קצת באיחור, על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה

ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה (בימים ההם)

לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי על ג'ף קונס. בסרט שצולם בראשית שנות התשעים, מופיעה גם צ'יצ'ולנה (אילונה סטלר), כוכבת פורנו שכיהנה בין השאר בפרלמנט האיטלקי, ושהיתה אהובתו ואולי אשתו באותה תקופה, וכבר היה לה שם מסוים בארץ, בזכות שערוריית הופעות עם נחש שהגיעה עד לכנסת, ובזכות מלחמת המפרץ שבה הציעה לסאדאם חוסיין לשכב איתו תמורת שלום.

שניהם שעשעו והקסימו (לא המילה המדויקת, משהו בין דגדגו לרתקו) אותי, כל אחד בדרכו. צ'יצ'ולינה ביופייה הטהור והמופקר, המוחק את הגבול בין נערת פרחים מהסיקסטיז עם שיער גולש ואהבה חופשית לכוכבת פורנו מוחצנת. וקונס ביהירות שבה הוא מכתיר את עצמו לאמן החשוב בתקופתו (בצד פיקאסו ומרסל דושאן וגם מצהיר שהגיע למעמד הזה כי הוא זה שרצה בו יותר מכל, ומציע לנו לבחון את עצמנו ולגלות שגם לשאפתנים בינינו יש תנאים וסייגים), במודל החדש החצוף של האמן הקפיטליסט שהמציא (הרחק מן האידאל המיוסר של ואן גוך), ובטשטוש גבולות משלו, בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין להג כבד-ראש לאירוניה (כשהוא משווה למשל את השהות בפסל הכלכלב לשהות בקתדרלה). כיוון שהוא לא דובר איטלקית או הונגרית, וצ'יצ'ולינה לא ממש הבינה אז אנגלית, הם בעיקר המו זה לזה. וכשתיארו איך טיילו יום אחד וראו המוני במבים, התמוסס הגבול בין המציאות לסרט דיסני ישן.

ג'ף קונס פסל (קתדרלת) הכלבלב הפורח בבילבאו (לא זה שהיה בסרט, אחד ההעתקים)

באותה תקופה התגלגל לידי מאמר של קלמנס אמלונקסן, על שוטי חצר, וממנו למדתי שהם לא היו רק פריקים לראווה ולשעשוע אלא אנשים מבריקים שנמשכו להשפעה הפוליטית ולחירות שהקנתה מצנפת השוטים. רק בחסותה ניתן היה להתחצף ולחלוק על דעתם של שליטים מבלי להענש. באותם ימים עתירי כללים וגינונים נדרשו השוטים לצעוד לשמאלם של שליטים, וכדי להדגים את לשונם המשוחררת, מספר אמלונקסן על נסיך שנזף בשוטה שלו שצעד לימִינו. והשוטה אמנם קיפץ אל שמאלו אבל העיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני".

ז'אן פוקה, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445

השפעתם של השוטים נחלשה בראשית המאה השמונה-עשרה, בד בבד עם התחזקות מעמד הפילגשים. ואמלונקסן (שעדיין נוטר טינה לפילגשים ולנשים בכלל), אמנם קושר בין הדברים. "תקופת הרוקוקו," הוא כותב, "העלתה על נס את החובה הנעימה של העונג, והאובייקט היקר מכל של העונג היתה האישה." הוא טוען שהפילגשים נקמו בשוטים שלעגו להן כשהיו חסרות מגן וניצלו את עוצמתן האירוטית כדי להגלותם מן החצר. אבל גם בלי קשר לעלבונות ישנים, השתנו הזמנים; השוטים שהיו משב רוח רענן של חירות וחתרנות בחצרות הנוקשות של הבארוק, נהיו מיותרים ואפילו צורמים בתוך השפע, העונג והפנטזיה של הרוקוקו. הבקורתיות והעוקצנות הפכו אותם למשביתי שמחה.

ז'אן אונורה פרגונאר, הנדנדה, 1776 (הכי רוקוקו שיש)

אני זוכרת שהסרט התיעודי והמאמר התחברו לי בראש. רציתי לכתוב על הפיוס המפתיע בין הליצן לפילגש, בגילומם של קונס (קונץ?) וצ'יצ'ולינה, ומה זה אומר עלינו ועל האמנות שלנו. ובמחשבה נוספת התחלתי לתהות, מי הליצן פה ומי הפילגש. קונס אמנם נתפס אז במידה רבה כליצן של עולם האמנות, אבל בסרט הוא מציג את עצמו כאיש הרוקוקו ומתמוגג מן החן והשפע המענג. בשלב מסוים הוא נזכר איך עבד בתחילת דרכו, במכירת מנויים למוזיאון. הוא היה מסתובב עם פפיונים ענקיים (ליצניים) ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. אבל כשהוא מספר על זה בקולו המלטף והפתייני, קשה להתעלם מן התשוקה הגורפת שלו לעֲנֵג. וגם להפך, צ'יצ'ולינה, חברת הפרלמנט הרדיקלית (ועוד) היא שוברת טאבו ליצנית בזכות עצמה. ומהר מאד הרגשתי שאני רודפת אחרי זנבי והנחתי לזה, שיתקרר. (ואולי דווקא טשטוש הגבולות בין הפילגש לליצן/ית הוא מסימני הזמן? אני עדיין חושבת על זה). ובינתיים בקרתי בתערוכה של קונס במוזיאון תל אביב, ועל כך בפעם הבאה.

*

ובלי שום קשר. אני שקועה עכשיו עד מעל לראשי בתום זיידמן פרויד אהובתי (שרק באפס קצה של נפלאותה רחבת הידיים נגעתי פה. חכו, חכו, שהפרויקט יקרום עור וגידים.) רגע לפני הקורונה הספקתי להרצות ביחד עם הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, על אחד הספרים הראשונים שאיירה, "David the Dreamer" מאת ראלף ברגנגרן. זה ספר כה יפה שכשראיתי אותו לראשונה באינטרנט נתקפתי קוצר נשימה מרוב חמדנות, ובמוסיקת המקרה התברר שיקיר שגב, מעריץ אחר של תום, הוציא אותו לאחרונה בעברית, במהדורה יפהפייה, הדורה ומוקפדת, שעצבה נעמה טוביאס במחווה למהדורה המקורית עם כריכת הבד הירוקה והטבעות הזהב.

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן לחצו להגדלה

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

"דוד בעל החלומות" כך הוא נקרא בתרגומו של איל לוין (אני אישית מעדיפה את תרגומה של עטרה אופק, אבל הסיפורים, כלומר החלומות, נהדרים), אחרית דבר מאת יקיר שגב, 80 עמודים, הוצאת גלריה חנינא, תל אביב 2020.

מחיר הספר הוא 100 ₪ בלבד. כרגע ניתן לרכוש אותו רק במייל ליקיר:  Davidthedreamer2020@gmail.com

Read Full Post »

הלגיון של אורין יוחנן

אישה בלי ראש, הכול טוב בה.

(פתגם צרפתי מן המאה ה-17)

את הבדידות שלי אף אחד לא ייקח ממני.

(חסידה גולן, כמעט חמותי)

שבע הערות ארוכות על I-Dare-U של אורין יוחנן, יצירת מחול נהדרת; מקורית, מחושבת, רגשית (שלא לומר מיוסרת) בלי טיפת רחמים עצמיים או שומן סנטמנטלי.

*

1. יומן הגוף

המופע נפתח בדמות חסרת ראש. כלומר, בירכתי הבמה מוצב מעין קיר לבן מרצועות נייר, והדמות שראשה נעוץ בסדק בין שתי רצועות נייר עומדת בגבה אלינו, עירומה לגמרי למעט תחתונים לבנים – ואולי זה בכלל חיתול (טיטול)? – זה לא לגמרי ברור בהתחלה. לא ברור אם זה גבר או אישה וגם הגיל עמום (מכיוון שלא הכרתי את אורין יוחנן – המבט שלי היה נקי).

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג.

תחריט של וינסלו הומר (1868) המתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מעברו האחר של המסך רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה.

עד מהרה מתברר שיוחנן היא אישה צעירה ויפה ועדיין נותר משהו מתעתע בגוף, משהו גרום ומגוייד כאילו שמאן זקן ובלרינה אצילית רבים על אותו גֵו.

