Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מאגיה’

התחושה היתה שהוא נמצא בעולם אחר, שכיסה והסתיר את העולם הרגיל והמוכר לו כפי ששטיח מכסה את הרצפה. הרצפה עדיין נמצאה שם, מתחתיו, אבל רגליו דרכו על השטיח המכסה אותה, והשטיח הזה היה ספוג כשפים כפי שהעשב היה ספוג טל.

כך מתארת אדית נסביט (בתרגומה המלא חן וחיים של הגר ינאי) את כניסתו של ג'רלד, אחד מגיבורי "הטירה הקסומה", לגן הטירה המכושף, הזרוע מקדשים קטנים: מקדש פלורה אלת הפרחים, מקדש דיוניסוס, אפולו, ואחרים. בהמשך יתעוררו פסליהם לחיים. אלים ויצורים מיתולוגיים יירדו מכניהם, ישחקו וישתכשכו באגם הלילי בחברת פסלי ענק של לטאות פרהיסטוריות, ויקנחו במשתה ונשף מחולות.

.

לטאת אבן קמה לחיים. "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט, אייר פול זלינסקי 1992

המשתה והנשף הם שילוב בין "פרימוורה" של בוטיצ'לי (כולל ממטרי ורדים ואלות רוקדות במעגל, רק שאצל נסביט כולם פסלים, ואין צורך בעצי פרי, מושיטים יד וקוטפים איזה פרי שרוצים), ובין "נעורי בכחוס" של ויליאם אדולף בוגרו. נסביט מתעלמת מן העירום כמובן, ומוסיפה עוד כהנה ברוב חן, למשל אלות שיושבות על המדרגות היורדות לבריכה ומשחקות 'סבתא סורגת' בחוט שיש לבן.

ויליאם אדולף בוגרו, נעורי בככוס (1884). לחצו להגדלה

סנדרו בוטיצ'לי, פרימוורה, 1428, לחצו להגדלה

.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה בילדותי. ועד היום לא פג קסמו אף שאני חושבת בדיוק להפך: שום שטיח קסם לא נפרש על רצפת המציאות. בדרך כלל זו הרצפה שמונחת על השטיח וחונקת ומשתיקה את הקסם, ורק לרגעים כשהיא מוּסרת או מתמוססת, הוא משתחרר פתאום ונחשף.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מגב הספר:

מי מאיתנו לא היה רוצה טבעת קסמים המגשימה כל משאלה? עבור ג'רי, ג'ימי וקתלין – שלושה ילדים בחופשה שיצאו לחפש קצת הרפתקאות – זוהי אינה רק משאלת לב. בטירה הקסומה שאליה הם מגיעים במקרה, החלום הופך למציאות. אבל במהרה יוצאת הטבעת מכלל שליטה, ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: פסלי אבן קמים לתחיה, דחלילים קורמים עור וגידים והופכים לאדונים וגבירות מנומסים, ואלים מהמיתולוגיה היוונית עורכים נשפים לאור הירח. הטירה הקסומה הוא ספר שיש בו הכל: הרפתקאות מסעירות, מצבים מצחיקים עד דמעות, רגעים מרגשים, ובעיקר – מלוא חופניים קסם טהור.

אחד שיודע, אמר לי פעם שכל הספרים של אדית נסביט הם אותו דבר. אני לא מומחית לכתביה, אבל כשקראתי לאחרונה את "חמישה ילדים והזהו" הבנתי את כוונתו. גם ב"חמישה ילדים והזהו" מתמודדת חבורת ילדים עם משאלות שהשתבשו והסתבכו ואפילו האמצעים דומים, אבל בכך מסתיים הדמיון; בעוד ש"חמישה ילדים והזהו" (הנלבב לכשעצמו) הוא פיתוח של אגדת משאלות מבוזבזות (מסוג שני הזקנים הנרגנים שמבזבזים את מתנת הפיה על הדבקת נקניקיות הדדית לפרצופם והסרתן), "הטירה הקסומה" הוא מסע (לא לגמרי מודע) ללב הקסם ולכן גם לעומק נשמתי.

למי שלא מכיר את הספר הפרק הראשון הוא קצה חוט; מומלץ לקרוא אותו עד תומו.

הקסם מתחיל במשחק תיאטרון: מיבל, אחייניתה של האישה המשגיחה על הטירה, מתחפשת ליפהפייה הנרדמת. הילדים שמוצאים אותה פועלים בהתאם (כלומר אחד הבנים מעיר אותה בנשיקה) על אף הספקות. אחרי שהיא "מתעוררת" היא מובילה אותם לאחד מחדרי הטירה. כדי להוכיח את זהותה הנסיכית היא מורה להם לעצום את עיניהם ולוחצת על קפיץ סודי, וכשהם שבים ופוקחים אותן החדר כולו רושף ומנצנצץ בשלל צבעים. מסביב לקירות צצים מדפים ועליהם מונחים "תכשיטי זהב וכסף, נזרי יהלומים, ענקים של אבני אודם ושרשרות ברקת ופנינים, כולם מדהימים בהדרם הדמיוני על רקע הקטיפה הכחולה הדהויה." בין האוצרות ישנם כמה תכשיטים עקומים וחפצים משונים ממתכת עמומה. מיבל טוענת שאלה חפצי קסם; הטבעת למשל, היא טבעת היעלמות. זה חלק מן המשחק שלה, מהעמדת הפנים, אבל כשהיא עונדת את הטבעת היא נעלמת, וגרוע מזה, היא לא מסוגלת להסיר את הטבעת מאצבעה. בהמשך יתברר שקסם הטבעת הוא נזיל ומשתנה לפי מה שאומרים עליו.

משחק התיאטרון הוא רק הראשון באמנויות-הכאילו שמובילות את הילדים מן המציאות לעמקי הקסם. לא בכדי אלה דווקא חפצי האמנות (הפסלים, ואחריהם הדחלילים שיצרו הילדים) שקמים לחיים.

כיוון שכל האיורים שמצאתי מכזיבים אני מחליפה אותם בציורים של אנטואן ואטו (1684 – 1721) הקליל והמלנכולי, התיאטרלי והעכשווי מכל ציירי העבר, שתמונותיו זרועות בעשרות (אם לא מאות) פסלים שנראים כאילו אוטוטו – ואולי כבר – קמו לחיים.

מתוך, ז'אן אנטואן ואטו, Les Plaisirs du Bal (1715-17). ראו את עלמות השיש האלה, איך הן פוזלות אל ערימת האוצרות.

מתחת, התמונה המלאה ממנה נלקח הפרט שלמעלה. לא אתפלא אם היא שמשה השראה לאיור הפותח של ה. ר. מילאר, המאייר הראשון של הספר:

ז'אן אנטואן ואטו Les Plaisirs du Bal (1715-17)

איור ה. ר. מילאר, מתוך "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט

.

והנה עוד שני תקריבים, משני ציורים נפרדים, של הפסלים הכמעט חיים של ואטו. מימין – דווקא האדם נעמד כמו פסל, בעוד שהפסל כמו רוכן לראות משהו שאיננו רואים. האֶרוֹס הפיגמליוני הוא דו צדדי; האדם נמשך אל הפסל וגם הפסל (משמאל) כמו פושט את ידו אל האיש מתוך שינה. לחצו להגדלה.

ז'אן אנטואן ואטו, פסלים ובני אדם (שני פרטים מתוך עשרות).

.

ובחזרה לטירה הקסומה, לא רק התיאטרון והאמנות הפלסטית סוללים את הדרך לקסם. לג'רלד, אחד מגיבורי הסיפור, יש נטייה מעצבנת-משעשעת (תלוי את מי) להמיר את המתרחש סביבו לצורת סיפור, בזמן אמת. זה יכול להיות רגע טריווליאלי כמו:

"לגיבורינו לקח רק רגע להבריש את שערו ואת בגדיו ולשטוף את פניו וידיו," אמר ג'רלד ומיהר להתאים את פעולותיו למילים שאמר.

או לחילופין –

האביר העשוי ללא חת [מעיד ג'רלד על עצמו] הראה להם את הדרך, משאיר לנושאי כליו הבורים להחליט אם להצטרף אליו או לא.

וכן הלאה. הרווח בין "אם היינו בתוך סיפור בטוח שזאת היתה טירה מכושפת" כמו שאומרת קתלין, לבין – זאת באמת טירה מכושפת, מתבטל בלי משים. כי הספרות היא המצמצמת הגדולה של המרחק בין המציאות לקסם. העולם הלא נברא במילה. כמאמר המשורר הקוסם אברהם סוצקבר – "אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים."

בתקופה הקצרה שבה חבשתי את ספסלי (ביטוי משונה ומצחיק) החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב למדתי גם קצת בלשנות. ונדמה לי שזה היה נועם חומסקי הכוכב הבלתי מעורער של הקורס, שהגדיר מטפורות כ"סטיות". אני זוכרת כמה נעלבתי בשמן, ועד היום אני חושבת שזו שטות צרת אופק של מי שרואה בשפה משרתת של המציאות. והלא השפה היא גם אדונית שאינה מרותקת ל"חוקי הטבע". היא קרובה לקסם באותה מידה שהיא קרובה למדע. כמו שאומר ג'רלד לעצמו בזמן ביושבו בקרון המחלקה השלישית של הרכבת: "אני לא מבין איך רכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית." ונסביט, שמציצה מעל לכתפו מעירה: "אך הם יכולים."

האמנות היא להקת החימום של הקסם בספר: משחקי תיאטרון, פסלים חיים ולחשי מילים – מופעלים לכל אורכו בעוצמה מכשפת ומפוכחת כאחת, שמאפשרת להעיר את הקסם מבלי להתכחש למציאות, כי "הטירה הקסומה" הוא ספר על אמנות באותה מידה שהוא על קסם. וזאת רק ההתחלה. אבל חם מדי להאריך, וגם זמן הכתיבה שלי קצוב. ההמשך בפעם הבאה.

