Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לוח מודעות’

שישה דוברים מתחומים שונים. ביניהם אני.

כל אחד מדבר שתים-עשרה דקות.

ממפעלות הסיפור האמיתי והמזעזע של.

זה קורה היום, 5.4.2011, ב-19:00 בעלמא, רח' בצלאל יפה 4, ת"א, מחיר כרטיס: 20 שקלים.

להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל-hemeitster@gmail.com

*

והרי התוכנייה [הכחולים בסוגריים המרובעים הם מטעמי]:

*

1. רועי רוב – אני, הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
מהם התהליכים שמרכיבים את תהליכי העבודה והיצירה של מעצב? רועי רוב, אחד משני השותפים בטופוס גרפיקס: סטודיו רב תחומי לעיצוב השוכן בברוקלין, ינסה לשרטט איך נראה המרחב האסתטי והרגשי של התקשורת החזותית.
[ב-12 דקות? זה קסם, כמו להשחיל גמל בקוף מחט!]

*

2. מרית בן ישראל – לפוצץ את בית הספר?
בית ספר באריזונה ביקש מויטו אקונצ'י לתכנן סככה להסעות. מה הוא הציע? ומה קרה בסוף, ומה זה אומר על בית ספר, ובכלל.
[הטקסט שלי ממילא יפורסם כאן, תבואו בשביל כל השאר!]

*

3. איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
הסרטים שאנחנו רואים, הפוליטיקאים שבהם אנחנו בוחרים ואמנות הרחוב שלנו – כולם הופכים יותר ויותר יקרים להפקה. ככל שההפקה יקרה יותר, כך הניסיון לנבא את כשלונה הופך נואש יותר. איך זה משפיע על החברה שלנו?
[בגלל זה אני אוהבת מיצגים, הם לא מגבילים את הזכות לטעות.]

הפסקה

4. הילה לוטן – עיר בסיסית
כ-46% מכלל המרחב בישראל הוא שטחים בשימוש משרד הביטחון. לאורך ההיסטוריה ערים ותשתיות רבות ברחבי העולם התפתחו ממרחב  צבאי לאזרחי. בישראל אין עדיין מקרה מוצלח אחד של פיתוח המרחב האזרחי. לאור נסיונות העבר – האם יכולה המערכת הצבאית לפתח מרחב אזרחי פריפריאלי? הבניה הצבאית בנגב כמקרה מבחן.

*

5. שיר בן אור – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
אתר "הכצעקתה" הוקם ב-2010 כשלוחה הישראלית של אתר Hollaback, לאחר תקיפה פיזית על רקע מגדרי שעברה אחת ממייסדות האתר. כיצד אנו יכולים לרתום את הטכנולוגיה לסייע בשבירת המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי.
[רגשות מעורבים מעורר בי האתר החשוב הזה, מה שעושה את זה עוד יותר מעניין.]

*

6. קובי ניב – עבר שחור, עתיד ורוד

סוכן מוסד נשלח לתפוס ולכלוא פושע נאצי בשם אלפרד הימלמן. כדי למצוא אותו מתקרב סוכן המוסד לנכדתו ולנכדו של הפושע. זוהי עלילת "ללכת על המים", סרטם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס. אלו שאלות מעלה הסרט על הומוסקסואליות ומה הן המסקנות העולות מהדיון שמבצע הסרט?

*
***
******

***
*

ובלי שום קשר לכלום, משהו חזותי:
הכריכה המקורית של "השטן במוסקבה"
(בולגקוב, עם עובד, 1969) עם מגזרת השטן המיניאטורי – מעולם לא לכדה את רוח הספר, רק סימנה את תוכנו.
האילוסטרציה של ולדימיר בנדרסקי על כריכת "האמן ומרגריטה" (הגירסה השלמה הנקייה מצנזורה בהוצאת ידיעות אחרונות) היא מחווה דקורטיבית לאיקונות רוסיות, אבל גם היא מפספסת את העיקר.
לפעם הבאה אני מציעה את הציור הזה של בלתוס (לחצו להגדלה):

החתול הים תיכוני, בלטוס 1949 (לחצו להגדלה)

Read Full Post »

עצוב ההזמנה, ליטל שרמן

להַהֵם מהסיפור האמיתי והמזעזע של יש יוזמה חדשה. בלוג חי. כלומר ערב אחד בעלמא, שישה דוברים מתחומים שונים, כל אחד מדבר שתים-עשרה דקות. גם אני.

