מתוך "יונתן משהו" (ככה זה תורגם לעברית) מאת פרנסוא רז'י בסטיד, איירה, מוניקה בסטיד. ספר שהילך עלי קסם בלתי ישוער בילדותי. כאן בתמונה רואים את יונתן משהו ואת הכלה הרקדנית שעשה לו. ביחד הם רקדו על חוט ירחי בקרקס של יונתן.
זה לא פוסט אלא תרועת חצוצרה: הזדמנות חד פעמית לכל חובבי הקרקס, ההיסטוריה האיזוטרית והאגדות.
להטוטן בשם אריק אוברה מגיע משוודיה להעביר שתי הרצאות, על מקורות הקרקס ועל פול צ'ינקוולי, להטוטן מיתולוגי מסוף המאה התשע עשרה.
אריק אוברה הוא קרן שפע של מידע מסתורי משעשע ומרתק. בני היקר והלהטוטן טוען בתוקף שההרצאה על פול צ'ינקוולי היתה ההרצאה המעניינת ביותר ששמע אי פעם, וזאת של תולדות הקרקס לא נופלת ממנה בהרבה.
אוברה עצמו הוא לא רק להטוטן בין לאומי שתרם רבות להתפתחות סגנון הג'אגלינג העכשווי, הוא גם מעצב ובנאי, שתיכנן את ה-Ghostcubes, תוצאה של מחקר על אוריגמי ועץ – יצירה שהגיעה למליון צפיות ביוטיוב (אני מצטטת מן הטקסט שקבלתי ורוחו של סנט אקזופרי מגחכת באוזני. כשהוא קבָל על שיגעון המספרים של המבוגרים עוד לא ספרו לייקים וצפיות ביוטיוב).
הסרטון הזה הוא בין השאר גם האב הקדמון או אל הבית של קרקס קוביות.
*
פול צ'ינקוולי
שתי ההרצאות יקרו ביום ראשון הקרוב, ה11 לאוקטובר בבסקולה, רח' הרכבת 72 תל אביב:
20:30 – מקורות הקרקס, הרצאה באורך שעה, וזמן לשאלות ושיחה.
21:45 – 22:15 הפסקה
22:15 – פול צ'ינקוולי, הלהטוטן המצליח בהיסטוריה. הרצאה באורך שעה, וזמן לשאלות ושיחה.
ואם אנחנו כבר פה – לא הגיע הזמן לתרגם את הספר הזה, על הנסיכה עם השיער הארוך שבורחת מן הארמון לקרקס, עם האיש החזק של הקרקס (שנשכר להיות נושא שערותיה הכבדות)?
אני מרצה בשני אירועים בזמן הקרוב: בסוף אוקטובר במוזיאון ישראל – ערב מחווה לשמלת השבת של חנה'לה (למבוגרים בלבד! כפי שהם טורחים לציין בכל הפרסומים), ובתחילת נובמבר במדיטק חולון – כנס הפנקס לספרות ילדים ונוער.
קודם חנה'לה
ציור של ארנה ברומברג
פעם בכמה שנים מישהו מחזיר אותי לחנה'לה (נגזר, כמו שסבתא שלי היתה אומרת ביידיש, "בַּשֶׁרְט"). הפעם זה היה טלפון ממוזיאון ישראל. הם עורכים ערב לכבוד חנה'לה. אולי אני מוכנה לדבר על האונס המוכחש?
לא, לא רציתי לדבר על הזָר שיוצא מהיער כמו זאב ומכתים את טוהר השמלה והילדה. הפרשנות שלי אחרת, טענתי. ומלבד זאת אין מה להגיד על זה במשך עשרים דקות. אז על מה כן? על ארון הבגדים של האגדות? הצעתי. אמרו, יופי.
אלא שהיו יותר מדי בגדים בארון הזה. ולאט לאט הצטמצמתי לשמלות אור. ושמלות האור של האגדות הובילו אותי בחזרה אל התום המחולל. וכך יצא שאדבר גם על שמלות מהאגדות וגם על כאב ופורנוגרפיה.
יש עוד שתי דוברות בערב:
אפרת אסף-שפירא, מהאגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון תדבר על ילדה או כלה?מבט על הילדות בחברה המסורתית מבעד לבגדי ילדים.
ואילו רחל אסתרקין, מרצה לקולנוע, תדבר על מ"זוהר בדשא" ועד "מד מן", הדימוי השקרי של המשפחה המושלמת בראי הקולנוע.
ובקיצור:
אירוע נעילה לתערוכה "ימי התום" – שמלת השבת של חנה'לה – למבוגרים בלבד!
ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)
טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:
זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:
בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.
ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.
אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.
.
מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.
אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.
אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.
לפעמים אני חושדת שיש פיצול בין האנשים שמגיעים לפה. יש מי שמגיע בשביל אמנות (קלסית או עכשווית), ויש מי שבא בשביל הילדוּת: איורים, ספרי פעוטות, אגדות (שצריך לקרוא להם מעשיות בגלל טיפשותם של הקובעים) וכיוצא באלה.
בשבילי אין הבדל. כבר אמרתי פעם שגילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים, וככל שמתבגרים אמנם צומחים ומתעמקים אבל גם מתכווצים ונשחקים וננעלים.
בני אדם זקוקים לאמנות גם אם הם קטנים. וכשאני אומרת אמנות אני מתכוונת גם לספרות, תיאטרון, מחול, מוסיקה, כל החבילה, כולל הכלאות וצירופים.
הלאה הדעה קדומה, כאילו יצירות שפונות לילדים הן פחות אמנותיות או משהו. זו שטות גמורה. גם אני חשבתי ככה פעם, אולי בגלל שמהצגות ילדים מתפרנסים ומאמנות פושטים את הרגל.
נכון, יש מגבלות מסוימות על תיאטרון לילדים, אסור להראות נניח אלימות גרפית וסקס. אבל גם בטרגדיה היוונית לא העלו זוועות על הבמה. מגבלות זה כיף, זה קרש קפיצה. דווקא חופש מוחלט משתק.
פטריסיה אודונובן, סוס מרגלי כסאות
לעבוד לילדים זה שיעור ענק באמנות: על קומוניקטיביות ועל ריטוריקה (ילדים עוד לא יודעים שצריך לסבול בשביל אמנות), על ההבדל בין פשטות לפשטנות, ועל מבנה וחיפוש ומשחק.
ואלה לא סתם הרהורים קיומיים אלא פרסומת גלויה לחממה של תיאטרון הקרון. בימים אלה נפתחת ההרשמה, וכיוון שאני אהיה שם כל הזמן יש לי אינטרס שיבואו אנשים טובים.
ועוד משהו. השנה נצלול לעולם האגדות והמיתוסים. מעשיות זה עולם ומלואו. יש בהן הכל. פיוט ושטות ונפש וצורה. זה לא אומר שננתח סיפורים. זה לא קורס העשרה. הלימודים הם לגמרי מעשיים והפקתיים. האגדות יספקו השראה ובסיס לפרשנות בימתית. חכו ותראו.
ההרצאה תתקיים בבניין 92 אולם 1 ויש אפילו מפה (לחצו להגדלה).
*
כנס על ספרות ילדים
ב-5.11.12 יתקיים במדיטק חולון כנס על ספרות ילדים ביוזמת הפנקסכתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, בשיתוף עם חנות הספרים סיפור פשוט, ובהשתתפות אורנה גרנות, אבירמה גולן, ורד גינזבורג, עטרה אופק, תמר ורטה-זהבי, טלי כוכבי, יותם שווימר, מירה רשתי, שהם סמיט, שירה לפידות, ד"ר יעל דר, מיכל פז-קלפ, תמר הוכשטטר. אורן משה, אורי אשי, חנוך פיבן, נורית זרחי (שיצא לה לפני חמש דקות ספר חדש נהדר בשם טינקרטנק שאייר דוד פולונסקי!) רותו מודן ואני.
במהלך הכנס תתקיים במקום מכירת ספרי ילדים ונוער של הוצאות ספרים עצמאיות המתמחות בספרי ילדים, ויוצגו עבודות של סטודנטים מ"בצלאל" שהשתתפו בסדנת איור בהנחיית רותו מודן.
