Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מה אומרים האיורים?’

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה

הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.

שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).

הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.

אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).

ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.

על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה  להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).

(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)

כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).

מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.

ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.

ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)

*
עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ילדה, חוה, צלובה

ביאליק נגד תום זיידמן פרויד

על ציור אחר של גויה

על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)

היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)

 

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

דף השער של

דף השער של "משלי אזופוס ולפונטיין"*, אייר ו. קרמוניני, שכינס את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. כי אלה לא חיות "אמיתיות" מהטבע, אלא כאלה שירדו מהדף, כניסוחו של ויטו אקונצ'י אהובי.

*

ב"סדרת האגדות" הוותיקה של מסדה, שבה הופיעו בין השאר סיפורי אנדרסן עם איוריו של מרג'ה, נדפסו גם "משלי אזופוס ולפונטיין"*. מעולם לא חיבבתי משלים. הם מכלילים מדי (התקינות הפוליטית הזוחלת עוד תבַעֵר אותם יום אחד באשמת ייצוג סטריאוטיפי של חיות), מפוכחים וצחיחים מדי, נגועים בשילוב קטלני של פסימיות ואג'נדה, נזירים מדמיון. והחטא החמור ביותר לטעמי: יש להם רק שכבה אחת של משמעות, אין איפה לשחק או להסתתר.

האהבה שלי לספר נזקפת אם כן, כל כולה לזכותו של ו. קרמוניני, מאייר שגם גוגל בקושי מכיר. ורק אל תגידו עליו קיטש, או לפחות חכו קצת. עיר האושר נוסדה בין השאר, כדי לתת פתחון פה לילדה שהייתי. ואין הרבה משפטים שמעצבנים אותה כמו קביעתה של לאה גולדברג, ש"טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי הסנטימנטלי".

אני אהבתי את האיורים של קרמוניני אהבה גדולה ואני עדיין אוהבת אותם. ורק ההדפסה האיומה והנוראה* שמדלדלת את האיורים הדשנים ומורחת את הקווים והצבעים באופן אנוש גורמת לי לקמץ בדוגמאות.

אז חמש הערות ונ. ב. על קרמוניני והמְשָלים:

  1. כובען הציפורים

החיות של קרמוניני לבושות. זה כמעט מתבקש; אלה לא סיפורים על חיות אחרי הכול, אלא על בני אדם. הבגדים מבליטים את זהותן האנושית. אלא שקרמוניני לא סתם מלביש את החיות, הוא מתמסר להלבשתן בשקיקה של אוצר אופנה וילדה שמשחקת בבובות.

קחו למשל את האיור לַ"דייג והדגיג", משל על דג קטן שמבטיח לדייג שלכד אותו לגדול ולהשמין אם רק ישליך אותו בחזרה לים, ואז יוכל להשיג במחירו כסף רב. אבל הדייג לא משתכנע, כי "טוב דג קטן ביד מלוויתן בים".

c

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". אייר, ו. קרמוניני.

מילא התלבושת המאד מושקעת ומפורטת של הדייג, אבל שימו לב למצנפותיהן של הציפורים, שכלל לא מופיעות בטקסט, אין להן שום תפקיד במשל, אבל מה איכפת לקרמוניני? ברגע שצייר דגיג ודייג הוא שילם את חובו לטקסט, וכמו ילד שגמר את השיעורים הוא חופשי לשחק.

והוא מגזים, בטח, במין פיצוי על הרזון הספרותי של המשל.

*

  1. צבע הכלוב

כבר נדרשתי פה פעם להגדרת הריאליזם של רומן יאקובסון. (למי שלא זוכר: שואלים ילד שאלה בחשבון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער? שואל הילד: מה צבע הכלוב? עד ששאל לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב, אבל אם יש לו צבע אולי הוא בכל זאת קיים. אולי באמת יש יער וציפור? תשומת הלב לפרט שולי כמו צבע הכלוב היא שנוטעת את הספק בלבנו: אולי זה קרה באמת? ובשורה התחתונה: הריאליזם, על פי יאקובסון מתאפיין בתשומת לב לפרטים טפלים).

כדי לעדכן את ההגדרה לצרכינו, נחליף את המילה המוגבלת "ריאליזם" (מוגבלת על ידי חוקי המציאות), במילים כמו "ממשי" ו"מלא חיים". הפרטים הטפלים בעולם האיורי של קרמוניני הם שהופכים אותו לכל כך חי וממשי. כל מיני פרטים. קחו למשל את האיור הנוסף המלווה את משל "הדייג והדגיג".

d

"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין", אייר ו. קרמוניני.

האיור מתאר את סופו הלא כתוב של הדגיג; המסכן צפוי להיטרף, אם על ידי הדייג שמטגן אותו או על ידי החתול הרעב שפוזל אליו, מלקק את שפתיו ומדמיין את אידרתו החשופה. אפילו ציפת הכרית שעליה הוא שוכב נפערת בצורת חיוך מרובה שיניים (כמו שאמרה אליס בשעתו על חתול הצ'שייר, "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!").

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל

ובו בזמן ועל פי מיטב כללי המאגיה, מתחרז הפתח בציפית גם עם הדגיג במעורפל, והגל המפותל של החתול וזנבו מחקה את הגל המפותל שיוצרים היד והדג. כל זה טוב ויפה ומטפורי ופסיכולוגי אבל הסצנה כולה מופרכת עד הגג; לשום דייג עני אין כורסא מוזהבת או סרט משי בזנב חתולו (או תלבושת מושלמת כמו באיור הקודם, כולל הטלאי הציורי). במקום לשחזר את בקתת הדייגים קרמוניני מעתיק אותה לבימת תיאטרון מפוארת. ובעצם גם להקת הציפורים המרקדות מן האיור הקודם שייכת לעולם האופרה או הבלט, מה שמביא אותי להערה הבאה.