*

עוד על קסם בעיר האושר (קשה לבחור)

משהו קצר על משפחת המומינים – או שירה וקסמי חפצים

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (הספר)

המוצא של הילדה אילת

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

מסע בין אצבעות

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

"את תצטרכי לטפל כמובן בכל נסיך לגופו" (על מרי דה מורגן האחת והיחידה)

מוצא הפנטזיה על פי ספר הדקדוק הפנימי

*

ושתי הודעות:

עוד הזדמנות לראות את ההצגה הפולחת לב ומצחיקה "אקס חמותי החורגת" בתמונע, ימים ב' ג' 10-11.7 ב- 20:00

ואחותי היקרה ממשיכה לארח בביתה את סדרת חלונות לנפש. ביום חמישי הקרוב ה13 ביולי ייערך מפגש עם סימונה חנוך שתדבר על אגדות המוות ההפיך (זו היא שהעניקה להן את הכינוי הקולע הזה) והדיכאון ככוח מרפא. כל ההכנסות לעזרת משפחתו של ילד אהוב שחלה בסרטן. כל הפרטים פה.

Read Full Post »

שהם סמיט כתבה ביוגרפיה של לאה גולדברג לילדים.

בעברית פשוטה וצחה, באהבה גדולה ללא משוא פנים, בכובד ראש עם נקודות חן של הומור, היא שוטחת את סיפורה של המשוררת החולמנית והחולנית, המנוזלת תמיד, המכוערת, הדכאונית, הפוחדת להשתגע, המתאהבת-נכזבת הסדרתית, החרוצה, החכמה הלמדנית, הישרנית, היגעה, הנלהבת, המיוסרת, הנתונה להתקפי צחוק בלתי נשלטים והתקפי בכי…

כריכת הספר

כריכת הספר

אבל רגע, לא סמיט היא שכתבה את הביוגרפיה. היא נכתבה בידי שומיש, אחיינה של לאה גולדברג, שבא לעולם, כפי שהוא מספר, "לא בדרך המקובלת, אלא בדרך ניסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדירה ככישוף."

כששומיש אומר "דרך ניסית ופלאית" הוא לא מתכוון רק לכוח הכישוף של המילה באופן כללי, כוח אדיר שבו נברא העולם ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר") או בלשונה של הברית החדשה, "בראשית היה הדבר" כלומר המילה (תמיד הקסימה אותי, ההכרזה הזאת שפותחת את "הבשורה על פי יוחנן"). הבריאה "הניסית והפלאית" של שומיש היא הרבה יותר ספציפית ופשוטה-כמשמעה; הוא נולד בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", ברגע שבו יעקב'לה הקטן שאל אותה:

"איפה הילדים שלך?"

"אין לי ילדים."

"ושל מי את דודה?"

"של שום איש."

"ומי זה שומיש?"

"שומיש זה שום איש."

ואז הלך יעקב'לה וסיפר לכל ילדי רחוב ארנון כי זאת בלי השיניים [ללאה גולדברג חסרו שתי שיניים קדמיות, אחת סתם נשרה ואחת נעקרה, מ. ב.] זאת שיש לה שוקולדה, זאת הגרה בקומה הראשונה מימין, היא דודה של שומיש.

וככה [מסכם שומיש] באתי לעולם.

כלומר, בין עושי הניסים והנפלאות נמצאים לא רק אלים ומכשפים אלא גם משוררים ובעצם גם ילדים, שהגבולות בין מילים למציאות ובין דמיון למציאות עוד לא התקבעו אצלם.

ולא רק לידתו של שומיש היתה ניסית ופלאית, גם ההחלטה להפוך אותו לביוגרף של דודתו היא ניסית ופלאית מצד השלכותיה.

אני לא זוכרת הרבה תקדימים לתעלול של שהם סמיט. הכי קרובה אולי היא "אוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס" שכתבה גרטרוד שטיין (1933). שטיין הזכורה לטוב מן המשפט המעגלי Rose is a rose is a rose is a rose היתה סופרת מודרניסטית קוביסטית ואישה רבת השפעה על חבורה נכבדה של ציירים וסופרים מפיקסו ועד סקוט פיצ'ג'רלד. היתה תקופה שבה הייתי חולמת עליה בקביעות אבל עוד לא יצא לי לכתוב עליה (למעט פוסט מחווה לסיפור הילדים היחיד שלה). אליס ב. טוקלאס על כל פנים, היתה חברתה לחיים. בעמודים הראשונים של "האוטוביוגרפיה", שנכתבה כאמור על ידי שטיין, מצהירה "טוקלאס" שפגשה בחייה שלושה גאונים: גרטרוד שטיין, פבלו פיקסו ואלפרד וייטהד. וזהו, מאותו רגע הספר פשוט עובר לגרטרוד ולא חוזר…

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

לתעלול הזהויות של שטיין יש שלל השלכות קומיות ורציניות, אבל אנחנו בשהם סמיט ושומיש. רציתי לכתוב שזו הברקה להפוך אותו לביוגרף, אבל הברקה זו מילה קצרה מדי, כמו מטאור, נדלקת ודועכת, והבחירה בשומיש מוכיחה את עצמה לכל אורך הספר, כשהיא מחליפה צבעים ופנים והשלכות.

במישור הפואטי, הפקדת הכתיבה בידי דמות בדיונית היא הצהרת אמונים לספרות, לכוח הבריאה של הדמיון והלשון. שומיש, שנולד בטעות משיבוש לשון ילדותי, יצא מהספר כדי לכתוב את הביוגרפיה של מי שיצרה אותו.

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

במישור העלילתי, הבחירה באחיין דמיוני מאירה את ערירותה של גולדברג, שהיא רק דודה של שום איש. (ואיכשהו, אף שזה לא נאמר בשום מקום, זה גם מבליט את כל אותם ניצולים עריריים, דודים של שום איש שהגיעו ארצה אחרי השואה).

ובמישור המיידי, הריטורי, שומיש חסר הגיל מממש את נקודת המבט הילדית וטוען את הביוגרפיה בחום, ברוך ובהומור. הוא קרוב לדודתו אבל לא יודע כל, ומרבה לשאול שאלות כשהחיים מסתבכים (והם תמיד מסתבכים, ככה זה עם חיים).

במידה מסוימת "דודה לאה" הוא שיחה רבת משתתפים שחלקם (לאה גולדברג) מתים, וחלקם (שומיש) בדיוניים, וחלקם נוכחים אבל נשמעים רק לעצמם (הקוראים הם חלק חשוב מהשיחה), וחלקם סמויים כמו שהם סמיט, סופרת הצללים שמנהלת דרך שומיש וגם בלחש מאחורי גבו, את השיחה הגדולה שלה עם לאה גולדברג. זה נשמע מסובך אבל זה דווקא פשוט וזורם ולעתים קרובות מצחיק.

על מה הם משוחחים, יקצר הפוסט מלמנות: על מהי מולדת, ומה הקשר בין שם לזהות, ואיך חיים בלי בית, ומהי קוסמופוליטיות, ואיך נלחמים בלי רובה, והאם אפשר לשנוא את מי שאוהבים, ומהו יופי, והאם הוא יכול להציל את העולם, ומה עושה דודה לאה בלילות? (חושבת, מה עושות עכשיו האיילות, כמובן).

בשלב מסוים מתלבטים שומיש ודודתו אם אפשר לספר לילדים דברים קשים ועצובים. וכמו אריך קסטנר בשעתו (עוד נוסע סמוי בשיחה), הם מגיעים למסקנה שיש דברים שאי אפשר להעמיד פנים כאילו לא קרו. ואז הם מחפשים בגלוי דרכים להקל ולאפשר את עיכולם.

וגם זו דרך להקל על הכאב, להסיט את המבט מן המציאות אל מעשה הכתיבה. שומיש אינו סופר מקצועי, שום דבר לא מובן לו מאליו. הוא מנסה להבין איך מתארים עיר, ואיך בוחרים מה להשמיט ומה לספר, והאם הסדר של הסיפור צריך להיות זהה לסדר של החיים, ואיזה מין שירים צריך לכתוב בשעת מלחמה, והאם כוס חלב יכולה להיות יתומה, כלומר, האם גם חפצים יכולים לחיות, בשירה? ומה לעשות שהקוראים לא ישתעממו ויברחו. לפעמים הוא נוזף בעצמו על דיבוק המסבירנות שנכנס בו אבל למרבה המזל הוא גם יודע איך להשתחרר ממנו ("היודעים אתם איך מוציאים דיבוק? פשוט מאד. צועקים לו: צא, דיבוק, צא!").

ומעל כל אלה מרחפת שאלת השאלות: מה יותר מעניין, מה שקורה בחוץ או בפנים? דודה לאה וסמיט חושבות שבפנים. שומיש נדהם אבל משתכנע בהדרגה. והקוראים? הו, כמה חבל שאני לא יכולה לחזור רגע ולקרוא את הספר כילדה.

"אוקסימרון מהלך" כך מכנה שומיש את דודתו (אחרי שהוא מסביר מה זה אוקסימרון: דבר והיפוכו). והוא מדייק, לא רק בתיאור הדמות אלא גם באמצעי; לא במקרה הוא מתאר אותה במונח שירי. כי בסופו של דבר על זה הספר, על הגבולות הפרוצים בין החיים לאמנות ועל האופן שבו הם משקפים ומזינים זה את זה; כשגולדברג ראתה את "הדיבוק" של הבימה, היא כתבה ביומנה, "אין מילים בפי! הרגשתי שאני אוהבת את 'הבימה' באיזה אופן משונה. ככה אוהבים אדם שקרוב מאד ללבך." ובמקום אחר היא מתאהבת בדיוקנו המצויר של סבסטיאן הקדוש, היא רצה אליו למוזיאון בהתרגשות גדולה, והוא, הנאמן, תמיד ממתין לה על הקיר… בסיפור ש(כמעט)חותם את הספר, מדברת הנערה המצוירת לצייר שברא אותה: "הלא אתה יצרתני… מה חשוב שאני מצוירת? הסתכל בעיני – הלא שם, ממש כבפני כל אחרת, חיים סודות העולם."

4

בתמונה למטה, הפורזץ הקדמי והאחורי של הספר. נטלי וקסמן שנקר איירה את לאה גולדברג. כמה זה יפה ועדין ומרומז, בשחור לבן של דף ודיו, בהתארכות של הצל. כשהיא ילדה הוא קצר כי השמש בצהרים ובערב הצללים מתארכים ונחתכים מהדף.

1

*

תם ולא נשלם. על איור אחד נפלא של נטלי וקסמן שנקר אכתוב בפעם הבאה, ורק הערה אחרונה בשולי הדברים: בסוף הספר מודה שהם סמיט לכל החוקרים והמלומדים שתובנותיהם התערבבו בשלה והטעינו את הספר. ואני מצטערת קצת בשבילה, שלא נתקלה בפוסט המכונן של מיכל שטיינר על "דירה להשכיר".