מחיר כרטיס: 75 ש"ח, סטודנטים – 60 ש"ח, כולל עותק של אסופת שירה מקורית לילדים. להזמנת כרטיסים: 03-5021552.
כאן ניתן לקרוא את התוכניה המלאה של הכנס, וכאןניתן להתרשם מהבלוגים של המאיירים שלקחו חלק באסופת השירה.
במרכז יערכו קורסים פתוחים לכל במחיר סמלי. תוכנית הקורסים למבוגרים ולילדים, פנייה למתנדבים וכל מה שעדיין צריך – כאן.
בואו לחגוג איתנו את הפתיחה, ביום שבת ה20 לאוקטובר, החל מ14:30. בתוכנית: סדנת ג'אגלינג ומופע, איפורי פנים ומופע בועות סבון, הקרנת סרט ילדים בפנים וסדנת אקרובאלנס לכל המשפחה על הדשא, טיפולי פלדנקרייס (לנרשמים בעת האירוע), סדנת יצירה לילדים וסדנת תנועה.
17:00-20:00 הופעות חיות של שלל אמנים – לירון עמרם, שבט המסליט מסודן, הרכב מסורתי מהרי הנובה בסודן, רוז ואפריל מהפיליפינים Jack In The Box, Old Man River
18:30 הרצאה בנושא זכויות פליטים, 20:30 הקרנת סרט מבוגרים אשר ימשיך לשיח פתוח בנושא.
קוראים יקרים שולחים לי מדי פעם לינקים שווים ומשמחים (תודה תודה לכולכם!). יקצר המקום לכולם, אבל הנה שלוש מן המתנות שקיבלתי לאחרונה. ובאותה הזדמנות גם שתי תערוכות שנפתחות השבוע (ולקינוח עוד שתי שמחות).
*
1. פרידה
התמונה הזאת שבה פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי, הקסימה וריגשה אותי. תודה לנועה ששלחה.
מורי ורבי יוסף הירש התנגד לסימטריה; הוא טען שצורות דומות מבטלות זו את זו. נדמה לי שהרצף הזה של שוטים סימטריים מסרטיו של סטנלי קובריק היה גורם לו לשנות את דעתו. העושר בולט במיוחד כי הקליפ הוא חלק מסדרה (טרנטינו מלמטה למשל: עוד ועוד שוטים מתוך באגאז'ים של מכוניות). כל נקודות המבט של הבמאים האחרים מחווירות לעומת המקבץ הזה. קבלתי אותו מאריאל, בזכות אהבתי לקובריק ו/או לצורה ולסימטריה בפרט. (כאן למשל כתבתי על הסימטריוֹת המפתיעות בסיפור שמשון, וכאן – על הפמיניזם של האחים גרים שמִתַּרגם לסימטריה מגדרית, ועוד).
ושתי תערוכות שנפתחות בסוף השבוע, ביום חמישי ה-6 בספטמבר:
יורם קופרמינץ
יורם קופרמינץ הוא אמן וצלם יחיד ומיוחד. התערוכה האחרונה שלו למיטב זכרוני, היתה כאן בעיר האושר (והנה גם הקטלוג). בשנים האחרונות הוא מצלם את אמו אביבה, שחיה במחלקה סיעודית בבית אבות.
ואחרונה ואהובה – תמר איתן כשהייתי ילדה בבאר-שבע רשמו אותי לחוג מלאכה (היום קוראים להם חוגי יצירה) של הפסלת תמר איתן. השעות שביליתי במחיצתה צרובות בזוהר מוחלט ונצחי של אושר צרוף. החוג התקיים בבית אבן בעיר העתיקה והיה רב-גילי. היו שם תלמידות תיכון גבוהות כמו נשים בעיני הילדה שלי, בצד קטנטנים של בית ספר יסודי. תמר איתן והאסיסטנטית החרישית והמתוקה שלה אילנה הניחו לנו לשוטט כאוות נפשנו בין החדרים ולצפות בילדים שעבדו בחימר, בציור בטיק, בריקוע נחושת, באבני פסיפס, בחרוזים או בגילוף (רק הבוגרים הורשו לגלף בעץ ובאבן כי האיזמלים היו חדים). ברגע שהחלטת מה את רוצה לעשות, היית פונה לאחת מהן והיא היתה מציידת אותך בחומרים ובהנחיות הדרושות. ההנחיות היו טכניות בלבד והן ניתנו בענייניות ידידותית, בלי להציע ובלי להתערב. זה היה גן עדן של חירות ובחירה. (שנים רבות אחר כך הכרתי אישה נוספת שהיתה בחוג של תמר; וכשאני דיברתי על החירות שקיבלתי, היא דיברה על עוצמה. זה היה מין מתחם קסום שבו כל אחד קיבל בדיוק את מה שנחוץ לו). יום אחד, בשיטוט אקראי באינטרנט הגעתי לאתר של תמר איתן. היא בת 93 היום, ועדיין מפסלת. הסרטון שלמטה נוצר לפני שנתיים. היא לא השתנתה כמעט מאז ילדותי.