*

  1. הנפלא האחר
b

ו. קרמוניני, איור ל"הנערה החלבנית וחלומה" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". (בעיבוד ההזוי של הטקסט, החלבנית נקראת רות והיא מפנטזת איך גדעון יזמין אותה לרקוד. העובדה שרות וגדעון הם שמות הורי הוסיפה טוויסט משלה למפגש שלי עם הספר…) כמו באיורים של מרג'ה (רק אחרת) גם כאן ניכרת השפעת הסרטים המצוירים של דיסני.

bh

הציפורים והכובען, הפירוט (תקריב)

.

קרמוניני אינו מסתפק בדרך כלל בסצנה המתוארת במשל, אלא מוסיף לה קהל מזדמן של עצים אנושיים ויצורים חיים, בעיקר ציפורים וחרקים. לפעמים הם יושבים בשורה כמו בתיאטרון (שימו לב ליציע הענף; כובען ציפורים כבר אמרתי?), אבל בדרך כלל הם מזכירים יותר את הצופים של תיאטרון הצלליות האינדונזי, שיושבים משני עברי המסך ותוך כדי צפייה גם אוכלים ושותים ומדברים. הנינוחות של הקהל האינדונזי נגזרת בין השאר מהרב-גיליות הכלל משפחתית של הצופים, מאורכן של ההצגות המתמשכות על פני לילה שלם ויותר, וגם מן ההיכרות המוקדמת; אלה הצגות מסורתיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב – כמו ההגדה של פסח להבדיל – ואפשר להחמיץ חלק מבלי ללכת לאיבוד.

ובמידה מסוימת גם איורים הם כאלה. ילדים חוזרים אליהם שוב ושוב, ולכן לא מוכרחים להדק ולזקק. ולא שאני נגד הידוק וזיקוק. הידוק וזיקוק זה נפלא בידי המאייר הנכון, אבל זה לא הנפלא היחיד.

אייר חיים האוזמן, מתוך

אייר חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין. האיור הפותח של "ויהי ערב" גם הוא תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, כוכבים ביציעי שביל החלב והעננים, וירח בתפקיד זרקור. אבל לתיאטרון של ו"יהי ערב" יש משמעות שונה בתכלית כפי שהראיתי פה.

*

  1. משחק ילדים

בכדור הבדולח שלי אני רואה את כל מעקמי החוטם על הקרמוניני הזה ש"לא יודע לצייר". אבל לי לא איכפת אם החלבנית נראית כמו בובה של חלון ראווה, אני נהנית מן הנדיבות של קרמוניני שמשתף את כל הצעצועים שלו בהצגה, ממציא לכולם תפקידים. רוח של משחק ילדים שורה על הקומפוזיציות המגובבות.

אבל זאת לא רק הנדיבות וההנאה המדבקת. הצחוק של קרמוניני הוא צחוק של פריעת סדרים. האיורים שלו הם קרנבליים על פי כל הסימנים שנתן בהם מיכאל בכטין ההוגה הרוסי הנפלא; באיורים כמו בקרנבל, השולי הופך למרכזי; בקרנבל אלה תפקודי הגוף והפרשותיו שעולים לגדולה או העבד שמוכתר למלך, ובאיורים אלה הציפורים שמתקשטות במיטב כובעיהן להצגה או החרק הזועף שפותח מטרייה כנגד מפל החלב.

הצחוק, הכל כך מהותי לקרנבל, אומר בכטין, נובע משבירת המציאות היומיומית (שכל כך העיקה עלי כילדה), מקריאת תגר על ההררכיות הקיימות (שכל כך דיכאו אותי בילדותי). הוא מטשטש את הגבולות בין השחקנים לצופים; כולם הם מושאי הצחוק והצוחקים גם יחד, והוא מטשטש גם את הגבולות בין החיים למוות…

אני לא אכנס לזה עכשיו. הנחתי את זה פה רק כדי להגיד שקרמוניני אינו סתם שטותניק שמצייר שפם למורה. בצחוק ובחיוּת שלו אצור עומק רגשי (בניגוד לסנטימנטליות של קיטש. מתברר שאפילו כשמדובר באיורים לא כדאי להתבונן בקנקן אלא במה שיש בו).

דוגמא?

 ו. קרמוניני, איור לגב הספר,

ו. קרמוניני, איור לגב הספר, "משלי אזופוס ולפונטיין".

באיור השער כינס קרמוניני את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. בגב הספר הוא צייר אותם על בלונים של דמות מסתורית, מעין מוכר בלונים שמתרחק אל השקיעה. בדימוי הזה יש מתיקות (בכל זאת, בלונים) וגם איזו איכות אֶפּית-קולנועית.

cce

מוכר הבלונים מזכיר את הנווד של צ'רלי צ'פלין בסוף הסרט.

ובו בזמן יש בו גם אפלולית ואימה מרומזת. אנחנו לא מכירים את האיש הזה, מעולם לא ראינו את פניו, וכמה מן החיות, בעיקר החסידה, הזאב והשועל, מתבוננות הישר אלינו מאחורי גבו, כאילו ניסו לומר לנו משהו, להזהיר ואפילו לאיים.

מי זה האיש הזה שצץ לו בסוף הספר, שמא כישף את החיות ולכד אותן בתוך בלונים, אולי הוא מנסה לפתות גם אותנו ללכת אחריו.

