Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘לשבור את החזיר’

בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים).

כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.

הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.

הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).

ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.

והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.

*

הקדמה

לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:

"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."

"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"

"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."

וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."

יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).

זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:

*

1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)

"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)

אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.

עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?

את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.

וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."

*

2. מקום לדאגה

"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."

ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.

וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.

.

.

ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.

*

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

3. מעשייה קלסית עם סוף טוב

ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.

ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.

"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:

   You only know you love him when you let him go \ and you let him go

(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)

.

אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."

ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד

*

4. להשתיק את יואבי

כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.

אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.

ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.

ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.

נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."

אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?

זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.

*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכת ציפורים כאלה מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם יוצא לכם להשתתף באחת ההפעלות שלו ושל מרב אסקיו זוגתו - ממש כדאי

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)

על מוכרת הגפרורים

צנזורה של טעם?

על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)

איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)

איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »