Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ליה רודריגס’

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

Read Full Post »