כשהייתי קטנה הוא הזכיר לי את לוכד הילדים של צ'יטי צ'יטי בנג בנג.

chitty

לוכד הילדים מן הסרט צ'יטי צ'יטי בנג בנג

ואחר כך, כשגדלתי חשבתי על רוצח הילדות מסרטו של פריץ לאנג M שנקרא בעברית, "הרוצח נמצא ביננו" – עוד איש עם מגבעת שמצולם תמיד עם בלונים, בגבו למצלמה.

selling_balloons

עם מגבעת, בגבו למצלמה ובלונים. מתוך M של פריץ לאנג.

.

וכך או אחרת, האיכות הזאת החיה והרוחשת הלא מפוענחת עד הסוף, עוברת כחוט השני בתוך הספר. היא הסעירה את הילדה שהייתי ונגעה בנפשה, והיא עדיין נוגעת, גם היום.

*

  1. לידיעת הצבים והארנבות

ומה עם הנאמנות לטקסט, הכבוד ל"מסר" (מילה שאינה בין חביבותַי, אבל ניחא) שמתפזר בין הפנטזיות והמשחקים?

על כך יש לי שתי תשובות; אחת מהותית ולא עניינית, והאחרת אישית מהחיים.

התשובה המהותית נוסחה באופן מושלם על ידי רבי זושא מאניפולי (1800- 1729):

אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

ובחזרה למשלים, לא ממש איכפת לי. קרמוניני היה קרמוניני. הוא הראה לי את עצמו ונתן לי רשות סודית להיות עצמי.

ויש לי גם תשובה עניינית, מהחיים: האיורים הם שהשאירו אותי בקרבת המשלים עד שנחרתו בתוכי. ושם הם המתינו בסבלנות עד שיכולתי להבין אותם, עד שההתבגרות טיהרה אותם מן הצביעות שייחסתי להם כילדה.

כי, זוכרים את המשל על הארנבת והצב שערכו תחרות ריצה? הארנבת כל כך זלזלה ביריבה שנרדמה על המסלול, והצב שהמשיך לצעוד ניצח בזכות ההתמדה.

כשהייתי ילדה חשבתי שזה מגוחך, צבים לא משיגים ארנבות. חשבתי שהמבוגרים מזלזלים באינטיליגנציה שלי אם הם חושבים שסיפור כל כך מופרך "יחנך" אותי להתמדה. אבל שנים אחר כך, כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי, פתאום התוודעתי לכשרונות מופלאים שלא יצא מהם כלום, והכרתי גם את אלה שהשיגו אותם בזכות ההתעקשות וההתמדה (ינוש קורצ'אק כתב על זה ספר).

זה קורה כל יום, תדעו לכם: צבים מנצחים ארנבות.

אז היום אני כבר לא מזלזלת במשלים, ואפילו שמחתי בתרגום החדש של אהרון שבתאי ל"משלי איסופוס", שבזכותו במידה מסוימת, כתבתי את הפוסט. האיורים הקרירים הכמעט סטריליים של עידו הירשברג העלו את קרמוניני באוב. ואני אומרת קרירים באופן לגמרי תיאורי, כי "היפה יפה בסוגו," כמו שאמר אריסטו בחוכמתו.

ai

משלי איסופוס, תרגם אהרון שבתאי, אייר עידו הירשברג, הוצאת שוקן 2016

*

1

משמאל הגרסה הצרפתית, אבל בשום שפה אחרת אין זכר לאזופוס. ולמה נחתך איור הכריכה?

* סדרת האגדות נדפסת עד היום בהוצאת מודן, בכריכה רכה, בגסות וברשלנות שכמעט מעלימה את קסמם של הספרים. את התרגום אני לא יכולה אמנם להשוות למקור, אבל מניין צץ אזופוס בגרסה העברית? מי הפך את לה פונטיין ללפונטיין? למה הושמט שם המאייר? ולמה ההדפסה כה נוראה – פעם היא היתה טובה בהרבה! אם מישהו בעל עותק ישן יסרוק לי את האיורים, אשמח להחליף אותם!  תודה מיוחדת לאיריסיה, שהחליפה לי את הסריקות! סריקות מקוריות נוספת יתקבלו בשמחה. ולמה נמחק החזיר, ועוד בטיפקס?

גב הספר, אייר קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו לתמונה שמעל, שיובאה מן המהדורה האיטלקית)

גב הספר (פרט), אייר ו. קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו למוכר הבלונים הקודם שיובא מן המהדורה האיטלקית)

*

נ. ב.

תם ולא נשלם. עוד לא הזכרתי את כותרות הסיפורים וחבל, כי כמו בשיר על מכופף הבננות, "אני כמעט חטפתי שוק כשראיתי מה שהוא עושה לארטישוק", כלומר לפונטים. וכאן דווקא אין לי טענות ללבוש העברי. מישהו בשם לורבר שרגא (שלא כמו קרמוניני זכה לקרדיט) "תרגם" את הפונטים המצוירים לעברית, וגם אם לא נצמד למקור, לפחות שמר על רוח המשחק. הכותרות המצוירות גרמו לי לחשוב על אותיות; אלה היו השיטוטים הראשונים שלי במרחב בין הסימנים המופשטים לממשות שהם מייצגים. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, הארכתי דיי.

*

עוד על איורים "לא מתאימים":

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

על "שירים לעמליה" של דפנה בן צבי ועפרה עמית

יש לי משהו עם אוטיסטים

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

האיור הלא מתאים

*

וחומר למחשבה, האם בגדי המלך החדשים זה משל?

*

וכנס הפנקס הממשמש ובא ונראה מבטיח כתמיד!

pi

Read Full Post »

טוב ויפה לרשום את מה שהעיניים רואות. טוב יותר לרשום את מה שנשמר בזיכרון. זהו גלגול צורה שבו הדמיון משתף פעולה עם הזיכרון באופן זה משתחררים מן הרודנות שהטבע משליט.

