Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מאיר אגסי’

אמנם הבטחתי לכתוב על אצבעות בסיפורי האחים גרים אבל מאן ריי (1890-1976, אמן רב תחומי, בעיקר צלם, מקורב לדאדא, לסוריאליזם ולמרסל דושאן) התחיל פתאום לגרד לי. הוא כבר הסתנן לפוסט זה או אחר אבל מעולם לא כתבתי עליו ישירות. לא הצלחתי לבחור מן השפע הנסייני-אלגנטי של יצירתו. ופתאום נתקעה בראשי האנדרטה שהקים למרקיז דה סאד. עבודה פרובוקטיבית, כפי שמשתמע משמה (זאת גם התראה למי שזקוק לה), ובו בזמן גם מינימליסטית ומופשטת ופיוטית בדרכה העקומה, ובעיקר מכילה את הניגודים האלה ללא מאמץ.

אז האצבעות של האחים גרים יחכו לפעם אחרת. קודם שלוש הארות על ה"אנדרטה לד. א. פ. דה סאד".

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

*

  1. רוברט מייפלתורפ, צלם (1989-1946)
רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983

רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983 – יש למפיילת'ורפ כמובן עבודות פרובוקטיביות בהרבה, אבל זאת קרובה במיוחד לעבודה של מאן ריי (ואפילו הצלב הסתנן דרך שם המצולם).

.

הוא (מייפלת'ורפ) אמנם בקש להשתחרר מעול הקתוליות אך צלל אל פן אחר של הרוחניות, שנשלט על ידי מלאך האור (לוציפר) … הוא סבר שאם יוכל לכרות ברית שתניח לו גישה אל העצמי הטהור ביותר של השטן, העצמי של האור, הוא יזהה בו נפש עדינה, ושהשטן יעניק לו תהילה ועושר.

(מתוך פטי סמית, רק ילדים, תרגמה אורטל אריכה)

מייפלת'ורפ חייב לא מעט למאן ריי, ועם זאת, יש הבדל גדול בין הפרובוקטיביות של השניים; המזג של ריי שונה. הוא לא טעון אידאולוגית ורגשית ומינית כמו מייפלת'ורפ (אולי בגלל שלא היה קתולי כמוהו אלא סתם יהודי אמריקאי בשם עמנואל רודניצקי שחי ויצר בפריז).

אני מאד אוהבת את הצילומים של מייפלת'ורפ אבל לפעמים אני קצת מתעייפת מן השלמות היצוקה-שֵׁיישית שלהם, מן המאמץ ההירואי להאדיר את הגוף ההומוסקסואלי ולכייל את העולם מחדש על פיו, מן הקרבות הטיטניים בין קור לחום, בין טוב לרע ("שנינו התפללנו על נשמתו של רוברט," כתבה פטי סמית, "הוא בקש למכור אותה ואני בקשתי להציל אותה"), ומן הדרמה של ניתוץ הגבולות.

במאן ריי הפרובוקטיבי יש משהו הרבה יותר אגבי ומשוחרר. כאילו נתקל בגבול באקראי, תוך כדי שיטוט, אבל לא נבהל והמשיך לשחק.

*

  1. פול קליי, צייר שוויצרי ותיאורטיקן של ציור (1879-1940)

ריי לא התכוון מן הסתם, ליצור אנדרטה למרקיז דה סאד. הכותרת צצה בדיעבד, במין רפלקס פרשני, ש'מסביר לכאורה את הדימוי ובעצם מהתל בו', כמו שכתב מאיר אגסי על פול קלה, באחד הפרקים היפים בספרו "הכד מטנסי" (עוד על היחס בין הציורים של פול קליי לשמותיהם – כאן).

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

*

  1. פיט מונדריאן, צייר הולנדי ממייסדי המודרניזם (1872-1944)

אם קוקטו אמר על ז'אן ז'נה שהגסות שלו לעולם אינה גסה, ופטי סמית גלגלה את זה אל רוברט מייפלת'ורפ – על אחת כמה וכמה מאן ריי. האלגנטיות המולדת מנטרלת את הגסות, שלא לדבר על הפורמליזם (תפיסת הצורה כמהות האמנות) והקירבה למופשט.

מן הבחינה הזו מזכירה האנדרטה את האבולוציה של מונדריאן; היא אוצרת במין ראשי פרקים, את כל הדרך מן הקווים האורגניים של העץ אל הצורות הישרות הגיאומטריות. מה שהופך אותה גם לעבודה ארס-פואטית על אמנות. כי בכל אמנות – ולו הריאליסטית ביותר, אם תשאלו אותי – יש יסוד מופשט.

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

זאת ועוד. התחת הוא הפתח האחורי ו"הנמוך" של הגוף שמתקשר להפרשות ולסקס, איבר מועדף על ליצנים (הרחבתי על זה קצת כאן, בעקבות החלילן המחלל של חליל בלבין) ומרקיזים ליברטיניים. כל קישור אל דת או אל קודש אחר (נניח דגל לאומי) נתפס כחילול ופרובוקציה. ברמה מסוימת זה נכון, ולא פעם גם מכוון. אבל ברמה אחרת, גם היכולת של ריי לאתר את המאחד, לגזור את הגיאומטרי והשמיימי מן המפותל והארצי, זו רוחניות. מהסוג האגבי אמנם, שלא עושה מעצמו עניין, והיחיד אולי שאני מזהה באופן אינטואטיבי.

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

*

עוד באותם עניינים:

בואו נדבר על "נתון" של דושאן

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

המשורר וחוקרת המשטרה (על צילום של שרון רז)

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס 

הרפאים של לוסיאן פרויד

האישה הוויטרובית

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

פוסט המשך על הפילם סטילס של סינדי שרמן. לחלק הראשון.

אמנים מספרים כל מיני סיפורים על למה ואיך הם נהיו לאמנים (ויטו אקונצ'י חביבי סיפר פעם בהרצאה שנהיה אמן כי היו לו רגליים מסריחות. הוא התבייש להזמין אליו בחורות וקיווה שאם יהיה אמן לא יהיה איכפת להן כל כך). לסינדי שרמן יש לפחות שני סיפורי איך-הכול-התחיל.

בתחילת שנות השמונים היא סיפרה בראיון, איך בכל פעם שהיתה מדוכדכת או מבולבלת היא היתה מסתגרת בחדרה ופשוט הופכת את עצמה למישהי אחרת. עד שהאמן רוברט לונגו שהיה אז בן זוגה אמר, "למה שלא תעשי משהו בקשר לזה ותתעדי את זה?"
זוכרים את מסיה ז'ורדן של מולייר, זה שגילה פתאום שהוא מדבר "פרוזה"? ככה גם שרמן. היא בסך הכול ניסתה להערים על הדכדוך וגילתה שהיא עושה אמנות.

אבל אני לא שוכחת את הווידוי שלה בסרט תיעודי מוקדם; שרמן אמרה שבחרה לצלם את עצמה כי פחדה לצאת מהבית.

באותה תקופה קראתי איך דיאן ארבוס השתמשה בצילום כדי לצאת להרפתקאות ולערער את תחושת "החסינות המכאיבה" שלה. הווידוי של שרמן הקסים אותי בגלל הסימטריה ההפוכה. אבל עכשיו אני רואה את הצילומים כסדרה מפורטת של הסברים לפחד הזה.

כמה מן המגיבים לפוסט הקודם נרתעו מהקור המורבידי של הצילומים, מהאמירות על, מהאסתטיקה הפתיינית (דורית). או השוו את שרמן להיצ'קוק ש"פשוט מתענג על כל אלימות מינית ורצח" (שועי, שגם שב והזכיר את "הקור שהופך את כל זה לסף-סנאף"). אני עצמי הופתעתי מהקיפאון המצופה רק בדוחק בנוסטלגיה החמימה של הסרטים הישנים. ונזכרתי בלקח ההוא של מורי ורבי, "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס."

ואז המילה "אסור" התחילה לגרד לי. והתחלתי לחשוב על הפחד של שרמן, ועל כמה אנשים נמשכים לכאב חם ונרתעים מכאב קר. והרי לו היו לכאב דרגות (כמו אלה שנהוגות נניח במחלת הסרטן) כאב קר היה מעיד על פצע עמוק וחשוך מרפא יותר. ברור ששרמן פתיינית; איך תשרוד אחרת, בלי חו­ֹם שהוא המפתה הגדול מכולם?

מאיר אגסי טוען בין השאר, ששרמן "הפכה להיות דוגמנית המפרסמת את המוצר 'סינדי שרמן'". זה נכון אבל גם קל וזמין, ומתעלם מהאובססיביות שבה היא חוקרת וממפה ומשחזרת וממחזרת את הפחד והכעס והכאב. כמו המלך מידאס ש"קולל" במגע זהב, שרמן נענשה במגע ניכור. לא משנה במה היא נוגעת, זה הופך לכעס קר, כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה: It's all in the mind…

ונזכרתי גם באגדה שקראתי בילדותי על נערה שרקמה את דמותה בתמונה של נוף יפהפה, ובסוף האגדה, כשהתמונה הפלאית התפשטה והפכה למציאות, גם הנערה מצאה את עצמה בתוך הנוף עם בחיר לבה. סינדי שרמן התחפשה כדי לברוח והתעוררה כשהיא מדגמנת את עצמה בתוך התמונות המפחידות והעצובות והכועסות שהן (חלק מן) המציאות שלנו.

בפוסט הקודם התמקדתי בשרמן כאישה-חפץ-דומם בפילם סטילס. התמונות הבאות עם הכוריאוגרפיה הכמו מינית שלהן, הן לא פחות קרות, פתייניות ומפחידות, אבל פיניתי להן קצת מקום בלב.

 סינדי שרמן,untitled film still # 13, 1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 –  1978

הפוקוס על החזה שלה; בגלל החולצה המתוחה, בגלל הלבן על רקע השחור (לשד יש מקום ריק בכוננית, כמו לחפץ, ומצד שני מחכה לו שם צלב…). קשה לקרוא את כותרות הספרים אבל במרכז התמונה בולטים שניים: Crimes of Horror ליד The Movies. וכמו ברבים מהפילם סטילס הכוונים סותרים; המבט המופנה למעלה מתכחש גם להצגת החזה המזדקר לפנים וגם לספר הנשלף, שהמשולש הלבן שלו מציץ מהשורה ומשכפל את השד במין סמטריה הפוכה של קלפים.

סינדי שרמן untitled film still # 13 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 – 1978

*

סינדי שרמן untitled film still # 7 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 7 – 1978

אם תמונת הספרייה היתה קצת שטוחה ופוסטרית, לזאת יש עומק ותת מודע. זה קשור גם למה שמתרחש/התרחש בחדר החשוך וגם לדמות בפינה השמאלית שפניה מוסתרים בכובע דמוי פטמה (לא הייתי מתארת אותו כך, אם שרמן לא היתה דואגת שהצל של כף ידה יצביע על שד אחד, והצל של תחתית הגביע יצייר פטמה לשני. שלא לדבר על ההקבלה בין הווילון המוסט לקומבניזון המופשל. זו תמונה של שידול). וכרגיל הכוונים סותרים: ההצבעה, ההפשלה, תשומת הלב המוסטת למשהו שנמצא מחוץ לפריים, וסוסוני הים המאוהבים על הזכוכית.

1414*

סינדי שרמן untitled film still # 3 -  1977

סינדי שרמן untitled film still # 3 – 1977

שוב החזה במרכז, גם בגלל שהוא לכוד בין שני האלכסונים העקריים של הצילום (למטה בצהוב) וגם משום שקווי הפרספקטיבה של המדפים (באדום) מצביעים עליו. קרוב מדי אליו מצויים כלים דמויי טורסו ללא ראש וכלי אחד מטושטש עם בליטה פטמתית. ההשוואה לטורסו של הדמות ברורה. ואלה כלים בייצור המוני, בלי ההילה האירונית-רומנטית של "נערה עם כדים" של פול קליי, למשל. הדמות כולה חתוכה (כף היד, הקודקוד) כמו החפצים המקיפים אותה. ידית הסיר השחורה והקצת מטושטשת מאיימת. הדמות כולה את עקרת הבית הנואשת של מרתה רוסלר, רק בתוספת המבט המזמין והמתכחש.

1111

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

*

סינדי שרמן untitled film still # 10 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 10 – 1978

עוד עקרת בית צלובה וכמעט נאנסת על ידי המצרכים, שהשקית שלהם לא נקרעה כפי שאפשר היה להניח אלא נחתכה בכוונה.

אולי לא צריך את השרטוט הזה. זה מובן מאליו.

ואולי השרטוט מיותר, זה מובן מאליו.

*

סינדי שרמן untitled film still # 43 -  1979

סינדי שרמן untitled film still # 43 – 1979

למעלה נערה בשמלה לבנה. כף היד מדגישה את הגזע הפאלי, המבט כרגיל מתכחש. התנוחה, כמו התנוחה בתמונה הבאה, לקוחה מאיזה מילון פורנוגרפי, אבל החיקוי מזייף, מיתמם, כאילו לא מבין עד הסוף. זה לא כמו השיכפולים הגבריים של תנוחות מיניות של נשים בקומיקס. שם ברור בדיוק על מי ועל מה צוחקים. כאן זה הרבה יותר עמום ומאיים.

לקוח מכאן===

לקוח מכאן

ועוד פרט מאלה שאי אפשר להתיק מהן את העין. השרוכים של השמלה לעומת שרוכי" העץ.

פרט

פרט

*

והנה הגענו לתמונה שהתחילה את כל הסיפור.

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

גם אצל פרויד הרגליים קטועות, התנוחה מאולצת. הראי שאצל שרמן משמש מין תחליף מרומז לערווה (הוא משלים למין סט את שחור החזייה, ומתחבר איכשהו לשמיכה עם הקפלים דמויי הירכיים), מוחלף אצל פרויד בביציה, שלחלוטין לא קשורה לסיטואציה. יש משהו אבסורדי בנוכחותה. ספק פרצוף ממושקף ספק שיכפול מרוחק של השדיים. יש עוד כל מיני הבדלים, אבל העיקר הוא שפרויד לא מעורב רגשית. הוא מנקה את התבנית מכעס ומפחד לפני שהוא מנכס אותה. זכותו, כמובן, אבל אני קצת מתרגזת בשם שרמן.

*

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

בחרתי לסיים בפילם סטיל הזה שאמנם מאיים אבל גם קצת פתוח ומפרפר ולא סופני. מאיים בגלל מי שאולי עוקב אחריה, בגלל שהיא עומדת על הכביש ועלולה להידרס. בגלל שידיה כמו כפותות ויש סלע טרולי שפוער את לועו מאחוריה, בגלל קצה הבגד הנצבט ששמשתרבב מהמזוודה.

פרט

פרט

ועם זאת נותר בו קצת אוויר. אולי בגלל שלא רואים את פניה של הדמות.

*

עוד על כאב

הפוסט הראשון של הכאב הגדול 

הכאב הגדול של אנאבל צ'ונג , ויש גם חלק שני

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו וגם –  יוקו אונו והכוסון

ללמוד פחד

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

וגם כל סדרת "שמלות של כאב" ובכלל.

*

עוד על צילום בעיר האושר

סדרת המפורסמים של אנני ליבוביץ'.  לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות להמשך)

יורם קופרמינץ, תערוכה ויש גם קטלוג

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, ויש גם קטלוג

*

Read Full Post »

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב)

הבטחתי לכתוב על ה"פילם סטילס" של סינדי שרמן, סדרת תצלומים בשחור לבן מסוף שנות השבעים, שבהם גילמה גיבורות של סרטים (מדומיינים) משנות הארבעים, החמישים ותחילת הששים; "קטלוג הסכיזופרני של נשים מנוצלות, בודדות, ומנותקות," כפי שכינה אותו מאיר אגסי.

אבל בעוד שאגסי התמקד בתסריטים שהצילומים גורמים לנו לדמיין, כלומר במה שקיים מחוץ לתמונה ורק נרמז בה, אני מתעניינת בנראה; בתנוחות ה"כוריאוגרפיות" של הגיבורות, במרחב שבו הן ממוקמות, בבגדים שהן לובשות ובחפצים שמקיפים אותן. ובזיקות הברורות בין כל הדברים האלה. זה יצא קצת ארוך ולכן חילקתי לשניים. זה החלק הראשון.

הפילם סטילס של שרמן תמיד ריתקו אותי בזכות האיכות החמקמקה. הם נראים מוכרים מאיזה סרט מעורפל, כמעט אותנטיים או לפחות דו משמעיים. לא בכדי מכנה אותם מאיר אגסי "תמימים, פשוטים וחמים". אבל כשמנגבים את הדוק הנוסטלגי מתגלה סינדי שרמן לא פחות מוחצנת ובוטה ממה שתהיה בעתיד.

וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.

ובהמשך לכך – שרמן מאמצת מין תמימות מלאכותית שמצעפת וחושפת כאחד (זה נשמע קצת כללי, אבל חכו חכו, עד סוף החלק השני). היא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד. המשהו הזה מתייחס לכאורה לתקופה שבה נוצרו הסרטים אבל ימיו כימי המוטו שבחרתי לפוסט – "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב) – והרבה לפני.

ונתחיל משתי דוגמאות פשוטות, כמעט תמימות.

סינדי שרמן untitled film still #53  1980

סינדי שרמן  untitled film still #53  1980  לחצו להגדלה

במקרה או שלא במקרה התלתל הבהיר על מצחה של הדמות מזכיר – וכמעט ממשיך – את העלים על פס הקישוט של המנורה בעוד שה"גבעול" הוא מ"אותו סט" של פסי החולצה. הזיקה הדקורטיבית בין הגוף לחפץ ולבגד מטרידה גם בגלל השיבוש במרחב. השיער קרוב מדי למנורה (אני דואגת שיישרף), הדמות קרובה מדי לקיר – זה כמעט תבליט ולא סצנה תלת ממדית. מה עוד שאין סיבה דרמטית למיקום – הדמות לא נראית מבוהלת, היא לא נראית כאילו נדחפה. היא מרותקת למשהו שנמצא בכלל מחוץ לתמונה אבל משום מה היא נותרת נוקשה ומתבוננת בו מזווית העין מבלי להפנות את ראשה. יש משהו סכיזופרני גם באופן שבו האור נופל על הקירות. לכאורה אלה אותן לבנים אבל כל קיר מגיב אחרת. במכלול כולו יש משהו סתום והיצ'קוקי.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 לחצו להגדלה

למעלה, שרמן מצלמת את עצמה ליד קשת של בניין, שכמעט זהה בגודל ובצורה למטפחת שעל ראשה. בהדפס של המטפחת יש פס כהה ואזור של נקודות כהות. שני האלמנטים האלה משוכפלים ברקע, בפס הצל הכהה של הבניין ובבליטות הכהות של המזגנים שמנקדות אותו.

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 (פרט)

סינדי שרמן 1978 untitled film still # 17 (פרט. גם הנצנוץ הסינטטי של השיער מטריד)

אפשר היה לייחס את זה לפורמליזם משונה (אף שאין דבר כזה "פורמליזם משונה", ה"משונה" כבר משבש את טוהר הפורמליזם ומגניב פסיכולוגיה ורגש) לולא המבט הקצת פוזל ומתחמק ולולא הצפיפות; הדמות קרובה מדי לקשת הבנויה. ברבים מן הפילם סטילס ההעמדה קלסטרופובית, כאילו הדמויות תמיד נהדפות לאנשהו, כאילו שרמן לא מבינה ולא מכירה במרחב הטבעי שלהן. ובסופו של דבר הקשת כאן היא כמו מסגרת שבה תילכד הדמות, או כעין בבואה מטרידה בריקנותה.

