צל, עבד, סמרטוט, נשמה

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

דם יכול לדבר?

"עיניים" הוא ירחון רב תחומי לילדים בין גיל שש לשלוש עשרה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים. גיליון יוני 2015 עוסק ב"דם" (ויש בו גם כותבים מפתיעים כמו אריאל הירשפלד ואביעד קליינברג, עוד לא קראתי מה הם כתבו) וגם טקסט שלי על "דם באגדות". לא התכוונתי להעלות אותו לבלוג, אף שכמה מן הסיפורים שהזכרתי הם פולחי לב ומעוררי מחשבה, בייחוד הסיפור האחרון, "רולנד האהוב" מאוסף האחים גרים. ואז קבלתי להגהה את הטקסט הסופי, עם האיורים הנהדרים של מירה פרידמן…

זה שבר אותי. אז הנה הטקסט המלא כנתינתו, עם האיורים.

בערך שליש מן התוכן כבר הופיע בפוסט מדמם, ואת "נערת האווזים" הנפלא הספוג בקדרות גותית, ונואשוּת של גיל ההתבגרות, שנרפאים בהדרגה משכנעת ונוגעת ללב, ניתחתי לעומק בסיפורים יכולים להציל). כל השאר חדש.

בשולי הפוסט הוספתי גם כמה מילים על קסמם של האיורים.

***

עולם לא כתבתי לעיניים, ופתאום מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. העורך מציע שאכתוב על דם באגדות. זה יהיה קצת רצחני, אני אומרת, ואולי מזהירה. מבחינת האלימות, אגדות הן כמו סרטים מצוירים, רק עם דם. אבל הדם הזה שנשפך כמים, אינו רק דם של פצע אלא רגש נוזלי. במציאות אי אפשר לראות רגש אבל באגדות הכול ממשי יותר. "הדם הוא הנפש", כך כתוב בתנ"ך, וזוהי גם דעתן של האגדות.

הסיפור מן הערער של האחים גרים הוא סיפור 'מדמם', שספוג גם במין קסם מסתורי צובט לב. הוא נפתח באישה שכְּמהה לילד. יום אחד היא מקלפת תפוח ואצבעה נחתכת. הדם מטפטף על השלג, והאישה (קצת כמו אִמהּ של שלגיה) מביטה בו ואומרת: "לוּ היה לי ילד אדום כדם וצח כשלג!"

חבל שהיא אינה נזהרת במילותיה, כי ביופי הזה שהיא מבקשת טמונה גם קללה: באגדות, כמו בשירה, מי שמבקש ילד אדום כדם מקבל לא רק שפתיִים אדומות אלא גם כאב של פציעה, ומי שמבקש ילד צח כשלג מזמין לחייו גם את קור המוות של השלג.

וכך או אחרת, משאלתה של האישה מתגשמת. היא יולדת תינוק צח ואדום (כמו בשיר השירים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה") אבל גם הצדדים האפלים של המשאלה מתממשים: אחרי הלידה היא מתה, ואם חורגת מופרעת תופסת את מקומה. כשהילד רוכן לקחת תפוח מן התיבה היא טורקת את המכסה בכוח על ראשו עד שהוא נערף. לא אפרט את כל ההשתלשלויות הנוראות והפלאיות שבסיפור, רק אומר שהסוף טוב: המרשעת מתה והילד, ממש כמו שלגיה, חוזר לחיים.

איירה מירה פרידמן

איך קורה הנס הזה? בִּזכות 'קשר הדם': דמן של האימהות אמנם טעון בכאב אבל גם באהבה עצומה. והאהבה הזאת מספקת לילדיהן, קצת כמו בהארִי פוטר, הגנה רבת עוצמה.

ב'מן הערער' וב'שלגיה' די בטיפה אחת של דם כדי לספק הגנה. אבל לִפעמים נדרשת כמות גדוֹלה הרבה יותר כדי להבטיח את שלומו של הילד. בסיפור 'זרעי האהבה' מאת מרי דה מורגן נובל עץ השושן הקסום של האם הטובה. דודניתה הקנאית טמנה נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה וכשהנחש פוגע בשורשיו בעלה זונח אותה ומעדיף את הדודנית הרעה. סכנה גדולה נשקפת לִבנהּ אם לא תרפא את העץ. ויש רק דרך אחת להחיות אותו: עליה לפלח את ליבה באחד מִחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו של העץ. היא לא מהססת ודם לבה האוהב ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים כמו שהיו בתחילה אלא אדומים מדמהּ.

איירה מירה פרידמן

האם ב'זרעי האהבה' מקריבה את עצמה למען בנהּ, אבל אני איני חובבת קורבנות או נחלי דם. אם כבר, אני מעדיפה דם מחושב ומדויק, כמו במאה שנים של בדידות (רומן שמכיל לא מעט רכיבים אגדתיִים): איש ושמו חוסה ארקדיו נרצח וחוט הדם שלו יוצא מתחת לדלת וחוצה את כל העיר עד בית ילדותו, ושם הוא נצמד לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים עד שהוא מגיע למטבח שבו עומדת אימו לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם… (כן, יש לה הרבה פיות להאכיל). חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקוִוים.

איירה מירה פרידמן

אימהות מגינות על ילדיהן הקטנים עד שהם גדלים ולומדים להגן על עצמם. המעבר לא תמיד קל לאימהות ולילדים. בסיפור נערת האווזים, גם הוא של האחים גרים, יוצאת נסיכה להינשא בארץ רחוקה. אמה מציידת אותה במתנות רבות, ואחר כך היא פוצעת את אצבעותיה בסכין קטן (את אצבעותיה שלה, לא של בתה, כמובן!) ומטפטפת שלוש טיפּות דם על מטפחת. הטיפות אמורות לִשמור על הבת מכל רע. והרע אמנם מגיע במהרה: ברגע שהנסיכה יוצאת לדרך מתחילה החדרנית המרושעת להתעלל בה, וכשהנסיכה נאנחת: "הו, אלוהים!" טיפות הדם עונות לה: "אילו ידעה זאת אימך היה לִבּה נשבר בקרבה." (האִם זה כל כך מפתיע שדם יכול לדבר? זה מופיע כבר בספר בראשית, כשאלוהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".) עד מהרה נשמטת המטפחת ונופלת לנחל, טיפות הדם נשטפות והנערה נשארת ללא הגנה. החדרנית המרושעת גוזלת את בגדיה ואת סוסהּ ומתחזה לנסיכה. אבל אל דאגה, עד סוף הסיפור תלמד הנסיכה הקטנה לעמוד על רגליה שלה.

איירה מירה פרידמן

ועוד דם מדבר, הפעם מִסוג אחר, מופיע בסיפור רולנד האהוב, גם הוא מאוסף האחים גרים. המכשפה בסיפור הזה זוממת להרוג את בתה החורגת. היא מבקשת מבתה האמיתית לישון ליד הקיר, כי בלילה היא מתכוונת לבוא ולכרות את ראש אחותה החורגת. הנערה המסכנה יודעת על המזימה, אבל היא אינה יכולה לברוח, נאסר עליה לצאת מפתח ביתה. בלילה, אחרי שבתה של המכשפה נרדמת, הבת החורגת הודפת אותה לקצה המיטה, וכשהמרשעת מגיעה היא כורתת בטעות את ראש בתה שלה. לפני שהנערה נמלטת היא לוקחת את ראש אחותה המתה ומטפטפת שלוש טיפות דם על הרִצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבּח, ואחת על המדרגות. כשהמכשפה מִתעוררת היא מחפשֹת את בתה. "היכן את?" היא קוראת, וטיפת הדם עונה: "אני כאן, מטאטאת את המדרגות." המכשפה יוצאת למדרגות אבל אינה רואה איש. "היכן את?" היא שבה וקוראת, והטיפה השנייה עונה: "אני מתחממת במִטבח." ובפעם השלישית הטיפה עונה שהיא ישנה במיטה, ורק אז מגלה המכשפה מה עוללה.

איירה מירה פרידמן

האִם הטיפות משקרות כדי להגן על הנמלטת? לא, הן פשוט אינן יודעות שהנערה מתה. בתה של המכשפה נרדמה בשלווה ליד הקיר, וחשבה שהיום שלמחרת יהיה יום ככל הימים. ומכיוון שנרצחה בשנתה היא אינה יודעת שהיא מתה, וגם הטיפות אינן יודעות. הן מפטפטות לתומן, מאלתרות את תשובותיהן לפי המקום שבו טופטפו. בסיפור כתוב שהנרצחת היתה מרושעת וחמדנית, ואף על פי כן ליבי נחמץ בגלל הפער שבין מה שאני, הקוראת, יודעת לבין מה שהן, טיפות הדם, עדיין אינן יודעות. בספרות קוראים למצב כזה 'אירוניה טרגית'.

הייתי רוצה לסיים בשמחה, אבל אין שֹמחה בדם שנשפך. וכמו שכתוב בסוף 'הנזל וגרטל': "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

***

וכמה מילים על האיורים: בשעתו חיפשתי איורים של אגדות דמים, והעליתי חרס וחצי. כמעט כל מה שמצאתי היה פשטני ומתמוגג באופן דוחה עד פולחני, מציאות-רבה-מדי בלי שום רווח לנפש ולפיוט. (יש לי אותה בעיה אגב, עם אמני מיצג שמשתמשים בדם אמיתי, עם הזירות העקובות מדם של הרמן ניטש וידידיו, שמזכירות זירות רצח; רק לעתים רחוקות מישהו מצליח לחמוק מן המלכוד ואז זה באמת נפלא, כמו אצל רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה במין ישירות פיוטית, בלי ליפול לשום בור של יפיוף או עיקור. ואם לא די בזה האיורים שלה הם מחווה לכתבי היד הגותיים היקרים ללבי. הם חולקים איתם את פריטי הלבוש הימי-ביניימיים (שכבר מרחיקים את הסיפור להיה היה…), את שיתוף המרקמים, ואת המרחב התיאטרלי; כל איור הוא מין במה מינימליסטית עם אביזרים ופיסות תפאורה; מרחב לופת וחסר עומק, כאילו נמחץ ויובש בין דפיו של ספר עבה.

כתב יד, המאה השלוש עשרה

***

עוד על דם

דם, דמעות וצבעי מים (על אוסקר ויילד)

על OVERFLOWING BLOOD MACHINE של רבקה הורן

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (יש אגדות שמקדימות את הטלוויזיה בשנות אור מבחינת התעוזה והעוצמה הנשית)

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

פוסט מדמם (הפתיחה המשותפת לפוסט הנוכחי היא רק הקדמה ל"חכי, חכי," הנפלא של דורית נחמיאס)

*

ובלי שום קשר (ואולי עם?) שתי שלוש הודעות:

עדכון של הרגע האחרון, זה עתה ראיתי את ההדסטארט של גילי בר הלל והוצאת עוץ. זה היום האחרון שבו אפשר לתמוך בהוצאה האיכותית והמשמחת הזאת.

נפתחה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שנת הלימודים 2015-2016

ופרוייקט הדסטארט שיזמו מירי שחם ואביבית משמרי (זכרונות ילדות זה הכי, והלוואי ואספיק לכתוב את הסיפור שהבטחתי)

Read Full Post »

פוסט מדמם

1. מעין הקדמה

מעולם לא כתבתי למגזין "עיניים", ופתאום הם מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. כן, כך, בלי שיחות נימוסין ולחיצות ידיים, מדלגים על הלבוש והעור, ישר לתוך הדם. לא שלי אמנם; העורך מבקש שאכתוב על דם באגדות.

חשבתי על זה קצת (לא משנה כמה אני עסוקה, המחשבות תמיד בולעות את הפיתיון). אגדות הן עסק רצחני לכאורה, כמו סרטים מצוירים, רק עם דם.

ובמחשבה נוספת הן קרובות יותר לחלומות, בנטייה שלהן להמחשה, להמרת מושגים מופשטים בתמונות. במציאות אין "צורה" לרגשות, אבל באגדות כמו בתת מודע, הם זוכים למימוש חומרי.

(המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שדם זה כאב. ופעם במהלך טיפול, גיליתי בתוכי אגם תת קרקעי של דם. והיא תיכף שאלה מי גרם לכאב הזה, ועוד לפני שסיימה את המשפט, נורה אבא שלי מתוך הדם, צעיר, קפיצי ונקי מרבב כמו פקק מבקבוק שמפנייה. כתבתי על זה קצת כאן אבל זה לא הנושא עכשיו).