(אדגר דגה)

כשבועיים לפני מותה של גליה יהב התפרסמה בערב רב המסה שכתבה על "תפנים" של אדגר דגה המכונה גם "האונס".

אדגר דגה,

אדגר דגה, "תפנים" ("האונס") 1868

"איש עומד מאחורי אישה יושבת – סיפור על ציור", כך נקרא הטקסט היפה המלא יידע ותשוקה. לא אנסה לסכם אותו פה (אתם מוזמנים לקרוא את המקור), רק אומר שסביב שאלת היסוד, "מה בעצם אנחנו רואים?" פורשת יהב קשת רחבה של פרשנויות: זו שתופסת את החדר כבמה עם תפאורה ואביזרים, אחרת שרואה בו שדה משחק של קווים שבורים, דיסהרמוניה מודרניסטית שמסתעפת מרגל השולחן, ושלישית שרואה באישה כתם לבן, ובציור כולו משל על מאור העיניים הדועך של דגה (אף שמחלת העיניים של דגה פרצה רק מאוחר יותר). יהב מתעמקת בכל דקויות הזנות בניסיון לחשוף את מעמדה החברתי של האישה ואת אופי המתרחש. היא מצטטת חוקרות פמיניסטיות שבוחנות את יחסי הכוחות בין הגבר לאישה – לבוש לעומת מעורטלת, עומד לעומת מתכופפת, חזיתי לעומת עורפית וכן הלאה, ורואות בהם "עינוי מגדרי מובהק", בצד אלגוריה סוציאליסטית שבה האישה היא בעצם האמן הנאנס על ידי בעל הממון שכמו קנה אותו ביחד עם ציוריו (בחיי).

ובין לבין היא מזכירה גם חוקרים שראו ב"תפנים" מימוש של סצנה ספרותית. החשדות התמקדו בשתי נובלות של אמיל זולא, שתי יצירות ריאליסטיות עד העצם.

אלא שאני לא ראיתי שום סצנה ריאליסטית כשהסתכלתי בתמונה. כלומר, ראיתי, אבל רק במבט שני. כי אני, מה לעשות, רואה קודם כל צורות ורק אחר כך קולטת מה הן מייצגות. ולא כל הצורות הן קונפורמיסטיות. חלק מהן חותרות נגד רודנותה של המציאות.

לפעמים אני חושבת שעיר האושר כולה (בדומה לביתו הפלאי של אתגר קרת בוורשה) הוקמה בסדק שבין הצורות למה שהן אמורות לייצג. וגם אני עצמי מתקיימת בפער הזה, ומנסה לחלוק אותו אתכם. זה לא קשה כשגיבורת הציור היא ילדה, או כשהאירוע המצויר הוא מיתי מלכתחילה. אבל ככל שהריאליזם מעמיק העניינים מסתבכים. הדמיון לא נתפס ככלי רציני לפרשנות. האקדמיה מתייחסת אליו בהתנשאות מצמיתה (מהסוג שאולפנות אשכנזיות מפגינות כלפי נערות מזרחיות). אבל אני שסומכת על מראה עיני גם כשהוא חורג מן מציאות, פשוט נבעתתי מן הציור של דגה. לקח לי זמן להבין שהכתם החום שמאכל את האישה כמו הלא-כלום שמכרסם את ממלכת פנטזיה אינו אלא שמיכה שמונחת על ברכיה. עד עכשיו אני לא בטוחה איך היא יושבת בדיוק. אני עדיין רואה מוטציה; דמות שפניה כמעט נמחקו פשוטו כמשמעו, החלק התחתון של זרועה נמס כמו שעווה ורגליה קטועות; ממתניה ומטה אין בכלל עצמות, גופה חסר ממשות כמו שקית נייר. וכך, תלויה על בלימה, ללא שום בסיס מלבד איזה קפל-קמט מפוקפק בקצה, היא מושענת אל פינת הארון, שלא תיפול.

וכמו שהכתם החום מאכל את האישה, כך הצל השחור מנפח ומגדיל את הגבר; יש לו ארבע רגליים כאילו ספח את שלה. "אני כה אוהב צלליות," כתב דגה, על האנשים השחורים שראה בניו אורלינס, "והצלליות הללו מהלכות…"

אדגר דגה, פרטים מתוך

אדגר דגה, פרטים מתוך "תפנים" ("האונס").

בימין ההזוי של ארצות הברית מאמינים שאובמה הוא שד; שד אמיתי עם ריח של גופרית. ובהמשך לכך, רק תסתכלו באוזן המחודדת של הגבר. (ברישומי ההכנה אגב יש לו עדיין אוזן מעוגלת, אנושית).

אדגר דגה, רישום הכנה ל

אדגר דגה, רישום הכנה ל"תפנים"

גם לספרות ריאליסטית יש לפעמים תחתית כפולה של פנטזיה. כתבתי על כך בהרחבה; כאן זה מתחיל, לא אחזור על הדברים. אולי רק דוגמא זעירה להבהרה: ב"טס לבית דרברוויל", רומן שעומד בכל קריטריון ריאליסטי, מתאר תומאס הרדי את הגיבורה שלו יורדת במדרגות. גבר צעיר צופה בה ללא ידיעתה. טס היא התגלמות התום והטוהר בעיניו. ופתאום היא מפהקת והוא רואה את התוך של פיה "אדום כמו זה של נחש". להרף עין מתגלגלת הנערה בנחש עם כל ההשלכות הדמוניות והמיתיות. רק ה"כמו" הדקיק עדיין חוצץ בין הריאליזם לפנטזיה.

ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדי וקפא. פניו הסמיקו,  עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עלי. חפצתי להיחלץ, אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו, כאומר לא! לא תתחמקי! ומיד פער את פיו ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי".