יוסף הירש שלימד אותי לרשום (והרבה דברים אחרים) הציע להתייחס לעצים גם מנקודת מבט אנטומית; הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

הגוף שעל הבמה אינו חלק כמו הנייר שממסגר אותו. החיים כתבו עליו בצופן של גידים ועצמות בולטות. חשבתי על ויטו אקונצ'י אהובי; הספר המכנס את מיצגי הגוף שלו נקרא "יומן הגוף".

ג'ואל פיטר ויתקין (אף אחד מן התצלומים שקבלתי לא לכד את העוצמה של גבה של אורין יוחנן. זה התחליף)

*

2. גיאולוגיה

אבל אנחנו רק בהתחלה. הדמות מסתובבת אל הקהל. ראשה מושפל, שערה הארוך מכסה את פניה ואת חזה (ועדיין לא ברור אם זה גבר או אישה). היא מסירה את התחתונים הגבריים שהיא לובשת ומתחתם מתגלה זוג נוסף, וגם אותו היא מסירה וכך הלאה והלאה והלאה.

יש נמבר ידוע של ליצנים, שבו ליצן אחד מרעיש בנגינתו וליצן אחר מחרים לו את הכלי, ללא הועיל כי הראשון ממהר להכריז "יש לי עוד אחד" ושולף כלי נוסף, קטן יותר, ומנגן בו עד שגם הוא מוחרם וכך הלאה והלאה. הסרת התחתונים היא נמבר כזה, בניכוי ערמומיותו של החלש, או לחילופין מעין סטרפטיז ניטרלי שהפואנטה שלו אינה בעירום שמצפה בסוף (אין עירום בסוף), אלא בחשיפה מדוקדקת של השכבות.

ובינתיים הולך האגן הנפוח ומתכווץ; כמה מן התחתונים גבריים ואחרים נשיים. יש תריסר זוגות, אולי יותר, לא ספרתי. כולם בשחור לבן בדוגמאות שונות. במידה מסוימת זה תקציר של המופע, ראשי פרקים של הדמויות השונות שיגיחו מתוך יוחנן. (בהתחלה היססתי אם לקרוא לה בשם משפחה כמקובל, זה נשמע לי קצת מנוכר אחרי מה שעברנו ביחד, ואחר כך שמחתי להנכיח אותה גם בשם גברי).

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי והתראיינתי לא מעט, למשל פה (צריך לגלול קצת עד שמגיעים). גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

3. בת הים הקטנה

יוחנן אוספת את שערה לפקעת כשראשה הפוך, מרימה נייר מקופל בכף רגלה ומכניסה אותו לפיה ואחר כך פולטת מתוכו רצועות נייר ארוכות אקורדיוניות. שום תנועה אינה מובנת מאליה. שום פעולה אינה אוטומטית או שקופה. קפלי הניר שהיא פולטת מפיה כמו מטלטלים אותה עד שהיא נראית כמו בלרינה עם דיבוק של קוף מתופף (דימוי מתון בהשוואה לחזי לסקלי שכתב פעם שטליה פז, "אכלה יותר מדי כבדי בבונים ברוטב פאפיה לארוחת בוקר").

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן (רגע לפני שהיא מרימה את הנייר ברגלה), זירת מחול 2016, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא חוזרת לקיר הנייר. צנצנת דיו גדולה מונחת לרגליו. שני שפכטלים דקים מזדקרים ממנה כמו משושים. והיא משתמשת בשניהם בו בזמן ומתווה קו של דיו סביב עצמה, רישום קטוע ומאומץ, ההפך מן הזרימה הקליגרפית המושגת בתרגול ממושך. בערב שבו צפיתי הרישום הזכיר את אגון שילה. בתמונה שלמטה הוא קרוב יותר לג'קומטי. אני מניחה שהמסלול לא קבוע מראש כדי לשמר את הקושי. והבבואה המעוותת כמו חוזרת אל הרקדנית ומכתיבה לה גוף חדש במין טלפון שבור. נזכרתי בבת הים הקטנה מדיסמלנד; בנקסי גזר מן ההשתקפות המעוותת (פנחס שדה כתב פעם, "הגשרים מוזרי-הצורה, כהזיות של מתכת,/ משתקפים עמומות במים האפורים") מקור חדש בצלם העיוות.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. המדענית המטורפת או שפן הנסיונות

השפכטלים שבעזרתם היא מציירת את עצמה נראים כמו איברים מנוונים. בהמשך היא תתחב את פקעת הבלרינה שלה לדיו ותכתוב (MISS) בגרפיטי בתנועות ראשה. האפקט ברוטאלי כמעט כאילו כתבה בדמה.

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא יורה באקדח נייר, אבל הכוריאוגרפיה מטלטלת אותה כאילו היא זאת שנורית. הכדורים מרקידים אותה כמו את בוני וקלייד:

במהלך המופע יוחנן משתנה כל הזמן; יש תחושה חזקה של פיצול כאילו כמה יישויות רבות על גופה ולכן אין תואם בין האברים, מרכז הכובד זז באופן מסוכן ונשלט כאחת. היא הזכירה לי את המשוגע מהברית החדשה שגר בין קברים ורק צעק יום ולילה ופצע את עצמו באבנים. כשישו שאל את השד השוכן בו לשמו, הוא ענה: "לגיון שמי כי רבים אנחנו." (רבים זה לא מילה, כשישו גירש את השדים, הם נכנסו לתוך עדר של אלפיים חזירים ששעטו אל הים).

למטה, מתוך סרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לב (1964), הקטע שבו היד הנאצית של המדען האמריקאי-גרמני מתעוררת לחיים ותוקפת אותו.

לעולם איני קוראת על עבודות לפני שאני צופה בהן כדי לא להסליל את הצפייה. לפעמים אני קוראת אחרי, לשם השוואה. והפעם יש מה לקרוא. I-Dare-U הוצגה בפסטיבל "זירת מחול" וסהר עזימי המנהל האמנותי, הזמין כותבות שילוו את תהליכי היצירה. שני תמרי לוותה את יוחנן. היא אומרת שיוחנן מרגישה סוג ב' כיוון שנולדה נקבה, וסבתה אמרה, לא נורא, בפעם הבאה בן בעזרת השם. ובהמשך לכך בחרה יוחנן להפקיע מגופה את האישי ולגלם דמויות רבות.

ברגע הראשון זה נשמע לי כמעט מצחיק, הפוך ממה שחוויתי. לא קלטתי חירות ובחירה אלא אישה שלגיון שדים מתקוטטים על גופה. ובמחשבה נוספת – אולי זה רק הבדל של נקודת מבט (מסוג חצי הכוס – ריקה או מלאה). אולי יש פה תנועת מטוטלת בין כאב הפיצול לבחירה בריבוי, כשהכאב מזין את הבחירה, והבחירה מנסה לנטרל את כאב באלכימיה של האמנות והתודעה.

פעם בראיון רדיו נזכר דויד גרוסמן בסיפור שהרשים אותו בילדותו: ילד שסבל מכאבי בטן נוראים והמנתחים מצאו בתוכו את העובר הלא מפותח של תאומו. גרוסמן אמר שהוא מרגיש שיש בתוכו הרבה עוברים מתים כאלה, שבכתיבה הוא משחרר אותם ונותן להם לגדול והם כבר לא מאיימים עליו. אני חושבת שגם ליוחנן יש כאלה, אני חושבת שהיא שחררה אותם במופע הזה.

"אני המצאתי את זה," אמר בוב פלנגן, חולה סיסטיק פיברוזיס ומזוכיסט-על על הייסורים שבהם בחר. "אני בשליטה, אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות."

*

la femme 100 têtes .5

בשלב מסוים היא נקברת בקיר הנייר, שוברת אותו והופכת אותו למסכה. רציתי לכתוב על כל הדרכים שבהן יוחנן מוחקת את ראשה אבל הפוסט הולך ומתארך, אז אסתפק בתמונה מן הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט, la femme 100 têtes – משחק מילים שמבוסס על כך ש"מאה" (cent) בצרפתית, מבוטא כמו "בלי" (sans), כלומר שם הרומן הוא "אשת מאה הראשים" וגם "האישה בלי ראש" (ועוד שלל משחקי מילים).

