְמַלֵּא אֶת כָּל הָאֲוִיר, עַד נִדְמָה כִּי יַשְׁכִּיר אֶת שְׁמֵי-מָרוֹם וַיִנְסֹּךְ מָתְקוֹ עַל עִמְקֵי-הֶהָרִים וְגַלֵי-הַיָּם. וַתִּשְׁלַח הַיַּלְדָּה אֶת יָדָהּ לִקְטֹף אֶת הַפֶּרַח הַנִּפְלָא, וַתִּמְשֹׁךְ אֶת גִּבְעוֹלוֹ בְּחָזְקָה, עַד זִעְזְעָה שָׁרְשׁוֹ. וְהִנֵּה נִפְעֲרָה הָאֲדָמָה מִתַּחַת לַפֶּרַח לְמוֹ עָרוּץ, וְהֶעָרוּץ אָרֹךְ וְרָחָב, וּמִתּוֹכוֹ יָצְאָה מִרְכֶּבֶת-זָהָב, רְתוּמָה לְאַרְבָּעָה סוּסִים שְׁחוֹרִים. וְיוֹשֵׁב-הַמֶּרְכָּבָה, אֶחָד עֲלוּם-פָּנִים, חָטַף בִּימִינוֹ אֶת קוֹרֵי וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה פְּנִימָה. וְהַסּוּסִים הָפְכוּ פְּנֵיהֶם, וַיִּדְהֲרוּ בְּשַׁעַט עַל קַרְקַע-הֶעָרוּץ מַטָּה-מָטָּה, עַד מַעֲמָק שֶׁמִּמֶּנּוּ רָאֲתָה קוֹרֵי אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּבַת-אַחַת. וְקוֹרֵי אֲשֶׁר יָד אַדִּירָה מַחֲזִיקָה בָּהּ, צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה. אַךְ עֲרוּץ-הָאֲדָמָה נֵסְגַּר מִמַּעַל לָהּ, וְהַכּוֹכָבִים וְהַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמוּ מֵעֵינֶיהָ, וְלֹא נִמְצָא לָהּ מוֹשִׁיעַ.

(מתוך "עין הסוס" סיפורים מן המיתוס היווני, אברהם רגלסון, עם חיתוכי לינול של עמוס חץ, פרק כד' כאן, באדיבות פרוייקט בן יהודה. עוד על סיפור פרספונה)

מתוך

מתוך "עין הסוס" מאת אברהם רגלסון. חיתוך לינול של עמוס חץ לסיפור פרספונה

G3A

קברה של גלינה חוטימסקי בבית העלמין של כנרת

*

עוד באותם עניינים

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

יעקב שטארק, יהודית שטרק

ארבעה סוגים של זיכרון

סיפור על אדמה וחושך

שני סיפורים על מוות מאת סופי קאל

איורי נפש, טבח החפים מפשע

דם, יכול לדבר?

*

ובלי שום קשר – תזכורת הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים. יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים.

ואפרת מישורי פותחת סלון ספרותי

ימי-שני-פלייר (2)

Read Full Post »

מן התוכניה:

המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה.  אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.

וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.

*

1. דמעות

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם

יהודה הלוי

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "...אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).

.

'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין

.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.

שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.

*

2. מגילות

הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים.  ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…

"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.

וינג בבר

וינג בבר

וינג בבר (פרט)

וינג בבר (פרט)

ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.

המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).

לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

.

הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.

קלאודיו פארמיג'אני

בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק"

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק". לחצו להגדלה

*

3. רוחות

"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.

בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:

'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.

הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973)  של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.

המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

*

פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!

פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר

בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.

בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילם דניאל צ'צ'יק

*

4. הנפשות

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.

מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק

.

יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.

תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אפרת נתן, פוסע וקוצר

אפרת נתן, פוסע וקוצר

*

5. דפים

ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)

*

"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.

לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:

מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.

מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.

ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.

ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.

בגד של שמאן ממרכז אסיה

בגד של שמאן ממרכז אסיה

שמאן מצפון רוסיה

שמאן מצפון רוסיה

*

6. קווים

אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.

אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.

*

* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

עוד באותם עניינים. על אנימציה:

הברון מינכהאוזן והאנימציה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

פעמיים דירת שני חדרים

על הגבעה של רועי אסף

ועוד

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :

ראשס  אויסטר  שייקר * דגי זהב

*

Read Full Post »

פרנסיסקו דה גויה, דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה

זהו דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה, בנו של רוזן אלטמירה, כפי שצוייר בידי פרנסיסקו גויה. גיליתי אותו בספר אמנות מצהיב אי-אז בילדותי והוא עדיין צובט את לבי, הילד הזה שעומד בין הכלוב לשלושת החתולים שלוטשים עיניים מהופנטות בעקעק המאולף שלו.

גויה צייר כמה וכמה דיוקאנות של ילדים, בדרך כלל בחברת חיות מחמד או צעצועים; קחו את הדיוקן המשפחתי של הדוכס מאוסונה למשל: ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחד הבנים מחזיק מעין סוס משחק ושוט, לאחיו יש מרכבת צעצוע. שני כלבלבים, אחד רובץ מלפנים ואחד מציץ מבין שתי הילדות, שכל אחת מהן אוחזת במניפה סגורה. הקטנה יותר מחזיקה גם אגס, וביד שאחותה נותנת לאב יש גם סביבון.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס אוסונה. לחצו פעמיים להגדלה!

התמונה אמנם פרונטלית ומבוימת אבל את ההעמדה המלאכותית מאזנות נגיעות של חיים – הסביבון שהילדה סירבה מן הסתם להפרד ממנו כשנדרשה לתת יד לאב (או אולי להפך, היא היתה אמורה להציג את הסביבון והתעקשה לתת יד לאביה, שגופו אמנם נוטה לעברה בגוננות). את המגע הקומי מספקים הכלבלבים. זה שמפנה את אחוריו לצייר, וחברו שמציץ מן האפלולית במין חיקוי של בני המשפחה.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס מאוסונה, כלבלבים, כלומר פרט

הדיוקן של מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה הוא שונה בתכלית. יש בו שלוש קומות:
בקומה העליונה גרה התמימות: פניו המוארים המתוקים וכבדי הראש של הילד המביט נכחו ואינו מודע כלל לדרמה המתרקמת לרגליו.
בקומה האמצעית, כלומר במרכז התמונה גר הממסד: האבנט שמהדק את הבגד למקומו ופיסת החוט הכובלת את העקעק. מנואל מחזיק-מציג את החוט בתשומת לב רבה, כאילו זו חזות הכל (כך מחזיק גם הילד של אוסונה בחוט המרכבה, אבל שם זה נבלע בשפע הפרטים וכיווני הצעצועים).
ולמטה במרתף, בתת-מודע: אימה ואפלה.

הפיצול בין הקומות מטריד, וגם הצפיפות בחלק התחתון של הדיוקן; הילד דחוק בין החתולים לבין הכלוב. העקעק קרוב לחתולים עד כדי התגרות. הכל על פי תהום כל כך, וחסר מודעות. זה לא דומה לציור של Eglon Hendrick van der Neer (המאה ה17) שבו הילדה מפקירה את הציפור בבת צחוק זדונית.

Eglon Hendrick van der Neer

אצל גויה זה לא תעלול של הילד. אלה המבוגרים שביימו את התמונה, שהפקירו את הציפור, כלומר את הילד, כי גם הוא כמו העקעק לא שם לב למה שמתרקם מתחת לחוטמו, וכמו שקורה הרבה פעמים בנסיבות כאלה, האביזרים זולגים לתוך הדיוקן, כלומר המטונימיה (כל מה שמקיף את הילד) הופך למטפורה, למעין שיקוף של הילד: גם הציפורים שבכלוב (המונח על הרצפה משום מה, בטריטוריה של החתולים), וגם העקעק הקשור הם בעצם הילד. זה דיוקן של סכנה וסוד, ותוסיפו לזה את הפתק שהעקעק מחזיק במקורו, עם ציור מטושטש של כנפיים או של נוף, שמתחתיו משורבטות כמה מילים. זה תמיד נראה לי כמו פרט חלומי, מסר שהילד מחמיץ כי הוא מביט לאן שאמרו לו.

כשגדלתי גיליתי לאכזבתי שהפתק הוא מעין כרטיס ביקור עם פרטי הצייר, או הילד, כבר שכחתי מי. באתר של המטרופוליטן גיליתי עוד כמה דברים על הציור:

באמנות הנוצרית ציפורים מסמלות בדרך כלל את הנשמה, באמנות הברוק ציפורים בכלוב מסמלות תמימות… [ציפור = נשמה זה טבעי, אבל התמימות כציפור בכלוב היא דימוי מזעזע גם בלי קשר לדיוקן. ולבסוף:] "ייתכן שהדיוקן צויר אחרי מות הילד ב-1792. הטון הקודר אופייני ליצירתו של גויה בשנות התשעים.
(מתוך האתר של המטרופוליטן. ההערה בחום שלי.)

"צויר אחרי מות הילד". זה מבהיר הכל. את תחושת הפגיעוּת והסכנה ואת האפלה שאופפת את הדיוקן, שמצייר לא רק את ההווה אלא את העתיד. (לא יודעת מה זה העצב הזה שניגר ממני לאחרונה, מקווה שכיוון הרוח ישתנה בקרוב).

*

מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. הילד מוביל את החתול באחת מכפותיו.

(מתוך הוראות הבמה של המחזה "ככלות חמש שנים" של לורקה, תרגמה רנה לטווין).

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין. לכל אחד מהילדים המתים יש "חפץ מעבר" מחייו הקודמים: יד של בובה, שבשבת, ספר ישן, חליל…

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין

*
עוד פוסטים על ילדוּת

*********************************

ובלי שום קשר – הפרפורמר האנושי יוצא לסיבוב שני.

סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר.

פרטים: 03-5469876, zuckerman.sharon@gmail.com

Read Full Post »

1. הסיבה:

בעמ 41 מבליח לרגע הסוד שמאיר את התנהגותם הלעתים משונה של גיבורי הספר, אבל רק לקראת סופו, רגע לפני שליזי ואביה מנסים לעוף, זה נאמר במפורש:

"איך אני נראית?" שאלה ליזי.
"מושלם," אמר אבא. "ואני?"
"כמו איש ציפור," אמרה ליזי.
הם התחבקו.
"תארי לעצמך," אמר אבא, "שאמא שלך היתה יכולה לראות אותנו עכשיו."
הם טפחו בכנפיהם. הם נופפו לעבר השמיים.
"שלום, אמא," הם קראו ברכות. "שלום, אמא אהובה!"

(מתוך "אבא שלי איש ציפור", מאת דיוויד אלמונד)

אמה של ליזי מתה, אם כן, וכל אחד מהגיבורים מגיב בדרך אחרת.
ליזי הילדה לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי, המכיל והמטפל.
אביה מזניח את עצמו ושוקע בפנטזיות תעופה שמבטאות רגשות שונים ולעתים סותרים – מדחף אמנותי, רצון לברוח מהמציאות, שיגעון ומשאלת מוות מוסווית (לעוף אל האם בשמיים), ועד התשוקה לשמש אב טוב לבתו, כי "הציפורים הן הכי טובות בעולם בטיפול בקטנטנים שלהן, הן מגדלות אותם יפה-יפה ושומרות עליהם מפני כל הסכנות," כפי שהוא מסביר לליזי בזמן שהם בונים לעצמם קן ענקי בלב הבית.
ודודה דורין? היא מחפשת יציבות. היא מנסה להוציא לכולם את הציפורים מהראש, לקצץ כנפיים, לרצוע אותם לנורמליות, לקרקע.

*

2. העלילה

האדם הראשון שיצליח לעוף מעל לנהר טַיְן יזכה בפרס של אלף לירות סטרלינג. אבא, ליזי ומנהל בית הספר שבו היא לומדת, נרשמים לתחרות על אפה ועל חמתה של הדודה דורין וכופתאות השומן והפֶּלֶד שלה. כל השלושה נופלים למים ובכל זאת כולם מרוצים בסופו של דבר ומפוייסים. הם שרים ורוקדים (עם הרגליים באוויר שזה כמעט כמו לעוף) ומתענגים על כופתאותיה של דודה דורין.