דורה אברהמית מתארת את אונס שעברה. מתוך "חיים", תרגם אברהם שלונסקי. ההדגשות שלי. עוד על הספר והמחברת)

יהב קובעת ש"האונס אצל דגה הוא אירוע אנטי-הרואי, יומיומי, שגרתי, חילוני… ללא סיוע מצד ברבורים או שוורים ושאר גלגולים ומטמורפוזות." היא גם אומרת שדגה זלזל באמיל זולא, ו"טען שהדרישה לדחיסת עוד ועוד פרטים כשיטה בלעדית להשגת ריאליזם היא ילדותית ומייגעת". אז איך להסביר אם כן, את אינפלציית הפרטים והחפצים של "האונס"? אני תוהה אם לא נועדו בין השאר, להסוות את הגלגולים והמטמורפוזות. הפנטזיה. ואני אפילו לא יודעת אם זה סותר את הפרשנות של יהב או משתלב בתפיסתה, שרואה ב"אונס" ציור סרבן וחמקמק, שפורם בעקביות כל נרטיב שהוא טווה. אולי זאת עוד שכבת פרשנות שגם היא תיפרם בתורה.

*

אדגר דגה, כוכבת, בלרינה משתחווה 1876-77

אדגר דגה, כוכבת, בלרינה משתחווה 1876-77

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862

אבל זה לא הכול. גם אני שמתפעלת מן התעוזה שבה הוגנבה הפנטזיה לתוך הסביבה הכל כך ריאליסטית, קצת מסתייגת מן הפשטנות המסוימת של סצנת השד-ערפד. המשכתי לחשוב על זה בעודי מתבוננת באישה. משהו בעיוות של רגליה שכמו הותכו ליחידה אחת גרם לי לחשוב על כל אותן נשים וילדות בעלות רגל אחת בציוריו של דגה. ואני לא מדברת רק על הבלרינות המובנות מאליהן. כבר בציור מוקדם של דגה, דיוקן משפחת בללי (1862) מופיעה ילדה שרגלה מקופלת תחתיה כך שנראה שיש לה רק רגל אחת, מה שמודגש ביתר שאת בתוך יער רגלי הרהיטים המקיף אותה. לאחותה שעומדת לצדה ברגליים משוכלות יש אמנם שתי נעליים אבל קרסול אחד מוסתר או נבלע בצל, כך שאפשר להתבלבל בקלות ולחשוב שגם לה יש רק רגל אחת.

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862 (פרט)

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862 (פרט)

אדגר דגה, (רגל אחת של) פדיקור, 1873

אדגר דגה, (רגל אחת של) פדיקור, 1873

מורי ורבי יוסף הירש היה סרבן סימטריה. הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה. אני חושדת שלדגה היתה רגישות דומה, שהתבייתה (מסיבות נוספות, שאותן אני יכולה רק לנחש) על בלרינות. הבלרינה המאוזנת על רגל אחת היא מופת של שליטה וניצחון ולו חלקי, על חוקי הטבע, ביחד עם פגיעות עצומה, קל כל כך להפיל אותה. ובו בזמן יש בה גם משהו מטריד, כמעט פריקי, שגרם לחייל הבדיל הקיטע לחשוב "שגם לה, כמו לו, יש רק רגל אחת". המהות המתעתעת הזאת, המרחפת ונכה, רבת עוצמה ונידפת ברוח, חלה גם על הזמינות המינית שלה. מצד אחד כולה טוהר שמיימי וחוסר גשמיות, ומנגד, בציורי הבלרינות המשתחוות (הרבים מספור) של דגה, הבלרינה המעורטלת למחצה (לא פעם גם בכתפייה שמוטה) כמו מציעה-מגישה את עצמה לצופים.

8aa

אדגר דגה, בלרינה משתחווה, 1877

אדגר דגה, נגני התזמורת, 1872

אדגר דגה, נגני התזמורת, 1872

התמונה שלמעלה היא אולי המפורשת מכולן מבחינה מינית. יש משהו מאיים בדבוקה של הגברים הענקיים שצופים בבלרינה הקטנה, אפלים בהשוואה לאור השוטף אותה, מסתודדים כמו במזימה ומצוידים בכלים עמומים. שלא לדבר על הבליטה שמתרוממת ממש מתחת לרקדנית.

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לעצב חפץ מחומר "לא נכון" ולהשתמש בו. אחת המשתתפות הכינה סכו"ם מפלסטלינה. בסבלנות ובעקביות היא ניסתה לנעוץ את המזלג שחזר והתעקם במין מימוש פסיכואנליטי של חוסר אונות. ולמה נזכרתי בזה? כי יש לי הרגשה שהאישה מ"האונס", זו שרגליה מרותכות לגוש אחד לא חינני כמו זנב סירונית, אם כבר מגושם כמו חלק תחתון של כלב-ים, גוש שקורס על השפיץ שלו – האישה הזאת היא גלגול של הבלרינה, כמו ב"לפני ואחרי".

11a

ועוד דבר אחרון. כשמתחילים עם הפנטזיה קשה להפסיק; הבגד המוטל על המיטה, הנשקף מסורגיה נראה פתאום כמו גוויה של ציפור בכלוב. מה שהזכיר לי את האיור הנפלא של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס.* (ופתאום גם את מדאם בוברי, אישה "שתקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ".)

משמאל אדגר דגה, פרט מתוך

משמאל אדגר דגה, פרט מתוך "תפנים"/"האונס", מימין, דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" מאת מרים ילן שטקליס.

* וכן, אני אמשיך לדבר פה באותה נשימה על ילדים ומבוגרים ועל איורים וציורים ולחשוב שסנוביות, כל שכן אינטלקטואלית, היא סוג של טיפשות.