וביום חמישי היא פותחת תערוכה בירושלים:
תמר איתן, הזמנה לתערוכה, לחצו להגדלה
*
ועוד שתי שמחות לקינוח – ההצגה קרקס קוביות שבעשייתה הייתי שותפה – זכתה בפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, וגם בפרס עיצוב הבמה.
והספר המתמהמה שלי "סיפורים יכולים להציל" כבר כמעט כמעט! יעקב, הסמכות העליונה בעם עובד אומר שהוא יגיע לחנויות "בין כסה לעשור". (והיום ראיתי העתק שמש של הטקסט ואייריס של העטיפה – הישורת האחרונה, למי שזה אומר לו משהו).
הפיקניק האמנותי ושבוע הספר: פול אלואר ואשתו נוש, מאן ריי ורולאן פנרוז בפיקניק ליד קאן 1937. צילם לי מילר
*
נכון גם אתם משתוקקים להפוגה מן השנאה והשיסוי? לכמה שעות של סולידריות ושאר רוח ומוסיקה משובחת וכיבוד טעים. נכון אתם רוצים להרגיש שאפשר גם אחרת? להפגין בלי להפגין, ליהנות מכמה שעות של נחת רב-תרבותית ושל ביחד והכל בחינם? נכון אתם רוצים להיות שם ולעזור לזה לקרות?
זה קל מאד.פשוטתבואו לפיקניק האמנותי-מוסיקלישל ספריית גן לוינסקי, ביום שבת הקרוב ה16 ליוני, בין השעות 18:00-23:00
עדכון: בימים האחרונים נערך גירוש ברוטלי של סודנים (הורים נעצרים בשער בית הספר כשלוקחים את ילדיהם, עובדים נעצרים כאשר באים לקחת משכורת אחרונה ממעסיקיהם ועוד שלל סיפורים קשים יותר). כמה מ"ילדי הספרייה" כבר מבלים את לילותיהם בכלא לקראת גירוש. טיסת הגירוש הראשונה תתקיים בזמן האירוע. והפיקניק שנאצר באהבה ובמחשבה נראה יותר ויותר מופרך. כבר שבועות שאנחנו בודקים את עצמנו שוב ושוב ביחד עם פעילים חברתיים ונציגים מהקהילות הזרות. התהליך הזה נפתח מחדש כל הזמן לחושך המציאות. ייתכן שהאירוע יעבור שינויים, ובכל מקרה – אני כבר לא מסוגלת לדבר במילים שכתבתי. המשך יבוא.
עדכון נוסף, בוקר ה- 13 ביוני:
בהמשך לנאמר – רבים מן הפעילים והשותפים בספרייה מרגישים כי זה הזמן להראות סולידריות ושיתוף עם הקהילות, ועם זאת חוששים שזה לא הרגע לשמחה ולאסקפיזם מנותק מהמציאות.
לאחר התלבטויות ארוכות, החלטנו לשמר את מסורת האירועים של הספרייה ולא להרים ידיים. האירוע יתקיים בסימן של עצב ומחאה על הדרך הנוראה שבה בני אדם, ובהם אנשים וילדים יקרים ללבנו, מגורשים מהמדינה.