שטיינר שמה לב שרק נשים חיות בבית המשותף. ולא סתם נשים.

נשים שחיות לבד, נשים שמפנות גב לכל מה שמקובל ונורמלי, שעושות מה שבראש שלהן ולא מתנצלות: אחת שמנה שמתעקשת לחיות בלי דיאטות מייסרות. אחת שהיא אמנם אמא אבל האימהוּת לא בראש מעייניה, אחת כושייה יפיפיה שכל כולה בגדים ואיפור ואחת שתנו לה רק לפצח אגוזים וליהנות מהחיים. הבניין הזה מלא בנשים והן חיות בקודים הכי פשוטים של אחווה נשית: חופש אישי וקבלה הדדית.

הן מוכנות לקבל אל חברתן את כל מי שרוצה, ומי באים? נמלה וארנבת שהן שני סמלים לנשיות הכפופה לצווים הכי מחמירים: עבודת פרך וולדנות בלתי נלאית. לשני הדברים האלה אין מקום בבית הזה. אין בו מקום לשוביניזם הגזעני של החזיר ולא לסנוביות הפלצנית של הזמיר.

ויונת שלום אחת, שמגלמת את המיטב שבנשיות: יש לה עין שרואה הכל ומקבלת הכל, לב חומל ושמחה אמיתית.

*

עוד באותם עניינים

עוד ביוגרפיה נפלאה

על שמוליקיפוד (לנצח אהיה אסירת תודה ללאה גולדברג שהוציאה את הספר בסדרה שערכה, על אפה ועל חמתה של מרים רות שזעמה על חוסר התאמתו "לעקרונות החינוך שנקבעו בתנועה.")

צנזורה של טעם? (פוסט שבו אני לא מסכימה בכלל עם לאה גולדברג ועם שהם סמיט)

טלטלה אסתטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ירמי פינקוס מאייר את לאה גולדברג

על המסע אל האי אולי של מרים ילן שטקליס, פוסט אורח מאת עמוס נוי

להשתיק את יואבי, או למה "לשבור את החזיר" של אתגר קרת זה כן לילדים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

 

Read Full Post »

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, איור להנזל וגרטל

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

הנזל וגרטל

*

  1. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט,

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, מתוך אויסטר, מימין מתוך ראשס, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

  1. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

מ

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

  1. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

the-swimming-poolMB

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

בני הקטן אמר לי פעם: "את לא תמותי לעולם." אמרתי, "גם אני אמות יום אחד." והוא אמר, "כן, אבל אם את תמותי את תצמחי מחדש."

*

בין מחול למחול עלה בדעתי לכתוב פוסט, אולי מיני סדרה, על עצי קסם באוסף האחים גרים.

העץ הראשון שבדקתי היה של סינדרלה.

אם אתם מקמטים את המצח ותוהים על איזה עץ מדובר, סימן שגדלתם על גרסת הפיה הסנדקית של שארל פרו ו/או על דיסני שאימץ אותה.

הנערות החביבות וחסרות היישע של דיסני המצפות לנסיך הגואל, עושות עוול עצום לעושר ולתעוזה המגדרית של סיפורי האחים גרים. יום אחד עוד אכתוב את כתב ההגנה הפמיניסטי הגדול על אוסף המעשיות של האחים, ובינתיים אני ממשיכה לבחוש בפיוט ובקסם.

הפעם, במין קדימון לט"ו בשבט, בדקתי את העץ של סינדרלה. אלא שאי אפשר לדבר על העץ מבלי להידרש לנערה. הם מחוברים באיברים חיוניים.

זה יהיה פוסט כפול לפיכך; על העץ ועל סינדרלה עצמה. ולכלוכית של האחים גרים אינה נערה חסרת יישע אלא מכשפה רבת עוצמה (מכשפה לא במובן מרושעת, רק במובן רבת עוצמה).

*

וראשית התקציר:

"אשתו של איש עשיר חלתה", כך נפתח הסיפור. לפני מותה היא מבקשת מילדתה להיות יראת שמיים וטובה ומבטיחה לה שגם היא וגם האל הטוב יעמדו לצדה. הנערה בוכה על הקבר מדי יום, ועם בוא האביב נושא אביה אישה חדשה. לאם החורגת יש שתי בנות משלה, יפות ומרושעות באותה מידה. כל השלוש מעבידות את היתומה ומתאנות לה. הן שופכות את העדשים שלה לאפר וקוראות לה לכלוכית. כשהאב נוסע ליריד הוא שואל כל בת מה להביא לה. הבנות החורגות מבקשות בגדים ואבני חן, ואילו לכלוכית מבקשת את הענף הקטון הראשון שייתקל בכובעו בדרך הביתה. היא שותלת את הענף על קבר אמה ומשקה אותו בדמעותיה והוא צומח עד מהרה לעץ אגוז יפהפה. בכל פעם שלכלוכית מביעה משאלה מופיעה ציפור לבנה קטנה בין ענפיו ומשליכה לה את מבוקשה. ואז מכריז הנסיך על הנשף שבו יבחר לו כלה. האם החורגת שופכת קערת עדשים לאפר. אם לכלוכית תברר אותן בתוך שעתיים היא תורשה להתלוות אליהן. זו משימה בלתי אפשרית אבל לכלוכית יוצאת לגן וקוראת: "יוני הבית, יוני הבר וכל עוף השמיים, בואו ועזרו נא לי לברור, לסיר – הטובות, לגרון – הגרועות." וכל עוף השמיים אמנם מתגייס למשימה. האם החורגת לא מתרצה ושופכת לאפר כמות כפולה של עדשים, ואחרי שלכלוכית משלימה גם את המטלה השנייה היא מסרבת לקחת אותה בגלל בגדיה הבלויים. אחרי שהמשפחה יוצאת לכלוכית ממהרת לקבר אמה וקוראת: "עץ שלי, רעד והתנדנד, עלי זהב וכסף נא הורד" והציפור משליכה לה שמלת זהב וכסף ואנפילאות משי רקומות בכסף. הנסיך רוקד רק איתה וכשהיא עוזבת (כי הספיק לה, אין שום עוצר אצל האחים גרים) הוא רודף אחריה עד שהיא נעלמת בתוך שובך היונים. האב מקצץ את השובך אבל לכלוכית כבר נעלמה; היא החזירה את בגדי הנשף לציפור והתיישבה באפר. למחרת הכול חוזר על עצמו בדיוק, רק שהשמלה יפה יותר והנרדפת מזנקת לתוך עץ אגס. גם העץ נכרת ללא הועיל. ובפעם השלישית השמלה עוד יותר זוהרת והאנפילאות עשויות זהב. הנסיך המתוסכל מצווה למרוח את המדרגות בזפת ומצויד בנעל שנדבקה הוא מגיע לביתה של לכלוכית. האחות הראשונה מודדת את הנעל בחדרה, הבוהן גדולה מדי והאם מושיטה לה סכין "כרתי את הבוהן," היא אומרת, "כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". התרמית מצליחה, הנסיך מרכיב אותה על סוסו אבל שתי יונים קוראות אליו מתוך עץ האגוז: "גרו, גרו, גרם/ בנעל יש דם/ הנעל מדי קטנה/ בבית יושבת הכלה הנכונה." הנסיך מחזיר אותה בבושת פנים והאחות השנייה מנסה את מזלה. היא כורתת את העקב ויוני האגוז מסגירות גם אותה. הנסיך רואה איך הדם "מטפס ועולה אדום כולו בגרביים הלבנות". הוא מחזיר אותה הביתה ודורש לראות את הבת השלישית. הפעם גם היונים מאשרות את הבחירה. הן מתיישבות על כתפי לכלוכית, ובזמן החתונה כשהאחיות מתייצבות לימינה ולשמאלה, כל יונה מנקרת עין לאחות שעומדת לידה. כשהם יוצאים מהכנסייה האחיות מתחלפות במקומות והיונים מנקרות גם את העיניים הנותרות.

(הציטוטים מן האוסף המלא בתרגום שמעון לוי, זה הוא שקורא לה לכלוכית)

*

1. הענף והעץ

לכלוכית מבקשת מתנה בלי שום ערך כספי. הענף השבור משקף את מעמדה הנמוך ואת היחסים עם אביה. גם לכלוכית עצמה היא מין ענף קטן שהוא נתקל בו בבית לפעמים.

במישור אחר הענף הוא המרכיב החסר בכישוף רב עוצמה, שבאמצעותו היא בוראת מחדש את ההגנה המשפחתית שאבדה לה: ענף מאבא, עפר מאמא (שמזינה גם את שורשי העץ), ודמעות מעיניה שלה. ובהמשך לשיחה על הקול בראש – שימו לב, אצל האחים גרים העצב משקה את העוצמה.

ולחילופין: באמצעות הענף, הקבר והדמעות היא מקימה את אמה לתחייה בדמות עץ עם ציפור משאלות.

עצי משאלות קיימים בתרבויות רבות. זה קשור מן הסתם לעלים שהם משירים בנדיבות כזאת, ואולי גם לפירות שהם מצמיחים בהמשך. לחש הקסם של לכלוכית מחצין את הקישור לשלכת: היא לא מבקשת שמלה אלא עלי זהב וכסף, מה שעושה גם אותה עצמה למין עץ קטן, מבחינה פיוטית לפחות, ומבשר את עלה הזהב שינשור אל מדרגות הארמון.

שלכת וזהב

שלכת וזהב

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמצליח לתפוס איכשהו את העלוותיות של המתנות.

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמנסה להתמודד עם העלוותיות של המתנות.

*

2. כל עוף השמיים

מי שמשליך את המתנות (ומעלים אותן כשצריך) אינו העץ עצמו אלא ציפור קטנה לבנה שמקננת בתוכו. מי היא אותה ציפור, נשמת האם? רוח הקודש? היונה של נוח שמבשרת את הגאולה ממבול הדמעות? כל התשובות נכונות.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

לרגלי הקבר והעץ. שני מאיירים, משמאל דניאלה דרשר, מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

לרגלי הקבר והעץ. משמאל איור של דניאלה דרשר (שהרגישה צורך להגדיל את הציפור), מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

זאת ועוד: אמנם הציפור היא שמשליכה את השמלות, אבל בל נשכח שמדובר בעץ אגוז, וקליפות אגוז אצל האחים גרים, הן האריזה המקובלת לשמלות של אור. ראו למשל הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. (האם אגוזי הפלא של האחים גרים היו ההשראה של לאה גולדברג ל"מעשה בשלושה אגוזים" שכל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם?).