מקס ארנסט

*

6. בזבזנות וחסך

כשהמופע מסתיים אורין יוחנן יושבת כמו הומלסית מול ערימת התחתונים על הרצפה וקיר הנייר הקרוע והמקושקש בגרפיטי (ההפך מהיפיוף הקליגרפי-יפנואידי שממנו חששתי לפני המופע). הבמה נראית כמו שכונה חדשה שהפכה לסלמס בהילוך מואץ.

לערימת התחתונים יש גם צד כלכלי של חוסר איזון – עודף כיסויים לאיבר אחד וכלום לכל השאר. כמו הנערה הענייה של האחים גרים, יוחנן יכולה להתכסות רק בשערותיה (שלא לדבר על נערה אחרת של גרים שנשלחת אל השלג בשמלת נייר). ערימת התחתונים על הבמה היא גם סחורה עודפת ואשפה של חברת שפע וגם גלגול מטונימי של כרטיסי הזנות והמכונים הפזורים על המדרכה.

*

7. דיו על קו האופק

מן הטקסט של תמרי למדתי שהרצף משתנה ממופע למופע (כמו באקס חמותי החורגת), אבל (וזו כבר תוספת שלי) לא משנה באיזה סדר מתרחשים הדברים, זה תמיד ייגמר בהרס המרחב שבו יוחנן פועלת ומותירה את חותמה.

ב"אלף לילה ולילה" (סיפור ההישרדות המופלא של שהרזד בחצרו של שהריאר רוצח הנשים) יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו רוצה לספר משהו משמעותי הוא אומר ש"לו היה סיפורו נכתב בדיו על קו האופק הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". וזה בדיוק מה שנשאר בסוף המופע, דיו על קו האופק.

מתוך "כתוב בעור" (ספר הכרית) של פיטר גרינוואי (1996) עוד על ספר הכרית והאישה המפליאה שחיברה אותו

*

שתי עבודות נוספות שאהבתי ב"זירת מחול 2016" הן "אי הנחת של יצורים מכונפים" מאת עדי שילדן וניר וידן, ו-Because We Love You של דיוויד קרן ותמר לם.

*

עוד באותם עניינים

סטרפטיזים משונים

האישה הוויטרובית

קרקס התלושים

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו, ולא פחות – יוקו אונו והכוסון

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על "יותר מעירום"

על אויסטר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

על "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" פסטיבל ישראל 2016

התראת עירום וקצה. זה הזמן לפרוש.

*

עבר יותר משבוע מאז ראיתי את "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, ובמהלכו התפוגגו השעשוע והפרובוקציה לטובת משקע רגשי. אני רוצה לחשוב על זה פה.

מן התוכנייה:

אוצר התנועות העצום שמספקות רחבות הריקודים הוא בסיס המחקר של הכוריאוגרפים פרנסואה שניו וססיליה בנגולה … המופע שלהם מציע זווית ראייה אקסטרווגנטית, פולחנית וייחודית על עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל.

טוורק, דאנסהול, קראמפ, האוס וריקודים חושניים נוספים שכבשו כל רחבת ריקודים, הושחזו כאן לכדי אקסטזה מסיבתית הזויה הנחשפת בשלל גוניה – תזזיתיים, צבעוניים, מיניים ואף בוטים … סוחפים אותנו לסיבוב בלא-מודע המיוזע של עולם המועדונים – טקס הריקוד הגדול ביותר שמושך אליו מיליוני אנשים בכל סופשבוע.

אני לא מכירה את רחבות הריקודים או את אוצר התנועות. אני יכולה רק לנחש מה צוטט ומה עבר טרנספורמציה ואני אפילו לא מנסה. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם העבודה כאילו לא התהוותה באיזו רחם מועדונית אלא פרצה כמו האלה אתנה, הישר מראשו של זאוס, כשהיא לבושה וחמושה.

*

1. המרחב

מעל הבמה תלויות שבע קרני אור, כלומר פסי לֵדים שפורצים מירכתי הבמה אל תוך האולם. קווי האור סדוקים/מבותרים על ידי האזיקונים השחורים שמשמשים לתלייתם. על הרצפה הלבנה מצויירים קווים שחורים, שהם לא רק הנגטיב של קווי האור, אלא גם שבריו.

האור שנפל והתנפץ נשמע כמעט דתי, ספק קבלי ספק נוצרי; ולפני שאני מספיקה לנער את הנופך הרוחני, הוא מתחבר לסחרורים הכמעט דרווישיים של הרקדנים, שמתחילים עוד לפני כניסת הקהל ונמשכים זמן כה רב עד שא' שיושב לידי אומר, "תארי לך שככה זה יימשך עד הסוף…"

זה לא אמור להיות מופע רוחני. הוא פונה לכיוון ההפוך, אבל לפעמים, כמו במעגל, ככל שאתה מתרחק מאיזו נקודה אתה גם מתקרב אליה.

וגם בתמונות אפשר לראות איך הגפיים המתוחים והזוויתיים של הרקדנים מתחרזים עם קרני האור ועם צילם השבור על הרצפה.

*

2. לא רק התלבושות

התלבושות מתחלפות במהירות: פרוות סינתטיות מחוררות או משולבות בטול, סרבל ורוד פיג'מתי, סינר על גוף חשוף, שמלת מיני גאומטרית בשחור לבן, גרביים בצבעים זוהרים וכן הלאה. יש משהו מקסים בחיבורים הלא צפויים, בנגיעות של הקומיקס, בהומור, בגוזמה. כשמוסיפים את האיפור הכבד על גבול המסכה ואת הפיאות הצבעוניות מתקבלת חבורת ליצנים עם כל מה שכרוך בה: חוסר העכבות, הניכור הקצת מאיים ופולשני, המגדר העמום, המיניות המוחצנת.

ובזמן שהרקדנים-הליצנים התגוששו, משכו ודחפו בדבוקה, לא יכולתי לא לחשוב על חבורות הפולצ'ינלים (ליצן מן הקומדיה דה ל'ארטה) עוטי המסכות, העדינים והמסתוריים עד מטרידים של ג'ובני דומניקו טייפולו.

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

*

3. ואז, בלי שום התראה

בערך באמצע המופע האווירה השתנתה. המיניות הליצנית המוחצנת-ובו-בזמן-לא-מינית (במובן שלא נועדה לעורר את הקהל), התחלפה בבת אחת במיניות חשופה וישירה (מיריקות לתחתונים ועד קטעי ריקוד שמצמצמים בני אדם שלא לומר מעלימים אותם לטובת אוסף ישבנים מנוענעים ומוקפצים). אולי זה מובן מאליו לבוגרי המועדנים אבל לא לקהל המבוגר והתרבותי של הפסטיבל. א' אמר שהוא מרגיש "מחוּלל", והוא לא היה היחיד אם לשפוט לפי הפרצופים המאובנים שראיתי מסביב.

אני הייתי עסוקה במהפך שהתרחש בלי התראה ובלי סיבה, כאילו ככה זה.

בדיעבד חשבתי על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל; החלק היחיד שבו הספר הקר הזה עורר בי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה הגיבור הנאצי לבדו בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה מבלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

*

4. הבמה והאולם

קרני האור של התאורה חרגו כאמור מן הבמה ופלשו לאולם. אבל שבירת הקיר הרביעי נותרה בגדר הצהרה. חלוקת התפקידים היתה כמו בכל הצגה קונבנציונלית: הרקדנים עושים את שלהם והקהל צופה מרחוק ובטוח. זה כל כך סתר את ההכרזה על "עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל", שהרגשתי מעין הקלה כשראיתי את הניידים המונפים לצילום; הצגים הקטנים והזורחים כמו ניקבו את חומת ההפרדה, שיבוטים קטנים של המופע צצו בין השורות.

אבל כשהליצני הוחלף בישיר ופולשני נעלמה החומה בין הקהל והאולם. והמצלמות החליפו תפקיד. הן הפכו למגינים קטנים שמפרידים בין הצופים למתרחש, ראָיה שהם בסך הכול צופים, מציצים חמושים במצלמות.

*

חותם של עדינות (עדינות? כן, עובדה) וכאב. זה מה שנשאר לי מהמופע בסופו של דבר.

וגם נזכרתי במה שאמר פזוליני על ז'אן-לוק גודאר (במאי הקולנוע הצרפתי, שסרטו עד כלות הנשימה עדיין נוגע בעומק נשמתי); הוא אמר שגיבוריו של גודאר חולים אך אינם מצויים בטיפול רפואי. ש"הם פגיעים מאד, אך גם מלאי חיים, מעבר לסף הפתולוגיה. הם מגלמים פשוט את הנורמה של טיפוס אנתרופולוגי חדש."

*

עוד על הקצה

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (ויש גם המשך)

כמה הערות על "נוטות החסד" (או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

ועוד

Read Full Post »

meaningful and alive או תעלומת האווז הדו-ראשי

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

*

Read Full Post »

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

בקיצור רב: "בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י", סיפור נונסנס מחורז, נכתב על ידי קורניי צ'וקובסקי (1927), תורגם לעברית מבריקה, פראית וממכרת על ידי נתן אלתרמן (1946) ונדפס במהדורות רבות עם איורים של יהושע קוברסקי, אזל בהוצאה ויצא מחדש בימים אלה עם איורים של דוד פולונסקי.

*

המלכודת

ונתחיל בעלילה: זה נפתח באזהרת מסע: "קטנטנות וקטנטנים,/ לא ולא, בשום פנים,/ אל תלכו לאפריקה." אפריקה היא ארץ חיות הטרף וארצו של הפרא ברמלי, "אך אַבְּבָּא ואִמְמָא נִרדָמו תחת עץ/ וגָדִידִי וִימִימְמָה – לאפריקה מהר כחץ!/" השניים מבלים ומשתוללים כדבעי עד שמופיע הפרא ברמלי, ובצעקות "קַרַבַּס! קַרַבַּסַיים!/ ארוחת הצהריים!" מדליק אש לבשל אותם. הוא לא שועה לתחנוניהם וגם לא להפצרותיו המלאות נועם של דוקטור אוֹיזֶמַר (גלגול של דוקטור דוליטל), הוא משליך גם הדוקטור לאש, אבל הדוקטור שומר על קור רוח ומבקש מן התנין הגדול לבלוע את ברמלי. בבטן התנין חוזר ברמלי בתשובה ומבטיח לאהוב ילדים, וגדי וימימה חסים עליו ומזמינים אותו לחיפה. ברמלי מאושר: "ארַקֵד ואתופפה/ כי לוקחים אותי לחיפה!" (חיפה במלעיל כמובן), ושם בחיפה הוא הופך לאופה ומחלק את רקיקיו לילדים: "כי ברמלי, כי ברמלי,/ את הילדים אוהב בלי די!/ אוהב, אוהב, אוהב, אוהב,/ אתכם קטני וקטנותי!"

והנונסנס הזה הוא מלכודת למאיירים. די להתבונן בכמה מן הברמלי'ים הישראלים המשוטטים ברשת כדי להבין את הבעיה:

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה. לחצו להגדלה

אלתרמן לא כתב במפורש שברמלי הוא שחור, אבל פרא קניבל ועוד באפריקה… נו, כל המאיירים העבריים שמצאתי הבינו את הרמז: הפרא הקניבל הוא שחור והרופא הטוב הוא לבן.

ואני אומרת עבריים ואלתרמן, לא צ'וקובסקי, כי ברוסית ברמלי הוא פיראט, משלח-יד חסר צבע, ואם כבר נוטה ללבן בזכות סטיבנסון וכולי. ואילו אצל אלתרמן* ברמלי הוא "הפרא המפלצת", וכשהוא שר, "אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמלי", הגזלן מופיע בשלב כה מאוחר שהוא מתקבל כתכונה ולא כמקצוע.

וכמה שאני לא מחבבת את שוט התקינות הפוליטית ואת הנפתו האוטומטית, הסיפור הזה, על הרופא הלבן שמאלף ומתרבת את הקניבל השחור קצת מקלקל לי את התיאבון.

ומצד שני, מדובר בטקסט מרהיב, לא פחות. אני נגד צנזורות בכלל ונונסנס מאולף ומתורבת זו סתירה פנימית.

ומה עשה פולונסקי? הוא פשוט הפך את היוצרות: ברמלי שלו הוא לבן ואילו הרופא העדין הוא דווקא שחור.

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

זה פתרון נפלא מכמה וכמה סיבות:

ראשית, הוא פשוט על גבול ההוקוס-פוקוס. פולונסקי לא נוגע בטקסט והכול נופל למקום.

שנית, קלישאות, גם כשהן לא פוגעניות, הן קצת שטוחות ומסוידות. וההיפוך הזה מזרים להן דם חדש. זה גרם לי להיזכר בהשתלחות המצחיקה של טורגנייב (הסופר הרוסי המאופק) בכתיבתו של דוסטויבסקי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי". (מצוטט מן הביוגרפיה של טולסטוי)

אני זוכרת כמה צחקתי כשקראתי את זה, מן ההפתעה וגם מן האמת. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי, מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף פה כמדומה עיקרון סגנוני, מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, על ידי עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך. זה עובד נהדר אצל דוסטוייבסקי שדמויותיו תמיד קרובות אל הקצה שבו מתבטלים הניגודים. וזה עובד נהדר, רק באופן אחר, בברמלי: הסביבה הנונסנסית מתענגת על היפוכים ופניות פתאום.

זאת ועוד – לא מוכרחים לקרוא פוליטיקה – וגם אני כבר ממשיכה למחוזות אחרים – אבל גם מבחינה פוליטית ההיפוך הוא יותר מנטרול של הגזענות. הרי החמסן הגדול של אפריקה היה האדם הלבן. ואצל פולונסקי הוא מגורש מאפריקה בשיתוף פעולה בין הדוקטור השחור לילדים רחמניים. **

*

שמאן ליצן

"מי יודע אם שֵׁדה היא או אדם: למעילה נקשרו שרוכים של עור וחבלים, ומהם הטלטלו נוצות ואבנים, פעמונים ועצמות, גולגלות שבורות של חיות קטנות וגם אברו המקומט של שור. יללות זאבים, צווחות של עיטים, נהמות של דובים ונחרות של שדים עלו מתוך גרונה." (כך מתוארת השמאנית המונגולית – המבוססת על תחקיר מעמיק – בספרה של אתי בן זקן)

ברמלי של פולונסקי הוא אמנם לבן (כלומר ורוד בזוקה) אבל לפי התלבושת שלו הוא ליצן; פעמיים ליצן: בגלגולו הראשון הוא ליצן שבטי – ולא משנה כמה הוא מפחיד, אי אפשר להתייחס בכובד ראש לכרס האבטיחית שלו (אף שדוגמת האבטיח קרובה באופן קצת מדאיג למדֵי-הסוואה, ביחוד ליד הנעליים הצבאיות), ואי אפשר שלא לצחוק למראה הזנב המשתלשל בין רגליו או למראה כפות האריה הקשורות למין פפיון מתחת לסנטרו. ובקיצור, בגלגולו הפראי ברמלי הוא ליצן-שמאן, ובגלגולו המאולף הוא מוקיון מערבי עם אף אדום.

שמאנים

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים. לחצו להגדלה

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

הפרשנות הליצנית היא ההברקה הגדולה של פולונסקי. ליצנים תמיד הידסו על הקו הדקיק בין המצחיק למפחיד ולאלים (ואגב, גם באהבת הילדים של ברמלי המאולף יש משהו קצת מאיים, מצחיק עם תחתית אפלה). המופרז והנונסנסי הם הטריטוריה הטבעית שלהם. וזה לא מצטמצם לדמות הראשית, בספר כולו יש משהו קרקסי.

העימות עם ברמלי הוא לא סיפור אימים אלא נמבר ליצני קלסי, שבו הליצן המחופש לפרא (אפילו הנחש הכרוך על מותניו עשוי בד, ולראיה, העין התפורה) נבלע על ידי בובת תנין ענקית, ומזנק ממנה בדמותו העליזה המוקיונית. בתמונה למטה אפשר לראות את גדי וימימה בתפקיד שני מתנדבים קטנים שהוזמנו מהקהל, ועכשיו הם מדורבנים על ידי ליצן-רופא (הזקן המוזר של הדוקטור הוא לגמרי בדוגמת איפור של ליצן), להאזין למתרחש בבטן התנין.