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49 – עוד מרחב משובש עם כוונים סותרים

*

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50 לחצו להגדלה

התמונה שלמעלה כמעט מקברית ברמת החיפצון שלה. בין החפצים הערוכים בסלון נמצאת גם אישה-חפץ (עם כובע אהיל וחתול חרסינה). "אישה-חפץ" בגלל הדמיון לחפצים אחרים: היא שחורה ונוקשה כמו הפסל האפריקאי וכמו הכורסה שמאחוריה. היא מחזיקה על ברכה מאפרת זכוכית כמו השולחן שלשמאלה. ואגב, גם בתמונה הזאת המרווחת לכאורה – שימו לב לרהיט הלא ברור שנדחף לספה מאחור.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11 לחצו להגדלה

למעלה עוד דוגמא קיצונית של חפצון. "המתאבדת" נשמרת לא לקלקל את העיצוב. היא לובשת את מיטב בגדיה ומתקשטת במחרוזת. תנוחת גופה ממשיכה את האלכסון של שלושת החפצים על הארונית משמאל. בעוד שחפצי הארונית הימנית מהדהדים עם לפיתת הכיסוי. הכבל של המצלמה מבצבץ מהכיסוי המופשל וגם מתחת למיטה וחושף את "שקר" הצילום, ובו בזמן מדגיש את חנק המחרוזת הכרוכה לצוואר ואת קווי המתאר השחורים של הכלבלב התפור לכר.

"אפליקציה", כך קראו פעם לאומנות תפירת הטלאים הדקורטיביים. המילה נחמסה בינתיים לצרכים אחרים, אבל אם יורשה לי לשאול אותה לרגע בחזרה – שרמן הופכת את עצמה לאפליקציה על כיסוי המיטה. גברת-אפליקציה עם כלבלב-אפליקציה. ועוד לא אמרנו כלום על הכיוונים הסותרים והמשובשים. האישה ההפוכה ביחס למיטה, ביחס לכלב, למבט שלה, לזווית המטפחת שבה היא מנפנפת לפרידה כאילו עמדה.

חשבתי על ההבדל בין יחסי חפצים-נשים אצל שרמן ליחסי חפצים-אנשים אצל גבריאל מונתר האקספרסיוניסטית. כמו למשל ב"האזנה" שלמטה.

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. החפצים שלה מזדהים עם הדמות (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן).

החפצים של מונתר הם כמו אנשים. ואצל שרמן להפך – הנשים הם (כמו) חפצים. מונתר לירית ושרמן מנוכרת. האישה-חפץ המאובנת עם הפרצוף המחוק מפילם סטיל # 50 דומה יותר לאישה-רהיט של סטנלי קובריק או אלן ג'ונס. למעט המיניות. ועל כך בפוסט הבא.

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

אלן ג'ונס, כסא, 1969

אלן ג'ונס, כסא, 1969

*

קשורים בכל מיני דרכים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
כל סדרת "אמבט החלב" על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' לפרק הראשון על אנדי וורהול
פוסט ארכיטקטוני?
אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, וגם הקטלוג
ועוד

*
ואם אנחנו כבר בנשים וחפצים – ביום חמישי ה21 לנובמבר, "פרנהיים", דרמה עגנונית אכזרית ומנומסת
שמציגה אלית ובר הנהדרת עם חפצים, בגלריה תיאטרון החנות. לפרטים והזמנות.

אלית ובר ב"פרנהיים"

אלית ובר ב"פרנהיים"

*

Read Full Post »

.
… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם".
.
מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר

 התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.

על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.

(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה

לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי

nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן

סוף לבן

*

כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.

…בתחושה,  הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.

מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי

*

עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

גם קרוב וקולנועי – אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורוסאווה חולם על ואן גוך

על לב פראי של דיוויד לינץ'

ועוד

 

Read Full Post »