"ממש כמו פוסט," כתבה מיטל שרון, "טיעון, מחשבה, הפניית זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה, קשר סמוי בין דברים – רק בעל פה."

ואיתמר שאלתיאל: ב-5 באפריל בשעה 19:00 יתקבצו שישה אנשים במכללת עלמא וידברו על הכל. על ערים, טעויות, אמת ובתי ספר. 12 דקות לכל אחד, 20 שקלים מחיר הכרטיס. המרצים נבחרו בפינצטה, ההרצאות גם. לא תבואו?

מי ומה:

  • רועי רוב –  אני, הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
  • מרית בן ישראל –  לפוצץ את בית הספר?
  • איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
  • הילה לוטן –  עיר בסיסית
  • שיר בן-אור – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
  • קובי ניב –  עבר שחור, עתיד ורוד

כאמור, מכללת עלמא (רח' בצלאל יפה 4, ת"א), 5.4.2011, 19:00. להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל-hemeitster@gmail.com

*

ובלי שום קשר:

סיפור לילה טוב למתכנתים רחבי לב

היה היתה ספרייה לעובדים זרים ולפליטים שפעלה בעזרת תוכנת open source לניהול ספריות בשם קוהה שהותאמה לצרכיה המיוחדים. לקראת פתיחת הספרייה נוסף למאגר הנתונים גם את כל המידע על הספרים, כולל סריקות של הכריכה הקדמית והאחורית, עניין הכרחי כמעט, במקרה של הספרייה הזאת, שיש בה ספרים בסינית, הינדית, אמהרית וכדומה, שאפילו את שמותיהם לא יכלו אנשי הספרייה לכתוב. קיטלוג הספרים היה מבצע מפרך שארך שבועות בהשתתפות עשרות מתנדבים. בהמשך נוספו למאגר הנתונים גם רשימת המנויים והיסטוריית ההשאלה שלהם.

בתחילת השנה קרה לספרייה אסון כשקוהה נעלמה מן השרת באופן מסתורי. מאגר הנתונים SQL שהותקן למרבה המזל על מחשב נוסף לא נפגע, אלא שהאיש היקר שטיפל בכל העניינים המסובכים האלה, אינו יכול להמשיך ולטפל בהם, והספרייה זקוקה באופן נואש ודחוף למישהו שיוכל להתקין את התוכנה שהותאמה לצרכי הספרייה, וכיוון שכך יצטרך אותו מישהו גם לשחזר את הקישורים, כלומר צריכים להיות לו הכישורים הבאים:

  • Good knowledge of HTML/CSS/JS, PERL, and SQL technologies
  • Experience with the Koha framework is a big advantage
  • Comfortable with basic image editing techniques

ואם הוא יוכל גם לגבות את מאגר הנתונים פעם בחודש ולסייע בעת צרה נדירה, מקומו בעולם הבא מובטח.

נא לפנות ל gardenlib@googlegroups.com

אם אתם מכירים כזה מתכנת כזה אנא העבירו לו, ולא פחות חשוב

אם אתם יכולים להפיץ את הסיפור בסביבה של מתכנתים

מקומות עבודה, פורומים, פייסבוק, בלוגים וכן הלאה

תבואו על התודה והברכה!

*

מבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »

תיאטרון הקרון מזמין אמנים מכל התחומים

פלסטיים, מוסיקליים, מאיירים שרוצים לרדת מהדף, מיצגנים, בובנאים ויוצרי תיאטרון חזותי

להגיש הצעות לעבודות לילדים ולכל המשפחה

שיוצגו ברחבי נחלאות ושוק מחנה יהודה

בחוץ או בחללים ביתיים ואחרים

במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי שיתקיים בירושלים ב 16-18 באוגוסט (ימים ג' ד' ה') 2011.

אמנות לילדים זה אתגר מיוחד, ותיאטרון הקרון הוא חממה מעולה להצמחתה.

(גילוי נאות, אני מקורבת לחממה זו בדרכים רבות)

אפשר לקרוא כאן בבלוג על כמה דברים שצמחו שם, למשל האוסף הכי הכיקרקס קוביותבתו של יאן.

אוצרות הפרוייקט הן דליה יפה-מעין מנהלת התיאטרון, ונעמי יואלי שעל עבודותיה כתבתי כאן (וגם כאן).

מתוך "ציק" של ירון מילגרום (לחצו להגדלה), מלפני שלוש שנים בעבודות שכונה שאצרתי בימין משה

ג'ק שווילי ואבי כהן ב"איפה גברת גבאי?" ההצגה שנוצרה במסגרת "עבודות שכונה" בימין משה לפני ארבע שנים ממשיכה להציג עד היום. (איור על פי צילום - בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי")

רשות הדיבור לקרון (קראו בתשומת לב, ואם יש לכם ספקות הצטרפו לסיור המוקדם):

פרויקט "עבודות שכונה" יתקיים השנה בפעם השביעית, כחלק מתכנית הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות באוגוסט 2011. מטרת הפרויקט לאפשר התנסויות חדשות ובלתי שגרתיות לאמנים ותיקים וצעירים המעוניינים ליצור עבור הקהל הצעיר. היציאה מתוך גבולות ומגבלות אולם התיאטרון אל מרחב שכונתי וחללי מופע אלטרנטיביים (בתים, סמטאות, גלריות, וכו') מאתגרת בפרויקט זה לא רק את האמנים אלא גם את הקהל.

זו השנה השנייה שפרויקט "עבודות שכונה" מתארח בשכונת נחלאות ובשוק מחנה יהודה. מסלול הילדים מציע מסע בין  עבודות היוצרות זיקה לתבניות הארכיטקטוניות, החברתיות והתרבותיות של השכונה, כמו גם לגירויים סביבתיים (חומרי שוק, פרופיל אנושי, סיפורי שכונה ועוד) .

 

תיאטרון הקרון מזמין אתכם יוצרי תיאטרון להגיש הצעות ל:

פותחים שולחן

סביב השולחן, עבודות צלחת, הופעה מעל, סביב, מתחת, הפוך,

שולחן סלון, שולחן אוכל, שולחן לימוד, שולחן תפירה, שולחן ערוך,

שולחן קפה, שולחן מחשב, שולחן מתקפל, שולחן משחקים,  שולחן עבודה, שולחן כתיבה ועוד.

המדיום – בינתחומי: תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפץ, מיצג, יצירה מוסיקלית (שגם הצד החזותי שלה מטופל). * תאריכי הפסטיבל – 14-19.8.2011  * קהל היעד – ילדים וכל המשפחה * כמות קהל – מופעים אינטימיים (עד 40 איש) * זמן מופע – עבודה קצרה (15-20 דקות) המותאמת לחלל (פתוח/סגור).

לוח זמנים:

פגישה ראשונית וסיור בשכונה עם כל האמנים המעוניינים לקחת חלק בפרויקט. המועד יפורסם בקרוב.

דחוף! המעוניינים להשתתף בסיור בשכונת נחלאות נא לאשר במייל: ranit@traintheater.co.il

בשלב הראשון יוגשו הצעות שמתוכן ייבחרו מספר עבודות שיקבלו תקציב לפיתוח המופע.

מועד אחרון להגשת ההצעה: 1 לפברואר 2011.

ההצעות ימוינו עד סוף פברואר. תחילת העבודה במרץ 2011. במהלך חודש יולי סיום העבודות והתאמתן לסביבה. הופעות 16-18 באוגוסט (ג' ד' ה') במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי.

חשוב מאד: ההצעות שיוגשו צריכות להיות כמה שיותר מפורטות.

תיאור כתוב (מודפס) של המדיום, האירוע, המשתתפים, האמצעים (הצנועים), הסגנון.

תיאור כמה שיותר מפורט של ההתרחשות

בתוספת סקיצות/מקט/הדגמות וכל אמצעי המחשה אחר שנותן מושג על העבודה.

נשמח להתייחס גם להצעות ראשוניות. את ההצעות אפשר לשלוח במייל ואפשר גם לשוחח איתנו ישירות.

נעמי יואלי: naomiyoeli@gmail.com דליה יפה-מעיין: dalia@traintheater.co.il

חומרים שונים על השכונה, אתריה וההיסטוריה שלה נמצאים כאןכאןכאן וכאן.

*

ולקינוח (זה שוב אני, מרית) – על סעודת הפיות שהיתה בעצם ההקדמה והטריגר לפותחים שולחן


Read Full Post »

בעוד פחות משבוע, בין השני לחמישי ליוני, מיום רביעי עד שבת, ארץ עוץ פולשת לתל אביב, או להפך – תל אביב נישאת אל עוץ בסופת ציקלון בינתחומית.
אמנות, מוזיקה, מחול תיאטרון וקולנוע, מוכלאים זה בזה בסדרת אירועים שאצרה יהודית שפירא חביב בסיוע ארטיס
(עם ס' בסוף, להבדיל מארטים שהקימה את ספריית גן לוינסקי).
לא היתה לי שום יד באירוע אבל אני מקורבת אליו מכל הכיוונים. גם מצד אמנות המיצג החתרנית, המשעממת והמרתקת מכל האמנויות, שעליה אני מרבה לכתוב  , וגם מצד ארץ עוץ: הפוסט  לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'  מזגזג בין אמריקה לארץ עוץ כמו בין האמנויות.
רבים מבין האמנים היו תלמידי בבית הספר לתיאטרון חזותי בתקופה זו או אחרת: גיא שרף הנהדר שעובד גם עם ויקטוריה חנה, עמית דרורי במאי החזיונות, אילנית בן יעקב וורד דרור שאת העיבוד המצחיק והמצמרר שלהן ל"חנל'ה ושמלת השבת" היה לי העונג ליילד, אריאל אשבל אושיית פרינג' המרבה לשתף פעולה עם המוסיקאית מאיה דוניץ, ג'וזף שפרינצק אמן קול שליצירתו "העולם עגול" הוקדשו שני מאמרים בקולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בעריכתי.
כמה מן הדימויים ההזויים והמטרידים של הצייר-מוסיקאי-אמן וידאו רפי בלבירסקי (שני "משה דיין" ושתי מפות קרב) אפשר לראות בסוף הפוסט הזה.
קבוצת המיצג "איפה דנה?" קבלה פרס מיוחד בפסטיבל בת-ים שבו הייתי בחבר השופטים.
אוהד פישוף ערך בשעתו את אחד מגיליונות "סטודיו" המעניינים ביותר.
ועל יצירתה הבאמת נהדרת של יסמין גודר – כתבתי יותר מפעם אחת: גם על פתאום ציפורים הותיק, וגם על אוהבים אש שמוצג במסגרת "עוץ בעיר", פוסט שנסק במפתיע לרשימת הנצפים ביותר.
סדרת ההרצאות על הקוסם מארץ עוץ מעוררת תיאבון. ובכלל – והסליחה עם מי ששכחתי, או שלא למד אצלי (למשל מיטל רז וענבל יומטוביאן הבובנאיות הצעירות המבטיחות והמקיימות), ועם אלה שאני לא מכירה. זה מעיד רק עלי ולא עליכם.
ואחרון אחרון חביב "בלט גן לוינסקי", הפקה של ספריית גן לוינסקי בהשתתפות אמנים ישראלים וזרים מבין הפליטים ומהגרי העבודה.