*

עוד באותם עניינים (מה לא)

חלום קצרצר בהקיץ

נועה שניר מאיירת את עגנון

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

דימוי שרודף אותי

האם איור זאת אמנות?

הרפאים של לוסיאן פרויד

Read Full Post »

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

Read Full Post »

זה לא בדיוק פוסט אלא חידה.

ששת שטיחי הגבירה והחד קרן נמצאים בחיוג המקוצר במוחי כבר שנים.

למשל זה:

1

כמעט כתבתי על המחוות החתוליות שבלתוס עשה לו. בסוף סטיתי לבלתוס אחר, הרבה יותר פרובוקטיבי.

בלתוס, נערה וחתול בהשראת הגבירה והחד קרן

בלתוס, נערה וחתול בהשראת הגבירה והחד קרן

בשבוע שעבר נזכרתי בשטיחים בגלל הקרן שהצמיחה נועה שניר למינה צימליך של עגנון.

בדקתי כל מיני חדי קרן; אצל בורחס למשל, ואצל רבקה הורן הפסלת ואמנית המיצג הנפלאה, ששמה השפיע כמו לחש קסם על יצירתה, אחרת איך אפשר להסביר את שלל הקרניים, חלקן מפתיעות, וגם הצפורניים (שהן כידוע הקרניים של האצבעות)?

יש לה אפילו קרן רפאית כמו למינה צימליך, קרן שיצרו הסביבה וההקשר, ראו בתמונה למטה.

שתי קרני רפאים. משמאל, רבקה הורן, icarus redeemed, מימין נועה שניר (פרט) מתוך חתונתם של מינה צימליך והרשל הורוביץ, איור ל"סיפור פשוט" של עגנון.

שתי קרני רפאים. משמאל, רבקה הורן, icarus redeemed, מימין נועה שניר (פרט) מתוך חתונתם של מינה צימליך והרשל הורוביץ, איור ל"סיפור פשוט" של עגנון.

ובכל זאת יש הבדל בין קרני הכלום; הקרן של מינה צימליך נוצרת מן הרווח בין רגליו של גבר ודוקרת אותו במפשעה, ואצל רבקה הורן זו קרן של אור, כפי שאפשר לראות בתשליל שעון השמש שנוצר לרגליה.

והנה עוד חד קרן פלאי של רבקה הורן (קשה להתאפק).

רבקה הורן, חד קרן

רבקה הורן, חד קרן

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

נועה שניר החזירה אותי לשטיחים ופתאום שמתי לב לתסרוקתה של הגבירה. אני קצת מתביישת אבל עובדה: על אף הפטיש שלי לצמות מעולם לא שמתי לב לתסרוקתה.

הגבירה והחד קרן, פרט

הגבירה והחד קרן, פרט

אני לא מכירה שום תסרוקת דומה בימי הביניים או ברנסנס. הכי קרובה זו בילבי. ואצלה זה ברור; שום חוק לא חל עליה, גם לא חוקי המשיכה. ואצל הגבירה?

הכול קרניים בשטיח הזה (וגם בכמה מאחיו לסדרה). אפילו לראי יש קרן שמשלימה את ההשתקפות. ושמא הכול צמות מזדקרות? אדוות והדים זה טוב ויפה, אבל לְמה ולָמה?

עדכון זעיר: בינתיים הסתכלתי וראיתי שהגבירה הממוסגרת בתסרוקתה ובמחרוזותיה היא מעין שיקוף של הראי. נוצר מעין מעגל שבו הגבירה מחזיקה את הראי שבו משתקף החד קרן ואילו היא בתורה משקפת את הראי. הגבירה היא הראי של הראי…

משמאל, הגבירה והחד קרן (פרט), מימין, רבקה הורן, תלבושת חד קרן.

משמאל, הגבירה והחד קרן (פרט), מימין, רבקה הורן, תלבושת חד קרן.

*

Read Full Post »

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

היינריך פון קלייסט הוא אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (ואל תשאלו מי השניים האחרים, יש יותר משלושה סופרים ברשימה הזאת, ועדיין). מיכאל קולהאס הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי (כנ"ל). עד כך כך שפיתחתי תסמונת שבה אני מחפשת את מיכאל קולהאס בכל חנות ספרים, מתוך דחף משונה לקנותו אף שכבר יש לי אחד.

ועם זאת, מעולם לא עצרתי לחשוב למה דווקא הוא מכל הספרים. אולי הנחתי שזה בגלל הכעס; במשך שנים רבות לא היה גבול לכעסי. מיכאל קולהאס היה מוכר לי מבפנים, כמו שהריאר רוצח הנשים של אלף לילה ולילה, וכמו הילדות של מרי דה מורגן ואומה תורמן של קיל ביל ו… יש עוד, אבל עכשיו אני במיכאל קולהאס. מעולם לא נתתי את דעתי לסוד קסמו עד שנתקלתי בחיתוכי העץ של יעקב פינס למהדורה של הוצאת תרשיש (תרגם מאיר חרטינר, 1953). חיתוכי העץ לחצו על איזה כפתור נסתר והקיר נפתח. זה לא פוסט על האיורים (כלומר גם, ברור), אלא על האיורים כראשי פרקים חזותיים למחשבות על מיכאל קולהאס.

*

צריך תקציר? על רגל אחת (אם לא על בוהן אחת): מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים שנדרש לשלם דמי מעבר באיזה גבול ונאלץ להפקיד שני סוסים משובחים כערבון. כשהוא חוזר לקחת אותם (אחרי שהתברר שהדרישה עצמה לא היתה חוקית) הוא מוצא זוג סוסים כחושים ומדולדלים שנוצלו לעבודה. הוא דורש שיוחזרו לו במצבם המקורי. כשמערכת המשפט המושחתת מכזיבה אותו הוא יוצא למסע הרס ורצח עד שיתוקן העוול.