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

והבחירה הזאת לא רק מסונכרנת עם הגוזמה של סיפור אלא מקנה לו גם ריאליזם משונה. זה כבר לא סתם סיפור מופרך אלא סצנה קרקסית אמיתית. ויש עוד.

*

התת מודע האיורי

אצל פולונסקי יש גם לפנטזיה ולנונסנס מין תחתית כפולה של ריאליזם ופסיכולוגיה. האיורים לא מסתפקים במסירת החלום הפנטסטי, אלא גם מסגירים בלי משים את המפתח לפתרונו. ואני לא מתכוונת לפתרון חלק ומושלם לחידה (כמו שמספק אנתוני בראון למשל). פולונסקי תמיד נשאר קצת על יד, קצת עמום ופתוח. הוא לא מאפשר לפרשנית לתקוע בחצוצרות. אבל זה מה שמקנה לאיורים שלו עומק ועוצמה רגשית. כל אותם רסיסי היומיום הנזרעים כבדרך אגב, שעליהם (אולי כן ואולי לא, זה מאד חמקמק כאמור) כמו על גרגרי חול, נקרשות פניני הפנטזיה.

וקצת דוגמאות כדי לסבר את העין:

קחו למשל את הדמיון העמום בין האב הישן לברמלי: הכרס, הפה הפעור, וצינור ההשקיה המגולגל שהופך לחבל של ברמלי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל יש זיקה משונה, מעין תקבולת עקומה, בין ההורים לילדים. הרגליים המצולבות של האם קשורות באופן עמום לדוגמת הצלבים בשמלת הילדה, ופסי הכסא ופסי-שורות-העיתון של האב מזינים את חולצת הפסים של הילד. (של מי החלום הזה לעזאזל, של ההורים, של הילדים?) או הדמיון המוזר בין קצות הגדר המכתרות את החצר שבה ישנים ההורים לבין טורי שיניו של ברמלי. ההורים ישנים בתוך לוע, שמבשר את שיא הסיפור, וגם את תאוות הזלילה, שעוברת כמו חוט לאורכו. תאוות הזלילה של ברמלי וגם של הילדים. (ומבחינה זו אגב, הסיפור הוא קרוב של הנזל וגרטל וגם של פטר והזאב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל, האיור הוא מאד לועני. הספר זרוע לועות (וגלגולם הבא, בטנים), שגם הטקסט כתוב בתוכם. זה קשור לזלילה, אבל לא פחות לטקסט. כי ברמלי של אלתרמן (ואולי גם של צ'וקובסקי) הוא מופת של ספוקן וורד (על רגל אחת: טקסט שירי שנועד לביצוע חי ומתענג על משחקי מילים ומקצבים) להורים וילדים. הטקסט שמתגלגל מן הפה בשמחה כזאת, מאזן את אימת ההיטרפות. וככה זה בכלל בחיים, אצל ילדים ואצל מבוגרים, האמנות והמשחק מאזנים את אימת המוות.
למטה, שורת לועות נבחרים, לפי סדר העלילה, מחושך לאור.

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה!

ואם כבר אז גם שלושה תנינים – מימין לשמאל, דוד פולונסקי ברמלי, פינה באוש והלמוט ניוטון (לא התאפקתי), פיטר פן של דיסני 1953. ספרו של ג'יימס מתיו ברי אגב, קדם לברמלי של צ'וקובסקי. ומי יודע, אולי קפטן הוק הנטרף של ברי היווה השראה לפיראט הנטרף של צ'וקובסקי.

לחצו להגדלה!

*
על היופי

והערה אחרונה בתכלית. וידוי: האיורים של דוד פולונסקי לברמלי לא "יפים" בעיני, במובן הכי מיידי ושטוח של המילה. אני לא אוהבת את הצבעוניות, את המרקם, את הציור הקצת גס ומחשבי. אז מה? זה כמו שפוגשים מישהו בפעם הראשונה וחושבים שהאוזניים שלו בולטות או שהוא מתלבש בטעם מוזר. ואחר כך כשמכירים אותו לעומק ומגלים כמה הוא חכם ועמוק ומלא רגש והפתעות, כבר לא חושבים על הטעם שלו בבגדים. חשבתי שרק עם אנשים זה ככה, שעם איורים זה אחרת. טעיתי. פולונסקי הראה לי עד כמה. וגם על כך אני מודה לו.

ללא מילים

*

* ההטיה הזאת של אלתרמן מתחברת לי למרבה הצער להבלחה הלא מחמיאה שלו בפוסט של עמוס נוי על קופיקו.
** סיוון בסקין, שאיתה ביררתי אי אלו ענייני רוסית, כתבה לי "מעניין, בכל האיורים הרוסיים שנתקלתי בהם ברמלי באמת היה לבן, למרות אפריקה. אני חושבת שבסובייטית הרשמית השחור הוא בדרך כלל קורבן הקפיטליזם וכו', אז הוא לא יכול להיות רע. מה שמאוד מעניין בשילוב עם הגזענות הרוסית העממית. " (ובכל מקרה, באיורים הרוסיים גם הרופא לבן).

*

ומכיוון שתיכף פסח

על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כל כך אוהבת אותה, לא מהסיבות המקובלות)

Read Full Post »

גם מתוק גם פמיניסטי

אז ככה. לנסיכות יצא שם רע כאילו כל מה שהן עושות זה לחכות לנסיך שיציל אותן. (זו סתם דיבה; בצד היפהפיות הפסיביות יש רבות אחרות אבל זה לא הנושא עכשיו). באו אנשים טובים וניסו לכתוב אגדות מתוקנות ותקינות. זה יצא שנון ומתפקע מאג'נדה אבל הקסם, התת מודע, הרב משמעות, הפיוט והחן נעלמו. מישהו עלול להסיק שזה או קסם או קידמה ושיוויון. אז זהו שלא. מתחשק לי לכתוב על שלושה ספרים שחומקים מהמילכוד. שניים מהם עוד לא תורגמו, והשלישי שתורגם מזמן קשה להשגה ומשווע למייקאובר.

dizzy from fools מאת א. ל. מילר, איורים איב ט'רטלט, 1985

מסוחרר מרוב שוטים כך נקרא הספר הראשון (בתרגום מילולי וזמני). הוא נפתח בנסיכה קטנה שחולמת להיות שוטת חצר. אמא שלה מסבירה לה שזה בלתי אפשרי:

– בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים.

– אבל למה? שואלת הנסיכה.

– ככה זה היה מאז ומתמיד.

– אבל זה כל כך נחמד, טוענת הנסיכה. את לא צריכה להיות מכובדת וללבוש שמלות כבדות. את יכולה להיות מצחיקה וחכמה ולהשכיח מאנשים את הצרות שלהם. ילדה יכולה לעשות את זה!

– שאבא שלך לא ישמע אותך מדברת ככה, אומרת המלכה. את יודעת איזה רגזן הוא.

יום אחד בורח שוטה החצר כדי ללמוד רפואה. המלך מתעצבן, אבל ככה זה עם שוטי חצר, הם מאד לא צפויים, והמלך מכריז על תחרות לבחירת השוטה הבא. שוטים מכל הסוגים והגדלים נוהרים לארמון. כמה מהם רכובים על חזירים, לאחרים יש שרביטים מפוספסים או נעלי פעמונים, ויש אפילו שוטה אחד שמכוסה בעלי שלכת ומנגן על טוּבּה זעירה. השוטה הזה מדהים את כולם כשהוא חוצה את החדר בגלגלונים כפולים, ואם לא די בכך, הוא גם חד חידות שאיש לא מצליח לפתור. המלך מזעיף פנים אבל מחייך לעצמו בחשאי. השוטה הזה הוא באמת משהו מיוחד! ואז הוא מתרווח בכסאו וצופה בכל המועמדים האחרים עד שראשו מסתחרר. לבסוף הוא פורש לחדרו כדי להגיע להחלטה; זה קל מאד, ברור מי זכה, הוא פשוט נהנה למתוח אותם קצת. אבל כשהוא חוזר אל המתמודדים הזוכה הקסום נעלם. מחפשים בכל מקום ולא מוצאים. המלך פשוט הרוס.

