Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘לואיז בורז'ואה’

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

בני היקר לא התעורר בזמן לבית ספר. מאוחר יותר אמר לי, "ישנתי דרך השעון" בתרגומית שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. אבל כיוון שכל מידע עובר אצלי דרך העיניים, זכיתי גם בתמונה פנטסטית. ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כי "ישנתי דרך עמבה". משהו כזה.

על "עמבה", תערוכה של בובות בד זעירות שתפרו חליל בלבין ומרב קמל (מוטציות של זימה ופנטזיה, עקבות של אקטואליה כמו בעישון פסיבי ומחוות לתולדות האמנות) בצד ציורי שמן של שי אזולאי. בעיקר על הבובות.

*

  1. כלבים

חליל בלבין ומרב קמל, 2017

.

על ההזמנה לתערוכה נקרא הכלב "מטאטא כבישים" (כדורי הקטיפה כאלטרנטיבה למברשות המסתובבות של רכבי הניקוי?). אבל כמו מילים מסוימות בלשון שיש להן משמעות כפולה והפוכה – "לקלס" נניח, שפירושו גם להלל וגם ללעוג – מטאטא הכבישים מזמן גם את היפוכו – כלב בעל גחון "שקי קקי" שזנבו הוא מחרוזת גללים.

.

משמאל, רישום של מרב קמל וחליל בלבין (מימין – שקי קקי "כי איכפת לי", לא עמדתי בפני הצירוף)

.

ובכל מקרה, עד שהגיע לתערוכה הכלב כבר נקרא "צאן ברזל".

בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם

… בזמן המשנה כינו בשם "צאן ברזל" את הנכסים שהביאה האישה בנישואיה. נכסים אלו הותרו בשימוש, אך הם נותרו בבעלותה: בעלה יכול היה ליהנות מפירותיהם, אך לא למכור אותם או לכלות אותם.

(מתוך מילון השפה העברית)

לקרוא לכלב צאן, זה משהו בין "עובדה אלטרנטיבית" להתקרבנות הלאומית, שבה תמיד נהיה הצאן (לטבח), גם אם, "הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף," כפי ששרה חוה אלברשטיין.

ובהמשך לכך, צאן ברזל, נשמע לי פתאום כמו שם של מבצע צבאי (מסוג "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" וכן הלאה), צירוף סוגסטיבי שמחובר למציאות בחוט אסוציאטיבי רופף ופועל כמין מטהר אוויר. רק שכאן המנגִנון חשוף כמו בבדיחות. וכבר פרויד הצביע על הזיקה בין חלומות לבדיחות.

.

הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס

מימין, ארי רון, מתוך איה פלוטו (שימו לב לפונפון בקצה זנבו של פלוטו)

אביגדור אריכא, כריכת כלב חוצות, מאת ש"י עגנון, אוסף פרקי בלק הכלב המיתולוגי מתוך תמול שלשום, תרשיש 1960.

.

וישנו גם בלק, כלב החוצות המיתולוגי של עגנון, כפי שאייר אותו אביגדור אריכא להוצאת תרשיש. מי יודע איך פועל מחזור המים התודעתי, איזה אדים מתעבים והופכים לגשם. אין לי מושג אם קמל או בלבין נתקלו ברישום של אריכא, אבל לא יפליא אותי למצוא את עקבותיו ב"צאן ברזל".

.

כלב, אלברטו ג'קומטי, 1951

.

ואם כבר ברזל או לפחות ברונזה – הכלב הזה שעליו אמר ג'קומטי, "זה אני. יום אחד ראיתי כך את עצמי ברחוב. אני הייתי הכלב," הוא היפוכו של הכלב של קמל ובלבין. כי ג'קומטי, כפי שאיבחן להפליא ז'אן ז'נה, "יודע לסלק את מה שמפריע למבטו על מנת לגלות מה ייוותר … לאחר שיוסרו כל אחיזות העיניים." ואילו הכלב של קמל ובלבין הוא סך כל אחיזות העיניים, הגיאולוגיה הדחוסה שלהן.