(ולא, אני לא מסירה מפה שום דימוי או מילה – גם זה ראי, הפער בין מה שדמיינו למה שקורה)
*
חלק ראשון – פיקניק אמנותי 20:30-18:00
למה פיקניק? כי זה ארעי ומלא נחת של שתייה ואכילה ושבת אחים גם יחד, ושיחה ואירוח ונדודים על דשא בין שמיכות.
איך זה יקרה? עשרות אמנים, ציירים, פסלים, צלמים, אמני וידאו, אנימציה ומיצג יציגו תערוכות אינטימיות ממיטב עבודתם, על שמיכות שייפרשו בדשא. בין המשתתפים: אורי בצון, אתי פוגרבינסקי, גבי קריכלי, דנה לב לבנת, יונתן אולמן, הגר יולזרי, הדס גרטמן, הילה לביב, הילה פלשקס, זהר סלע, יאיר מיוחס, יפעת גלעדי, יואב רבן, יעקב פטר מלץ, לוסיאנה קפלון, ליאור קריאל, מאיה אלרן, מיכל נאמן, מתן ישראלי, נטלי פורטונה באור, נעמי טנהאוזר, נתנאל פורגנג, סיוון גרוס, עדי סנד, עירית מנור, ענת בראל, ענת ברזילי, רועי פביאן, רנן יצחקי, רקפת וינר, תום בוקשטיין ותמר רבן.
אמנות מכל הסוגים, כבדת ראש, מסורתית, חתרנית וכיפית. לוסיאנה קפלון ונתנאל פורגנג יציגו טלנובלה ביקורתית העוסקת בדת, במעמד, מגדר ויחסים בינאישיים. יאיר מיוחס ומתן ישראלי "יירדו לרֶגֶל" מירושלים לדרום תל אביב, והדס גכטמן (בתמונה למטה) בנתה שמלה ענקית בקוטר 4 מ' וגובה 2 מ' ובתוכה סולם. נשים וגברים מוזמנים לעלות בסולם וללבוש את השמלה שהופכת לבמה, ועליה הם מוזמנים לשיר, לדבר או לשתוק.
*
חלק שני – מוסיקה
בין השעות 20:30-23:00 יתקיימו מופעים מוסיקליים בהשתתפות אמנים ישראלים ואמנים בולטים מן הקהילות הזרות. בין המשתתפים: אתיופיה – המוסיקאי הידוע דג'ן מאנצ'לוט במופע שירה ונגינה על הכלי האתיופי המסורתי 'מאסינקו'. / גאנה – פסקל בנד – פסקל אייזיק ניוטון מבצע מסגנון היי-לייף המסורתי המושפע מגוספל כנסייתי חומרים מקוריים עכשויים בצאת אלבום הבכורה "Don't kill me. / Black Guru – הרכב ישראלי צעיר ומבטיח שמנגן שילוב של מוזיקה מערב אפריקאית מסורתית עם מוזיקה מודרנית. / פיליפנים – הזמרת רוז – במופע שירה בשירי עם פיליפיניים מסורתיים / סודן – דרפור במופע הגנגן – ריקוד מסורתי מסאלית / הודו – מופע בוליווד / קולומביה – ריקוד "הקוּמבּיה", אחד המקצבים האפרו-קריביים המזוהים ביותר עם קולומביה. שילוב בין תופים אפריקאיים, מלודיות פרי עטם של המתיישבים הלבנים וריקודים אינדיאניים שמבטא את תערובת היסודות האתניים בתרבות הקולומביאנית.
*
חשוב מאד מאד: על פי דרישת המשטרה (כן, תהיה גם משטרה וגם אבטחה!) אנחנו זקוקים לכמה מתנדבים שיסתובבו בין האנשים, לבושים בווסטים צהובים (אלה של הרכבים), במשך חמש שעות האירוע. אנא פנו לדביdebby.farber@gmail.comותבואו על הברכה!!!
זו השנה הרביעית שהספרייה מקיימת אירוע תרבותי מרכזי רב-משתתפים ברחבי הגן, מתוך רצון לחגוג את הרב תרבותיות ולתת במה לקהילות השונות. ראו למשל האירוע הנפלא הזה.
להדס עפרת, חבר יקר ושותף לדרכים רבות, יש ספר חדש על פרפורמנס ארט – אמנות המיצג, או המופע, כפי שהוא מעדיף לקרוא לו. וזאת סיבה למסיבה, כלומר ליום עיון מלא כל טוב: מיצגים חיים, הרצאות (קצרות, כל אחת רבע שעה), ורב שיח בהשתתפות אמני מיצג מרכזיים.
זו ההשקה הרביעית שבה הדס ואני נפגשים.
בהשקת ספרו שיחות עם בובה הרציתי על עבודתו האדם הצוחק בזמן שהוא גילם את תפקיד האיור החי או הגולם שקם על מַרצו.
בהשקת כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, הוא גרס את ספרי מול עיניהם הנדהמות של האורחים ואפה ממנו עוגה טעימה (וקצת מחניקה) שנאכלה בשיא הערב.
וביום ראשון ניפגש בהשקת "מציאות רבה מדי"!
"נקרא לשפת המופע בשם מי מה מוּ," מציע הדס עפרת באחד מפרקי הספר. המי מתייחס לפרסונה של המבצע, המה לפעולה שהוא עושה: "הפעולה היא ספציפית," הוא כותב, "אבל יש בה משהו הזוי או בלתי קביל שנובע מהמוּ. "מוּ עניינו בשיבוש, בהזרה הקונטקסטואלית. מוּ אינו מתייחס לקולה של פרה, אלא ל מופרכות, למוגזמות, למשהו מוטה שאיבד קנה מידה ומועצם במופע, משהו שהצופה מוטרד בגלל."
לקראת יומייק רימייק 2 – שלוש וחצי מחשבות ושתי עבודות מיומייק רימייק 1.
*
מה זה בעצם?
ערב שבו אמנים מכל התחומים מגיבים לסרטוני יוטיוב. רננה רז הזמינה ורקחה. הפורמט פשוט: קודם מראים סרטון, ואז עבודה בימתית שמתייחסת אליו. לפעמים הסדר הפוך: קודם העבודה ואחריה הסרטון, כמו בסיפור בלשי שנפתח ברצח והמניע נחשף בהמשך. לפעמים זה קורה במקביל. וכך או אחרת – זה מרתק ומגמגם ומשעשע ומשעמם ומסקרן ומבטיח כמו כל דבר שנמצא בהתהוות, משחק שכלליו לא נקבעו עד הסוף. עוד לא לגמרי ברור מה האפשרויות ואיפה הקצה והגבולות.
*
טַפּילות ומציאות כשויטו אקונצ'י חביבי ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרצפה ושל הרחוב, הוא חיפש "סיבות תנועה", משהו שיגרום לו לזוז ממקום למקום. הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת ויצר את Following Piece, 1969, עבודה שבה עקב אחרי עוברי אורח. ב"טַפּילות" של אקונצ'י אין נופך שיפוטי. ההומור המטפורי מאזן את העלבון.
רציתי לכתוב שגם אמני יומייק רימייק הם טפילים, רק לא על המציאות אלא על יוטיוב – אבל אני כבר לא בטוחה איפה עובר הקו. בייחוד שרננה רז ואריאל אפרים אשבל שותפה לניהול האמנותי מתחו את המשחק; גם להשתחוויות ולמעברים הטכניים ששייכים כביכול למציאות, לחלק הלא אשלייתי של התיאטרון, הם הצמידו מעין סרטוני מקור.
רנה מגריט, "זו אינה מקטרת", 1929
*
טלפון שבור
האם עדיין משחקים במשחק הילדות הזה, שבו יושבים במעגל ומישהו לוחש לזה שלידו מילה ארוכה, שלוחש אותה בתורו לבא אחריו, עד שהיא חוזרת לבעליה מצחיקה ומסורסת ללא הכר?
יומייק רימייק הוא מין טלפון שבור כזה, עכשווי ומודע. יש בו גרעין אמנותי אבל גם פַאן של משחק חברתי, החצנה של תופעת שקורית ממילא, כבדרך אגב: "כמעט כל סשן חברתי מסתיים ביוטיוב," אומרת רננה רז, היוזמת. "מביאים מחשב למרכז החדר ומתחיל באזז שלם סביב היוטיוב. זה מאוד הסעיר וגירה את הדמיון שלי."
*
ארס פואטיקה
מתבקש להגיד ארס-פואטיקה. כלומר אמנות על אמנות. זה נמצא בהגדרה. רק שהפואטיקה כאן היא החלק הפושטי. ארס פואטיקה בלי פואטיקה, כלומר פוסט מודרניזם.
*
כמעט בכל עבודה היה משהו מעניין או מהנה ושונה מכל האחרות. הנה שתיים מן העבודות הטובות המייצגות אופציות הפוכות:
*
מאיה דוניץ / Feelings
מאיה דוניץ שכפלה את הסרטון של נינה סימון בבצוע מרגש שהזכיר לי את סיפורו של בורחס "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה".
הגורסים, כי מנאר הקדיש את חייו לכתיבת "דון קיחוטה" מודרני, אנים אלא מעוותי זכרו הטהור.
הוא לא ביקש לכתוב "דון קיחוטה" נוסף – וזו משימה קלה – אלא את "דון קיחוטה" עצמו. אותו ולא ספר אחר. למותר להוסיף שהוא לא חשב על העתקה מוכנית של המקור – הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מלה במלה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה-סרוונטס.
חורחה לואיס בורחס, מתוך "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" מן הקובץ "גן השבילים המתפצלים"
הקליפ מטשטש את המתח בין הסרטון של סימון לביצוע החי של דוניץ, ובכל זאת:
*
אופיר יודילביץ' / Re: Reaction
יודילביץ' יותר משחקי ומושגי מדוניץ. בפרהיסטוריה של העבודה שלו נמצא סרטון בשם "2girls 1 cup" שזכה ללמעלה 15,000,000 צפיות ולאינספור סרטוני מחווה. יודילביץ' פתח בשלושה סרטונים המתעדים אנשים שונים בזמן שהם צופים בסרטון: קבוצה של חיילי מרינס, כמה צעירים במין משרד או דירה, וסבתא (בקליפ למטה). בלי לחשוף את המקור, רק את התגובות הנסערות של הצופים.
.
.
בתום שלושת הסרטונים הזמין יודלביץ' את הקהל לבמה, לצפות ב- "2girls 1 cup" במחשב שלו. הוא שב והזהיר את הסקרנים שמדובר בחומר קשה לצפייה אבל הם לא נרתעו ונעמדו מול המחשב הנייד כשפניהם אל הקהל שנותר באולם. ואז התרחש לו אירוע כפול: הקהל שעל הבמה צפה בסרטון המקורי, והקהל שנותר באולם צפה בקהל החי שצופה בסרטון (כמו בסרטוני המחווה שבפתיחה).
זה היה מרתק כי יודילביץ' הצליח להפוך את הכיוון; הוא חילץ את ההתרחשות מיוטיוב והחזיר אותה למציאות החיה במין שרשור משחקי-מתמטי כמעט בלתי נמנע.
ותוך כדי כך הוא לגמרי שיבש את החלוקות המקובלות בין במה לקהל.
בדרך כלל אני מתייחסת לשיתוף הקהל בחשדנות. לא שאין יוצאים מן הכלל – מ–Rhythm 0 המדהים של מרינה אמברמוביץ', ועד למופע הנלבב הזה . אבל הכלל נוטה אל הכפייתי המביך והמאולץ. יודילביץ' דילג על המהמורות האלה בערמומיות ובחן; מי שעלה לבמה לא עשה טובה לבמאי מסכן. הסקרנות והשקיקה היו אמיתיים. וגם אנחנו שנשארנו על מושבינו – לא צפינו בשחקנים חובבים, אלא בקונפליקט אמיתי של אנשים מזועזעים שחוזרים כמעט בעל כורחם על המחוות המצחיקות של קודמיהם, ובד-בבד מודעים לעיניים שצופות בהם ומתאמצים (בייחוד הגברים) לשחק אותה אדישים.