בלילה, מגיעה הנסיכה הקטנה לנחם את אביה האומלל. השוטה הכי מדהים בממלכה חמק לי מבין האצבעות, הוא מקונן, ככה! הנסיכה מציעה להתחפש לשוטה הנעלם כדי לנחם אותו.

המלך צוחק בזעף. שטויות, ילדתי, בנות לא יכולות להיות שוטות. כך זה היה מאז ומתמיד. כה אמר המלך! הוא פוסק. ובקול רך יותר הוא מייעץ לה ללכת לישון, זה היה יום קשה. הנסיכה נושקת לו בצייתנות על מצחו, והופ… חוצה את הדלת בגלגלון כפול!

כשהמלך מתאושש מתדהמתו הוא פורץ בצחוק. הוא מבין שנפל בפח. הוא רודף אחרי בתו וקורא לשוטה הטובה בעולם לחזור ולנחם אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה.

*

הליצנית צ'ה אוּ קָאו­ֹ נכנסת לזירה, הנרי דה טולוז לוטרק 1895

*

טוב, זה די ברור, ובכל זאת אגיד שלושה דברים (ופמיניזם לקינוח).

1. הסיפור והמשחק

אחד הזכרונות המוקדמים שלי מגיל שנתיים, אולי שלוש, הוא משחק משפחתי, מחזה קטן מוסיקלי שהוצג מדי ערב בסלון. המילים והלחן חוברו על ידי בנימין עומר, אביו של ע. הילל, עוד ב1931 (ותודה לזמרשת):

לֹא בָּעֶרֶב, לֹא בַּבֹּקֶר,
לֹא שִׁלְשׁוֹם גַּם לֹא אֶתְמוֹל
טִיְּלָה הַגְּבֶרֶת תַּרְנְגֹלֶת
ע‏ם אָדוֹן הַתַּרְנְגוֹל.

רָאֲתָה הַתַּרְנְגֹלֶת
שְׁנֵי גַּרְגִירֵי סֹלֶת –
חִישׁ קָפַץ הַתַּרְנְגוֹל:
"לִי הַזְּכוּת לֶאֱכֹל!"

קִרְקְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת,
שַׁרְווּלִים הִפְשִׁילָה,
הִתְנַפְּלָה עַל הַכַּרְבֹּלֶת
הַקְּטָטָה הִתְחִילָה.

בֵּינָתַיִם מִן הַמַּיִם
הִתְגַּנְּבָה צְפַרְדֵּעַ…
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַגַּרְגִּירַיִם? –
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

אבי ואמי גילמו את התרנגול והתרנגולת. הם היו מטיילים שלובי זרוע בסלון ונעצרים מול קופסת הגפרורים שייצגה את גרגרי הסולת. אמי בצעה את תפקידה בחוסר חשק אבל אבי גילם את התרנגול בכישרון גדול; אני זוכרת את הפליאה המבוהלת שלי בכל פעם שנופף בזרועותיו המקופלות וכמו התנפח והתעצם בקרקור מחריש אוזניים. אני הייתי הצפרדע. ארבתי בסתר הכוננית. כשהקטטה התלהטה הייתי מתגנבת וחוטפת את קופסת הגפרורים.

אין לי הרבה זכרונות טובים מילדותי. וזה ללא ספק הוא המואר שבהם. הרגע הזה שבו הורי הניחו לרגע את נשק הכוח והיידע שלהם (וזה מה שהוא היה בעיני, נשק שמכוון נגדי) וגם אם רק במשחק ובכאילו, הזמינו אותי להערים עליהם, לנצח אותם מבלי לשלם את המחיר. זה הרגיש כמו אהבה.

ובחזרה ל"מסוחרר מרוב שוטים": בקריאה תמימה הוא עוסק בנסיכה שמערימה על אביה, מתעלה על כל שוטי הממלכה ומגשימה את חלומה. אבל בקריאה נוספת, פקוחת עין, מדובר במשחק משפחתי שבו מתהפכות הררכיות ונחצים גבולות. בעיניים בוגרות מתברר שהלהטוטים המדהימים של השוטה הקסום הם בקנה מידה של ילד/ה: הבגד מקושט בעלי שלכת, הטוּבּה הזעירה היא טוּבּת צעצוע, החידות הן של גן ילדים וגם האקרובטיקה בסיסית. ההתפעלות האוהבת של ההורים היא שגורמת לכל זה לזרוח באור יקרות. האב רק מעמיד פנים שלא זיהה את בתו, הוא נותן לה לנצח מתוך אהבה. גם ילדים קטנים קולטים את זה. זה מוסיף הרבה חום לאג'נדה.

*

איור של מוניקה לספר "יונתן משהו". כאן יונתן, ילד-ליצן בודד שצנח מן השמיים, מצייר לעצמו הורים בחול.

*

2. ילדים ושוטי חצר

בני הגדול היה קורא לזיקוקי דינור אַקוּקֵי עדינות, וכמובן שמעולם לא תיקָנו אותו, זה היה פיוטי מדי. האחות בטיפת חלב סברה שזאת אנוכיות ובגידה בייעודינו החינוכי. ילדים לא נועדו לשעשע את ההורים! היא נזפה בנו. איזו שטות. כמה נפלא שילדים יכולים להצחיק ולנחם. לא כל הזמן, זה לא תפקידם, אבל אלה רגעי חסד; תחושת עוצמה ויקר לילד/ה ומתיקות להורה.

ויש עוד זיקות רבות בין ילדים לשוטי חצר, מגודלם הגמדי ועד לקשר העמוק המיסטי כמעט שנרקם בין שוטים לנסיכים. והשוטים אגב, לא היו רק מצחיקים. רובם היו אנשים חכמים וחתרניים שהשתמשו במצנפת השוטים כדי לומר אמיתות שאיש לא העז. (קלמנס אמלונקסן מדגים את עזות המצח של השוטים בסיפור על נסיך הנוזף בשוטה שצועד לימִינו בניגוד לכללים. השוטה מקפץ אל שמאלו של הנסיך ומעיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני").

אצל פניה ברגשטיין הליצן הוא שלוחה של האב. "מסוחרר מרוב שוטים" עולה מדרגה ומזכה את הילדה עצמה בתפקיד. וזה נפלא. כי הורים כמו מלכים, זקוקים לשוטים שעוד לא הפנימו את המוסכמות.

*

3. האם ילדות יכולות לשנות את העולם?

פעם, בעקבות הפוסט הזה ניצת פה ויכוח, האם נשים יכולות להיות מצחיקות. ל"מסוחרר מרוב שוטים" אין ספק. ילדות יכולות לפשוט את השמלות ולעשות גלגלונים כפולים. ולא פחות חשוב ונוגע ללבי – הן יכולות להיות חכמות מן המבוגרים. להבין ש"כי ככה זה היה מאז ומתמיד" זה לא נימוק. אפשר לשנות. וזה מעודד, לפחות אותי.

*

וזאת חברתי, הליצנית הדגולה מרליס הירש

*

ומשהו למו"לים

כיוון שאני מקווה שלפוסט הזה תהיה גם תוצאה מעשית, כלומר שוטת חצר בעברית – עוד שתי הערות: ראשית, נדרשת רגישות וגמישות מיוחדת בתרגום. היצמדות נוקשה מדי לשנינויות עלולה לסרבל ולייבש את החיות והפשטות. ושנית – אני לא אוהבת את האיורים המקוריים. יש בהם משהו אחיד ומפוזר מדי. זו הזדמנות לאייר מחדש.

*

קסם פמיניסטי מנצח
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)
את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (שוב מרי דה מורגן, מנצחת לפחות לאיזה זמן)

זכרונות ילדות
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי)
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
בדיוק כפי שזכרתי

ליצנים בעיר האושר
רשימת הליצנים
פניה ברגשטיין והליצן

*

Read Full Post »

פניה ברגשטיין והליצן

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

רקע: "גרון עמוק" הוא סרט פורנו שכתב וביים ג'ררד דמיאנו ב-1972 בכיכובה של לינדה לאבלייס. גיבורת הסרט היא אישה שהדגדגן שלה מצוי בגרונה (הברקה בעלת מעוף אינפנטילי מסוים). זהו סרט הפורנו הראשון שזכה להצלחה מסחרית והפך בהמשך גם לקאלט.