בתחריטים של חליל בלבין העומס נפרש במרחב במין חידה ציורית, ואילו כאן השכבות מתמזגות זו בזו דרך גורם משותף – נניח, עטיני הקטיפה של הכלב סופחים את עטיני הזאבה הרומית ואת גחונו הגלי של בלק על פי אריכא (?), כמו במתמטיקה של צמצום שברים, כשכדי לפשט את המונה והמכנה, מחלקים אותם בגורם משותף.

זה לא היה עובד כמובן, ללא המוסיקליות של הקווים והעיגולים (כמעט שורת תווים), האופן שבו ה"עטינים" והאוזניים מתחרזים עם פקעות הזנב/הגללים (כמו שכפתורי מדיו של החלילן מ"קרנפים" מתחרזים עם חורי החליל, ראו כאן).

ואני ממשיכה וחושבת על פסלי השומן והלבד של יוזף בויס שנוצרו בין השאר כאלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים. גם בבויס היה משהו מן הליצן, ליצן קצת מלנכולי וסמואל בקט'י אמנם, קמל ובלבין הם לצים יותר מוחצנים, ובהמשך לכך, אין פלא שפנו לבד. שיש וברונזה הם חומרים נוקשים וכבודים מדי למשחק.

ועוד כלב, אחרון להיום, של חואן מירו. בובת תיאטרון שעיצב להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו.

.

בובת תיאטרון שעיצב חואן מירו להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו (שימו לב לזנב) לחצו להגדלה

.

בתמונה למטה, שולחן העבודה (רב הבובות) של פרויד. לפעמים נדמה לי שהבובות של בלבין וקמל הן עדכון ומחווה וחילול של אותו שולחן.

.

שולחן העבודה של פרויד.

*

  1. טוטם וטאבו

מתוך "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל (מתוך הפוסט קרקס התלושים)

.

ב"עמבה" זונחים קמל ובלבין את התחבולות הקרקסיות שבעזרתן העמידו סצנות על ראש עמודים (כמה מלאכים יכולים לרקוד על חודה של מחט? שאלה מסתורית שהעסיקה תיאולוגים נוצריים מאז ימי הביניים), ובד בבד הם מגדילים את חלקו של הפריק שואו בסדרת בובות שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות אברים.

.

מימין, לואיז בורז'ואה 2004 The Reticent Child, משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, שעון חול, 2017 לחצו להגדלה

לואיז בורז'ואה, אדיפוס 2003

.

הממולאים של קמל ובלבין קרובים לפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, אבל גם הפוכים מהם. כי אצל בורז'ואה מקור העיוות הוא פנימי, זה הרגש שבורא את האנטומיה בצלמו, ואילו קמל ובלבין כמו צמד שדונים או מלאכי חבלה מפרקים את הגוף האנושי ומחברים אותו מחדש ברוח הזימה, הכאב והמשחק של אלף לילה ולילה, בחֵירוּת זדונית משוחררת מסנטימנטליות ואג'נדה כאחת.

.

מימין, חליל בלבין ומרב קמל, מסחטה. משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, סבון נוזלי (סוג של גיבור על?) לחצו להגדלה

.

[ורק בהערת שוליים, ומבלי להיכנס לציורים היפים של שי אזולאי, יש לי ספקות באשר לשידוך עם הבובות. אזולאי אינו אנרכיסט וכופר כמו חליל ומרב. ההבדל בין מי שמפרק למי שמנסה לאחות הוא תהומי, וההרמוניה האופטית של הצבעים ומשחקי הצורות מעמעמת את הייחוד של כל צד.]

.

"עמבה" – שילוב יפהפה אבל בעייתי

.

ובחזרה לפריקים של "עמבה" – קורה שהלצון, או מראית העין שלו, אוזלים פתאום ונותר רק סיוט של קטיעות ותפירות נוסח גויה ומנגלה (שניהם. ואני לא יודעת אם זו אבחנה או דאגה, נחיה ונראה). ופעמים אחרות חדוות ההכלאות מדבקת, כמו ב"בוא לגדול איתנו" שלמטה, טוטם צעצוע עם קלילות וחן להטוטני, קריצה למִחזוּר, להנדסה גנטית ולחיים הסודיים של חפצים.

.

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו", לחצו להגדלה

קישוטי דלת טוטמיים, מלנזיה, אמצע המאה ה19

משמאל, חתול תעלול של דר סוס, באמצע, ג'ני ג'אגר, להטוטנית 1909-1986 (ראו כאן) מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

מרסל דזאמה ותלבושת עץ (בהמשך לפרט שלמטה)

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו" (פרט)

וכמובן –

מימין ובאמצע, פסלים של חואן מירו, משמאל חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

*

  1. זימה, עצב, מוות

הרבה ממה שכתבתי על "קרנפים" תערוכת הבובות הקודמת של קמל ובלבין (כאן וגם כאן) חל גם על "עמבה". אבל במבט מקרוב רואים דווקא את האבולוציה, ההצעות, הגישושים, האפשרויות שחלקן עדיין בארון. לא אתייחס לכולן (או שלא יהיה לפוסט הזה סוף) אבל אי אפשר לסיים בלי שתי עבודות נפלאות באיכותן הפיוטית והמיתית (זה כבר לא רק ליצני חבלה, כוח נוסף התערב).

 

חליל בלבין ומרב קמל, פלאש בק, לחצו להגדלה

.

יכול להיות שאני משוחדת, כי פלאש בק נראה לי כמו גרסת המבוגרים לאיורים הנפלאים של אליס ומרטין פרובנסן לאיליאדה ואודיסאה. זה החזיר אותי לקלסיקה על אף ודרך הבוטות. (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל כבר הארכתי דיי. וחלק כבר כתבתי בפוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה).

האיליאדה והאודיסאה ההם יצאו בשעתו גם בעברית בהוצאת עמוס, אבל לא מצאתי סריקה טובה של העברית, אז הנה כריכת המקור.

.

 

האיליאדה והאודיסאה, מאוירות על ידי אליס ומרטין פרוונסן. 1956 לחצו להגדלה

תוספת מאוחרת: לגמרי שכחתי לבושתי את ז'אן קוקטו ומזל שדורית נחמיאס זכרה אותו, כי זה ללא ספק המקור לפלאש בק, רק הזנב אבד, אולי כדי למנוע תחרות מהשיפוד (ועכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לאורפאוס שלו).

0HCO

ולסיום:

חליל בלבין ומרב קמל, שנ"צ, לחצו להגדלה

.

באחת הביקורות קראתי שליצור הרכון על הישן יש זין זקור. אני לא שמתי לב לקיומו (וגם בתמונות לא איתרתי כזה) ובשביל מה נחוץ לו זין בעצם, כשיש לו מכחול שבו הוא צובע את פניו של הישן בכחול של זימה, עצב, מוות?

הרבה מקסמם של הפרטים הולך לאיבוד בצילומים, התרגום המשגע של החומרים – מטבעת הכסף שלופתת את שיער המכחול ועד לכלי ה"שקוף" העשוי רשת מנצנצת שגוש של כחול מוטל בתוכו. במשחק הצורות קל יותר להבחין: החן הספירלי של זנב הקוף הלבן ומפרקי הגמל-שלמה שלו, המכחול האנכי כמו גפיו מעל לקווים האופקיים המקבילים של המיטה, המזרן, הישן. זה פשוט יפהפה, מלא חיים וחלום.

Read Full Post »

יונג אמר שהבית שרואים בחלום הוא הנפש. הבתים של לואיז בורז'ואה שייכים גם לקימורים של הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה,  THE CURVED HOUSE, 1990  לחצו להגדלה

לפעמים הם נוטים כמו מצבה שבורה. לשיש יש עורקים אבל הוא קר ועגול כמו איגלו:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, לחצו להגדלה

ולפעמים הוא ורדרד כמו סוכר.
ככה זה מלפנים:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה

וככה מאחור:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה. לחצו להגדלה

וכאן זה מסתובב.

האם זה בגד או מסכה? באבולציה של האישה-בית – היד מתנוונת ונהיית דקה כמו ארובה:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON

(בדיקת סי. טי)

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON, 1994  לחצו להגדלה

או הרגליים או הראש, אין מקום לכל הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, J'Y SUIS, J'Y RESTE, 1990

ולפעמים הברק פוגע ופוער את הבית ללוע עם שיניים חדות:

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

עוד על לואיז בורז'ואה

ועוד על הארכיטקטורה של הנפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ויש גם מוסר השכל

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים

*

וכיוון שאוטוטו פסח: על הצד האחר של ההגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).

הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…

אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.

גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.

בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.

התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.

George Kastrophylax 1740 (שימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

George Kastrophylax 1740 (לחצו להגדלה ושימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.

*

נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:

יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans  בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman

*

עוד באותם עניינים

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הרפאים של לוסיאן פרויד

קורסאווה חולם על ואן גוך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס

ועוד

*

Read Full Post »

מוקדש לאורנן ברייר, חייט הפלאים

.

הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור)

לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור) לחצו להגדלה

.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לצאת מתמונה. מישהי (השמות נשתכחו לצערי) בחרה בסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. לא בכל התמונה. היא הסתפקה בארבע הדמויות מימין. היא הכינה פיסת שולחן והעמידה את השחקנים מאחוריו כמו בציור.

אחר כך היא לקחה חוט ומחט ותפרה אותם זה לזה. לא את הבשר חלילה, רק את הבדים. את כל נקודות המגע בין חלקי הבגדים ובין הבגדים למפה. וכך הם היו צריכים לאכול ולשתות, בשיתוף פעולה כוריאוגרפי, מבלי שהתפרים ייפרמו.

.

הסעודה האחרונה (פרט עם סימוני תפרים)

הסעודה האחרונה (פרט, עם סימוני תפרים למי שרואה אותם)

.

זה היה רק תרגיל מהיר ללא המשך, אבל כמו שקורה לפעמים הוא נגע בפקעת של נושאים.

דו ממד, תלת ממד

הציור של לאונרדו הוא ייצוג של תלת-ממד לפי מיטב עדות הפרספקטיבה, אבל כשהוחזר על ידי התלמידה לתלת-ממד של המציאות היא התעלמה מן המקור בנאיביות מכוונת, והעתיקה אחד-לאחד את הדו-ממד הציורי, כאילו עבר על השחקנים מכבש (בלי תופעות הלוואי הרצחניות) ודחס אותם כפי שהם למין תבליט. כלומר גם דמויות שלא נגעו זו בזו במציאות – למשל דמות שנמצאת קצת מאחורי דמות אחרת – במציאות יש רווח ורק בציור יש להן קו גבול משותף – הקו נתפר. וכנ"ל גם נקודות המגע בין אדם לבין עצמו, אם זרוע מורמת נניח לגובה החזה, שרוולה ייתפר לחזה הבגד; התרגום המכני מתלת-ממד לדו-ממד וחוזר חלילה, משנה את התמונה בהדרגה, כמו במשחק הזה שבו מתרגמים משפט בתרגום גוגל שוב ושוב עד שקשה להכירו, והופך למין הרהור מיצגי על דו-ממד ותלת-ממד באמנות.

*

מגדר

תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה".

(מתוך פוסט על עבודת המחט של בורז'ואה, שבע במיטה. לא אחזור על הדברים, אבל כל הפוסט ההוא הוא מעין איבר בדיעבד של הפוסט זה).

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

*

קיבעון וכפייה

וזו גם עבודה על כפייה חברתית. על האופן שבו הסביבה מקבעת אותנו ונותנת לנו תפקיד שמאפשר מעט מאד תמרון ובחירה. פתאום נזכרתי ב"תמונת נישואין", עבודה של חביבה פדיה (מימי לימודיה בחזותי, השם לא נשתכח כי נשארנו בקשר) שהתרחשה כולה בתוך ועל רקע מיטה זוגית עומדת. באחד החלומות של הכלה מגיחות הסבתא והאמא של החתן מאחורי המיטה מצוידות במחטים ובחוטים ענקיים ותופרות אותה לסדין. תוך כדי כך מצלצל השעון המעורר אבל הסבתא והאמא ממשיכות לעבוד.

*

קהילה

ובו בזמן זו עבודה על שיתוף הפעולה ההכרחי כדי שהתפרים המחברים בין בני אדם לא יפקעו. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין.

ב1981 יצר ויטו אקונצ'י את Community House פסל-בית סגור מפיברגלס גלי, מוקף בששה זוגות אופניים. דיווש על האופניים פתח את דלתות המבנה וחשף מסדרון עם חדרים סגורים משני צדדיו. השיטוט בבית היה תלוי במדוושים שיכלו לפתוח, לחסום או ללכוד מישהו באחד החדרים. השימוש בבית דרש שיתוף פעולה בין קהילת הצופים. הפסל היה מעין מודל של תלות הדדית (אקונצ'י אמנם ביקר את העבודה אחר כך כדרכו, כמכנית וגימיקית מדי, קרובה מדי לטריק של קוסם).