נלי אגסי, ללא כותרת, 2008 (אגסי היא בכלל אמנית דם. ראו את שמלות הכאב)

בין האגדות שדגו המחשבות היה סיפור מוקדם של מרי דה מורגן שבו ממיתה אחיינית מרושעת את עץ השושן הקסום של הגיבורה. היא טומנת נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה, ובעלה של הגיבורה אמנם זונח אותה ומעדיף את אחייניתה. סכנה גדולה נשקפת לבנה אם לא תחייה את העץ. ויש רק דרך אחת לרפא אותו: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. דם הלב האימהי ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים אלא אדומים מדמה.

איך, איך הם לא חשבו על זה, הגננים של מלכת הלבבות ששתלו שיח שושן לבן במקום אדום! הם יכלו להשקות אותו בדם לבבות הקלפים שלהם, זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל לא, הגננים היו קלפי עלה, כמובן (ובאנגלית ספייד, כלומר את חפירה).

גם הזמיר של אוסקר ויילד, מחיה שושנה באותה שיטה. ואם לא די בזה, הוא גם שר בזמן שהחוח ננעץ בלבו. ויילד (שהקדים את דה מורגן בכמה שנים) כמעט מטביע את הזמיר המסכן בסרקאזם שהוא שופך לסיפור, ואני מבינה לליבו. גם אני קצת נרתעת מהתרביך הקורבני של רגש ודם. אני מעדיפה את הדם המחושב של חוסה ארקדיו מ"מאה שנים של בדידות"; הוא נרצח כזכור, בחדר השינה שלו, ומיד אחרי הירייה:

חוט דם יצא מתחת לדלת, עבר את הטרקלין, יצא לרחוב, הלך בקו ישר על פני טרסות מבותרות, ירד במדרגות ועלה במדרכות, עבר לאורך רחוב התורכים, פנה ימינה בפינה אחת ושמאלה בפינה אחרת, פנה בזווית ישרה אל בית משפחת בואנדיה, נכנס מתחת לדלת הסגורה, עבר את טרקלין האורחים סמוך לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים, המשיך אל הטרקלין השני, עקף בעיקול רחב את שולחן האוכל, הלך במסדרון הבגוניות ועבר באין משגיח מתחת לכסאה של אמראנטה, שהית נותנת שיעור בחשבון לאאורליאנו חוסה, נכנס דרך המזווה ויצא במטבח, בשעה שעמדה אורסולה [אימו] לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם.

חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקווים.

.

2. חַכִּי חַכִּי

בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות.

דורית נחמיאס, חכי חכי (לחצו להגדלה)

חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס (לחצו להגדלה) היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.

רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות.

חַכִּי חַכִּי מזכירה לי את הגב של הנשים האלה, נסייניות של שמן שיזוף (1940).

חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים).

פול קליי, "גינה לאורפאוס". (ציור נוסף בסדרה, נקרא "ארכיטקטורה של יער" וגם נראה כמו הפשטה גיאומטרית של סבך. ומצד שני, "יער" בצרפתית, הוא גם הכינוי של סבך קורות העץ בתקרה של עליית הגג).

על התמונה שלמעלה כתבתי מזמן (בפוסט על היחסים הפיוטיים בין התמונות של פול קליי לשמותיהן): אוֹרפאוּס היה כזכור, גדול המוסיקאים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזירה. הקווים של הרישום הזה הם גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוסיקלי, מלא תנועה שיורדת אל תחתית הדף ואל השאול.