אבל לכלוכית לא שולטת רק בציפור המתנות, בהמשך מתברר שכל עוף השמיים סר למרותה. והיא אפילו לא צריכה להגיע עד העץ כדי לזמן את הציפורים, היא סתם יוצאת לחצר האחורית.

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

גיבורים טובי לב שעוזרים לבעלי חיים יזכו לעזרתם בשעת מצוקה, זה אחד מחוקי היסוד של עולם המעשיות. (הגיבור הטמבל של "מלכת הדבורים" למשל, מציל נמלים, ברווזים ודבורים, שעוזרים לו בבוא העת, לגאול ארמון מכושף ולזכות בנסיכה). אבל לכלוכית לא הושיעה שום ציפור. השליטה שלה בכל עוף השמיים היא פשוט הרחבה (עצומה) של שליטתה בעץ ובציפור. ואגב – מבחינה פיוטית היא גם "עץ קטן" שמתלבש בעלי זהב וכסף, וגם ציפור קטנה שנמלטת פעם לשובך ופעם לתוך עץ אגס (אבל לא לתוך עץ האגוז; אותו אסור לקצץ, היא זקוקה לו כמו ששמשון זקוק לשערותיו).

לכלוכית של האחים גרים אינה תלויה בפיה סנדקית ואינה כפופה לשום עוצר. היא מופיעה ונעלמת כרצונה עד שהיא משתכנעת שהנסיך אוהב אותה בזכות עצמה ולא בזכות בגדיה המפוארים.

וזה מסתיים בחתונה, כן, ככה נראה סוף טוב אצל האחים גרים, בלי קשר למין הגיבור.

זאת ועוד: עוצמתה של לכלוכית גדלה ככל שמתקדם הסיפור. בהתחלה היא צריכה ללכת לעץ כדי לקבל את מבוקשה, אחר כך די בלחש קסם שהיא מדקלמת, ואחר כך היא לא זקוקה גם למילים. הציפורים חושפות את הכלות המזויפות על דעת עצמן, ובהתאם למשאלות לבה, ובחלק האחרון של הסיפור הן נוקמות באחיות הרעות.

הנקמה לא נכללה במהדורה הראשונה של המעשיות. האחים גרים הוסיפו אותה בהמשך, ובכך תרמו בלי משים גם מימד מאיים לדמותה של הגיבורה; או שהכוח עלה לה לראש והיא שולחת את הציפורים לנקום באכזריות (ובחינניות, במין סימטריה כוריאוגרפית וטיקסית) או שכוחה הלך והתעצם עד שיצא מכלל שליטה. כך קרה בשעתו לדמטר שכישפה ילד לא בכוונה; הוא העיר הערה חסרת טקט והמבט הרע שנתנה בו הפך אותו ללטאה (עוד על הסיפור).

*

3. ממצאים מפתיעים

ובחזרה לעץ הפלא; לפני שבדקתי את האחים גרים היתה לי דעה מסוימת על עצי פלא; חשבתי שהבוטניקה הפלאית שלהם היא מעין גירסה אקסטרימית של הבוטניקה המקובלת.

כלומר, אם במציאות יש לעלים, לפירות, לזרעים, לקליפה ולשרף של עץ מסוים סגולות מרפא – בעולם האגדות, הסגולות האלו יועלו בחזקה: תפוח זהב מגן ההספרידות יזַכּה בחיי נצח, וחופן זרעים מעץ השיער יצמיח שיער על כל ראש.

ואותו עיקרון פועל גם מצד הצורה; עצי הפלא פשוט הולכים עוד צעד ומממשים סגולות מטפוריות של עצים מציאותיים: עץ מציאותי שענפיו זורמים למטה כמו דמעות נקרא "ערבה בוכייה", ומקבילו האגדתי יממש את המטפורה ויזיל דמעות אמיתיות.

העץ של סינדרלה לעומת זאת, הוא זן אחר ונדיר. זהו עץ אישי וביוגרפי. סוג ייחודי של הנדסה גנטית, הכלאה בין נפש של נערה לבין הטבע (הכי קרוב שמצאתי זה חיות הדמון של פיליפ פולמן ב"חומריו האפלים"). סינדרלה לא זקוקה להספרידות כדי לשמור על העץ שלה. כמו הנעל שמתאימה רק לכף רגלה, כך גם העץ נענה רק לה, הוא כמו איבר מגופה, ואיש לא יכול להשתמש בו מלבדה.

*

וכמאמר המשורר (שגם עליו כתבתי לאחרונה בהקשר מאגי):

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

עוד באותם עניינים

עצים, אמנות, עצים

ביקוש גדול לדמעות

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור

דיוקן האמן כמכשף צעיר (על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים)

בואי אמא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סידרתי

ועוד

Read Full Post »

אברהם סוצקבר מעולם לא נמנה על קומץ המשוררים הבאמת קרובים ללבי. אז איך זה שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב בין שיריו?

גיליתי אותו לראשונה לפני שנים באנתולוגיה של שירי ערש בידיש שתרגם אוריאל אופק. בפרק "שירי הגטו" נתקלתי בשיר על בובות שבוכות בצל הקיר כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא". בשיר אחר בספר, "שלושה כושים" (נירנברג 1946), נכתב "מארובת הכבשן עוד עלה עשן מעט-מזער,/ כאילו ילדה עם בובתה עולה לשמים". במשך זמן מסוים סוצקבר היה בשבילי משורר הבובות, ואחר כך חדל. אבל זה לא הנושא עכשיו אלא הכוח המשונה ששואב אותי אליו. אלה לא השירים, שהם מרשימים אבל זרים לי, כמו ראי מנופץ שכבר אי אפשר לדעת מה משתקף בו. אני מתעייפת מלהביט, לא משנה באיזה תרגום.

ואז קראתי (בשקיקה רבה) את חרוזים שחורים האוטוביוגרפיה המדומינת שערך ותרגם בני מר ממש לאחרונה, ופתאום קלטתי שאלה הגבולות הפרוצים בין השירה לחיים שממגנטים אותי, שרואים לתוכי ואני לתוכם.

נזכרתי במה שכתב בנימין הרשב על סוצקבר במבוא לכינוס דומיות האוסף הגדול של שיריו המתורגמים:

הוא אכן האמין שרק באמצעות השירה הוא ישרוד, ומכאן שזו מוכרחה להיות שירה מזן אחר, שהוענק לה כוח קסום לשנות את המציאות, שירה שאלוהים והמתים ירצו לקרוא אותה.

זאת לא סתם הפלגה פיוטית. בממואר על המשורר ישראל ראבון (המכונס ב"חרוזים שחורים", כל המובאות הן מ"חרוזים שחורים", אלא אם כן צוין אחרת) מספר סוצקבר כמעט בדרך אגב, שראבון נהג לקרוא באוזני הציפורים לא רק את שיריו ביידיש, אלא גם שירה בצרפתית. "את 'האונייה השיכורה', שירו של ארתור רמבו, למדו הזמירים מפיו בעל פה – כך סיפר לי."

למטה, קטע מתוך ציפורי טרף, ציפורי שיר (1966) סרטו הקסום השנון והמסתורי של פזוליני. צ'יצ'יליו ונינטו שני נזירים פרנציסקנים מהמאה ה-13 נשלחים להפיץ את הנצרות בקרב הציפורים ומנסים ללמוד את שפתן. (כאן אגב הבאתי את שיר הקרדיטים הממכר שפותח את הסרט, אפרופו יסמין גודר והמחווה שעשתה לו ביצירה נפלאה במיוחד).

במקום אחר מספר סוצקבר על על כתב יד שראה בספריית רוזנטליאנה באמסטרדם:

קלף עתיק מאד, שעל האותיות בו תלויות פנינים. איך מגיע לשם כתב יד כזה? מתברר שיש לו היסטוריה ארוכה מאד. במאה השלוש עשרה בערך חי הרב יצחק בן משה, שכתב על קלף את ספרו. הוא גורש מארצו, נדד באוניות, עד שהתחוללה סערה והאונייה טבעה, ויצחק בן משה וחיבורו טבעו במצולות. מאות שנים אחר כך, בסוף המאה השמונה עשרה, יצאו דייגים מהולנד לדוג דגים, ומשו מן המים ברשתם את הקלף של יצחק בן משה, שבמשך מאות שנים נתלו פנינים על האותיות העתיקות והקדושות הללו. הקלף נדפס אחר כך בשם אור זרוע.

הריאליזם המאגי הזה – גבריאל גרסיה מרקס בואכה הברון מינכהאוזן – הריץ אותי לגוגל לחפש תמונה ולא מצאתי כלום. האינטרנט לפחות, אינו מכיר באותיות הפלא. האפיזודה כולה היא ממשפחת "כתבי יד אינם בוערים" של בולגקוב (כבר שכחתי מי מכריז את זה, השטן?), אבל סוצקבר לא נזקק לאליבי ספרותי, אצלו זו פיסת מציאות מגובה בשמות ותאריכים ומקומות.

ובכל מקרה גילוי העריות בין המציאות לשירה חורג מן הטריטוריה הבטוחה של הקסום והססגוני. הוא חייב לחרוג, אחרת הוא לא היה כל כך שואב ועוצמתי.

ואני עצמי, (כותב סוצקבר), נורא לספר, אבל אני זוכר היטב: זה קרה ב1941 בימי השחיטה בגטו, כששכבתי בעליית גג, במסתור, ורק מחט אור חדרה מלמעלה, בין הרעפים. ראיתי לפני, לידי, יהודי מת. היה חם וגופו היה עירום. שכחתי לחלוטין שמת מוטל פה, ושכחתי לחלוטין היכן אני נמצא בעצמי. מיששתי באצבעותי פיסת פחם והתחלתי לכתוב על הגופה שיר כאילו אני כותב על נייר.

מתוך

מתוך "כתוב בעור" פיטר גרינאווי (בהשראת ספר הכרית של סיי שונגון)

והשירה היא גם עניין של חיים ומוות:

בגדולת כוחו של שיר, כוחו של מקצב, השתכנעתי במארס 1944, ביערות הפרטיזנים, כשהייתי צריך לעבור בשדה מוקשים, ואיש לא ידע היכן טמונים המוקשים. ראיתי אנשים קרועים לגזרים, ציפור טיפשה שהתקרבה יותר מדי; איך לכל אבר שאלך, כל מקום שאניח בו רגל, תנועה אחת היא מוות, אי תנועה היא חיים. הטמעתי בתוכי ניגון, ובקצב של אותו ניגון הלכתי לאורך קילומטר בשדה המוקשים ועברתי אותו. אבל אולי תוכלו להזכיר לי עכשיו איזה ניגון זה היה? אין לי מושג.