הפעם הראשונה:
כשהסרט יצא הוא הוקרן במשך שבועות ארוכים בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי אז נערה ונסעתי באוטובוס דרך קבע, לבקר את סבי וסבתי שגרו בתל אביב. אני זוכרת היטב את השם שהתנוסס על הקולנוע באותיות ענקיות – "גרון עמוק". רק "נשים עושות דינג דונג" המאוחר יותר, דגדג את הסוגסטיביות שלו. זה הפגיש אותי עם העוצמה של מילים במרחב הציבורי. "לו [סיפורי] נכתב בדיו על פני האופק, שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד," חוזרים ואומרים המספרים ב"אלף לילה ולילה".
הזיכרון הזה הוא גם באופן מוזר, הנימוק העיקרי שלי בעד תליית שירה ברחובות (בשדרות, על תחנות אוטובוס וגם על משאיות זבל).

הפעם השנייה:
לפני כשתים עשרה שנים גרתי בפורטלנד אורגון. זו אחת הערים היותר נחמדות בארצות הברית, ויש בה כמה וכמה בתי קולנוע קטנים שמקרינים סרטי קאלט ופרינג'. אחד מהם הקרין את "גרון עמוק" בהצגת חצות. באותה תקופה כבר קראתי את שני הספרים האוטוביוגרפיים שכתבה לינדה לאבלייס כוכבת הסרט: את Ordeal על חייה בתעשיית המין, ואת המשכו Out of Bondage, כך שהסרט היה החוליה החסרה בין הסוגסטיביות של הזיכרון לקריאה התיעודית.
כשהגענו לקולנוע לקראת חצות נתקלנו בחומה זועמת של מפגינים פמיניסטיים, בעיקר נשים שניסו למנוע מאיתנו בגופן את הכניסה לסרט. הן צעקו וחילקו פליירים בהם נכתב שלינדה לאבלייס הוכתה כשסירבה להשתתף בסרט, שאפשר לראות את החבּורות בכמה מהסצנות, ושמי שצופה בסרט, צופה בה כשהיא נאנסת. זה עבד. אהוב לבי נסוג מיד. אני היססתי קצת. גם משום שלא הרגשתי שהצפייה שלי תבזה את לאבלייס, וגם בגלל הרתיעה שלי מדמגוגיה; הפליירים הציגו, לפי מיטב שיפוטי, גירסה קצת מתוחה של העובדות; "גרון עמוק" שייך לחלק הפחות מחריד בזכרונותיה של לאבלייס. אפילו המכות שאכן חטפה מבעלה הסרסור, נבעו מקנאה במעמד המיוחד שלה על הסט. ההשתתפות בסרט היתה חוויה מעצימה (יחסית, יחסית) שעזרה לה בסופו של דבר, לחלץ את עצמה ממנו ומתעשיית המין.
גם לאבלייס עצמה אגב, שינתה את גירסתה ככל שנהייתה פעילה יותר במאבק נגד פורנוגרפיה. עד כמה שאני זוכרת ממרחק השנים – יש הבדל בין הטון של Ordeal ו-Out of Bondage: הראשון הוא סיפור אוטוביוגרפי  שיש לו אמנם גם הקשר ומוסר השכל, והשני – מסמך עם אג'נדה (ביעור הפורנו) ויותר משמץ תעמולה.
בסופו של דבר לא ראיתי את הסרט. לא בא לי לראות פורנו בחצות בחברת קבוצה של גברים עמידים להפגנה. היום בטח הייתי הולכת דווקא בגלל זה, כדי לצפות באנשים האלה צופים בסרט וגם בעצמי וכן הלאה.

לינדה לאבלייס, מתוך גרון עמוק

הפעם השלישית:
כשחזרתי ארצה לימדתי קורס על תרבות גבוהה ותרבות נמוכה בבית הספר לתיאטרון חזותי. זה היה קורס עיוני והפקתי, שבמסגרתו יצרו התלמידים עבודות בהשראת / בדיאלוג עם ז'אנרים "נחותים". הראל קרטס בחר בפורנו. הוא הביא לכיתה תבנית עוגות גדולה מרובעת מלאה בקצפת וחילק לנו כפיות שנתכבד. על הקצפת הלבנה כמסך קולנוע הוקרן באותו זמן קטע מ"גרון עמוק". מהר מאד התברר שהקצפת היא רק הציפוי. מתחתיה היתה שכבה עבה של ג'לי אדום שנפער כמו פצעים על עורם של השחקנים. ככל שהזלילה התקדמה זה דמה יותר לטֶבח.

הפעם הרביעית:
בערך באותה תקופה השתמשה גם תלמידה אחרת, טלי קרן, בקטע מ"גרון עמוק". היא ציפתה פח זבל ענקי בסבוני נקה 7 (מה שגרם לו להיראות כמו באר) והקרינה עליו בלופ ובלי קול קטע מהסרט. הפח היה מלא במים חמים וקרן נכנסה לתוכו והתרחצה כשהיא נעזרת בסבונים שעל הדפנות. שוב ושוב היא שפשפה את הסבונים ובעל כורחה גם את הסרט שהוקרן עליהם. זה נראה כאילו היא מנסה לקרצף את הסרט מהפחזבל/באר/אמבט ובו בזמן מוסיפה את שתי ידיה לסבך האברים המשתפשפים של השחקנים. היא עצמה הוארה בפנס צהבהב רמברנדטי. במקום הפס קול המושתק של הסרט התנגנה לה מוסיקה קלאסית עצובה מאין כמותה.

והפעם החמישית והאחרונה (שקדמה בעצם לשתיים שמעל):
בשלב ההתלבטויות הביא הראל קרטס את הסרט לכיתה. זה היה שיעור לילי שהתחיל אחרי שמונה. בדרך כלל נותרנו לבד בבית הספר. הטלוויזיה והווידאו היו מונחים על עגלה. התיישבנו מולה בשורה והראל לחץ על פליי. בדקות הראשונות של הסרט רואים את לינדה לאבלייס הולכת ברחוב, לא פחות ולא יותר; אישה רגילה (אם מתעלמים מהידע המוקדם) צועדת ברחוב. שתיים מהתלמידות נלחצו. אני אפילו לא יכולה להגיד שלא בצדק; היה משהו מבשר רע בסרט או בבית הספר החשוך. בדיוק חזרתי אז מחופשת לידה ואחת מהן אחזה בזרועי ואמרה: "אמא של נח… אמא של נח…" במין הפצרה. כשהן לא יכלו לשאת את זה יותר (עדיין בשלב הרחוב), קם מישהו וסובב את עגלת הטלוויזיה בלי לעצור את הסרט. המשכנו לשבת מול הטלוויזיה ההפוכה. רק תלמיד אחד – פיודור מַקרוב שהיה ונותר ליצן אמיתי – לא הושפע מן המועקה. הוא עקף את עגלת הטלוויזיה ותיאר לנו בלי מילים – בעזרת הבעות פנים ותנועות ידיים איטלקיות – מה הולך שם. זה היה מין רגע של קסם, מופרך ומושלם: האווירה הרפאית של בית הספר הנטוש. האחוריים השחורים והבולטים של הטלוויזיה שכולנו בוהים בם בדממה. ופיודור, טבול כולו באור הכחלחל והמהבהב מציץ ומדווח בהגזמות ליצניות על מה שאנחנו מחמיצים.  

עוד בסביבה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)

*

בסרטון למטה – פיודור מַקרוב (במשקפיים) סתם כדי שתוכלו לדמיין

עוד רשומות בנושא תרבות גבוהה-תרבות נמוכה:

ידיים על גוף קשה

אלביס פרסלי לנצח

הילדים שרצו לקרוא

מלחמה ושלום בחמש דקות

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטסיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 

ובלי שום קשר אבל חשוב: אני מזכירה לכולכם את יום הקיטלוג בספריית גן לוינסקי

תגובות לא ענייניות יימחקו

Read Full Post »

רשימת הליצנים

פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של הלוחמים שהוא מכיר:

ובאיות תקני: אפצ'ים, סמוראים, קאובויז (קייבואים), הונים, נינג'ות, אינדיאנים, קוזקים, אבירים, ברברים, פרטיזנים, גלדיאטורים, ליגיונרים, פרתים

בתור אישה חזותית שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.

כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.

אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.

התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אין הרקולס או ג'ינגיס חאן או טרומפלדור ברשימת הלוחמים, ועדיין). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.

התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.

*

מתוך "הליצנים" (1970) סרטו התיעוד הנפלא של פליני

*

ליצנית של טולוז לוטרק

מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"

*

ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות

*

סצנה מן הקומדיה דלארטה

*

ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918

*

ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915

*

ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).

*

רקמה אנה קלאוזנרוב, 12.10.1944 – 23.7.1932

ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.

*

בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)

*

ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו  שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

*

ז'אן פוקו, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445

*

ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס

*

בובות פנץ' וג'ודי

*

ג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.

*

ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה

*

ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה

*

גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות

*

לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת

*

למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome

*

ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

*

והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.

דוד פולונסקי, מתוך "ברמלי" מאת צ'וקובסקי. מהפך מליצן-שמאן לליצן מערבי
וביתר פירוט על הספר המעולה הזה – קראו פה

*

קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)

*

"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."

מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי

*

ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה

הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".

*

על סיפורי ליצנים:

פניה ברגשטיין והליצן

גם מתוק גם פמיניסטי

*

עוד רשימות:

רשימת הפְּייטוֹת

רשימת התחפושות

רשימת הפיקניקים

דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)

*

Read Full Post »

קרקס קוביות, וגם אוסקר שלמר והתיאטרון של הבאוהאוס

"קרקס קוביות" הוא תיאטרון חזותי לכל המשפחה וההצגה האחרונה שליוויתי אמנותית. גליה לוי גרד היוצרת היא ארכיטקטית נפלאה של בובות ותלבושות (הגדרה מוזרה אבל מדויקת). הצילומים אינם טובים, כך אומרים לי, אבל אולי הם מעבירים בכל זאת משהו מטעם ההצגה, המושפעת מהתיאטרון של הבאוהאוס ובייחוד ממופעי המחול של הפסל אוסקר שלמר (כמה מילים ודוגמאות בהמשך).

 .

על ההצגה

כמה קוביות לובשת נסיכה?
האף של הליצן עגול או מרובע?
ואיך מאלפים כלב קוביה?
בקרקס הקוביות הכל יכול להיות.
זוג ליצנים / רקדנים נעים ומניעים עולם של קוביות.
הקוביות נפרשות, מתכווצות, מתחלקות לחיות שונות ומשונות.
השחקנים לובשים קוביות, ורוקדים איתן. הם מאלפים את החיות ומכשפים אותן.
לעתים נטרפים (אבל לא באמת), מתקוטטים, מתפייסים, מתאהבים, ויוצרים עולם פלאי ושמח.

מופע ללא מילים המשלב בובות, אמנות פלסטית ותיאטרון מחול.
לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה

קרקס קוביות: יצירתה של גליה לוי גרד. רעיון ועיצוב: גליה לוי גרד, בימוי: גליה לוי גרד ומרית בן ישראל, פיתוח שפה אמנותית ותסריט: מרית בן ישראל, מוסיקה: אבי בנימין, עיצוב תאורה: דב מיאלניק, שחקנים: ניר לנדא ונועה אדם/ רננה לוטם/ טליה דור/ ענת ארבל

עדכון: ההצגה זכתה בפרס 'ההצגה הטובה ביותר' בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בסלובקיה, 2010
ובפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, ישראל 2012, וכן בפרס עיצוב הבובות והאביזרים, ישראל 2012.

והנה גם הטריילר:

*

וכמה מלים על אוסקר שלמר, הפסל שעמד בראש מחלקת התיאטרון המיתולוגית של הבאוהאוס

(מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)

שְׁלֶמֶר חשב שהתיאטרון צריך לבטא את רוח הזמן, כלומר – את ההפשטה, המיכּוּן, והטכנולוגיה של זמנו. הוא שאב השראה מסיפורים על המצאת האדם המכני, (לוּ חי היום, הוא היה מן הסתם חובב של מדע בדיוני) והתפעל מיופיים של מכשירים מדעיים מזכוכית וממתכת, מאיברים תותבים משוכללים ומן התלבושות הפנטסטיות של אנשי צפרדע וחיילי העתיד. שְׁלֶמֶר חקר גם את הצורות הסמליות של הגוף: צורת הכוכב של כף היד הפתוחה, צורת האינסוף של הזרועות השלובות, הראש הכפול (כך הוא קורא לשני הפרופילים הקיימים בכל פרצוף) ועוד. הוא נהג לקונן על אובדן החוש למשחק ולפלא. הדור שלו היה פרקטי מדי לטעמו. אנשים שכחו שהטכנולוגיה אינה מטרה, היא בסך הכל אמצעי. שְׁלֶמֶר קרא לשחרר את הדמיון, לעבור מהעל-טבעי לשטותי, מהנעלֶה למצחיק, להשליך עוגן בים הפנטזיה, לחדש את משחקי הגְדָלים של אמנות ימי-הביניים, כשדמויות חשובות הוצגו כגדולות ודמויות שוליות כזעירות.

המופעים שיצר היו שילוב מרתק של פיסול, תיאטרון בובות ומחול. "מסיכות הגוף" שעיצב לרקדנים היו יותר מסתם תלבושות. כמו שמסיכה מעצבת פנים חדשים לשחקן, כך פיסלה התלבושת של שְׁלֶמֶר את גוף הרקדן מחדש. היא לא היתה סתם קישוט אלא נקודת מוצא לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדו מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות. הם המשיכו אותן בחלל ובזמן.

איור – בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב"

"קלידוסקופ מאורגן של צורות וצבעים", ככה תיאר שְׁלֶמֶר את התיאטרון שלו. המחול המפורסם ביותר שיצר היה הבלט הטְרִיאדי. שְׁלֶמֶר התחיל לעבוד עליו כבר ב-1912, וב-1922 העלה אותו בפעם הראשונה בשלמות. כל פרק בבלט נקרא על שם צבע: הפרק הראשון, צהוב – הוא עליז, השני, ורוד – הוא חגיגי, והשלישי, שחור – מוגדר כ"פנטזיה מיסטית".

שלושת הרקדנים – שני גברים ואישה – החליפו במהלך המופע שמונה-עשרה תחפושות פיסוליות שנעשו משילוב של בדים מרופדים, צורות קשיחות מעיסת-נייר בצבעים עליזים או מתכתיים, וחוטי מתכת נוצצים; דמות אחת היתה נטולת זרועות, לאחרת היו כדורי ענק במקום זרועות, לשלישית – ראש מתכתי מוארך, או רגליים חרוטיות, או חצאית נוקשה בצורת צלחת, אקורדיון, ספירלה… הן נראו (ונעו) כמו הכלאה בין צעצועי ענק לרובוטים משוכללים או חייזרים.

איור – בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב"

…

תיאטרון הבובות היה מאז ומתמיד שילוב של כמה אמנויות: תיאטרון, פיסול, מוסיקה ותנועה. במשך השנים נשחקה האמת הזאת וכמעט נשכחה, והבַּאוּהָאוּס שדגל בשילוב אמנויות גילה אותה מחדש. הוא פתח את עולם הבובות ל"מהגרים" מעולם האמנות. שְׁלֶמֶר מילא תפקיד מרכזי במהלך הזה, הן כראש המחלקה לתיאטרון והן כאמן יוצר. החזון הבימתי שלו היה המובהק והשלם ביותר. הוא הוריש לתיאטרון הבובות את הפנטזיה העתידנית שלו ואת המשחק המופשט בצבעים ובצורות.

שני סרטונים – בראשון שאיכותו גרועה מאד (אבל שווה להתאמץ) לקט קטעים מן הבלט הטריאדי, ומתחתיו ריקוד קצרצר שבו הכוריאוגרפיה היא אמנות פלסטית בזמן ובמרחב.

 *

עוד רשימות על תיאטרון בובות.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובה של שועי, לואי ה-14 בתחפושת אפולו

Read Full Post »