ועכשיו לתוכנייה המלאה של האירועים. היה די קשה לחלץ אותה למענכם (הגרפיקאי התחתן ובכלל) ולכן היא קצת מוטלאת. אני באמת מקווה שהכל כלול – אבל אם שכחתי משהו – אתם מוזמנים להוסיף ו/או להמליץ.

דבר האוצרת, יהודית שפירא חביב, על עוץ בעיר:

יום שישי 4.6

סינמטק תל אביב 16:00 (אולם 2)

5 הערות על הקוסם מארץ עוץ תוך צפייה בקטעי וידאו נדירים.

1. הקוסם מארץ עוץ כתופעה קולנועית
ניסיון להסביר את תולדות המיתוס, מקורותיו והסיבות לעמידותו לאורך השנים.
אורי קליין
, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ".  

2. המאיירים המופלאים של ארץ עוץ
מפגש ויזואלי רב-גוני בעשרות פרשנויות שנתנו מאיירים מכל העולם לספר "הקוסם מארץ עוץ", במהלך 110 שנות קיומו.
גילי בר-הלל סמו
, עורכת סדרת הנוער בהוצאת "גרף צעיר”, מתרגמת אספנית ומבקרת ספרי ילדים. 

3. "איש היה בארץ עוץ…"
מה התחולל בארץ עוץ המקראית?
שהרה בלאו
, סופרת. 

4. ג'ודי גארלנד והאישה הביונית: בעקבות הקוסמת מארץ עוץ
על הבניית המיניות של ג'ודי גארלנד כאייקון הומוסקסואלי וכדמות בסרט הקוסם מארץ עוץ.
סיון שטאנג
, חוקרת מיניות ומגדר בתרבות החזותית ועורכת המגזיןMs.Use . 

5. הצד האפל של הקשת- השתקפויות מוזיקליות
יהודה נוריאל
, מבקר המוזיקה של "ידיעות אחרונות".

ומי שלא יכול להגיע יכול להתנחם ב: לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 


יום שישי  
 4.6

לבונטין 7

16:00 – "שירה פלוס" בעריכת נסים קלדרון.
דניאלה ספקטור,שירלי קונס, אלון אדר, בשירים מקוריים ואחרים.

 

5.6

12:00, סטודיו יסמין גודר, רח' התקומה 1 תל אביב
יסמין גודר, אוהבים אש


בלט בגן לוינסקי

שבת 5.6 בשעה 19:00, בגן לוינסקי ליד הספרייה, ללא תשלום

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב מארחת את 'בלט בגן לוינסקי', מופע ייחודי המשלב פרפורמנס וריקוד בלט המבוצע על ידי אמנים ישראליים, פליטים ומהגרי עבודה זרים, וכן מגוון מופעים נוספים מהקלאסיקות של הגן – מאתיופיה, אקוודור, הפיליפינים,הודו, סין וסודאן.

משתתפי הבלט: נטעלי שלוסר (ישראל) • סמואל גק (סודאן)• סאלאח טוטו (סודאן) • וואניס אבוגור (סודאן) • עוואד יעקב (סודאן)• זקי באביקר(סודאן) • האריס ראמדאטי (הודו) • מוטי ברכר (ישראל)