גם לזה התכוונתי בסיפורים יכולים להציל.

במבוא ל"כינוס דומיות" טוען בנימין הרשב בשם סוצקבר שכתיבת שירה, או פשוט, 'לחיות באופן פיוטי', הצילה את חייו בגטו. ובלשונו של סוצקבר: "זוהי רוח שנכנסת בך והיא חזקה יותר מכל הקליעים." ויש גם סיפור שממחיש:

משוגע אחד היה בווילנה. הוא נכנס לבית הכנסת וראה צבע עומד על קצה של סולם ומסייד את התקרה. אמר לו "תחזיק במברשת כי אני לוקח את הסולם." ככה הייתי אני: החזקתי במברשת והחזקתי את עצמי, שלא אפול. זה היה הדבר המדהים.

וקצת שיר לסיום.

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

"חרוזים שחורים" הוא אוצר בלום. אני אסירת תודה על הספר אבל יש גם צרימה מעצבנת. ראו בתמונה למטה (ממש לא מתאים לקיבוץ המאוחד, והלוואי שתהיה הזדמנות לתקן את זה, כלומר מהדורה שנייה).

מימין דף

משמאל, דף השער של "כינוס דומיות", מימין, דף ביוגרפי מתוך "חרוזים שחורים". מצאו את ההבדלים.

*

עוד שירה בעיר האושר

כחול הוא צבע שערך הצהוב (פוסט ראשון בסדרה על שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

שירה וקסמי חפצים

על פרח עציץ של ביאליק

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

*

ובלי שום קשר

בסוף השבוע הקרוב יתקיים פסטיבל ויטרינה הרביעי בחנות הקטנה והמטריפה ברח' העלייה בתל אביב. לתוכנייה המלאה. לרשימת המופעים והזמנת כרטיסים. ויש גם קליפ למי שלא מכיר את המוסד.

Read Full Post »

"מפגשים אינטימיים עם אקס חמותי החורגת," כך מגדירה נעמי יואלי את המופע החדש שיצרה. אקס החמות החורגת ("הגדרה מדעית", היא מדגישה) היא אגי יואלי, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים "שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר."

ובעצם לא סיפורים אלא שוואנקים; "שוואנק זו מין אנקדוטה משעשעת, אבל שקרתה לך. השתתפות אישית חובה," מסבירה אגי, ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה:

"אני חושבת שאחד הדברים שהחזיקו אותי בחיים זה שהכל בעצם – חוץ ממה שקרה וקורה וקשור למוות ולעינויים – הכל די מצחיק ביסודו."

והמשפט הזה כמו אוצר בתוכו את רוח ההצגה, כולל המשקולת באמצע. וזו חתיכת משקולת, השוֹאה שנמצאת כל הזמן בזווית העין, משתקפת בשוואנקים בעקיפין כמו שמדוזה השתקפה במגן של פרסאוס, כי המבט הישיר מאַבֵּן.

הפוסט הזה יעסוק בשתיים מן הבחירות שעשתה נעמי יואלי ב"אקס חמותי החורגת", וגם ב-מה זאת אמנות, לפחות בשבילי.

זו הצגה חדשה-חדשה ולכן קימצתי מאד בספוילרים, ועדיין, מי שרוצה להיות דף טרי וחלק מוטב שידחה את הקריאה.

*

1. אושפיזין

השוואנקים מחולקים לחמש קבוצות: ילדוּת, חתונה, מסעות, אמנות, ודברים שאסור לספר. נעמי מספרת אותם לחמישה מתנדבים שהיא מארחת סביב השולחן, אחד לכל קבוצת סיפורים. היא עצמה מגלמת את אקס חמותה החורגת; היא לא מתחפשת לאגי יואלי וגם לא מחקה אותה (אף שהיא מדברת בניגון ובמבטא שלה) אלא משמשת כעין מדיום לדמותה, ולא משנה שאגי לגמרי בחיים, ואפילו – כמו שקרה בהצגת הבכורה – נוכחת באולם.

כששאלתי את נעמי, למה היא בעצם זקוקה לָאורחים, היא אמרה שהאורח תופס את מקומה שלה, ומשחרר אותה להיות אגי (נימוק די מאגי). וכששאלתי למה שקהל לא יתפוס את מקומה, היא אמרה שאלה סיפורים אינטימיים, הקהל גדול מדי.

תיאטרון האורחים מנסה לשחזר את הנסיבות שבהן שמעה את הסיפורים מאקס חמותה החורגת, שעמה היא נפגשת כל שבת בבוקר לכוס קפה ועוגה ושוואנקים כבר יותר מארבעים שנה. לשחזר עד גבול מסוים, כי המתנדב שתופס את מקומה של נעמי לא "למד את תפקידה", הוא חופשי להגיב לסיפורים כאוות נפשו ואישיותו.

השחקן כריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון, שבכל פעם שהוא מקבל לידיו תסריט או מחזה חדש – הוא מוחק את כל הטקסטים של בני שיחו. הפעולה הזאת (שיש לה אגב גם היבט מאגי על גבול הוודו – ווקן כאילו מוחק את "יריביו" ומנכס את הסצנה לעצמו) מכניסה ממד של ספונטניות למשחק. ווקן לא "יודע" מה השחקנים האחרים יגידו, הוא חייב להקשיב להם באמת, כמו בחיים.

מתוך

נעמי (כלומר אגי) יואלי מארחת, מתוך "אקס חמותי החורגת", צילם אורי רובינשטיין

ובחזרה ל"אקס חמותי החורגת" – כל אורח מכניס אלמנט בלתי ידוע להצגה ומוסיף לה קבין של מיצג, מתח של אמנות חיה, פיסת חיים אמיתית שלא נכללה בחזרות ובמחזה הכתוב. זה תובע מנעמי דריכות מיוחדת. היא לא יכולה פשוט לדקלם את הטקסט שלה, היא חייבת להקשיב לאורח. וזה מצריך אומץ גדול, כי המתנדב יכול להיות ניטרלי יחסית ואפילו להקפיץ את הסיפורים, אבל הוא עלול גם לגרום לתאונת שרשרת שתדרדר את כל ההצגה.

כל מי שעלה אי פעם על במה נוכח שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. בניגוד לקולנוע, שכל מה שמתרחש בו נקבע מראש, תיאטרון הוא מדיום חד פעמי ורגיש שניזון מהאנרגיות של הקהל. כל הצגה שונה מחברתה. כשנעמי מעלה את הקהל לבמה והופכת אותו לדמות, היא מציפה את האיכות הזאת ומעלה אותה בחזקה. וזו הסיבה הראשונה שכדאי לראות את "אקס חמותי החורגת" יותר מפעם אחת.

*

2. גיאולוגיה (או הנדלזץ ואני)

בשולחן העגול יש חמש מגירות, אחת לכל קבוצת שוואנקים מצחיקים עם תחתית כפולה. סדר הסיפורים אינו קבוע מראש אלא מוגרל על ידי האורחים. איך זה קורה? לוח השולחן הוא מעין רולטה. כל אורח מסחרר אותה עד שהיא עוצרת על מגירה מסוימת. ואז הוא מתיישב מולה ומוציא את מה שיש בתוכה (אף מילה על התכולה, בשם תענית הספוילרים), ונעמי, כלומר אגי, מתחילה לספר.

מתוך

מתוך "אקס חמותי החורגת". ברקע מוקרן החלון האמיתי של אגי יואלי. עיצוב, הדס עפרת, תאורה וצילום, אורי רובינשטיין

כששאלתי את נעמי למה בחרה בהגרלה, היא אמרה שניסתה לשמור על האי-סדר שבו שמעה את הסיפורים. זה לא שאגי הרצתה לה את תולדות חייה מלידה עד זקנה. השוואנקים נמסרו ברצף אקראי, תוך כדי שיחה.

ברמה המימטית (מחקה מציאות) זה ניסיון לשחזר באמצעים תיאטרליים את הרצף האקראי של השיחה.

אבל כל סיפור חיים, ועל אחת כמה וכמה של ניצולי שואה – ואי אפשר להתחמק מהשואה, הנוכחת-נפקדת של המופע – מציף את המתח בין תכנון למקרה, שלא לומר גורל (לסבתא שלי היה פתגם כזה ביידיש, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף… וישנו גם הפתגם האחר, שהאדם חושב ואלוהים צוחק).

ברמה הסימבולית, רולטת המגירות של "אקס חמותי החורגת" מסמלת את "מוסיקת המקרה", את השליטה המוגבלת בפניות החדות של החיים.

וישנה גם רמה שלישית, ארס פואטית.

זה קשור ל"פאבולה" ו"סוז'ט", צמד מושגים שימושיים מתורת הספרות: הפאבולה היא העלילה כפי שקרתה בסדר כרונולוגי, הס'וזט הוא הסדר שבו הסופר בוחר למסור את הדברים. זה לא סתם עניין טכני או פורמליסטי. לסדר יש השלכות רטוריות ואתיות, הוא יכול לשנות את החוויה וגם את משמעות הסיפור. זה מוחצן במיוחד בסיפורים בלשיים או בסיפורי פואנטה (וגם בסרטים של טרנטינו, אם כבר מדברים על זה. טרנטינו הוא הווירטואוז הגדול של הסוז'ט בימים אלה, ולא רק בהם), אבל זה קיים ברמה זו או אחרת, כמעט בכל טקסט.

אני זוכרת ראיון שקראתי לפני שנים עם שני כוכבי כדורגל צעירים מן הפריפריה על סף פריצה. הם לא הפסיקו לדבר על "הקריירה" ו"הכסף הגדול". ואז רגע לפני הסוף, המראיין שאל אותם, מה הדבר הראשון שהם עומדים לעשות בכסף הגדול, ושניהם ענו אותה תשובה: לסדר את האמא (במובן לקנות לה דירה וכולי). וזה היה כל כך מפתיע ונוגע ללב אחרי החגיגה הקרה של הביג מאני. כמעט סיפור פואנטה. ורק תארו לכם מה היה קורה, אילו היו טוענים מהתחלה שהם בעסק רק בשביל האמא, כמה מהר האמירה היתה נבלעת בהיקסמות מהכסף, והאותנטיות היתה נשחקת ומקבלת טעם לוואי של יפיוף.