קית' ניוסטד, אוטומטה של איקארוס

3. הטריגר (משהו כמו ה"עילה" של שיעורי ההיסטוריה, בניגוד ל"סיבה" העמוקה והרחבה)

אני מוכנה לתת את ראשי שהסצנה הזאת מתוך "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (חצי דקה מהתחלת הסרטון למטה) היא שזרעה את הסיפור במוחו של דיוויד אלמונד. אבא של ליזי הוא וריאציה על קרקטקוס פוץ, הממציא והפנטזיונר, הלוזר והגיבור, האלמן והאב האוהב מהסרט.

*

4. החמלה והסובלנות

את הסיפור המקורי של צ'יטי צ'יטי בנג בנג כתב איאן (ג'ימס בונד) פלמינג. התסריט לעומת זאת, נכתב על ידי רואלד דאל. ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לדודה דורין מקצצת הכנפיים ולכופתאות השומן והעופרת שלה לוּ היו נופלות לידיו של דאל. לא שאלמונד עושה לה הנחות: דורין שלו היא מפלצת דוגמטית ומעצבנת על גבול המכשפתיות – ראו שיר הכופתאות למשל: כופתאות! כופתאות! כופתאות נהדרות!/ לגלגל ולמעוך, לערבב ולהרביץ,/ להטיח, להרתיח, להוציא ולהקפיץ!/ כופתאות! כופתאות נהדרות! – אבל דיוויד אלמונד וליזי שלו חומלים עליה ואפילו מצליחים לאהוב אותה, מה שמאפשר לה בסופו של דבר, לגלות את הצד הציפורי שלה. אלמונד אפילו מוצא לה שידוך הולם, מנהל בית הספר מר מורטימר מנטה: מצד אחד מנהל, כלומר טיפוס יציב וממסדי, ומצד שני מתוק ("מוֹרטימֶר מֶנטָה?" אומרת דורין, "זה נשמע כמו שם של קינוח מתוק!") וחובב ריקודים.

כשגרתי בארצות הברית הייתי שותה תה ג'ינסינג שעל זנב שקיותיו הודפסו אמרות חוכמה. אחת מהן היתה:
Be kind to unkind people, they need it the most באמפתיה הנדירה של אלמונד יש משהו מיטיב ומרפא, לא רק לדורין, אלא בעיקר לקוראים. מלבדו עולה בדעתי רק האנימטור המופלא הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הנסיכה מונונקי" ועוד) כמי שמצליח להבין את כאבם של "רשעים" ולגאול אותם מן הסטריאוטיפיות והשנאה.

הנרי מאטיס, איקארוס (לפני הנפילה, הטקסט מלא שיחרור ומעוף). "אבא שלי איש ציפור" מתכתב בין השאר עם המיתוס היווני.

מתוך "אבא שלי איש ציפור" – המחווה של פולי דנבר המאיירת לאיקארוס. האיורים החינניים לכשעצמם, מדגישים את הצד הקליל של הסיפור על חשבון עומק, מורכבות או נקודת מבט ייחודית.

*

5. טכנולוגיה ואהבה

אלמונד חוגג כשהוא ממציא טכנולוגיות מעוף: קפיצים וגלגלים, מטריות ומדחפים, זיקוקים וקלעים ממליון גומיות ורודות. הוא מזמן לתחרות לוליינים, אנשי גומי ודרווישים מחוללים, קשתנים הנמתחים על קשת בענן, אנשי דַבּור ודוכיפת וכן הלאה והלאה.
"מה אמצעי ההנעה שלך?" זאת השאלה הקבועה של מר פוק המפיק, הרשם וכרוז התחרות. מר פוק הוא איש תכליתי וטכנולוגי. הוא מחפש את הדבר הבא: "משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר" (לפי ניסוחה הנהדר של נורית זרחי). ה"אסטרונאוטיות" של אבא מעוררת בו אירוניה וקוצר רוח ספקני. אבל גם הציניות שלו מתפוגגת לרגע, כשאבא וליזי עולים על המקפצה:

"אין להם מכונות או מנועים או מקלעים או גומיות. יש להם כנפיים ואמונה ותקווה… ואם יורשה לי להוסיף… יש בהם אהבה!" (נו, טוב, גם לאהבה יש רייטינג).

"מה אמצעי ההנעה שלך?" זה גם מה שאבא של ליזי שואל את עצמו. כלומר איך ממשיכים לחיות אחרי אבדן כזה. והתשובה שלו בסופו של דבר, זהה לתשובתו של מר פוק.

פיטר ברויגל, נפילת איקארוס. רק רגלו של איקארוס מבצבצת מהמים בקצה התמונה...

לפי המיתולוגיה היוונית ברחו דדאלוס ובנו איקארוס מן המבוך בכרתים בעזרת כנפיים שיצר דדאלוס. איקארוס נסק אל השמש. הדונג של כנפיו הותך והוא טבע בים. דדאלוס אגב, היה רוצח נמלט וממציא להשכיר לא חשוב לאיזו מטרה: הוא תכנן את המתקן שאפשר למלכת כרתים להזדווג עם שור ואת המבוך שבו נכלאה המפלצת שנולדה מן הזיווג. המצאותיו המבריקות המיטו אומללות ומוות: את הנער המוכשר ממנו הוא רצח מתוך קנאה, המלך מינוס שרדף אותו בושל על ידי בנותיו של המלך קוקאלוס, ובנו איקארוס הגביה עוף וטבע.

 

6. יופיו של הכישלון

ג'קי ציפורי (כפי שאבא של ליזי מכנה את עצמו) הוא בדיוק ההפך מדדאלוס. הוא אמנם חולם "לנצח ולהשאיר את החותם שלו", אבל הוא מפסידן; אי אפשר לעוף בעזרת כנפיים עשויות מנוצות ופיסות חולצות ישנות וקני במבוק וחוטי ברזל וחוטי תפירה וקרטון ונוצות יונה ועורבני וקיכלי ועורב ושחף ויונק דבש ובולבול וגידרון…

"אני לא צריכה שתהיה איש ציפור, אני צריכה שתהיה אבא שלי," אומרת ליזי, אבל יש משהו מרטיט ונוגע ללב דווקא בהתפרקות של האבא, בחולשה הילדותית שלו. הוא נזקק אמנם לליזי שתתמוך בו ותשגיח עליו, אבל גם ליזי הילדה המתפקדת זקוקה למנת פנטזיה, לקצת משחק ורוח שטות ושחרור. ה"החלפות" האלה, הדיאלוג ושיתוף הפעולה מקרבים ביניהם ומאחים את מה שאי אפשר לאחות.