מופעים נוספים:
מאקוודור – "איחו דה מי אלמה" – ריקוד פנטומימה טרגי, על אמא המחכה לשובו של בנה שלעולם לא יחזור.
מסין – דינג כהן, סינית ישראלית עם שיר עם סיני ולהקת רקע של ריקוד השרוולים.
מהודו – להקת ריקוד שתבצע את הריקוד "ראז" – ריקוד המקלות, ריקוד הינדי עממי. ההינדים רוקדים את ריקוד הראז בפסטיבל נבאראטי שבגוג'אראט.
מהפיליפינים – אנג'י בריקוד נר מינורי מסורתי
מסודאן – הנובה מאונטיין, מהשבטים העתיקים בסודאן, בריקוד ה"קמבלה" חבושי קרניים לראשם כמחווה לשוורים -סמל לכוח, לובשי חצאיות עטורות סרטים, לרגליהם רעשנים מאולתרים מפחיות ואבנים מרשרשות בעזרתם מדגישים הרקדנים את תנועות הריקוד.
מישראל, הודו וסודן – מופע ייחודי המשלב פרפורמנס וריקוד בלט
מאתיופיה – המוסיקאי הידוע דג'ן מאנצ'לוט – במופע שירה ונגינה על הכלי האתיופי המסורתי מאסינקו.

מפיקה: דבי פרבר, ניהול אמנותי: נטעלי שלוסר, ליאור ווטרמן, הנחיית רקדנים: מור שלוסר, נגה גולן, במה: יעקב ששון

האירוע הופק על ידי עמותת ארטים, בתמיכה ובשיתוף מסיל"ה, עמותת טופז, קרן רבינוביץ' לאמנויות, גלריה זומר, ארטיס ישראל, סטודיו נעים. הכניסה חופשית, אבל נשמח מאד על כל תרומה להפעלת הספרייה. אפשר לשלוח צ'ק לפקודת ארטים (ע"ר) ת. ד. 8311 ירושלים 91082. כל סכום יתקבל בשמחה. התורמים יבורכו ויקבלו קבלה.

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »

כנס על איור ספרי ילדים בישראל    

"והמאייר הזה הוא אני!" הינו השני בסדרה של כנסים, ביוזמת המחלקה להיסטוריה ותיאוריה [של בצלאל], העוסקים בנקודות המפגש בין עולמות יצירה.

הוא יתקיים ביום רביעי ה-5 במאי החל מהשעה 10:00 ועד 18:30, בבצלאל, קמפוס הר הצופים, אודיטוריום 222 קומה 8

אם אתם מתעניינים באיור – זה המקום להיות בו – לא בשביל ההרצאה שלי שממילא תפורסם כאן בבלוג – אלא בגלל הרשימה המלהיבה של המשתתפים ונושאי ההרצאות.

תוכנית הכנס (נסרקה מן ההזמנה שקיבלתי, זה לא אני צבעתי)

ובאשר לי, הוזמנתי להצטרף בזכות כמה רשימות שפרסמתי כאן בבלוג, ובראשן 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

ומה אומרים האיורים? גורילה (חלק א)

איך נראית ילדות, על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון – חלק מהרצאתי בכנס והמאייר הזה הוא אני

ואל תשכחו, להרשם לקבלת עדכונים במייל!

Read Full Post »

גירוש תל אביב 1917, צילם בנו רותנברג אברהם סוסקין

מאז שראיתי את התמונה הזאת אצל גלית חתן, היא לא יוצאת לי מהראש. לכאורה תיעודיות של תמרות עשן ופליטוּת, ובעצם פורטרט קבוצתי שבו מוצבים המגורשים בקפידה, קבוצות קבוצות, בתוך תפאורה של צרורות ורהיטים הפוכים שכמה מהם משמשים כמנהג הימים ההם כעוגן לאיזו תנוחה. למשל הילדה הקדמית ביותר שמניחה יד על רגל הכסא, והאב השעון על מעין מזוודה. ובכלל – כמעט כולם יושבים.

הנוקשות של ההעמדה הזכירה לי את chamber of death של מונק, 1985

גיגלתי תמונות של "גירוש" לשם השוואה. קיבלתי המון גירושים מהשואה. המאפיין הכי בולט הוא התנועה. בשיירות או בגושים. וגם אם לא זזים – יש חוסר מנוחה. באף גירוש לא יושבים ככה, עם הפנים אל המצלמה.