ובחזרה לנעמי יואלי: הסוז'ט של "אקס חמותי החורגת" משתנה בכל הצגה על פי רולטת המגירות. בכל פעם נוצר נרטיב חדש עם הקשרים ודגשים שונים. ברמה הזאת "אקס חמותי החורגת" היא אוונגרד, מופע נסייני, תרגיל חי בפואטיקה.

*

יצא לי פעם לראות את קפה מילר בחברת נעמי יואלי. ואני זוכרת את ההתרגשות שלה מ"הרגש והמתמטיקה", את ההשתאות מן היכולת של פינה באוש להיות בפנים ובחוץ, ליצור מופע שהוא לגמרי רגשי ובו בזמן מופשט ומתמטי ונסייני. אני חושבת שנעמי השיגה את זה בדרכה, ב"אקס חמותי החורגת". אני חושבת שזה מסביר איך מצאתי את עצמי להפתעתי, בצד של מיכאל הנדלזלץ. "אני ממש שיפשפתי את עיני" כמו שכתבה נעמי שמר, אבל נראה שכל אחד מאיתנו פשוט נענה לדברים אחרים. הוא קיבל את מנת התיאטרון שלו, ואני את הנסיינות שלי, את המתח בין הרמות השונות, את הרב-משמעות.

*

אגי יואלי בסטודיו

אגי יואלי בסטודיו. מן האתר של האמנית

ולסיום, שוואנק של אגי יואלי על קץ הילדות:

למשפחה היו כרמים … ושמה בכרמים, אני עם גבי אחי, תפסנו חרגולים. היו המון חרגולים, שמנו אותם בקופסאות גפרורים, ורצינו ללמד אותם לחיות כמו בני אדם. ואני עשיתי להם כלים פצפונים מחימר וגם קומקום למים מחימר, וחשבתי: זה כיף לא נורמלי לעשות את הדברים האלה מחימר. וזו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שלא כדאי להיות רקדנית אלא לעשות לחרגולים כלים.

והילדות שלי נגמרה בנקודה מאד מוזרה … אני רציתי לעשות לחרגול כף. ואמרתי לגבי: את הכף הגדולה אני אעשה מחימר. ואז, כשהתחלתי לעשות את זה, פתאום שנינו התחלנו להתגלגל מצחוק – ובאותו רגע נגמרה הילדות; פתאום התעוררנו מהילדות ונתנו לכל החרגולים ללכת. עד אז עוד האמנו שנלמד אותם לבשל…

(מתוך "אקס חמותי החורגת")

*

גילוי נאות ומכופל

לא רק שנעמי יואלי היא חברה יקרה, אני ממלאת כבר שנים את תפקיד "העין השלישית" שלה, משהו בין וזיר לתומכת לֵידה, לקיר אנושי שאפשר לזרוק עליו רעיונות כדי לראות איך הם חוזרים.

ועם זאת, התובנות של הפוסט הזה לא נולדו ביחד עם ההצגה אלא בדיעבד.

*

עוד באותם עניינים

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן – עבודת כיתה" של נעמי יואלי

"כל אחד תופס איבר אחר" (ג'וטו ונעמי יואלי)

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל (אלופת שוואנקים בפני עצמה)

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

*

ובלי שום קשר אבל משמח – נפתחה ההרשמה

לחממת האמנים החמישית של הקרון!

שנת הלימודים 2015-2016

*

Read Full Post »

נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי ידע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב.

אורית מורן, מתוך מה שגור הגורילה צריך

*

גור חתול-אדם ארוך שיער, כתב אתגר קרת, אייר אביאל בסיל. הספר הזה הוא מין צומת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שאני לא יודעת ממה להתחיל. מהתקציר כנראה, לטובת מי שלא קרא:

אבא לוקח את בנו לגן חיות ושם הוא מקבל טלפון דחוף מהעבודה. הוא משאיר את הילד בגן ונוסע למשרד. הילד משוטט וקורא את השלטים המתארים את החיות עד שהוא מתעייף. הוא מחפש ספסל פנוי ומוצא כלוב ריק עם שלט ריק. הוא כותב עליו "גור חתול-אדם ארוך שיער", ואז הוא נכנס לכלוב, נשכב ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן הוא מוצא את עצמו בספינת אוויר. חבקוק הקברניט חטף אותו. זה מה שהוא עושה. הוא חוטף חיות מכלוביהן ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית. הילד הוא גור חתול-אדם ארוך שיער הראשון שלו. אין לו מושג איך לטפל בהם והילד מסביר לו בדיוק ("אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות… אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," וכן הלאה). חבקוק רושם את המידע בפנקס ומשחרר את הילד ברח' שטמפפר 17, סביבת הגידול הטבעית שלו. למחרת בבוקר כשהילד מתעורר פנקס ההוראות עדיין לצדו. הוא מוסר אותו לאביו שמבין סוף סוף איך צריך לגדל אותו. (במקור זה מסופר בגוף ראשון, מפי הילד).

*

אשנבים של בדולח

יש אנשים שלא רוצים לדעת איך קסמים קורים, זה מקלקל להם. אני אוהבת גם וגם. גם להנות מהקסם וגם לפשפש במנגנון. אני אוהבת מנגנונים, תמיד אהבתי. וגור חתול-אדם ארוך שיער הוא מכונה שקופה. חבקוק לא היה מופיע לולא הניצוץ הרגשי (הבדידות והגעגועים), אבל הדמיון לא פועל על ריק. הוא משתמש בחומרי מציאות כדי לרקוח את הקסמים שלו. וקרת לא מעלים ראיות: פנקס ההוראות של חבקוק נולד מן הכיתוב על כלובי החיות. הילד הבודד והמשועמם קורא כל מילה: "מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת, ואיפה היא גדלה בטבע" והוא מתחיל לחשוב מן הסתם, שחבל שהוא לא חיה, כי אז מישהו היה מברר איך צריך לטפל בו, ומהר מאד הוא מגדיר את עצמו כ"גור חתול-אדם ארוך שיער", מחווה לשמות המדעיים הארוכים של החיות ונכנס לתוך כלוב.

וגם אביאל בסיל זורע עקבות משלו:

ספינת האוויר כמסתבר, נולדה מן הצעצוע-קישוט-ספינה-בכדור-זכוכית המונח על הארון הביתי. הציור הילדותי על המקרר חושף את הקשר החתולי.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

למטה, קצת אחרי הנטישה: הילד נושא את עיניו לג'ירפה אבל בענן כבר מסתמנת לה ספינת האוויר של חבקוק. אנחנו עוד לא יודעים שזאת הספינה מכדור הזכוכית הביתי, אבל בדיעבד היא מבטאת את הזרות של הילד ואת התשוקה שיבואו לקחת אותו, שיחזירו אותו הביתה לסביבת הגידול הטבעית.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ספינה בענן

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

הנאת המנגנון היא כפולה וסותרת. מצד אחד זו הנאה משחקית, בלשות פואטית, מאגית-פסיכולוגית כמו פענוח חלומות. ובו בזמן היא גם מעלימה את הקסם ומותירה את הכאב ואת מנגנון ההגנה של הילד כל כך חשופים לקורא ("לו בלב אשנבים לי, אשנבים של בדולח, את לבי ראית, טיפות של דם דומע," אומר השיר הצועני). אסטריד לינדגרן גאונה בזה. ככה היא שוברת את הלב בהאחים לב ארי ובמיו מיו שלי. אבל לא נוכל להיכנס לזה עכשיו. גם ככה זה יהיה פוסט אינסופי.

למטה, הילד נרדם בכלוב. חיות מופיעות בעלווה, ברגע חלומי של מעבר מהמציאות לפנטסיה.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

גורילה

הילד בורא לעצמו אב מלא קשב וגאולה. לכאורה – הפוך מהאב המציאותי, ובו בזמן דומה לו: הגוף הכבד, היציבה השחוחה והפרצוף היגע עם השקיות מתחת לעיניים והפה הקטן והעצוב. כאילו לא היה לו לילד די כוח דמיון להשלים את קסם ההמרה, וכדי להסתיר את זהותו האמיתית של חבקוק הוא כמו מדביק לו זקן מזויף.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

מחלפות שמשון האורנגאוטניות (ההולמות אב של גור חתול-אדם ארוך שיער) מושאלות מן הקופים אדומי שיער המלווים את ההתרחשויות. אבל גם הקופים עצמם מושאלים מממלכת הקופים של אנתוני בראון בגורילה (זו סביבת הגידול הטבעית שלהם).

.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

.

בין גורילה של אנתוני בראון לגור חתול-אדם ארוך שיער יש זיקה חזקה (כפי שציין ערן שחר עוד לפני, אבל מי כמוני יודע). בשניהם יש ילד שבורא תחליף דמיוני לאב עסוק. אצל אנתוני בראון זה צעצוע גורילה שמתמלא חיים וצומח באורח פלא לגודלו של האב (המגבעת והמעיל מתאימים לו בדיוק). ואצל אתגר קרת זהו חבקוק, הקברניט בעל השם החיבוקי.

אבל הזיקה הסיפורית היא כאין וכאפס לעומת הזיקה האיורית. שקלתי לדלג כי זה קצת נתקע בגרון של הפוסט, אבל האיורים של בסיל מחוברים לגורילה בשורה של טבורים ואי אפשר בלי להתייחס. מי שמעדיף לזרום, מוזמן לדלג מכאן ישר לעיקר.

*

קריצה ישירה: מנורת הקופים המרקדים בחדרו של הילד היא הכלאה בין שתי מנורות חדר הילדים של גורילה. מנורת הלילה עם הקופים הרוקדים ומנורת התקרה הדומה לירח מלא.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ואגב, ייתכן (כמו שהציע ערן שחר) שהקופים אדומי השיער מגן החיות הם קופי דמיון מן המנורה.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". על הקיר יש פוסטר של 20,000 מיל מתחת למים. על הקיר בחדר הילדים של "גורילה" יש פוסטר של קינג קונג (ראו בקושי בתמונה השנייה למטה).