לילדים (ולהוריהם שלא רוצים לסבול): הצגת הילדים הקסומה של תיאטרון הקרון: קו נקודה, מגיעה ב-21/1/2012 לתיאטרון גבעתיים, רח' רמז 40, בשעה 11:30
שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו
*
קול קורא לאמנים צעירים (אין לי מושג מי עומד מאחורי. תבדקו):
*
ואחרון אחרון חביב – אני לא מרבה לדבר על מוסיקה, אבל ב"ריקוד ריקוד מהפכה" האלבום הראשון של הפשרות מעורבים כמה אנשים יקרים ללבי. אז הנה: בהופעה החגיגית, שתתקיים ביום שישי הקרוב בשעה 21:30 בלבונטין 7, ייתארחו שלושה עוזים: עוזי פוקס, עוזי נבון ועוזי רמירז. הנה האירוע בפייסבוק, וכתבה וראיון בהארץ. את הקליפ עצבה טיאה לוי, שזו עבודת הצלליות הראשונה שלה!
הספרייה ניצלה מסגירה, הידד! השנה הבאה מובטחת ועכשיו היא זקוקה (בדחיפות) למנהל/ת.
*
ספריית גן לוינסקיפועלת מזה כשנתיים בגינת לוינסקי בנווה שאנן. על קהל קוראיה נמנים ילדים ומבוגרים, השייכים לקהילות מהגרי העבודה, הפליטים והישראלים הוותיקים. הספרייה פועלת בשעות אחר הצהריים בימי שישי, שבת וראשון ומציעה גם פעילויות קהילתיות ותרבותיות שונות לתושבי השכונה. (למידע נוסף).
התפקיד כולל:
אחריות כוללת על ניהול ותפעול שוטף של הספרייה.
אחריות על גיוס, ליווי, חניכה וניהול צוות המתנדבים.
סיוע בגיוס משאבים ובקשר עם תורמים.
אחריות על ניהול ויוזמה של פעילות קהילתית בספרייה עם ילדים, בני נוער ומבוגרים.
סיוע בהצמחת מרכז תרבותי ובפיתוח יוזמות תרבותיות בשיתוף קהילות מהגרי העבודה והפליטים.
כושר ניהול מצויין ויחסי אנוש מעולים, אחריות ותשומת לב לפרטים ולאיכות, גמישות ורוחב אופקים, נכונות ופתיחות לקשר עם קהילת קוראים רב-תרבותית, זיקה לתרבות ולאמנות בכלל ובפרט לעושר התרבותי של הקהילות, נכונות לעבודה בסופי שבוע שבהם מתבצעת עיקר הפעילות של הספרייה.
היקף המשרה בין 50% ל-75% (ההיקף ייקבע בהתאם ליכולות המנהל/ת. יש אפשרות לחלק את המטלות בין המנהל/ת לבין אדם נוסף).
הכניסה לתפקיד מיידית
המעוניינים מתבקשים לשלוח קורות חיים, וכן 250 מילים על למה הם רוצים לנהל את הספרייה. ophrat@gmail.com
אם מעולם לא בקרתם בספרייה אנחנו ממליצים לבקר בה בשעות הפעילות כדי להתרשם.
רק מועמדים מתאימים יוזמנו לראיון. ראיונות ראשונים ייערכו כבר ביום ראשון ה8 לינואר בשעות הבוקר עד הצהריים. וביום שלישי ורביעי ה10 וה11 לינואר בשעות הערב.
(וכן, זה ברגע האחרון. לא העזנו לשכור מישהו לפני שנדע שאנחנו יכולים לשלם לו.)
עדכון: הגשת המועמדות לניהול הספרייה נסגרה.
אנו מודים לכל הפונים. עד סוף שבוע הבא נסיים את הראיונות ונבחר מנהל.
עדכון:
בשעה טובה בחרנו מנהל. המנהל החדש הוא איל פדר והוא כבר התחיל לעבוד.
תודה מיוחדת ליעל מאיר ולמסיל"ה שותפתנו הוותיקה. תודה לכל אלה שטרחו והציגו את מועמדותם.
קבלנו למעלה מ70 פניות, מאנשים בעלי נסיון, כישורים ואיכפתיות מעוררת השראה.
אנחנו מזמינים אתכם להתנדב בספרייה ולעשות בה את הפרוייקטים המדליקים שלכם!
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 