ולמדרגות עצמן:

שַׂקֶמַח, שַׂקֶרַח

מתוך משחק שבו מגלמת הילדה שק קמח למכירה. סוחבים אותה על הגב וקוראים, "שקמח, שקמח, מי רוצה שקמח?" גם בלי השקרח (המתגנב, השקרני, שבכלל אי אפשר לשאת אותו על הגב כי הוא קפוא, מה פתאום קרח בכלל, מישהו נפצע?) החיפצון כבר לא תמים ומשחקי כי:

תֶּכֶף אֲנִי אֶתֵּן לָךְ סִיבָּה. לִבְכּוֹת

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

הניקוד של "לבכות" מתמוסס ונוזל כמו דמעות תיקון טעות: הנקודות הן ראשי סיכות ש"נוזלות" כמו דמעות חדות והופכות גם את החוטים המשתלשלים לימינן ולשמאלן לבכי. וישנם גם החוטים המזדקרים לצדדים שלא כדרך הטבע והגרוויטציה. וגם השיבוש הקטן הזה מעורר אימה ליד הטקסט השלישי והאחרון:

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

(עוֹד יֵשְׁ) כלומר יש עוד, באותיות שוכבות, מנוגדות לכל כיוון מקובל ומכותרות בסוגריים ירחיים, מתחת לכל כובד התשבץ. שלא לדבר על הניקוד המוזר: שְׁ שוואית שמדגישה את צליל הששש… המהסה של הש'.
(והנה פתאום נחבטתי בתחתית התשבץ והפוסט).

ולסיום, חלום ילדות חוזר של ויטו אקונצ'י, מגיל שש או שבע (על כאב ועל אמנות).
הוא חלם שהוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע לאחור, מזועזע, מבוהל. השתן משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו מבועת, ואז הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

*
עוד באותם עניינים:

דם, דמעות וצבעי מים (ברוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)

על הרוקי מורקמי

שמלת הדם של רבקה הורן

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

על שלוש אחיות של עגנון

*

ובלי כל קשר, שני אירועים משמחים:

ערב ההשקה לגיליון שיטוט – הגיליון השני של כתב העת גרנטה

יוקדש להרהורים על מסעות ונדודים, שיטוט ושהות

ויכלול קטע מ"רפול והים" בבימויו של יונתן לוי!

הערב ייערך במוזיאון תל אביב, ב19 במרץ בשעה 19:00 לדף האירוע בפייסבוק

*

וגם – פתיחת תערוכה למולו וצגאי

.

Read Full Post »

כתוב בגוף 14 – מוצָא הפנטסיה על פי ספר הדקדוק הפנימי

הפרק ה14 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם הראשון בפרקי הפנטזיה והמד"ב.

*

ספר הדקדוק הפנימי הוא רומן ריאליסטי היכול לשמש קטלוג של שנות הששים בשפעת הביטויים, השירים, הטקסים, החפצים, המשחקים והפַּכּים הקטנים של היומיום הגודשים אותו מכריכה לכריכה: כל החברמנים והפַּדלָאות והבננות עם מכנסי הסטרץ' מסוג "דפוק אותי" ו"חיפושיות-הקֶצֶב" ו"דור היֶה-יֶה" והודיני וחוזליטו ומשפחת שמחון ו"החברה קוראים לזה בירה שחורה" ומִשחקים כמו "קדרים באים" ואלמבוליק וטראפיק, והדבקת הבולים הצהבהבים-אדמדמים בפנקסי החבר האדומים של קופת חולים, וניקוי פתילות של פיירסייד, וגברים בגופיות שנרדמים על המרפסת בזמן שהם קוראים בעיתון, ו"המטבח הקטן עם שולחן הפורמאיקה הצר והחרסינות עם מדבקות השושנים שאמא תולה עליהן ניירות פרגמנט וניילונים לייבוש" (307) – תיאור שקרוב לשיר הייקו בַּדיוק ובצמצום שבו.

מה הקשר בין העלילה הכמעט סטאטית המשובצת בפרטי הפרטים של היומיום, לבין פנטזיה או מדע בדיוני? (התשובה תיפרשׂ בהדרגה בפרקים הבאים.)

*

מוצָא הפנטזיה

כשסבתא לילי מראה סימני החלמה יוכי מתחילה לבכות. היא בוכה ובוכה ומתעלמת מן הממחטה שאמא מושיטה לה ("נו, די, הרי עוד מעט תעשי לנו שיטפון פה"), ואהרון חושב "אולי יוכי כבר לא תפסיק לבכות אף פעם, תבכה ותבכה, הדמעות שלה יהפכו לקילוח דק על הרצפה, ואחר כך לזרם, ללשון גדולה של מים שתזחל על הרצפה, תגשש, תחפש אחר אמא" (207).