האהבה והמשפחה יכולים להמתיק כל כישלון ואובדן, אומר אלמונד במין דמעה מחויכת. עזבו טכנולוגיה, האמנות היא ממילא על כישלון, זה יותר אנושי מההצלחה.

 

 

הרברט ג'יימס דרייפר, הקינה על איקארוס, הגירסה הפרה רפאליטית

7. צ'כוב

אני לא יודעת איך ילדים קוראים את הספר. אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו כילדה. לא זוכרת ספר צ'כובי כזה שכולו חלומות שמכסים על עצב וכלום לא קורה בו בעצם.
האם הייתי נעניית לעושר הרגשי, לתערובת הלא צפויה של שפיות ושטות וגעגוע וחמלה, או שהייתי מתאכזבת ואפילו מרגישה מרומה שאחרי כל כך הרבה הכנות ופנטסיה טכנולוגית אף אחד לא עף?

אשמח לשמוע מה חשבו ילדיכם על הספר.

אבא שלי איש ציפור
מאת: דיוויד אלמונד
איורים: פולי דנבר
מאנגלית: מיכאל דק
125 עמ' מנוקדים ומאוירים (ראשית קריאה כזה), כינרת, 2010

Icarus - A Yearning To Fly, video 3’27”, 2003 - 2005 Icarus: Asbjørn Olaf Olsen, Breather: Eva Drangsholt

עוד רשימות על אבות ובנות:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

פוליאנה ואני

על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד 

 

רשימה זו נכתבה כמתנת השקה להפנקס, כתב עת מקוון לכל מי שמתעניין בתרבות ילדים. כולכם מוזמנים להשקה (החניונים העירוניים הקרובים הם חניון גן העיר וארלוזורוב).

Read Full Post »

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.

(נתן זך)

זוהי הרשימה השלישית והמסכמת בעקבות האגדה הסינית על הנערה שקפצה ליורה רותחת ועניינה שלוש שאלות:

האם הנשמה זקוקה לנעליים?
האם אפשר להשוות את השמש למלפפונים?
והאם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

למי שהגיע רק עכשיו מומלץ לקרוא קודם את שני הפרקים הראשונים:
הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת,
והתאבדה או נרצחה

"מה שמעניין," אמרה לי עמליה עפרת בטלפון, וצחקה, כמו שהיא תמיד צוחקת כשמשהו מפתיע חוסם את דרכה, "זה בשביל מה הנשמה צריכה את הנעל?" ובאותה נשימה סיפרה לי איך פעם, במטוס שנקלע למערבולות קשות, היא מיהרה קודם כל לנעול את נעליה. בעצם היא לא סיפרה לי את זה, היא פשוט חשבה בקול. ואחר כך הזכירה את המצרים שקברו את המתים שלהם עם אוצרות ("שטויות" היא קראה לאוצרות האלה, והחזירה אותי לדיון על פרוייקט ימי ההולדת של סופי קאל). "זו לא הנשמה שזקוקה לנעליים," סיכמה. "אלה רק החלקים הנמוכים של הנפש שעדיין מחוברים לעולם ולזהות."

ככה זה נראה מהחלון של עמליה, החלון של הרוחניות. אבל אני, מה לעשות, קצת חשדנית בנוגע למה שנשקף מהחלון הזה. בילדותי פיתחתי שיטות משלי להינתק ממכונות ההנשמה של הכאב. והתשובות הרוחניות נראות לי לפעמים כמו עוד מעקף ערמומי. וגם השיפוטיות מעצבנת: "החלקים הנמוכים של הנפש"… היררכיות מכניסות אותי לקומה. במציאות שלי אין מקומות קבועים. הכל גמיש ומתהפך.

ב"ספר האגסים הצהובים" מביא פנחס שדה שיר של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה:

היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש,
אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.

ואז הוא מוסיף ומצטט מבקר עתיק בשם זנוביוס שטען כי "רק שוטה יעמיד מלפפונים בדרגה אחת עם שמש וירח". מה שזנוביוס לא הבין, אומר שדה, "הוא, כי בשביל המת מלפפונים הם יקרי המציאות ממש כשמש וכירח. אילו אמרה פראקסילה כי המתים הם 'יושבי חושך וצלמוות' כי אז לא היתה זו אלא אמירה שגרתית, אבל אמירתה שהמתים סובלים ממחסור במלפפונים, אמירה המבטאת הן את עוניו של המת והן את הפסימיות של התיאולוגיה היוונית, זו אכן ראויה היתה להשתמר אלפיים וחמש מאות שנה."

האמנות, שבה אני מאמינה יותר מבכל תורה רוחנית, נשמרת מנוקשוּת ומעדיפה לשחק ולהתבונן. ("המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה). בספרות כמו בחיים, הכל תלוי בהקשר. גם חי-צומח-דומם פשוט ויומיומי יכול להכיל תועפות של רגש ומחשבה וחיים; ההוכחה לקיומו של הנסיך הקטן, אומר סנט אקזופרי, היא שרצה כבשה: "מי שרוצה כבשה, סימן שהוא קיים". וגם מי שרוצה נעל או מלפפונים.

לפני שנים רבות כתב יואל הופמן את בפברואר כדאי לקנות פילים, ספר ילדים הנפתח במילים "מורים אינם מספרים…" שאחריהן מופיעה רשימה ארוכה ארוכה של כל אותם דברים שמורים אינם מספרים: הם אינם מספרים למשל, "שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח", "שיש פי טבעת מזהב", שאפשר ליישר זנב של כלב", "ששגריר טורקיה הוא גם שגריר של הירח" וכן הלאה והלאה. כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים ללעוס פריט אחד לפני השינה. אבל לא נכנס לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת.