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

*

כתבתי לא מעט על השימוש הקולנועי של בראון ב"מרחב כשם תואר", כשהוא ממקם למשל את האבא "בתוך" המקרר כדי לומר שהוא קר ומרובע ו"עובד בשביל האוכל", או כשהוא מצייר את ראשו על רקע הדיפלומה כדי לומר שהראש שלו בעבודה ולא בבית. אביאל בסיל ממקם את רגע הנטישה בין פחית משקה מעוכה לשני פחי זבל. זה נשמע קצת דרמטי, אבל זה מה שהילד מרגיש כשהוא מושלך לטובת העבודה.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

ויש דברים שהם בין השאלה להשראה. למשל הצל; גורילה של אנתוני בראון רוחש צללים קופיים עם מרקם פרוותי. כמו באיור הבא שבו הצל של הילדה נראה כמו קוף וצלו של קצה הספר הוא הזנב שלו.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

.

ואילו בגור חתול-אדם ארוך שיער – חבקוק מופיע כצללית ש"זנבה" הוא בעצם קצה זקנו. בפעם אחרת זנב הצל מושאל מן הקוף שיושב על כתפו.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

.

ואלה לא הפעמים היחידות שחבקוק מופיע כצל או כבעל צל דומיננטי, בניגוד לאב. לא מזמן למדתי שהמתים שפוגש דנטה בקומדיה האלוהית תיכף יודעים שהוא חי, כי הוא היחיד שמטיל צל. גם חבקוק יותר חי ונוכח מהאבא בזכות הצל. וכיוון שזה סיפור ישראלי והשמש קופחת, צל הוא גם הגנה ומחסה.

*

בסוף גור חתול אדם כמו בסוף גורילה – משתפר האב האמיתי ומתקרב לאידאל החלומי. אנתוני בראון נועץ בננה בכיסו של האב כדי לומר שהוא נחמד כמו הגורילה זולל הבננות. אביאל בסיל מכסה את חזהו של האב המתוקן באפודה כתומה, זכר לזקן החבקוקי העבות.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

אנתוני בראון הוא רב אמן של פנטסיות מתקנות. למי שאין לו פנאי להתעמק – הנה התורה על רגל אחת (כלומר בשני איורים):

הראשון מתאר את חנה ואביה בארוחת בוקר. השני תופס אותה בשיא הפנטסיה.
איור המטבח כולו קור וניכור וריחוק וכלא: הצבעים קרים, התאורה ניאונית, האווירה סטרילית, הקווים מרובעים ומסורגים. האבא "במקרר", האוכל מקופסא, מרחבים של שולחן ו"קיר" של עיתון חוצצים בין האבא לילדה. ואילו איור הפנטסיה כולו חום, רוך, טבע ואהבה.

אבל במבט נוסף מתברר שהקומפוזיציה זהה. זו "אותה גברת בשינוי אדרת". ארונות המטבח הזוגיים הפכו לזוגות רוקדים. (הארונות העליונים, הקטנים יותר, הפכו לראשי הדמויות, והארונות התחתונים, הגדולים יותר לגופן.) הקווים הישרים התרככו, הזוויות התעגלו. המגבעת מצלה על עיניו של הגורילה וממקדת את מבטו בילדה. שום דבר אינו מפריד ביניהם. הוא אוחז בידה ובמותניה. היא עומדת על כפות רגליו. במקום מקרר יש ירח מלא שמקיף את ראש "האב" כמו הילה וכמו ירח מלא של אוהבים (יש יותר משמץ אדיפליות בסיפור). הפנטסיה מתקנת את המציאות וטוענת אותה בחום ובאהבה.

.

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה", ארוחת בוקר

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

.

ההשוואה בין אנתוני בראון לאביאל בסיל היא קצת לא הוגנת אבל גם בלתי נמנעת. דומה שהמחשבה הרבה (והמבריקה לעתים, יש עוד הרבה מעבר למה שהראיתי) שהשקיע בסיל בפרטים, בקומפוזיציות ובתחביר האיורי, לא הבשילה עד הסוף. משהו נותר צחיח, השלם נותר קטן מעט מסך כל חלקיו, כאילו ניסה בסיל להרים משהו טרם זמנו, להשתמש בתובנות של בראון לפני שהוטמעו עד הסוף והפכו לשלו. אני מצפה בסקרנות ובסבלנות לרגע שבו זה יקרה.

*

זה יצא ארוך מאד אז חילקתי לשניים. הנה ההמשך.

*

עוד בענייני קסמים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים 

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כקוסם צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

עוד ספרי ילדים מהעשור האחרון

על טינקרטנק מאת נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי

*

יותם שווימר לא אהב את הספר

Read Full Post »

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

1. הקדמה

במשך שבעה לילות רצופים ב2005, ביצעה מרינה אברמוביץ' חמישה מיצגים מיתולוגיים של אמנים משנות הששים והשבעים: ברוס נאומן, ויטו אקונצ'י, ואלי אקספורט, ג'ינה פיין, יוזף בויס, ועוד שניים מִשלהּ, אחד משנות השבעים ואחד חדש.

Seven easy pieces "שבע עבודות קלות", כך נקרא הפרוייקט במין קריצה לסרט ההוא, ובכלל בקריצה; אין שום דבר קל בעבודות האלה (בכל זאת, מרינה אברמוביץ'). כל מיצגי העבר כרוכים בסיבולת וכאב או שבירת טאבו לכל הפחות.

מרינה אברמוביץ'  מתוך lips of thomas המשוחזר, מיצג שבו ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, חרצה על בטנה כוכב באמצעות סכין גילוח, הצליפה בעצמה בשוט ושכבה על צלב עשוי קרח.

מתוך lips of thomas המיצג המשוחזר של מרינה אברמוביץ' עצמה, שבו ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, חרצה על בטנה כוכב באמצעות סכין גילוח, הצליפה בעצמה בשוט ושכבה על צלב עשוי קרח.

*

הנימוק

המניע הרשמי לפרוייקט (החסר-תקדים בתולדות המיצג) היה הדחף של אברמוביץ' לשמר את זכרון המיצגים שהשפיעו עליה. היא כמעט הרגישה שאין לה ברירה, זה התפקיד שלה לדאוג להיסטוריה. להחזיר עטרה ליושנה, בייחוד בימים אלה כשרעיונות של מיצגים חשובים מועתקים ללא קרדיט ואפילו מאומצים על ידי עולם האופנה והפרסום.

הגיוני, לא? כמעט מובן מאליו. אז זהו, שלא: העלאת מיצג קרובה יותר לכתיבת שיר מאשר לביצוע מחזה. הרעיון שמישהו ינסה לכתוב שיר שמישהו כבר כתב הוא מקסים אבל לגמרי ספקולטיבי, כמו הסיפור של בורחס על פייר מנאר שמנסה לכתוב מחדש את דון קישוט: "הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מילה במילה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה סרוונטס." (מן הסיפור "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה", מתוך גן השבילים המתפצלים)

זאת ועוד. הפרוייקט כולו הוא חלק מהנסיון של אברמוביץ' לתחוב את אמנות המיצג למיינסטרים. בשביל מישהי כמוני, שרואה במיצג את הממזר הכי חתרני של האמנות המושגית, זה מהלך מופרך. כמו לבנות טירה לבדואי. אבל האקסטרימיות של אברמוביץ' כמו מאזנת / מכפרת על התביעה למכובדוּת. ואם המיצג במהותו בודק גבולות, אז שום גבול לא מחוסן, כולל גבול המסחריות והמיינסטרימיות (או בניסוחו היפה של ר' נחמן, אולי "יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן". כאן הסיפור המלא).

עוד על מיצגים ומהותם בשיחה שלי עם מיטל שרון

*

מכשפה

בלי להטיל ספק בכנותה של אברמוביץ' – גם לפרוייקט הזה, כמו לפרוייקטים אחרים שלה, יש תחתית כפולה. מתחת לתכלית הרשמית יש תכלית נוספת, מאגית, המוטעמת בחזרה על המספר הקסום: 7 מיצגים, 7 שעות כל אחד, במשך 7 לילות, שבהם:

ניכסה אברמוביץ' לעצמה את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג.

ותוך כדי כך הִקצתה לעצמה שתי שביעיות מההיסטוריה/מיתולוגיה שלו.

והחצינה את מעמדה כאמנית היחידה בחבורה שעדיין ממשיכה ויוצרת את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג (מה שנכון, נכון).

מתוך Entering the Other Side, המיצג החדש של מרינה אברמוביץ', המסיים את שבע עבודות קלות".

מתוך Entering the Other Side, המיצג החדש של מרינה אברמוביץ', המסיים את שבע עבודות קלות".

*

2. פעמיים  Seedbed

כל העבודות שבחרה אברמוביץ' הן תחנות יסוד בתולדות המיצג, אבל לשתיים מהן יש מקום מיוחד בלבי. הן נגעו בי באלף דרכים והפכו לחלק ממני כמו זכרונות ילדות מאומצים.

אני מתכוונת לאיך מסבירים תמונות לארנבת מתה (1965) של יוזף בויס, ולSeedbed של ויטו אקונצ'י (1972).

וזה היה שוֹק לראות אותן בביצוע של מרינה אברמוביץ'. לא אותו שוֹק. היו שניים. נתחיל מאקונצ'י:  

Seedbed היה כזכור מיצג האוננות שלו. הוא בנה מעין רצפה כפולה לגלריה, ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש בערב, הוא זחל מתחתיה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. (כאן ניתחתי את העבודה. וגם בספר הזה).

כשמרינה אברמוביץ' נשאלה מה ההבדל בין הגרסה שלה לשל אקונצ'י – היא ענתה שהיא אישה. התשובה הזאת הצחיקה אותי בשעתו, בתמציותה הנחרצת. עד שראיתי את Seven easy pieces. ההבדל הוא אמנם עצום:

גבר שממלמל דברי זימה נשמע כמו סוטה. אקונצ'י נראה כמו עכברוש וכינה את עצמו "התולעת שמתחת לרצפה".

ואישה שממלמלת דברי זימה? היא נשמעת כמו סקס טלפוני או סרט פורנו בדירת השכנים.

וזה רק חלק מהאפקט המוזר של השיחזור; גם הקהל השתנה. בתמונת הקהל היחידה של אקונצ'י יש אישה בודדה שעומדת בגבה למצלמה, הרחק בירכתי התמונה. מעל לראשה של אברמוביץ' לעומת זאת, מסתובבים המון אנשים. קורה שמישהו מתנועע בעצבנות או מחייך, אבל הרוב מתמסרים להקשבה; הם מאזינים לגניחות וללחישות של אברמוביץ' בריכוז של אולם קונצרטים, בכובד ראש של טקס ממלכתי. לא ברור אם זה ההקשר הפנתיאוני שמנטרל את הלחץ והמבוכה. ויטו אקונצ'י הוא כבר לא פרחח אלא אחד האבות המייסדים. המכובדות מילאה את הסדקים.

seedbed 1972, הקהל של אקונצ'י

seedbed 1972, הקהל של אקונצ'י

seedbed 2005, הקהל של מרינה אברמוביץ'

seedbed 2005, הקהל של מרינה אברמוביץ'

.