*

ועכשיו לאיורים. דף השער של פינס הוא לגמרי סימטרי:

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

קולהאס, כפי שמעיד עליו קלייסט, הוא אדם ש"רגש הצדק שבו שדמה למאזניים ששוקלין זהב", כלומר המאזניים המדויקים והעדינים ביותר. וקולהאס אמנם מממש את התיאור שוב ושוב, למשל בחקירה המדוקדקת שהוא עורך למשרתו כדי לוודא שלא היתה עילה לגירושו.

"מיכאל קולהאס" הוא סיפור על מאזני צדק שיצאו מאיזון ועל הניסיון המופרך של קולהאס להחזיר את האיזון בכוח.

פינס לא מצייר מאזניים (הוא לא מאייר נאיבי). הוא מצייר את שני צדדיו של קולהאס מאוזנים על חוד חרבו.

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

לחרב הזאת, שמחלקת את קולהאס לשני חלקים שווים, יש לפחות חמש שכבות:

מצד אחד החרב היא העמוד שעליו מאוזנים שני חלקיו של קולהאס, ומאזניים שעומדים על חודה של חרב הם הפגיעים והרגישים ביותר.

מצד שני הוא מחזיק בחרבה של אלת הצדק (ראו למעלה).

מצד שלישי החרב כבר כומסת את האלימות במקום שבו עדיין שורר איזון – כלומר, זהו פורטרט מדויק של מיכאל קולהאס פי שהוא מתואר בפתיחת הספר: אדם שחוש הצדק שלו הוא שהפך אותו לשודד ולרוצח.

3

מצד רביעי, קולהאס אמנם שלם לכאורה בדף השער, אבל בו בזמן הוא גם שסוע, חצי ישר וחצי איום ("מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו").

ולבסוף (הבטחתי חמש לפחות) זוהי גם חרב המגלומניה של קולהאס, שמכנה את עצמו, "נציבו של המלאך מיכאל שבא לענוש באש ובחרב", שמסתובב ברחבי גרמניה כש"חרב כרובים גדולה על כר עור אדום ענוד בציציות של זהב" נישאת לפניו, ושנים עשר עבדים עם לפידים בוערים צועדים מאחוריו.

רק תחשבו כמה מתח, אירוניה ודו משמעות מציע איור השער הפשוט הזה.

כריכה - דיוקן קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

כריכה – הדיוקן החזיתי של קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הדבר השני שמשך את תשומת לבי באיורים, הוא קנה המידה הנזיל; גודלו של קולהאס משתנה כל הזמן כאילו היה עליסה בארץ הפלאות. בחלק מן האיורים הוא ענק בין גמדים, ובאחרים גודלו ממוצע ואפילו קטן מהרגיל.

הנה שתי דוגמאות של קולהאס הענק:

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ולעומתם קולהאס הממוצע ומטה:

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

האיורים לא "מתעדים" את העלילה באופן אובייקטיבי. הרגש משנה את הפרופורציות (כמו בחיים). התפרצות הזעם והמגלומניה מגדילה את קולהאס וחוסר האונים ונמיכות הרוח מכווצים.

*

מורי ורבי יוסף הירש, התנגד לרישומים סימטריים, הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה, שהם מעקרים את הדרמה (הו, כמה הייתי רוצה לדבר איתו על חיתוכי העץ האלה), אבל יש טעם בדבריו. סימטריה היא עסק גיאומטרי ומתמטי, יש בה משהו מוחלט ואובייקטיבי, לא נידף ומתעקם ומתלקח כמו לב אנושי.

ובהמשך לכך; אף שהמערכת המושחתת והמסורבלת מתוארת בלי שום הנחות, זו לא הבירוקרטיה השואבת, החתומה והאובדנית של קפקא (שאמנם העריץ את קלייסט והושפע ממנו). בבירוקרטיה של "מיכאל קולהאס" יש גרעין אידאלי עמיד לקלקולי המציאות. המחבר כמו גיבורו מגלים סבלנות לוהטת לכל מצעד הקורפירסטים והקאנצלרים, עורכי הדין הקיסריים, יועצי בית הדין, שרי החצר, נציבי המדינה, המזכירים העליונים והפרינצים, נכונות תמימה להתמסר לתהליך, להאמין בגרעין מזוקק וגבישי של צדק שנמצא, חייב להימצא, מעבר לתקלות. קולהאס (המדורבן על ידי מרטין לותר הנערץ) וקלייסט עצמו משליכים את יהבם על המערכת, שוב ושוב כמו מהמרים שלא לומדים מהנסיון. ובסופו של דבר, באופן ילדותי ונורא כאחד, אחרי כל הגזל והרצח, קולהאס אמנם בא על סיפוקו. רגע לפני שהוא עולה לגרדום, ובלי שום קשר, מתממשת הפנטזיה: הסוסים השחורים שכבר נמכרו לפושט הנבלות מושבים לו "כשהם מבריקים מחמת בריאות ורוקעים ברגליהם בקרקע" בתוספת התנצלות ודמי הריפוי של משרתו. והשופטים אף מוסיפים ודנים את היונקר לשנתיים מאסר. קולהאס הולך אל מותו שָׁלֵו ומאושר.

לתרגום ישראל זרחי שברשותי מצורפת מסה מאת מקס ברוד שעל פיה היה קלייסט הכבשה השחורה במשפחת האצולה הפרוסית שלו; שגודל לשרות צבאי או אזרחי ונכשל בשניהם, וחי חיי נוודות וחוסר מנוחה עד ששם קץ לחייו בגיל שלושים וארבע. ברוד אומר שקלייסט אהב מאד את משפחתו. מה שהגביר מן הסתם (ואת זה כבר אני אומרת) את התשוקה להאמין במערכת שבה האמינו ואת כאב בגידתה. פתאום אני נזכרת שגם משרתו של קולהאס וגם אישתו מוכים בחזה כשהם מנסים לעמוד לצדו, הם נפגעים במקום של הלב והנשימה.