השבוע, בגלל קו איי, נזכרתי ברשימה של הופמן. כי מורים אינם מספרים, לפי עדותו, "שאפשר לשתות צליל של פעמונים".
ההיגיון הסינסטתי* של המשפט הזה נשען על הצלילוּת המשותפת לנוזל ולצליל ועל הדמיון החזותי בין כוס לפעמון. וחשבתי גם על הפעמון ככוס היסורים של קו איי, שלעולם לא תתמלא, כי הדמעות לא יוכלו להיקוות, הן נושרות מהכוס ההפוכה ומנוערות החוצה עם כל צלצול.

עבודה של מרט אופנהיים

 

לחלק הראשון – הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לחלק השני – התאבדה או נרצחה

* סינסתזיה – תופעה עצבית שבה חמשת החושים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מתערבבים, כך ששומעים צבעים, רואים צלילים, וכן הלאה. (עוד על סינסתזיה בהאהובה שחבשה את כובעה על רגליה)

 

Read Full Post »

הסיפור הזוועתי מהמקראה

"רגבי הגליל" הוא סיפור כל כך משונה ומטריד שלא ייחסתי אותו כלל לפניה ברגשטיין. זכרתי אותו כסיפור הזוועתי מהמקראה, כי שם, באחת המקראות של בית הספר היסודי, נתקלתי בו לראשונה.

מעשה בשני "אחים" – שחור-לחי ושחום-אף, שני רגבים עקשנים ומשתמטים שאינם מוכנים להיחרש כשאר הרגבים. בכל פעם שהמחרשה מתקרבת אליהם הם נאחזים זה בזה בכוח רב כל כך עד שהם מתקשחים כמו סלע. הפַלָח הזועף נאלץ לעקוף אותם והסכין רק שורטת את אפם.
לילה אחד כשכל הרגבים שקועים בשינה ניעור שחור-לחי מחלום מתוק שבו נלחם בגבורה ויכל להמון מחרשות שעטו עליו להופכו. הוא מביט סביבו בשמחה ובסקרנות. כל העולם ישן ורק הוא ער. הוא מרגיש לגמרי בטוח, מי יבוא לחרוש בשעה כזאת. ואז הוא רואה צל אדם מהלך על פני השדה, אדם עם רובה ורק יד אחת, והוא שומע את הגידם ממלמל לעצמו: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב."
למחרת בבוקר שחור-לחי מספר לאחיו על החיזיון, והם מחליטים להיחרש כמו שאר הרגבים, גם אם זה יכאב. עד מהרה מופיע הפַלָח הגידם ומכוון את הפרדות אל שני האחים. "ודאי אוהב הוא סדר וקו תלם ישר," אומרים הרגבים האחרים זה לזה, "אך הפעם יוכרח לוותר."
אפילו סכין המחרשה מהססת למראה האחים, אבל הם מפתיעים אותה: הם קורצים זה לזה ובקפיצה נועזת מזנקים על הסכין ומתהפכים בעצמם. זה אפילו לא כואב. הרגבים האחרים מתרשמים מהדוגמא: "אחים רגבים," נואם אחד מהם, "האומנם יכבד ממנו לעשות את אשר עשו שני אלה? והן אנו זריזים מהם שבעתיים." וכולם נענים לקריאה.
כעבור כמה חודשים, כשהשדה מתכסה בשיבולים ירוקות, נשמעות יריות וקולות זעקה. השיבולים נבהלות ורוצות לברוח מהגליל ומהשונאים המתנפלים להשמידן. ומי משתיק אותן אם לא שחום-אף. הגידם, הוא אומר, נלחם למען כולם, "האומנם תאמרנה לברוח, שיבולים ירוקות? ולאחר הקרב ישוב הגיבור הגידם וימצא את שדהו עזוב, ריק?" השיבולים המבוישות חוזרות בן, והאחים נשארים ערים כל הלילה ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות נפלאים על קמת זהב ושירת גרנות. ואחרי שהן סוף סוף נרדמות והיריות משתתקות, מגיעות לשדה האלונקות עם גופות הפצועים וביניהם הגידם. והאחים יודעים: "הוא לא נסוג. הוא הגן. עד הסוף." טיפות גדולות וחמות של דמו מטפטפות עליהם ומאז הם מצמיחים כל שנה פרגים אדומים. ו"שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומניחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

טרומפלדור חורש

*

התלם והמוות

לא קשה לדמיין איך בא הסיפור לעולם: מישהו, עורך או מחנך, פנה לפַניה ברגשטיין והזמין ממנה סיפור לי"א באדר, יום תל חי. פַניה החביבה והנוחה לרַצות סיפקה את הסחורה. לכאורה – סיפור "מטעם", תעמולה טהורה, אתוס "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" [חרב]. כך הוא נכנס למקראה, וגם העורך הנעלם של "חרוזים אדומים" כלל אותו בקובץ, ועוד כסיפור אחרון מסכם שכמו משקיף לאחור על כל השאר. אלא שהתעמולה פגומה מיסודה. "רגבי הגליל" הוא סיפור גס ומוגזם ומתריס וחותר נגד עצמו.
למה אני אומרת גס – בגלל התפרים הגלויים, הכל מוטח בפרצוף, גם הטקסט וגם הסבטקסט. וזה גם מה שעושה אותו כל כך מעניין. מדובר בסיפור מזעזע על הליכה בתלם, על עקדה עצמית ופולחן מוות. ובאופן לא מפתיע אצל פניה ברגשטיין התלם והמוות מתלכדים.

 

*

ברכת האב

ונתחיל בתלם – המהפך מסרבנות לקונפורמיזם הוא פתאומי ומוחלט: הגידם משעין את ידו העייפה על שני הרגבים "ויהי מגעו כלטיפה, כברכת אב לילדיו הקטנים", ומיד חדל שחור-לחי לחלום שהוא נלחם בהמוני מחרשות, חלום פנטסטי וקומי ביסודו – ככה זה כשיצור זעיר גובר על מפלצות ענקיות – ומתחיל לחלום שהוא מכוסה שיבולים. הסיסמא שהגידם מדקלם: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב", נחתמת בלטיפה. "ברכת אב" קוראת לזה פניה, לשטיפת המוח הזאת.