ופעם אחרת, אחרי שהוא חוצה את חבלי הכביסה בדרך לביתה של יעלי, הוא מביט בחשש לאחור "אל ארמדת הבגדים המתנועעת בכל שרווליה נפוחי הרוחות" (273).

ולקראת סוף הספר, כשהוא מתבונן באמו הפורמת סוודר ומגלגלת את הצמר במהירות על זרועותיה הנוּקשות של סבתו, הוא מדמיין ש"כאשר ייגמר חוט הצמר תתחיל גם סבתא עצמה להיפרם, ואחריה הפּוּריץ והשטיח הוויכטיג והפוֹטֶל המתושלח והבורדו והבּוּפֶט והטאפטים והקירות, הכל ייפרם לכל אורכו, לא ימות, ייפרם לחוט אחד ארוך" (308).

שלוש דוגמאות, כלומר מטאפורות, כלומר פיסות ריאליזם שהפכו לנַשָׂאיות של רגשות ותחושות שאהרון קולט מסביבתו:

לשון המים המבקשת להטביע את אמא מממשת את הזעם וההתרסה בבכיה של יוכי, ותוך כדי כך גם נזכרת בלשון מים אחרת, שזחלה מן השרותים הסתומים בתחבושת ההגיינית של יוכי:  "באמצע ארוחת-הערב אמא הרימה פתאום את הסכין והצביעה קדימה, והפנים שלה נעשו לבנים ולא יצא לה קול, וכולם הסתובבו אחורה, וראו איך לשון גדולה של מים יוצאת מחדר בית השימוש וזוחלת ובאה לאורך המסדרון עד המטבח" (29).

ארמדת הבגדים משקפת את הריקנות המקיפה את אהרון ואת האיום הרפָאי של החומרנות.

ואמו "הצולבת את האוויר" במסרגותיה אכן ניחנה בכוחות הרס אדירים מעבר לכיסוי התמים של עקרת בית ירושלמית.

ועם זאת, אף אחת מן הדוגמאות אינה חורגת מגבולות המציאות:

יוכי אינה יכולה להטביע איש בבכיהּ (בניגוד לאליס של ארץ הפלאות). דמעותיה הקטנות חסרות מוּדעוּת וכוונה, שלא כמו חוט הדם של חוסה ארקדיו במאה שנים של בדידות, שחוצה את כל מקונדו, נכנס לבית משפחת בואנדיה ועובר מחדר לחדר כשהוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיח, עד שהוא מגיע אל אורסולה המכינה בצק במטבח.

העולם אינו מעשה סריגה ואי אפשר לפרום אותו כמו שעושה הסבתא בסיפורו של אורי אורלב סבתא סורגת.

ושום ארמדה חלולה אינה מאיימת על אהרון. הרוח המנפישה את הכביסה היא אותה רוח שסובבה את כנפי טחנות הרוח; דון קישוט הוא שהפך אותן לענקים מנופפים בזרועותיהם.

זאת ועוד: החזיונות אמנם אינם מתממשים, אך רגישות מטאפורית כמו של אהרון היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". העובדה שהסובבים אותו אינם מכירים בכוחו וגם אהרון עצמו אינו מוצא לו שימוש מוּדע, מצניעה את העובדה שהמטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה.

בשבוע הבא: מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה

ובשולי הדברים עוד שתי הבהרות בעקבות פניות ותלונות אישיות:

• לא, עוד לא הגעתי לפנטסיה של ספר הדקדוק. אני רק מניחה את התשתית כרגע, בפרק הזה ובפרק הבא, ואז אגיע לעיקר. ובכל זאת היה חשוב לי לבסס את הקשר המהותי והלא מובן מאליו – בין שירה לפנטזיה.
• לשועי ולמירי ולכל האחרים שנפשם נקשרה באקונצ'י, הוא קצת פחות נוכח בפרקי הפנטזיה והמד"ב (אף שגם הם יתמקדו בגוף ובדקדוק). בחלק הרביעי והאחרון של הסדרה אקונצ'י יחזור בגדול.

Read Full Post »