רק אדם שסוע יכול להתפוצץ כך על המערכת, ובו בזמן לתאר אותה בהזדהות וערגה ולכנות את קולהאס "הטורף והשורף והמתהולל" כפי שקלייסט עושה. העוצמה הרגשית של "מיכאל קולהאס" נובעת מן השניות הזאת שאין לה פיתרון.

*

לא צריך להיות מיכאל קולהאס כדי להתנדנד בין השאיפה לסדר ושליטה ללב הפראי (למעשה התחלתי להתעניין במדע כשהתברר לי שהוא קובע שהעולם שואף לאי סדר). אבל במישור אחר מדובר בשתי אופציות אמנותיות; האופציה האפולינית והאופציה הדיוניסית כפי שקרא להן ניטשה על שם שני האלים היווניים: אפולו אל השמש ודיוניסוס אל היין.

"גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולו[ן]," הוא כותב ב"הולדתה של הטרגדיה", "זו המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהיה שמשית לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה." (תרגם ישראל אלדד).

אפולו מייצג את האובייקטיביות, הבהירות, התבונה, החוק והסדר, המידתיות. לעומת הפראות הרגשית והיצרית, השיכרון הכאוטי של דיוניסוס. ("מיכאל קולהאס" אמנם נוטה אל הצד האפל של הדיוניסיות. כשניטשה אומר שהאדם "חש עצמו כאלוהים" הוא לא מתכוון למגלומניה אלא לחדווה אקסטטית ואחדות עם היקום).

לקלייסט, תבוא עליו הברכה, יש יכולת להיות דיוניסי ואפוליני בו בזמן, בלי תיאומים ושיופים, והמתח בין השניים הוא שיוצר את האפקט המוזר המהפנט של "מיכאל קולהאס". "המשורר," כותב מקס ברוד במסתו, כלומר קלייסט, "נחפז בדרכו קדימה ואף על פי כן תמיד יש לו פנאי."

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

וגם את האיכות הזאת (הדיוניסי והאפוליני כתאומים סיאמיים) מחצין יעקב פינס. קחו למשל את קולהאס ומשרתו הארזא כשהם משקיפים על אש התופת שהבעירו בוויטנברג. האיור כולו מתקמר משתולל בקווים עקומים של להבות וצללים; הענפים, העשבים, השרירים. אבל שתי הדמויות נראות שלוות כמו צמד מטיילים של קספר דוד פרידריך שמשקיפים על נוף יפהפה. כשהכידון של קולהאס מתפקד כמעין מקל מטיילים שהוארך לאין שיעור. הכול בוער ויש פנאי להתבונן. זה איום ומרתק, והעין נתקלת שוב ושוב בקו הדק והישר הארוך מדי של הכידון שמחלק את התמונה.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

איש ואישה מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

שני אנשים מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

קלייסט לא מחויב לנקודת מבט. זה סוד החיוּת, הדריכות שהוא מעורר בקורא; אי אפשר לדעת מתי ישתנה כיוון הרוח. אחרי שורת מאורעות שחולפים ביעף הוא יכול לתאר פתאום בפרטי פרטים,  בבהירות מצמררת שמתקיימת לפעמים בזמן מחלה, את שר החצר המתקדם אל פושט הנבלות בפסיעות גסות שמזעזעות את רעמת הקסדה שלו, ומשליך לו כיס של כסף. ואת פושט הנבלות שתופס אותו ביד אחת ומתבונן בכסף בזמן שהוא מסרק את שערו ומרחיק אותו ממצחו במסרק עופרת.

הוא יכול למתוח את היובשנות ובירוקרטיה ולהרפות בבת אחת במין דיוק קרקסי, לטובת מאורע פיוטי ועל טבעי: צוענייה מסתורית שחוזה עתיד בלתי אפשרי, צבי מת מהלך ופתק חתום מציל את חייו של קולהאס.

וגם יעקב פינס גולש בלי חשבון. איור המפגש הצוענייה הוא לגמרי נשף מסכות של ג'יימס אנסור (בתמונה מתחת).

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

*

פתחתי בסימטריה וגם אסיים. הספר נפתח כמעט באופן טבעי, בסוס שחור מטופח שפונה לשמאל, אבל לא מסתיים כצפוי בסוס מטופח (מחדש) שפונה לימין, כלומר מוחזר לקולהאס. אלא דווקא בסוס כחוש ומדולדל. זו לא סימטריה אמיתית, אלא סימטריה נוסח היונקר הגזלן. כמו בחלום פרעה בלע הסוס הכחוש של יעקב פינס את הסוס הבריא של קלייסט ולא נודע אל קרבנו, וכאילו אמר כמו עגנון, שגם אם הושב איזה סדר על כנו, "הרי אין בכך משום נחמה גמורה" (או משום נחמה כלל).

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

*

תודה מיוחדת למרון ארן שהשאיל לי את הספר, ולעדה ורדי שהזמינה אותי לדבר על ספר שפיצר. הפוסט הזה הוא חלק ממה שהתכוונתי לומר לפני שסטיתי מהדרך.

*

עוד באותם עניינים (רק מהם בדיוק אותם עניינים, ספרות? איור? בינתחומיות? סימטריה?)

הספר הנפלא בעולם

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה

איורי נפש – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד)

סימטריות מוזרות בסיפור שמשון

סיפור איסלנדי שאין כמותו

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

Read Full Post »

Older Posts »