*

הלאמת הלילה

זה לא מקרה שהמהפך קורה בלילה. הלילה הוא פרטי בדרך כלל. הוא שקט וחופשי מססמאות, ושחור-לחי אמנם מרגיש שמח ומוגן עד שמגיע הגידם.
ב"המפית המשובצת" איפשרה פניה לעוזי להוכיח שהחריגוּת שלו יכול לתרום למאבק המשותף. או ליתר דיוק – היא איפשרה לו לפחות לחלום על זה, לפנטז על שלום בין הפרטי לציבורי. ב"רגבי הגליל" גם הלילה מולאם. חלומות פרטיים מוחרמים ומוחלפים בחלומות "ראויים". התלם צריך להיות ישר. והאחים מ"רגבי הגליל" לא סתם הולכים בתלם, הם חלק ממנו, הם מגש הכסף שעליו צומחות השיבולים.

חסל סדר ילדים שחיים את חלומם: רחלי הסקרנית (מהסיפור "רחלי"), עמוס (מהסיפור "עמוס") שמשקה את הפרחים בניגוד להוראות, אילנה (מהסיפור "אילנה") שמצליחה להציל את הגן הישן שלה, וכמובן עוזי (מ"המפית המשובצת"). גם פניה ברגשטיין נטשה אותם, לטובת הגידם שאוהב "סדר וקו תלם ישר".

*

עקדה קולקטיבית

במהפך הזה יש משהו מופרע (בלשון המעטה). לא די שהאחים מסתערים על הסכין, הם קורצים זה לזה בעליזות. ואז רגב שלישי פונה לחבריו בנאום קצר שלא היה מבייש את אלעזר בן יאיר  מנהיג קנאי-מצדה, ומדרבן אותם להתאבדות המונית, המתוארת מיד אחר כך במין התעלות משונה: "והנה כל הרגבים בשדה קופצים ועולים על סכין המחרשה, מתהפכים ונחים ופניהם אל השמש" (שמש העמים הסטלין-סוציאליסטית כנראה, השלובה בתקומה הלאומית). ואל תגידו לי שרגבים לא מתים. תמונת המוני הרגבים-ילדים שקופצים על סכינו של האב (הגידם) במין סצנת עקדה קיל-ביל'ית היא מבעיתה. אני זוכרת כמה הזדעזעתי בתור ילדה: מה, זה מה שהם מצפים ממני? "באותו לילה נחרשה חלקת שדה גדולה גדולה," מסכמת פַניה, "ויד הגידם לא רפתה."

*

גיבור-קורבן

היד החסרה של טרומפלדור רק מעצימה את הילתו, כמו רגלו החסרה של חייל הבדיל. טרומפלדור הוא גיבור-קורבן, צירוף קטלני במיוחד, גם ביום וגם בחלום הלילה. הסכין שחתך בבשרו חנך אותו כמנהיג.

*

הבלדה והאופיום (להמונים)

עמידתם של גיבורי הבלדה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְזָר …  ובתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומן, של הרעוּת והחובה והנדר.

(ההדגשה שלי. מתוך ההקדמה של נתן אלתרמן ל"בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" בתרגומו.)

וכמה מילים על הסוף הטרגי שאליו מודבק מעין זנב של בלדה. הגידם אינו חוזר כפי שהבטיח שחום-אף. כלומר הוא עובר שם לרגע, בדרך לבית הקברות ומטפטף את דמו החם על הרגבים, ומאז ועד היום הם מצמיחים פרגים אדומים גדולים ולוהטים.
הפרחים הם מורשת הבלדה; בדרך כלל – צומחים שושנים מקברן של נשים וסרפדים מקברם של גברים. דמו של טרומפלדור לא מצמיח סרפדים. זה מר וצורב מדי. וגם לא כלניות למשל, או כל פרח אדום חיובי (דם-המכבים כבר תפוסים). טרומפלדור מצמיח פרגים, המקושרים לסם, אופיום (להמונים).

פרגי אופיום

*

פולחן המוות

והסיפור לא תם. הילדים שקוטפים את הפרגים כל שנה ומניחים אותם על הקבר, כאילו קוטפים את הפצוע בכל פעם מחדש ומובילים אותו לקבר, כלומר משחזרים את המוות ומנציחים אותו במין טקס עודף ומיותר. הפרחים הלא צמחו מדמו, למה צריך לשוב ולקטוף אותם – כלומר להרוג אותם ולהניח על קברו? זה רק מהדק את הזיקה בין אדמת השדה לאדמת הקבר, ובעצם מחליף אותן זו בזו. אם זה היה סרט זה היה זה "ראי האדמה כי היינו בזבזנים" פוגש את "הנה מוטלות גופותינו".

אין לי מושג באיזו שנה נכתב הסיפור הזה, ובאיזה נסיבות. יכול להיות שאירוע היסטורי חיצוני תרם למורבידיות של פניה ברגשטיין, אבל אני נוטה להאמין שלא קרה שום דבר מלבד עייפות מצטברת וכעס על חוסר מוצא. אלימות כזאת היא נדירה (עד כדי חד-פעמית) אצל פניה העדינה. את המלחמה עם האויב היא דוחקת כהרגלה אל מאחורי הקלעים. אנו חוזים רק בתוצאותיה כמו בטרגדיה יוונית. הסצנה הרצחנית של הסיפור קורית דווקא בין הגיבורים לבין עצמם, כלומר בין עצמם לבין סכין המחרשה וקו התלם. כמה כעס והתרסה הוא מפיק מפַניה, הוויתור הכפוי על החלום, על הנשמה הפרטית.

ואם נחזור לרגע לסיפור הפותח את "חרוזים אדומים" – "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" – שני הסיפורים מסתיימים בתודה:

בסיפור הראשון הציפורים מזמרות לילדים בתודה על החופש, על השחרור מן הכלוב: "ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל צפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות-שיריהן בתודה."

ובאחרון הילדים מניחים פרחי תודה על המוות, על ההקרבה: "שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומנחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

עוד על פניה ברגשטיין

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין (על מעשה בדג זהב ובציפור כנף)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב  

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד טרומפלדור, קטן  – על חייל הבדיל של אנדרסן

*

עוד סיפורים מהמקראה:

סיפור ליום השואה

צדיקים אינם מאמינים בדם – על שלוש מתנות של י. ל. פרץ (הפורנוגרפי)

הוי, אילו… על שלוש אחיות של ש"י עגנון (הנפלא והעמוק והאירוני)

*

Read Full Post »

לפני שנה בדיוק. בת 68. חמישה ימים בלבד אחרי שהתגלתה בגופה מחלת הסרטן.
התמונות צולמו בסמוך ללוויה.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד על סוד קסמה של פינה באוש

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו  בין באוש לסטניסלבסקי, קפה מילר וכוחה של פעולה אמיתית

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

 

Read Full Post »

אלאן בצ'ינסקי היה התאורן שלי בימַי בתיאטרון. הוא עיצב את התאורה ל"הוי, אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון, ולפסל התיאטרלי שלי "נסיך ב-3 חלקים" (שעליו עוד אכתוב יום אחד). הוא עבד על התאורה במשך חודשים ארוכים במקביל ליצירת כל הצגה. אני הייתי מעמידה דימויים והוא היה מגיב עליהם בתאורה פיוטית ומושגית. אחר כך נדדנו עם ההצגות בכל מיני ארצות. היו לנו הרפתקאות משונות ומצחיקות שעל קצת מהן כתבתי פה.

אבל אלאן אינו רק תאורן אלא גם צלם ואמן רב תחומי. וכבר מזמן אני רוצה להראות את פרוייקט האנשים הישנים שלו; אי אז בשנות השבעים והשמונים הוא התחיל לצלם אנשים ישנים במעבורת מצרפת לאנגליה. המעבורת יוצאת בשעת לילה מאוחרת והאנשים המותשים נופלים ונרדמים. רק אלאן נותר ער מהופנט משנת הקסם, המוות.
התמונות הוצגו בשנות התשעים, בכמה תערוכות יחיד, על רקע קולות מוקלטים ממולמלים שקראו קטעים מחלומותיו של אלאן בשפות שונות – צרפתית, יידיש, רוסית, איטלקית… חללי התצוגה הוחשכו. הצופים צויידו בפנסים קטנים שאיתם נדדו מחדר לחדר. באחת התערוכות (בברלין, אם אני לא טועה) הם הגיעו לקיר לבנים פרוץ ("כמו ארכיאולוגים ששוברים קיר בפירמידה ומגלים חדר קבורה," אמר אלאן). הם השתחלו לפירצה וגילו חלל ענק מלא בתמונות של אנשים ישנים מן הרצפה עד לתקרה הגבוהה.

ב"חפץ לב" שאלנו את אלאן על הפנסים האלה:

למה פנסים?" הוא אמר, "כדי להגן על האנשים הישנים, כדי לשמור על החושך שלהם. העין עובדת אחרת כשיש רק אלומה צרה של פנס, כשצריך לחפש כדי לראות. וגם בגלל המציצנות. כולנו מציצנים, ובתאורה רגילה פשוט לא מבחינים בזה…"

אני מצטטת את ההסבר כי הוא יפה ומשכנע, אבל בסתר לבי אני חושבת שלא היה צורך בפנסים, בחלומות או בהרפתקאות ארכיאולוגיות. התצלומים כל כך פיוטיים – במובן הקשה והעמיד של המילה – שהם לא זקוקים למעטפת. אפילו האיכות הטכנית הנוראה (ואיתכם הסליחה, סרקתי אותם באופן קצת מחתרתי מדוגמאות וקטלוגים משנות התשעים) לא מצליחה לנגוס בסוגסטיביות של האנשים החשופים הרפויים המתגוללים, קשי היום, מורדמי הבלדה, הרצוחים, המכושפים, המתים. אני מביאה כאן מבחר ישנים עם כמה הערות קצרות. התמונות כאמור, מדברות בעד עצמן.

את התמונה שלמעלה, הלגמרי "חנה'לה ושמלת השבת", הבאתי כבר בפוסט על שירי ערש ליום השואה.

הזקנה הקטנה שלמלעלה, עם המטפחת הקשורה בצורת מצנפת אֶלפית, וכל הקווים העגולים והזורמים מופיעה בסדרה של תמונות (שלא יובאו כאן). באחדות מהן היא לופתת בחוזקה את התיק השחור הקטן המונח מתחת לראשה.

(ואין אות אם חיים הם או אם ירויים)

למעלה, המוסיקליות הלא יציבה של גושי הכרים והחבילות ופסי הריפוד והרגליים

למעלה – ברגע הראשון לא ראיתי את הישנים

ילדים ישנים לבדם נראים תמיד יתומים

תאומים סיאמיים וסימטריה

(כמו הסוף של רומאו ויוליה)

הבגד והגוף


חורי העיניים הסתומים ועיני השולחן, הדמות הצוחקת על הז'ורנל מלאה חיים כאילו יצאה מחלומה של הישנה. והתיקים האלה שכולם ישנים עליהם נאחזים בם.

ישישונת פגיעה ותינוקית במתיקותה

נפילה והיפוך

אנקולי השטיח

פסים. מה הסיכוי ששני לובשי פסים יירדמו דווקא עם ספר של פרימו לוי שעל כריכתו אסירי מחנות בלבוש פסים. (בתצלום המקורי זה חד וברור, כאן בגלל האיכות הירודה והגרעינית אני מצרפת תקריב)

ההצגה שלי על מוכרת הגפרורים הסתיימה אגב בשיר ערש:

נומי, בסדין סוכר.
העולם נמס, לאט.
שתי גברות כסופות לשון
לוגמות אותו מכוס אחת.

*

שירי ערש ליום השואה

עוד על הרפתקאותי עם אלאן בצ'ינסקי וצילומיו: חמסין באושוויץ

עוד על צילום:

תערוכת צילומים של יורם קופרמינץ כאן באתר

מאמר שלי על הצילומים של יורם קופרמינץ

"אמבט החלב" סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ. זה הפוסט הראשון העוסק באנני ליבוביץ', ודיאן ארבוס ואנדי וורהול

*

Read Full Post »

הפרק האחרון בסדרה של 29 מאמרים על הזיקה בין אמנות הגוף של אהרון קליינפלד לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
ביום שלישי הקרוב בשעה 20:00 אעלה את האחרית דבר ובזאת באמת יסתיים המסע.