או שאולי אישה גונחת זה פשוט פחות מלחיץ מגבר גונח. זה כל כך נגיש בעידן האינטרנט, זה חלק מהפסקול הציבורי.

זאת ועוד. אקונצ'י יצר את Seedbed  ב1972, תקופה שבה אמנות הגוף נשלטה בידי נשים שיצרו בעקבות הגל השני של הפמיניזם מה שגרם לו לפי עדותו, להרגיש כמו "קולוניאליסט מגדרי". ב Seedbed כמו במיצגים אחרים, הוא ליהק את עצמו ל"תפקיד נשי", הוא היה "זה שמתחת".

ובמובן זה יש משהו מאד ריאקציוני בגרסה של אברמוביץ'. הרדיקליות המטרידה של המיצג המקורי מתחלפת בשמרנות מעיקה. גם אברמוביץ' עצמה מרגישה אי נוחות. עובדה שהיא מפסיקה לרגע את מלמולי האוננות לטובת הרצאה קטנה על ההיסטוריה של העבודה. היא כאילו מתנערת לרגע מן הפורנוגרפיה והופכת לקריינית, או ל"חוקרת אמנות".

אז אפשר לומר שאברמוביץ' הרסה את העבודה? כן ולא. כי בכוונה או לא בכוונה – ההיפוך שיצרה מנער את העבודה. הוא מכריח לחשוב על הכל מהתחלה, ובמין פיתול מפוקפק של הרגע האחרון מציל ומחיה. (באמת אי אפשר איתה, יש לה מין תכונה של צדיק כפרי, שגם השטויות שהיא עושה פותחות איכשהו את השמיים).

Reenactment of Vito Acconci's Seedbed from Eva and Franco Mattes on Vimeo.

למעלה – הגרסה של סקנד לייף.  כאן אין בכלל מלמולים, רק נשימות, וביחד עם הסטריליות והאופנה העתידנית נוצר משהו שלישי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

*

3. פעמיים איך מסבירים תמונות לארנבת מתה

ב איך מסבירים תמונות לארנבת מתה כיסה יוזף בויס את פניו בדבש ובעלי זהב, ושוטט בגלריה במשך שלוש שעות עם ארנבת מתה, כשהוא ממלמל ולוחש לה הסברים לתמונות המוצגות על הקירות. (כאן כתבתי על קסמו של המיצג, והרחבתי והעמקתי בספר הזה). בויס לא סתם ערסל את הארנבת אלא הפעיל אותה כמו שמפעילים בובה; הוא הפנה את ראשה אל התמונות ונדנד את אוזניה, ופעם אפילו תחב אותן לפיו והרים את הארנבת בכוח שיניו בזמן שידיו הפעילו את רגליה.

וזה היה שוק לראות את הבצוע של אברמוביץ'. כמו להיתקל בזיוף גס.

כשחשבתי איך להסביר את זה, נזכרתי בקטע של יוסל בירשטיין מתוך "סיפור במפגש פוליטי". הטקסט המלא הוא נהדר (וסופר-אקטואלי אף שנכתב ב1981), ורק בלב כבד הפרדתי ממנו את החלמון הקשור לפוסט, החלק שבו מנסה טיפוס בשם ר' גאטל, להסביר מה זה חיקוי:

כאשר יצאו היהודים ממצרים [מספר ר' גאטל] ונכנסו למדבר סיני הם עשו מלחמות. הלכו וניצחו, הלכו וניצחו. קמה בהלה גדולה במדבר. ר' גאטל אמר ביידיש: "אז עס איז געווארן א טרעוואגע צווישן די גויים". חרדה גדולה נפלה עליהם. מי הוא העם הנורא הזה ומה כוחו? מלך אחד גדול אסף את נסיכיו, את ראשי השבטים שלו, את חכמיו, את משני-המלך – כדי לטקס עצה. מי שיודע יקום ויאמר מה ידוע לו על העם הזה. קם אחד ואמר, כי שמע שאנשי העם הזה כשלעצמם אינם גיבורים נוראים, אלא שיש להם אלוהים, והוא-הוא עושה עבורם את כל המלאכה.

שאל המלך: "מה ראה בהם אלוהים שהוא כל כך יגע למענם?" ביידיש אמר אותו המלך בסיני: "וואס צערייסט ער זיך אזוי דאם יאשטשיק פארן יידישן פאלק? מה הם עשו למענו?"

ענה אותו נסיך: "היה להם פעם מנהיג גדול, אחד מאבות אבותיהם, אברם שמו. ואברם זה אהב את אלוהים באהבה אמיתית והאמין בו באמונה שלמה. כל מה שאלוהים ציווה עליו היה מוכן לעשות. אפילו להקריב את בנו היה מוכן."

אמר המלך: "מה? זה הכל? להקריב בן. גם אני אשחט את הבן שלי."

אמר ר' גאטל: "רבותי, רבותי, זה חיקוי! דאס איז נאכגעמאכט!"

*

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

מרינה אברמוביץ', איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 2005

מרינה אברמוביץ', איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 2005

ולנמשל:

ובכן, כשמשחזרים עבודה יש הרבה דרגות של דיוק. אברמוביץ' בוחרת בדרגה כללית ביותר. היא אמנם "מתחפשת" לבויס, אבל מסכת הדבש והזהב שלה מרושלת בהשוואה לשלו, והתפאורה לגמרי מסומנת; היא מוותרת על חלון הראווה שחצץ בין בויס לבין הקהל ומחליפה את התמונות שנתלו על הקירות בכני ציור עם לוחות ריקים (!).

אברמוביץ' מְחקה כמובן את הפעולות של בויס: היא ממלמלת, מרימה את אצבעה בהדגשה או מחזיקה את אוזני הארנבת בפיהָ בזמן שהיא מצעידה אותה על הרצפה, ובכך מסתיים הדמיון.

בויס תופס את הארנבת בפיו בטבעיות, כמעט בהיסח דעת, כמו מישהי שתוחבת סיכת ראש לפה בזמן שהיא אוספת את שערה. שתי ידיו עסוקות בכפותיה של הארנבת והוא נעזר בפה כדי להרים את גופהּ. זה מרתיע אבל גם מהפנט. מין אינטימיות מוזרה, אימהית כמעט, שוררת בינו לבין הארנבת, בזמן שהם משוטטים בתערוכה.

החי, הצומח והדומם של בויס הם שלוחות של הנפש, כמו באגדות; "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם." וגם: "גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם." בויס היה כמו "נערת האווזים הקטנה" מאוסף האחים גרים שמדברת עם הראש הכרות של הסוס שלה (אני לא יכולה להרחיב עכשיו על הסיפור הנפלא, הכל כתוב בספר).

אברמוביץ' לעומת זאת, קצת נגעלת מהארנבת. היא אוחזת אותה בשיניה ומפשילה את שפתיה כדי להרחיק אותן מהפרווה. הארנבת שלה הרבה יותר נוקשה משל בויס. גופה יציב. אין שום צורך להחזיק אותו בשיניים. זו מחווה ריקה. ובהמשך לכך – אברמוביץ' רק מעמידה פנים שהיא מסבירה את התמונות, כי אין שום תמונה בשיחזור שלה. היא מסבירה לוחות ריקים, מה שהופך את המיצג למין וריאציה משונה לא-מודעת של בגדי המלך החדשים.

זה די מפליא, אם חושבים על זה. אברמוביץ' כמו בויס, שייכת לאגף השמאני של אמנות המיצג. היא יכלה כביכול להתחבר לכוחות הנפש הכמוסים שמגלמת הארנבת. אבל הם לא מעניינים אותה. הארנבת היא בסך הכל אמצעי לנכס את בויס, כמו בוודו, שלוקחים משהו מהאדם שעליו רוצים להשתלט. (ואברמוביץ' מגדילה עשות ומוסיפה גם את מקל ההליכה של בויס מזאב ערבות, אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי ליתר ביטחון. אם לא יועיל לא יזיק). מדי פעם היא קופאת באצבע זקורה, במין חיקוי של התצלום המפורסם. ובשורה התחתונה – היא מרוקנת את כל הליריות והמיסתורין מן העבודה ומשטיחה אותה למין פוטו אופּ עם ארנבת מתה.

זה לא שהיא לא נוכחת. זה פשוט נהיה על אגו. והיא לא צריכה לעקם את המיצג כדי להכניס את זה, היא פשוט מחצינה ומבליטה מרכיב שממילא קיים בו. אלאסטיר מקינטוש אמר פעם שבויס "מנסה להעלים את כל העולם חוץ מעצמו." לפעמים נדמה לי שגם מרינה אברמוביץ'.

וזה לא הכל. העולם השתנה מאז 1965. לארנבות מתות יש היום קשר ישיר ליורופסקי, השאלה מי הרג אותן מנצחת את כוחות הנפש שהן מייצגות. התקינות הפוליטית חוסמת את החזרה למיתוס. אולי אי אפשר לשחזר את הליריות ורק האגו לעולם עומד. אולי היא צדקה אברמוביץ' בגסות שבה טיפלה במיצג, אולי גם זה ראי; לבויס, לעצמה, לכולנו. וגם אם "צדקה" זה מופרז, שוב נותר לו מין רווח, ספק או לפחות חומר למחשבה.

*

למטה, תיעוד פושטי של מסכת הזהב העצמאית שיצרה מרינה אברמוביץ' – לעלי הזהב כאן יש שפה וחיים בניגוד להעתק המרושל של המסכה של בויס

*

IMG_1617למעלה, גירסה עכשווית שגרמה לי לחייך. זה המקור.

*

* באשר לכותרת הפוסט: "למה המלכה תמיד מנצחת?" שאלה ילדה אנונימית במהלך ההצגה קרקס קוביות (במין טרוניה או אולי רק פליאה על החריגה מהמודל הזוגי המוכר).

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (אחד מהם של מרינה אברמוביץ')

מסחר הוגן, על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי של מרינה אברמוביץ'

ועוד

בעניין האגו של בויס – חיוכי האתמול והמחר

*

Read Full Post »

Older Posts »