זה לא תצלום שלוכד את התיאטרליות הסמויה של המציאות כמו אלה שכאן, הוא נקי מאירוניה, או מכל תחבולה מודעת אחרת הניזונה מסתירות וניגודים. זה דומה יותר לאופן שבו יוסף הירש (מורי הדגול), היה מגדיר מניירה, כחוסר קשר בין תוכן לצורה. זה מה שקרה כאן, מין רפלקס משובש של צילום סטודיו: קומפוזיה נוקשה, סימטרית, מלאכותית. אפילו הרקע הקצת אפוקליפטי נראה כמו בד מצויר של תפאורה. והתוצאה הזויה עד מטרידה.

ואל תגידו שהפנים מגלות הכל, את העצב ואת המצוקה, כי ככה הצטלמו פעם, ברצינות ובחומרה. זה היה הרבה לפני עידן האושר והגבינה (מה שגורם לי לתהות על איך ולמה זה התחיל, המנהג המשונה הזה של לחייך למצלמה.)

סתם פורטרט משפחתי מ1910 בערך (הילדה באמצע היא סבתא שלי). זה לא רק הקדרות – כל האלמנטים החזותיים של תמונת הגירוש מצויים בתמונת הסטודיו הזאת: הקומפוזיציה הממורכזת עם הילדה באמצע, הרקע עם הנוף המצויר, הרהיט הלא ברור באמצע שעליו מניחים את הידיים. רק שבתמונה המשפחתית הכל דחוס ומגובב. הקומפוזיציה בתמונת הגירוש הרבה יותר רהוטה ומשוכללת, אם לא מתייחסים לתוכן כמובן.

ולסיום, ובלי שום קשר –  שתי הודעות משמחות

כמה מיקירי האתר ובראשם שועי רז, יזמו מפגש (לא וירטואלי) לרגל סיום כתוב בגוף. אני מצטטת מן ההזמנה המצטברת שקיבלתי:

חברות וחברים יקרים, טו-טו-טו-טו (לא החלטתי אם זה אמור לבטא חצוצרה או שופר) יום חג ומועד אשר לנו ולמרית, ייערך (להוציא פלאפונים, יומנים, מחשבים ניידים, ומי שרוצה לכתוב על הגוף, זה לא מומלץ, אבל זה כן עוקב אחרי הסדרה) ביום שלישי 29.9.2009 מן השעה 19:00 בקפה קפה ברח' טשרניחובסקי 31 תל אביב, ליד גן מאיר. היו בטוב / צחקו לרוב / ונתראה בקרוב

ואני מוסיפה – מי מכם שרוצה לקחת חלק בשי[מ]חה מוזמן להופיע בקפה קפה בשעה היעודה(תוספת מאוחרת, בתשובה למיילים שקיבלתי – אני כאמור לא המארגנת, אבל לא ידוע לי על שום תכנית אמנותית/הרצאתית. זה רק מפגש בין בני אדם, שהתחברו לסדרה ודרך הסדרה, שהלכו איתה כברת דרך,  שמונה חודשים כמעט, ומרגישים רצון להיפגש זה עם זה ולחגוג את סיומה.)

וגם – מחר, בשבת 26.9.2009 נקיים הדרכה למתנדבים שיפעילו את הספרייה הבינלאומית בגן לווינסקי. הספרייה תפעל בימי שבת וראשון בין השעות 15-19. מי שמוכן להתחייב לפחות לפעם בחודש, מוזמן לבוא לספרייה מחר ב16:00, גם אם לא הספיק להרשם באופן רשמי (אנחנו טיפה איטיים).

הספרייה נמצאת בגן לווינסקי בתל אביב, בין המקלט למתקני המשחקים.

לפרטים: ליאור ווטרמן lior.waterman@gmail.com טלפון  0545997542

הספרים כבר בתוך הספרייה! (חלקם הגדול)

להתראות!

Read Full Post »

« Newer Posts