Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוות במשפחה’

אחרי שקראתי את "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד גיגלתי את שם הספר וכל מה שעלה בחכה (למעט אריק גלסנר) היה מסויג עד עויין ומזלזל. הופתעתי וקצת נעלבתי. כבר כתבתי אמנם את שבחי השעמום, אמנות זה לא על סיפוקים מידיים, לא בהכרח על כל פנים, אבל "מוות במשפחה" ריתק אותי במובן הכי מיידי של המילה, כמו במשפט מן הניו יורק טיימס המצוטט על הכריכה: "יצירה מצוינת שהקורא לא יוכל לעצור את עצמו מלשקוע לתוכה, וגם לא ירצה." ובמחשבה נוספת, גם בניסוח הזה יש משהו מוזר וסיבובי, כאילו המחמאה לא יצאה כמו שצריך ונדרש תיקון או הבהרה.

KN

אני לא מרבה לכתוב על ספרים למבוגרים. מדי פעם אני קוראת ספר שלא דומה לאחרים; "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, או "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, או "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק, ומתחשק לי מאד לכתוב עליו, אבל תוגת ההסברים-למי-שלא-קרא מרַפה את ידי. לפעמים אני מנסה להערים עליה בעזרת ציטוט.

הנה כמה שורות מתוך "מוות במשפחה".

כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים יידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים… משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות. במילים אחרות, תמונת אבי שנחקקה בי באותו ערב ב1976 היא כפולה: מצד אחד אני רואה אותו כפי שראיתי אותו אז, בעיניו של ילד בן שמונה, בלתי צפוי ומפחיד, מצד שני אני רואה אותו כבן גילי היום, כמי שהזמן נושב בחייו ותולש מעליו פיסות הולכות וגדלות של משמעות.

קורה שסופר מתערב בשיחות שלך עם עצמך כאילו שמע, וזו שמחה גדולה (לפחות לרגע, עד שאת מגגלת ומגלה שמדובר בשעמום יומרני). הקטע שלמעלה הוא לא רק על הפיחות שבהתבגרות (גם, גם), ולא רק על התחושה האישית שלי, שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, אחרת איך אפשר להסביר את עומק הפצעים. קנאוסגורד מסביר בלי משים את הבעיה שלי עם רומנים ריאליסטיים: "המרחק הנכון" והמקובע סותר את תחושת החיים והמציאות שלי. בבקורות המצקצקות הוא ננזף על חוסר פרופורציות. אבל זה בין השאר, מה שעושה את "מוות במשפחה" לספר כל כך מרתק: הקרטוע בין הפרספקטיבות, בין שכבות התובנה. ההתנערות מכיול והתאמה. הוא נגרר לשם רק כשהוא מדבר על אחיו, רק אז הוא מתפתל ומחפה, וגם במעידה הזאת, בזיוף הקטן, יש משהו חושפני.

ועוד רגע, של הירדמות, מתוך הספר:

נצמדתי אליה ושבתי והנחתי את ידי על בטנה. מהמסדרון נשמעה חבטה בחריץ המכתבים. משאית חלפה ברחוב בחוץ, נראה שהיתה גדולה, חלונות הבית רעדו. עצמתי את עיניי. עד מהרה, כשכל המחשבות והתמונות של התודעה החלו להתנועע בכיוונים שלא היתה לי שליטה עליהם ואני רק שכבתי והתבוננתי בהם כמו איזה כלב רועים עצל של המחשבות, הבנתי שהשינה ממתינה לי בקרבת מקום. כל שעלי לעשות הוא להוריד את עצמי אל חשכתה.

*
עוד רומנים למבוגרים בעיר האושר

כמה הערות על "נוטות החסד" (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הספר הנפלא ביותר

על הרוקי מורקמי

ניר ברגמן ואני, על ספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן וכמובן כל סדרת "כתוב בגוף"

*
וקשור גם, רק אחרת:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »