Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘לואיס קמניצר’

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

1.

נַעַר
מוֹחֶה שָּׁמַיִם
מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת

Danko Plazanin, משורר הייקו קרואטי (מכאן)

*

2. אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה

לואיס קמניצר, החדר השני - 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר השני – 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר (Luis Camnitzer, נולד ב1937) הוא אמן אורגוואי ממוצא גרמני שפועל בארצות הברית.
המיצב שלמעלה הוא חדר נטול קיר רביעי. המאוורר פועל, יש רחש מוקלט של דגלים ברוח, אבל המגבת התלויה לא זעה, היא טבולה בבטון. כשחולפים על פני המיצב השמיים משתקפים בראי אבל בשלב מסוים משתקף בו רק הקיר.

בראיון שנערך איתו אומר קמניצר שזאת עבודה על כלא. היא מתייחסת לכלא הפיזי, בייחוד של אסירים פוליטיים, אבל גם לכלא של האמן "שרוצה לפרוץ מוסכמות, סטריאוטיפים, אילוצים תרבותיים, שמנסה להיות מקורי, לשבור את הכללים … וגם הוא נכשל בסופו של דבר … בסופו של דבר הכול הוא כלא: הגוף, גבולות התבונה והדמיון, החברה. זה כמו בצל: שכבות על שכבות של מאסר. אין דרך לשחרר את עצמך לחלוטין, אלא אם כן אתה הופך בודהיסטי או משהו, ולשם עוד לא הגעתי … אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה."

*

3. אינטרמצו – נונו משורר העננים

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו. (מתוך האוסף הכי הכי)

צילום, לואיס קמניצר

צילום, לואיס קמניצר

*

4. לראות את השמיים דרך הרכוש

בהמשך הראיון נשאל קמניצר האם לברוח מכלא באמצעות הדמיון, זה לא המוצא של האמן.
ועל כך הוא משיב:

כן, אם זה רק היה עובד. אבל זה נגמר בנקודה שבה הדמיון מסתיים שוב ושוב: במסחור, כלוא בכלא החדש של האובייקט … השאלה הגדולה היא תמיד: האם אנחנו כאמנים מייצרים תרבות או סחורה? … אני רוצה לייצר תרבות, אבל כוחות הנגד הם כה גדולים שלא משנה מה, זה תמיד נגמר בייצור סחורה.

זה קשור גם לנער מלמעלה, שמנגב את השמיים מהשולחנות.

בעבודה של יוקו אונו (1962) a painting to see the sky III היא מבקשת מאנשים לראות את השמיים בין יריכי אישה, לראות את השמיים בין יריכיהם שלהם, לראות את השמיים דרך הרכוש שלהם אחרי שינקבו אותו לשם כך. והיא גם נותנת דוגמא לרכוש: "מכנסיים, ז'קט, חולצה, גרביים, וכן הלאה."

*

5. מגריט אינו צייר

קמניצר כמו יוקו אונו, הוא נצר של האמנות המושגית שנולדה בשנות הששים של המאה הקודמת. אמנים שמאסו במסחור עבודתם ניסו להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות.

מיצב החדר הוא בין השאר (בכוונה או לא בכוונה) מחווה למגריט.

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

רנה מגריט, ראי, 1963

רנה מגריט, ראי, 1963

"מגריט אינו צייר," אמר עליו ידידו הסוריאליסט לואי סקוטינר (בפרפרזה על זו אינה מקטרת כמובן) "שפת הציור לא מעניינת אותו, הציור שלו הוא רעיון." ובניסוחו המלבב של מאיר אגסי: "בד הציור היה המזכירה הקשישה [של מגריט] אשר לה הכתיב את הדימוי-רעיון שלו."

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "זה ראי" 1966-1968

האמנות של קמניצר היא שירה חיה. במקום לכתוב שאין אוויר בתאו, המגבת דוממת כאילו נטבלה בבטון, הוא באמת טובל אותה בבטון. הופך אותה למונומנט של חנק ומוות. הרוח ממוכנת ומנותקת ממשק הדגלים המוקלט, מן המגבת, מן השמיים המשתקפים בראי. הטבע מפורק לדוגמיות ושיקופים.

אחת מהנערות שהיתה איתי בצבא הביאה איתה קצת ים לטירונות, בשקית. עד היום קשה לי להחליט אם זה שיא המסחור והפופ ארט (להפריט את הים לשקיות במקום הדבר האמיתי) או פיוט רזה של אמנות מושגית. לפעמים קשה להחליט.

