Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מה אומרים האיורים?’

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.

ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.

אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"

אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:

נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.

ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.

אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.

*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה

.

בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.

נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"

*

אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.

קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא

אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":

בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?

המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)

.

ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)

.

חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:

.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."

וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?

בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.

.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.

זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."

.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.

.

הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"

סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.

וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).

.

והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.

למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)

.

ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).

.

זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.

.

אלכסנדר קלדר

.

ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.

*

עוד נורית זרחי בעיר האושר

על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)

על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן

על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן

במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)

לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)

*

ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)

*

שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.

*

Read Full Post »

עוד מסע בעקבות האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון, מדיוקנאות אלגוריים מן המאה ה16 ועד מיצגי גוף עכשוויים.

לפעמים הקודמות: איור אחד נפלא, ואישה בסוגריים.

לטובת מי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הנה שוב התקציר.

"סיפור פשוט" הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת עשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

  1. "לבי דולק תחת שכמי"

בתמונה למטה – בלומה של נועה שניר. לא ברור אם היא עונדת תליון ועליו עששית דולקת (כווייה מובטחת) או שזה מעין איור-רנטגן שמראה את לבה המאיר את חשכת גופה או חולצתה.

.

בלומה נאכט, מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר

.

כמו שכתבה אלזה לסקר שילר (ותרגם יהודה עמיחי):

דולק הנר על פני שולחני
כל הלילה בשביל אמי –
בשביל אמי…

לבי דולק תחת שכמי
כל הלילה
בשביל אמי…

ורק בסוגריים – לא ברור בשביל מי דולק לבה של בלומה, אבל ענייני אמהות יש לא מעט בסביבה, החל מאמה שלה שהיתה כלתו המקורית של אביו של הירשל, מה שהופך אותם לסוג של תאומים, אחים מקבילים אם יש דבר כזה, ועד אמה של מעסיקתה החדשה. אחרי אירוסיו של הירשל עוברת בלומה לביתה של גיבורת הסיפור "בדמי ימיה" שהתחתנה עם האהוב של אמה.

בדיוקן המינימליסטי של נועה שניר יש עוד "מנורה" מוזרה – אני מתכוונת לעין הפקוחה של בלומה, שריסיה נפרשים כקרני אור בציור ילדים (וגם עגנון אגב מתאר את "קרן הזהב שמפציעה ועולה מבין ריסי עיניה של בלומה"), בעוד שלֵב העין – אם מותר להתבטא כך, כלומר לא רק האישון, הקשתית כולה – שחורה וחשוכה כמו שם המשפחה של בלומה – נאכט=לילה. מה שמחזיר אותנו לעששית-הלב: החלק המאיר שלה מחוק, או אולי חסום ("בלום" כמו "בלומה") על ידי איקס כחול. האיקס הזה הוא חלק מן האנטומיה הסטנדרטית של עששיות, אבל בהקשר הנוכחי אי אפשר שלא ייטען בסמליות.

.

שני X –מתוך האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון. מימין, תקריב של הידיים המצולבות על חזהו של הירשל הישן בארון מתים.

*

  1. לב שקנאי

וכך או אחרת, לב-תליון-העששית הוביל אותי לדיוקנאות האלגוריים של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1533). הדיוקנאות האלה ראויים לפוסט משלהם (שכמעט נכתב אמנם, בעקבות שמלת ירושלים השלמה של מירי רגב) ואולי עוד אכתוב אותו בפעם אחרת, ולעת עתה, בזכות התליון והנר, נזכרתי ב"דיוקן השקנאי".

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי, סביבות 1574

.

הוא נקרא "דיוקן השקנאי" על שם תליון השקנאי שהמלכה עונדת על חזה. והנה התקריב:

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי (פרט), סביבות 1574

.

על פי האמונה העממית, מקריבה אמא שקנאי את עצמה בעיתות רעב, ומנקרת את בשר חזהּ כדי להאכיל את גוזליה (ולפיכך מסמל השקנאי גם את ישוע שהקריב את עצמו למען האנושות, וממשיך להזין את מאמיניו בבשרו ובדמו דרך טקס המיסה).

ובחזרה לאליזבת הראשונה – תליון השקנאי מסמל את אהבתה האימהית לנתיניה.

*

  1. לב חלה, לב מבוך

באיור הבא, פורשת נועה שניר את בלומה על השולחן. וגם כאן כמו במקרה העששית, לא ברור אם בלומה היא רק המצע שעליו נערכת הסעודה, או שהתקרובת היא בעצם קרביים, כלומר – גלגול של אבריה הפנימיים.

זה נכון במיוחד לגבי החלה. כי לחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת ולב אינו עוד איבר. החלה קרובה דיה ללב, שלא לדבר על החושניות שבה אפשר לקרוע ממנה נתח. קורע לב, פשוטו כמשמעו.

.

מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר. לחצו להגדלה

.

האיור הזה כל כך הזכיר לי את התמונה היפהפייה שצילם מנחם כהנא בטקס פידיון הבן; הידיים השלוחות אל החלות, אל התינוק, אל האישה. המלחייה המונחת קרוב כל כך לתינוק והקנקן ליד ראש האישה.

.

למעלה, מנחם כהנא, למטה, נועה שניר (פרט).

.