 

בין שני ארונות

הספר מסתיים בכניסתו של אהרון לתוך המקרר הנטוש. תמיד הנחתי שאין לו סיכוי להחלץ: מן המקרר הקטן עולה "ריח של נבלות" (255). הוא מבליח לקראת אהרון כמו "בהרת בעור העלטה" (321) – כעין גירסה עגומה וקודרת של האור שלעברו הולכת הנשמה. אהרון כבר כרת את עצמו מכל העולם ואין לו לאן לחזור. ובל נשכח את הוריו הצועקים את שמו בקול קינה, כאילו כבר מת. 

ואז שמעתי את גרוסמן עצמו מתייחס לסוגייה. והוא קיווה (לא "ידע", אלא "קיווה, היה מוכרח לקוות") שאהרון יחזור (כלומר ייוולד מחדש מתוך המקרר). זה גרם לי לחזור אל הספר ולבדוק – "האם המוות הוא הנכון, וכל השאר רק שגגה?" (252, ההדגשה במקור). האם אהרון ימצא את מותו, כלומר ייקבר חיים כמו הנפח הארמני הצעיר שאת סיפורו קרא בעיתון? שומר בית הקברות נמלט למשמע חבטותיו של המסכן, ובבוקר "פתחו את הארון ומצאו את הנפח מת גמור, אבל פניו היו מעוותים וציפורניו שבורות, ועל דפנות הארון היו עשרות שריטות עמוקות" (27). האם ספר הדקדוק הפנימי הוא הסימנים שרשם אהרון בצפורניו על דפנות ארון המתים שלו? הלא גם אהרון-עצמו הוא נפח צעיר, כלומר ילד המנסה להפיח בעצמו נשמה. 
או שאולי הוא דווקא יקום לתחייה כמו רבן יוחנן בן זכאי אשר עליו למד בבית הספר. בן זכאי נמלט בארון מתים מירושלים הנצורה, ולאחר "חורבן הבית" הוא הקים ביבנה את "המרכז הרוחני החדש" (44).  

האם בכל זאת יש תקווה, צנועה אמנם, כמו בגרניקה: "כשמסתכלים כאן, למטה, רואים פרח צומח מחרב שבורה בידו של אחד המתים…"?      
 
אהרון ימות כי –
אהרון הוא "טיליגנאט", והאינטיליגנציה, כפי שמעיד אביו בשמץ של שמחה לאיד – היא משענת קנה רצוץ: "הטיליגנאטים שסטאלין שלח לנו לטייגה השתגעו הכי מהר… כולם סבלו אותו דבר, גוף זה תמיד גוף, אלא בגלל מה… בוא נראה… מי יודע בגלל מה משתגעים טיליגנאטים בטייגה … אולי לא חשבו מה שנהיה, אולי מה שנהיה לא חשבו, אולי הם האמינו שהעולם יסתדר כמו שהם חושבים, יסתדר בטיליגנאטיות, לא בסטאלין" (20-21).
   
ואולי הוא בכל זאת יינצל כי –
כדי לפגוע בעצמו הוא חייב להשתגע ולהתפצל, אבל כדי להציל את עצמו (מִחנק ב"הודינים") הוא דווקא מצטלל ומתאחד, כי הרבה כל כך להתאמן ולהכין את עצמו לפריצה הגדולה, כי הוא כבר לא תלוי בגדעון, הוא "קם ונפנה מעליו." הוא כבר לא זקוק לקהל. 

אבל לפני הכל ואחרי הכל ומעל לכל – המילים יושיעו אותו; כי אהרון הוא אכן טיליגנאט. כלומר "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284), הצולח אגם של דם בספינת נייר מקופלת (292). ספינת הנייר מייצגת את הילדוּת אבל גם את עוצמת הדף שממנו קופלה, הדף שעליו מודפסות מילות הסיפור. ולא אהרון לבדו – הספר כולו מאמין ב"שפת המילים". 

על מנת לבחון את סיכוייו של אהרון לשרוד בעזרתן, כדאי (כמו בכל מחקר ראוי לשמו) לבחון את מקרי הבקרה, כלומר את עדנה ואת יוכי, שגם הן שרויות במצוקה, כל אחת מסיבותיה שלה, ואת אחריתן אנחנו דווקא יודעים: 

עדנה, שעל זיקתה הגדולה לאהרון עמדתי בפרק "הדקדוק הפנימי (ועל תתפתו לעזור לאקונצ'י)" מנותקת מכוחן של המילים. הספרים שלה עם הדפים הגדולים "כאילו נולדו להישרף" (198), וסופה אכן רע ומר. 

ומנגד יוכי, ש"כל החיים שלה היא בולעת ספרים וכותבת מכתבים" (194), השותפה הגדולה של אהרון למשחקי מילים ("בגלל המצב החצב הערצב והקצב העבירו אותה ליחידת שדה" 304), שֶׁבּוֹדה לעצמה, ממש כמוהו, זהויות אלטרנטיביות באמצעות מילים (פעם היא מאוהבת כביכול בחבר שנהרג, ופעם ילדה מאומצת, משוררת, חולת סרטן וכן הלאה, 310), שכמו אהרון היא קוסמת של זמן: רגע לפני גיוסה היא משקיפה על המטבח בחריפות ובעוז "והופכת את הכל בכוח מבטה לזמן עבר, לזכרונות" (307). יוכי זו מצליחה להציל את עצמה בעזרת בחינת הבגרות בהבעה. כך היא נפטרת מן "העתודה", כלומר מן העתיד שאמהּ תכננה לה. היא מתגייסת לשירות רגיל ונעלמת, וכשהיא מתקשרת באישון ליל, אהרון אינו מזהה את קולה "הצוהל והרענן". 

ארון הספרים יציל את אהרון מארון המתים. 

ויש אם תרצו, מקרה בקרה נוסף, חיצוני: ויטו אקונצ'י שעל הזיקה בינו לבין אהרון עמדתי שוב ושוב במהלך הספר, חדל לבסוף להתעלל בעצמו והפך לאדריכל. בדיעבד הוא ראה בעבודות הגוף שלו מעין טיפול:  
I physicalized therapy , הוא אמר בראיון ("גיפנתי" את הריפוי). הוא לא ידע שהוא עושה את זה, הוא חשב שהוא עושה אמנות. 

בשבוע הבא – אחרית דבר והיטלר מתנצל  

Read Full Post »

Older Posts »