אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
קוֹסֵם אֶחָד נִסֵּר אוֹתִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר
כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר
הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר
הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
- הסבר
אני למודת ניסיון; מרגע שמשהו משתרבב למוחי, הוא גדל פרא ומשתלט לי על המחשבות. ולפיכך נקטתי אמצעי זהירות; לא פתחתי את ספרו החדש של עמוס נוי. חיכיתי להפוגה בעומס. אבל השיר שעל גב הספר כבר הסתנן למוחי, והדרך היחידה לעקור אותו היא לכתוב את הפוסט. זה קצת קריר ואפילו מיותר להסביר שיר שנכנס ישר ללב, אבל "יש לי הסבר" ואני צריכה לפנות אותו לאנשהו לפני שאתפוצץ.
*
2. נעילה
איך שקראתי את השיר (בחיי!) צצה רוח הרפאים של שלמה אבן גבירול, היישר משיעורי הספרות בתיכון, ונצמדה אליו:
מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.
– יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה
אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?
– שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,
וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה.
– וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!
וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?
– וּמָה אוֹחִיל, וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם רַד, וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה?
וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.
.
שלמה אבן גבירול (1038-1037) בפרויקט בן יהודה יש גם גרסא מבוארת של השיר
אבן גבירול הוא רק דוגמא; עמוס נוי עשה פה מחווה לשירה העברית שנכתבה בין המאה העשירית למאה החמש עשרה לערך, בתור הזהב של יהדות ספרד. וליתר דיוק – לתבנית הקלסית שנקראת בערבית קִטְעָה ובעברית פסוקה, ואחד ממאפייניה הבולטים הוא החרוז ה"מבריח" (מלשון בריח, מנעול), שנועל את כל סופי השורות.
ועמוס (במובן "הדובר") מממש את המטפורה, כשהוא נעול, פשוטו כמשמעו, בתוך המתקן אחרי נטישת הקוסם.
*
3. תלונה
שירת תור הזהב מתחלקת לשירי קודש ושירי חול. בין הנושאים המקובלים לשירי החול היו שירי תלונה, שבהם תינה המשורר את בדידותו, חוליו, וכן הלאה.
ואילו עמוס מתַנֶה את בגידת הקוסם. זה שיר תלונה על הגורל (או על אלוהים?) כקוסם נוטש, לכל הפחות אדיש אם לא זדוני.
*
4. המחבר
כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר
אז ככה: ראשית מדובר באלוזיה (הֶרְמז, צירוף לשוני שמכוון ומפנה את הקורא אל יצירה אחרת). "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו, הוא מחזה "אבסורדי ומטא-תיאטרלי" – כך הוא מוגדר בוויקיפדיה, הגדרה שחלה כפשוטה, גם על עריקת הקוסם המנסר. במחזה מתפרצות שש דמויות שננטשו על ידי המחבר שהמציא אותן, לבמה שעליה נערכת חזרה לקומדיה, ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן קורע הלב. (ספוילר: זה לא נגמר בטוב).
הנפשות של פיראנדלו מחפשות מחבר במובן סוֹפֵר-יוצר שיפיח חיים בסיפורן.
עמוס המנוסר מחפש מחבר במובן מאַחֶה.
וישנו גם עמוס מחבר השיר, שמנסה לאחות את נפשו המנוסרת (מילה כל כך קרובה למיוסרת) במילים.
ובשורה התחתונה – המילה "מחבר" מתהפכת ומחליפה משמעות ברגע שמגיעים אליה.
כשמשהו אחד הופך פתאום למשהו אחר, זה קסם. לא?
אז אולי עמוס המשורר, הוא סוג חדש של קוסם, שמנסה לתקן את קלקלותיו של הקוסם המקורי, הזדוני או הכושל (הגורל או האל) וקצת מצליח; שלוש המשמעויות השונות מתלכדות במילה מחבר. אפשר לומר, שלרגע, לפחות ברמה הלשונית, נמצא מחבר.
(אוף, כמו שחששתי, קשה לשמור על החום והמסתורין של השיר כשמפרקים אותו ככה, תצטרכו לחבר אותם בחזרה בסוף הפוסט)
*
5. שיבוץ
"שיבוץ" היא המילה של תור הזהב לאלוזיה, הרמז. למשל לשש נפשות שמחפשות מחבר. הנה עוד כמה "שיבוצים" (אני לא אתפלא אם החמצתי כמה):
הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר – מושאל מספר איוב, עם כל הכאב הכרוך:
טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר – מוסיף אירוניה, בזכות שיר השירים:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר – השיבוץ השבור ביותר ולא בכדי – מושאל ממגילת איכה והופך את השיר משיר תלונה לקינה:
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ
*
6. הסבר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר
אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר
החושך מתגבר, כמו השינה שהיא כפסע מאיבוד ההכרה, כמו החמצן שאוזל בזירת אסון שאי אפשר להגיע אליו, רק לעקוב אחרי התרחשותו ממרחק. אבל לא צריך להיבהל או להשתומם, יש לו הסבר, מבטיח עמוס. אולי זה מרגיע מישהו בתחילת השיר, אבל בסופו? ולמה בכלל נדרש הסבר לדיבור מתוך שינה? אם כבר, זו הפליאה הילדית נוכח הניסור שכמהה להסבר: איך אפשר לחבר את מי שנוסר? לפעמים האמנות יכולה. המחבר יכול לחבר.
עוד באותו עניין – כל הכלים השלמים דומים זה לזה
*
ואף מילה על מה שבוער בחוץ. בפעם הקודמת עוד מצאתי משהו להאחז בו.
ובמחשבה נוספת – אולי דווקא שיק פוינט של שריף וואכד רלוונטית
*
עוד שירה בעיר האושר:
על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי
צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)
על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי
כחול הוא צבע שערך הצהוב – פוסט ראשון מתוך ארבעה בעקבות שיר האהבה של קורט שוויטרס
עיר-האושר 