ובו בזמן, אי אפשר לא לחשוב (אני לא יכולה) על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃" (הבשורה על פי מתי). ועל אמני גוף, ממישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במחווה ישירה למיסה הנוצרית, ועד נטלי דביר הישראלית. ב"סלמון" (2000) עבודה ש"נחרטה בחודי מחטים בזוויות העין" של כל מי שראה אותה, היא "שכבה על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת…" (מתוך מיצגניות וגיבורים). כמו באיור של שניר לא היה ברור אם דביר היא המצע לסלמון או שהוא חלק מגופה.

יש משהו יפהפה בלב החלה שציירה נועה שניר לבלומה. לא רק מן הטעמים שכבר מניתי (אפילו למילה "טעמים" יש טעם אחר פֹּה), ולא רק משום שבלומה היא גם האופה וגם המאפה, אלה משום שחלה, כמו לבה של בלומה, היא מקלעת קשה להתרה.

וזה הוביל אותי לדיוקן האציל מן המאה ה16. על חזה תלבושתו ארוג-מצויר מבוך שעליו הוא גם מצביע כמורה את הדרך ללבו.

.

ברתולומאו ונטו 1510

*

  1. האומנם אין טובעים בחדר האורחים?

אחרי שמר פלפי מ"אורה הכפולה" מבשר לבתו שהוא עומד לשאת אישה חדשה הוא יוצא מן החדר. ופתאום הוא שומע זעקה, אבל "אין טובעים בחדר האורחים," זה מה שהוא אומר לעצמו וממהר לדרכו.

ולמה נזכרתי בזה? כי כחול שערה הגלי של בלומה, שבאיור הנשף נדמה לי כעשן (ולא בכדי, העשן המתמר מן הסיגריה הוא בבואה מושלמת של התסרוקת שמעליו), או כמו מימושו של "האלם הכחול והמכחיל" שבוקע מעיניה. נראה לי יותר ויותר כמו מים, או דמעות.

למטה, השיער הנשפך, השטיח הימי (שלולית מרובעת).

.

פרט מתמונת השולחן, מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר.

,

למטה, הירשל מתמלא כמו כלי במים הכחולים האלה שזלגו מבלומה, ספינתו טבועה בתוכם אבל היא גם ממשיכה להפליג במלוא הקיטור.

.

הירשל (טובע מבפנים), מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר

מימין אנני ליבוביץ' ג'ון ויוקו, משמאל, הירשל ובלומה מאת נועה שניר. "כמה מבקש הירשל לישב במחיצתה של אישה כששערה סתור ועוטף את פניו והוא אוחזה בידה וקולה מחליק את אוזניו." (מתוך "סיפור פשוט", עגנון)

.

את הרפרנס לצילום האיקוני של אנני ליבוביץ' הבאתי כבר בפעם הראשונה, אבל עכשיו אני רואה את ההבדל הגדול: בעוד ששערה של יוקו אונו נפרש כמו צמרת קטנה של עץ שעליו מטפס ובו נאחז ג'ון הקופיף העירום, הרי שערה של בלומה הוא כמו מפל קטן שזורם לתוך חיקו של הירשל, שכל כולו נראה כמו טבוע שנמשה.

*

  1. ועוד כמה מילים על שמלות נפש ותעמולה

שימו לב לשמלתה החשוכה של בלומה ובעיקר לשוליה המושלגים, שכל מיני מוזרויות מהמחסן של התת מודע פזורות, שקועות או צומחות בתוכן. ולא ברור ממי הן נשרו, מהירשל הלבן כשלג או מבלומה עצמה. (ואחר כך השוו לשולי שמלת ירושלים ההיא, ומצאו את ההבדלים).

וכיוון שלא מתחשק לי לסיים בַּשרה, אסיים בדיוקן נוסף של המלכה אליזבת, "דיוקן הקשת בענן". הוא נקרא כך בזכות הקשת שהיא אוחזת בידה, אבל הוא אהוב עלי דווקא בזכות שמלת העיניים והאוזניים שהיא לובשת. השמלה אמורה לסמל את פרסומה של אליזבת, בכל מקום שמעו עליה ומדברים עליה, אבל יש בה איזו איכות פסיכואנליטית שמכרסמת בתעמולה וסוחבת אותה למקומות נפשיים.

שמלת האוזניים והעיניים (פרט) מתוך "דיוקן הקשת בענן" של אליזבת הראשונה. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים:

שמלת הכאב של רבקה הורן

הקולקציה של נלי אגסי

על שלוש אחיות של עגנון

ילדה, חוה, צלובה

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה (פרובוקטיבי) של בלתוס

*

והודעה חשובה: תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי

מעל 200 עבודות אמנות יפיפיות (הרשימה החלקית בהזמנה שלמטה ממשיכה להתעדכן), יימכרו במחיר אחיד של 1,500 ש"ח (התשלום במזומן או בהמחאה בלבד).

שישי-שבת ה- 22-23 לדצמבר, 11:00-17:00 בית בנימיני, העמל 17 קרית המלאכה, תל אביב-יפו

ההכנסות הכספיות משש התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון התוכניות החינוכיות הפועלות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, קבוצות כדורגל לילדים ונוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות ויוצרים/ות מקרב הקהילות השונות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה.

נשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לחצו כאן לאיבנט בפייסבוק.

Read Full Post »

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

  1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,

וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.


 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה

הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.

שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).

הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.

אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).

ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.

על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה  להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).

(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)

כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).

מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.

ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.

ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)

*
עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ילדה, חוה, צלובה

ביאליק נגד תום זיידמן פרויד

על ציור אחר של גויה

על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)

היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)

 

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

Older Posts »