"איש העסקים", הקפיטליסט של הנסיך הקטן, מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן," פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה המצויירת שמכילה את הכבשה הנכונה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך. (מתוך הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת)

*

6. השמיים שבתוכי

התחלתי בחדר השני של קמניצר. היה גם חדר ראשון, כמעט חשוך, עם שלד של מיטה מצינורות גז שמעליו תלויה מנורה עמומה. הרצפה שמתחתיה נצבעה בשחור כאילו היה שם חור. נורה חלשה נקבעה במרכזה כ"השתקפות" חיה של מנורת התקרה.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

השחור הזה מתקשר לי אגב, לשחור שבתוך הארון השמיימי של המגריט שלמעלה.

לואיס קמניצר, החדר השני 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

לואיס קמניצר, החדר הראשון 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

בקיר של החדר הזה היה חלון חסום בספרים. האם חלונות יכולים להחסם בספרים? "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר. לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת, ועד אז אשים פה את השמיים שבתוכי ספר נהדר שפותח קירות.

*

עוד באותם עניינים

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

ים המלח של ורד נבון (שבו מבליח קמניצר בעוד עבודה נהדרת)

בואי אמא

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

האוסף הכי הכי

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

*
ובלי שום קשר, פעמיים מרב:

לכו ל"אֶרֶץ" התערוכה הנהדרת של מרב סבירסקי בגלריית הקיבוץ (אולי עוד אכתוב עליה, אבל שום דבר לא ישווה ללהיות שם).

*

והבטחתי לעדכן פה על הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו.

יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים

יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים

*

Read Full Post »

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים). בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג. F2 הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של נבון מתכתבת עם הקומפוזיציות של הופר, שחוזר ומציב את ההעמדות שלו מעבר לקו-גדר, לעיתים קרובות אלכסוני, שנמצא בחלקה התחתון של התמונה.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

יש בצילום של ורד גם תנועה מוזרה, היסוס מהפנט בין דו ממד לתלת ממד. זה קשור לאחידות הגרפית של השמיים והמים החלקים כמו דף ולא כמו נוף. זה קשור לפסים של הכביש, לעובדה ששולי העפר שלו, שמעבר להם משתרע הים, נראים גזורים. וגם בהשתקפות יש זיקה לכפילות של מגזרות ניר וכתמי רורשאך, פרקטיקות של דפים מקופלים.

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי שהעברתי בנורווגיה, יצר סטודנט ששמו נשכח לצערי, עבודה בשם "האי שלי". זו היתה בין השאר מחווה לנוף המקומי, פיורד צלול זרוע באיים קטנים. הסימטריה של ההשתקפויות שוחזרה באופן פיוטי באמצעות הסימטריה של הגוף האנושי: בעזרת תאורה מדויקת "נחצה" גופה העירום של המודלית-פרפורמרית ל"אי והשתקפותו". למרבה הצער נותרה בידי רק תמונה ירודה של העבודה נפלאה.

אי אנושי. הדגלים האדומים הם מצופים של רשתות דייגים שמנמרים את הפיורד, והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש

אי אנושי (אישה שוכבת). הדגלון האדום הוא מצוֹף של רשת דייגים (אופייני לפיורד), והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש"השתקפותו" תתמוך בראשה של הנערה. ומי שמוטרד בגלל סיבות מגדריות – תנוח דעתו: באותה סדנא יצרה אחת הסטודנטיות כנפי מלאך מתחבושות היגייניות והרכיבה אותן על גופו של סטודנט עירום. שתי העבודות הוצגו זו בצד זו: האי היה מיצב שנצפה דרך חור הצצה (נדרשת זווית מדויקת כדי לשמור על אשליית ההשתקפות), ואילו הסטודנט העירום שכב בפתח האולם כמו מלאך שנפל. כל מי שנכנס היה צריך לעבור מעליו. כתבתי על זה בהרחבה באלוהים, סטרפטיז.

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 (מעין פיצוי על האיכות המטושטשת של התמונה הקודמת)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

ובחזרה לתמונה הנפלאה של ורד נבון – גם חלקת היבשה המשתקפת באופק מזכירה דמות אנושית; פנים שתוויהם המעט מהונדסים ורובוטיים עשויים מבניינים וגוף עם זרועות צמודות. איש ישן בעולם מעורפל וחלומי מעבר לכביש ולסף הקרוע של המציאות.

*

עוד באותם עניינים

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

בואי, אמא

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

 

Read Full Post »