.

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

.

שיעור בפרימה

ובהמשך לויטו אקונצ'י ובחזרה לתפירה. בבית הספר לתיאטרון חזותי למדו בשעתו כמה תלמידים מהשטחים. ביניהם היה צייר מוכשר מעזה (גם שמו נשתכח לצערי). בשיעור הראשון נתתי תרגיל היכרות: לעצב פֶּה ולהפעיל אותו. התלמיד פיסל פה גדול מקלקר ותפר אותו בחוט צמר אדום. ואז הוא העביר אותו ביננו שנפרום ונפתח. (ואחר כך בשיחה כשאמרנו צנזורה, הוא התפלא מאד. זה לא עלה בדעתו. זה היה רק משחק).

.

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975 לחצו להגדלה!

*

עוד באותו עניין

על שבע במיטה מאת לואיז בורז'ואה

הרצפה הבלתי מטוטאת

חיוכי האתמול והמחר על שלוש מונה ליזות (ועוד אחת)

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

***

ושתי הודעות משמחות, ואחת ישנה ועצובה:

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס המוכשרת נפרדת מילדותה בספר קומיקס מצולם.

היא מגייסת תמיכה בהדסטארט. היכנסו לדף הפרוייקט!

*

ומחר!!!  בספריית גן לוינסקי  אחד שחור חזק!

.

SHA

תיאטרון קהילתי שיצרה קבוצת מבקשי מקלט סודאנים בשאיפה ליזום שינוי חברתי בדרכי דיאלוג ופתיחות.

 הצגת הבכורה תתקיים מחר, יום שבת ה22.6  בשעה 20:00 בגן לוינסקי.

כולכם מוזמנים לשמוע סיפור חשוב ולהיחשף לקבוצת אנשים מיוחדת ומעוררת השראה.

במסגרת האירוע  שיתחיל ב 19:00  ויימשך אל תוך הלילה יתקיימו גם מופעי מוזיקה חיה של הקהילות השונות הפועלות בספרייה. מומלץ בחום!

לאירוע בפייסבוק

*

ולבסוף הישן והעצוב – ב29 ביוני, עוד שבוע בדיוק, ימלאו ארבע שנים למותה של פינה באוש.

כל שנה בתאריך הזה אני מעלה פוסט שקשור אליה (למשל חוג ריקודי פינה באוש) עד שייגמר לי. מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף, לשתף במחשבות וזכרונות ורגשות ובכלל.

*

Read Full Post »

זו הרשימה השנייה על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. מומלץ מאד להתחיל בחלק הראשון שכולל גם את תקציר הסיפור.

*

הנערה ממציאה לכאורה, דרישות בלתי אפשריות כדי להכשיל את הנישואין. זה מה שחושב האב שאץ למלא את משאלותיה. הסיפור כמו מלהק אותו לתפקיד הגיבור שמבצע מטלות אגדיות, אבל כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב (כמו שכתוב בספר משלי). במקום לקדם את מילוי תשוקתו הוא מארגן בלי דעת את בריחת בתו ואת נישואיה לגבר אחר. אם זה היה קצת יותר מוחצן זה היה קומי.

ואם ננסח את זה מצד הנערה: באינסטינקט של שורדת היא משיגה את כל מה שנחוץ לבריחה, וביחד עם הטבעת והכישור והפלך גם את כל מה שנחוץ להחלמה ונישואין של אהבה.

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942

*

שיבושים ותיקונים

אפשר לומר שכל דבר הוא יפה, ובלבד שיבוא בעתו ובמקומו; ולעומת זאת, אין דבר המסוגל להיות יפה כשאינו מופיע בזמן הנכון. תוכל כמובן לשבח מישהי על יפי שערה, אבל תתקשה להביע אותה התפעלות למראה תלתל אחד מאותו שיער אילו מצאת אותו במרק שלך.

ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875)

אב-חתן זה שיבוש של סדרי הבריאה, ובמין אפקט מתגלגל, השיבוש נמשך והופך בת מלך לחיה קטנה (הציידים שלוכדים אותה קוראים לה חיה מופלאה) ולמשרתת, ובו בזמן הוא מתפשט גם לחפצים של הנערה, שמאבדים את מקומם ואת שימושם ואת גודלם הטבעי בזה אחר זה. הסיפור עוקב אחריהם עד שכל דבר חוזר לגודלו ולמקומו הנכון. זה מתחיל ביופיה של הנערה שמצטמצם ונארז מחוצה לה בקליפת אגוז, השאר מוסתר בזוהמה ובפרוות. הטבח מזהיר אותה שלא תפיל שערה למרק, אבל היא מפילה זהב אחר לתוכו: קודם טבעת (שמקומה על האצבע כטבעת נישואין), ואחר כך כישור זהב ופלך זהב, שאפילו יותר זרים למרק, ועוד למרק של גבר; אלה שני כלים מובהקים של נשים, כלים ביתיים שהתכווצו אמנם – כמו האור והיופי – כדי לטבול במרק. ממש אליס בארץ הפלאות.

השילוב בין המרק הטעים לשיבוש מושך את תשומת לבו של המלך החדש. במין סימטריה הפוכה לאב שקלקל הוא מצליח אט-אט בעזרת סימני הדרך שמשאירה הנערה ולפי הקצב שהיא מכתיבה, להחזיר הכל למקום: ראשית, הוא מחליק את הטבעת על אצבעה, שנית הוא מאריך בריקוד כך שאין לה זמן להסיר את האור, היא רק מכסה אותו בפרווה, ובנוסף לכך היא מתרשלת בהשחרת גופה; אצבע הטבעת נותרת צחורה: אצבע של כלה שמודבקת במין אסמבלאז' על גוף מפויח של משרתת. אבל כשם שהשיבוש התפשט כך גם התיקון מתפשט מן האצבע לכל הגוף. המלך מסיר את הפרווה וכמו אצל חנה'לה – כל כתם הופך לכוכב. ורק אז, כשהכל נמצא במקומו הנכון מתאפשרים גם נישואים "נכונים" של אהבה ותמיכה.

*

לואיז בורז'ואה, ללא כותרת, 1940-1943

*

שורדות של גילוי עריות

פרטים רבים בסיפור חופפים לסימפטומים ארוכי טווח של שורדי גילוי עריות.
הנה כמה שדליתי מתוך רשימה ארוכה:

* הנסיון להחביא את הגוף מתחת לבגדים רחבים, למשל כל מיני פרוות, כדי להימנע מתשומת לב מינית. * צורך בלהיות בלתי נראה – כנ"ל. * התכווציות בפינה והתחבאויות – מאז שהיא בורחת היא ישנה בתוך גזע עץ חלול או בכוך שמתחת למדרגות. * אשמה ותחושת חוסר ערך – במילותיה שלה, "אני ראויה רק שיזרקו עלי מגפיים". * ידיעה אינסטינקטיבית של מה האחר רוצה ופעולה למילוי צרכיו – המרק המושלם שהיא מבשלת. * תחושת נטישה, העמדת פנים שזה לא קרה – "אני ילדה מסכנה שאין לה עוד אבא ואמא", "איני יודעת דבר". * בעיות אמון ואמביולנטיות כלפי קשר וקרבה – כך אפשר להסביר את ההעלמויות החוזרות שלה; ארבע פעמים היא נגלית למלך ונעלמת. * רצון לשנות את השם כדי לנתק את היכולת המאגית של התוקף לשלוט בך – מרגע שהוא עוזבת את הבית היא נקראת "כל מיני פרוות". * ריבוי אישיויות – נסיכת האור וחיית הפרוות – הוחצן בסרט "עור החמור". בקליפ שלמטה קתרין דנב הכפולה מכינה את עוגת האהבה.

.

*

סיום ושאלה

על אף הכאב והירידה הגדולה יש תחושה של קסם בסיפור ושל חוסר מאמץ, הכל קורה מעצמו בעדינות ובאגביות של חלום; החל מן הגדלים הנזילים ועד לקלות שבה מרפה הסיפור מן האב המתעלל. הוא לא מחייב אותו לרקוד בנעליים מלובנות ולא מנקר את עיניו, הוא פשוט משאיר אותו מאחור. הנפש היא קוסמת גדולה.

ובכל זאת יש משהו שמטריד אותי. אני אגיד את זה כך: קשה שלא להבחין בדמיון בין "כל מיני פרוות" לסינדרלה; פרטים כמו מות האם, השיעבוד, שמלות פלא, הנשף, הריקוד, ההימלטות למטבח והגילוי, משותפים לשתי האגדות. אבל מה שמשונה ב"כל מיני פרוות" הוא שהאב המתעלל ממלא גם את תפקיד הפיה הסנדקית; הוא זה שמספק לה את מה שהיא צריכה בשביל להתחתן עם הנסיך. הזכרתי את זה כבר בתחילת הפוסט, כהיפוך קומי. אבל זה עדיין מטריד אותי, קיומית. מילא הפרוות, אבל איך ייתכן שהאב הזה הוא שמספק לה את האור? (מישהו? זה באמת מציק לי.)

*

עדכון: בעקבות השיחה בתגובות התחוורה לי פתאום הופעתם התמוהה של הפלך והכישור בסיפור. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להמיר בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז ומשאלה שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד אור משלה.
(תם ולא נשלם. יש לי הרגשה שעוד אחזור לסיפור הזה).

*

הנישואין על פי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

וגם –סיפורים יכולים להציל

*

וקריאה אחרונה לאוהבי אמנות, ספרים ובני אדם!

*

Read Full Post »

 

לואיז בורז'ואה (1911-2010) "7 במיטה", 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ'

*

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."

גם אם מתעלמים מהדוקרנות של המחט, ומסכנותיה המשוננות באזני ילדים – סימני האיחוי של "שבע במיטה" הם בעצם צלקות (אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט – / בַּלֵּב הִיא לִי נִתְקַעַת / וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. מתוך "שיר החוט" של ורשבסקי באדיבות ע, מיקירי הבלוג).

*

אריג זה נשי וחם ויומיומי. זרועותיהן של הדמויות מוצלבות זו על זו כמו תכי ריקמה. "7 במיטה" קרוב לבובות סמרטוטים יותר מלפסלי שיש וברונזה, והכי קרוב לבובות טיפוליות שנותנים לילד כדי לצפות בו כשהוא משחק, כדי שידגים מה עשו לו, איך התעללו. מעבר לרוך של החיבוקים מבצבצים פה ושם אברי מין גבריים, נוכחים-חבויים בתוך הורוד הנשי החלק הזה, לא קירחוּת של אסירות (הן שמנמנות מדי בשביל מחנה ריכוז) אלא של חסרי הגנה; "שיער הוא ההגנה שבה נשים עטופות. כמו זחל בתוך גולם," אמרה בורז'ואה.

*

ומצד שני זה מתמטי וגיאומטרי – ובורז'ואה הלא למדה מתמטיקה בסורבון – זוהי מפה, שרטוט תלת-ממדי של מערכת יחסים, תרשים זרימה של התעללויות, ניאופים ונחמות: מי מחבק ומי מזיין ומי מביט לאחור בחשש או בהשגחה.

אביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל (כידוע), רומן ממושך וגלוי עם האומנת שלה. אמה ידעה והבליגה וביקשה מבורז'ואה לעקוב אחרי ההתרחשויות. "הוא היה זאב," אמרה בורז'ואה על אביה, "והיא היתה ארנבת רציונלית וסלחנית שקבלה אותו כמו שהוא."

*

ל"7 במיטה" יש נופך אגדתי, משהו בין 12 האחיות של הנעליים השחוקות ממחולות (אגדה שבה אחוות החלום הנשית מפורקת בברוטליות על ידי גברים), לבין "החייט האמיץ" שהרג במכה אחת שבעה זבובים שהתיישבו על פרוסת הלחם בריבה שלו. מרוב שמחה וגאווה הוא רקם על חגורתו "7 במכה אחת". (ה"7 במיטה" כשבעה זבובים שהומתו בהינף סמרטוט של האב העריץ המתעלל).

.

מרינה אברמוביץ, מתוך "8 שעורים על ריקות עם סוף טוב"

העבודה של מרינה אברמוביץ' למעלה, מקבלת משמעות אחרת כשלא חושבים על ילדות-חיילות אלא על התעללות בתוך המשפחה.   

*

הפרט המוזר והמטריד ב"7 במיטה" הוא חוסר ההתאמה בין מספר הראשים, הרגליים והגווים: 10 ראשים, 13 רגליים, 7 במיטה.
סבתא, למה יש לך כל כך הרבה ראשים? חוקרת כיפה אדומה.
כדי שאוכל גם לחוות וגם להתבונן, כדי שאוכל למצוא עוד נקודות מבט. ואולי זה בכלל משהו טכני שקשור במהירות החשיפה. כמו בצילום; החלקים שזזו נמרחים או משתכפלים. 

.

מרט אופנייהם (1913-1985 כמעט בת גילה של לואיז בורז'ואה), הסוריאליזם של ההתכה והפיצול.

 

ג'וזף קורנל, נסיכת מדיצ'י

.
"7 במיטה" מוקף בקירות הזכוכית. "אני רוצה להיות בית זכוכית," אמרה בורז'ואה פעם. זה תוכהּ שמוצג לראווה על במה ומאחורי הזכוכית. דומה ושונה מג'וזף קורנל (1903-1972) שארז את ילדותו בוויטרינות קטנות עם מגע סוריאליסטי, משהו בין פֶטישיזם של ילדוֹת לבית מרקחת פיוטי. העבר מיובש כאוסף פרפרים. קורנל תמיד מזכיר לי את "הילד המת" ממחזהו של לורקה "ככלות חמש שנים" המופיע בבגדי הקומוניון הראשון הלבנים שלו, זר ורדים עוטר את ראשו והוא אוחז בכפתו של החתול הכחול שלו שחזהו מוכתם בדם. אבל קורנל זה לא הנושא עכשיו, רק רציתי להגיד את ההבדל בינו לבין בורז'ואה: אצלו העבר רחוק וחנוט ואצלה הוא חי ובועט ומרים ראש מהמיטה שבה השכיבו אותו.

"7 במיטה" 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ', לואיז בורז'ואה (1911-2010)

ו"7 במיטה" אמנם משתנה לפי הזווית; מצד הרגליים הדמויות נראות שוכבות, אבל ראשיהן כמסתבר, באוויר; האם זה רגע של התעוררות? דריכות מתמדת, אשלייה עצמית שיש כר, שהכל בסדר, אבל אין שום כר ובסדר.

*

האחים צ'פמן, 1995 Zygotic Acceleration, Biogenetic, De-Sublimated Libidinal Model (Enlarged x 1000)

 למעלה, עוד דומה ושונה של האחים צ'פמן: תמונה קבוצתית, התעללות, ילדים, שיכפול, הנדסה גנטית, וקורטוב האחים גרים, אלא שהכל קר וסנסציוני, נטול מסתורין, מורכבות, אנושיות.

*

ואולי "7 במיטה" אינה דיוקן קבוצתי אלא דמות אחת משוכפלת, "צילום מייברידג'" של הנפש, של הפיצול שלה בזמן ובמרחב (כשחזרתי למייברידג' מתברר שגם הוא לא היה כ"כ מדעי בדיעבד, אלא מציצן ופורנוגרפי. ככה אומרים פתאום).      

אדוארד מייברידג'

אדוארד מייברידג'

*

הילדות היא המקור האינסופי ליצירתה של לואיז בורז'ואה. "ילדותי מעולם לא איבדה מקסמה, מעולם לא איבדה מהמסתורין, מהדרמה שלה," היא אמרה. למטה בילדות היא עם אבא ואמא ובובה.

לואיז בורז'ואה והוריה

  

*

עוד בסביבה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?  פוסט על אגדת עץ השיער מאת מרי דה מורגן (כדאי לקרוא את האגדה קודם).

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב, סטרפטיזים משונים

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לספריית גן לוינסקי חסרים מאד, ספרים בטיגרינית, בנפאלית, בהינדית ובטגלוג.

אם יש ברשותכם ספרים באחת משפות אלו

או רעיון או קצה חוט שיעזור להשיג אותם

אנא פנו לאיל 052-2743957 Eyal.feder@gmail.com

ותודה מעומק הלב לחנה עמית כוכבי, לשושי אדלשטיין מהספריה הלאומית ולשחר עג'מי על תרומת ספרים בערבית!

***

Read Full Post »