Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לבן’

"מעשה בפרוכת" מאת מרים ילן-שטקליס הוא שיר-אגדה יפהפה, יצירה כמעט סמויה מן העין שנולדה ב-1949, רגע אחרי השואה, ויצאה לאור בפריז כעבור שלוש שנים בצורת מגילה מקופלת בזיגזג; זו יצירה על-גילית אף שמי"ש ראתה בה יצירה למבוגרים וכללה אותה בחיים ומילים.

ולמה נזכרתי בה דווקא עכשיו? אולי בגלל מה שאבי מעוז, סמוטריץ' ודומיהם מעוללים ליהדות. שׂהדי במרומים שלא אוותר על השיחה עם טקסטים שהם חלק ממני ומן הזהות שלי, רק בגלל שהם מנכסים ומזהמים אותם, זה כמו לכרות אונה. אז אני שמה רגל בדלת. משהו כזה.   

מתוך "מעשה בפרוכת", "כְּתָב ועריכה גרפית בידי הצייר יעקב גיפשטיין", הלוא הוא יעקב אגם בן ה-23. לחצו להגדלה

וכך זה נפתח, במין חזיון לילה של הנשמה, בצלילים מתנגנים בין ישן, נושן, ישנה, נשמה, כמו לחש קסם:

סבא שלי, סבא לבן,
סִפֵּר לי סִפּוּר מעשה יָשָׁן,
ישן-נושן…
            ואני ישֵׁנה,
עת יורְדה נִשְׁמתי לרוות צמאונה
במַעְיְְָן.
מעשה ביונה,
ובגדי,
ובזאב מכשף,
בפרוכת אחת, ובאִמֵּנו רחל,
תגן זכותה על כל בית-ישראל.

מעשה בבן מלך ש"ירד" לשווקים לבוש כאביון, לחפש דין וצדק. מעשה בבת מלך ש"ירדה" לכבס את כותנתה בנהר. את בן המלך מכים, משסים בו כלבים, מתְאַנים לו עד שהשמיים בוכים. לבת המלך מתנכרים; "ולא הכירוה אנשי הכפר, / ולא הכניסוה עת לילה קר, / לא הכניסוה, / לא חיממוה, / בכי מר". זוהי על רגל אחת, חוויית הגלות: יהודים שגלו מארצם "ירדו" מגדולתם, שלומם הופקר, איש לא מזהה אותם כבני מלכים. מי"ש חוותה את זה על בשרה; עד שהגיעה לארץ בשנת 1920 הספיקה להיחשף לשלל תקריות אנטישמיות, פוגרומים, רדיפות והצלות של הרגע האחרון. אבל מעבר לגורל היהודי, מהדהדת כאן גם איזו תמצית נפש, חוויית ליבה, חיכוך קבוע בין הכרת ערך עצמי וגאווה עיקשת – להשפלה, עלבון ובושה. אפילו ל"מעשה בפרוכת" נלווה סיפור עוועים על עיכובים בעיצוב ובהדפסה שהאריכו את שהותה בפריז. היא חלתה ב"ברונכיטיס קשה", כספה אזל והיא רעבה ללחם:

לא רעב בעתות מהפכות ומלחמות כשכולם רעבים כי אם רעב "פרטי", כשמסביב הכל שבעים ואני רעבה. איכשהו עורר בי הדבר רגשי בושה ושיתק כל חשיבה הגיונית. במקום להזעיק עזרה … ניסיתי בכל כוחותי להסתיר את מצבי מעיני כל.  

ובחזרה לסיפור: בן המלך תועה במדבר ונתקל בזאב שהופך אותו ל"גדי קטן, / גדי לבן, / גדי". בת המלך תועה במדבר ונתקלת בזאב שהופך אותה ל"יונה לבנה, / יונה קטנה / יונה". איזה מין זאב זה שמכשף ולא טורף? כזה שזאביותו היא אלגורית, ייצוג של עוינות וסכנה (אדם לאדם זאב) לעומת התום והפגיעות של הגדי והיונה. זה קורה שוב ושוב בעולם האגדות: בני אדם עומדים בדרכם של מכשפים ולובשים צורת בעלי חיים עד שהם נגאלים. במעשייה מס' 88 של האחים גרים, "העפרוני המזמר והמקפץ", בן מלך מכושף פעמיים: קודם הוא נהפך לאריה ואחר כך ליונה שמזילה טיפת דם ונוצה לבנה כל שבעה צעדים, סימני דרך לאהובה שמחפשת אותו.

זו הגלישה הראשונה של מי"ש אל אגדות העמים, גלישה קלה, כמעט בלתי מורגשת לעת עתה.  

ובינתיים חולפות להן אלף שנים. נתק שורר בין מה שמתרחש עלי אדמות, למה שקורה בגן עדן; למטה רדיפות וכישופים, ולמעלה:

יושבה בגן-עדן אִמֵּנוּ רחל,
תהי מליץ-יושר על כל ישראל,
יושבה ושוזרת פרוכת גדולה
לסוֹך ארון-קודש בבית התפילה.
בזה ארון-קודש עומדים חבויים
ספרי התורה שְׂרָפום הגויים.
שִׁקְרו עריצים! הגולל לא נסתם –
שלם כל גְוִִיל, אין בו מום, אין בו פגם,
כביום בו אחז ביראה סופר-סת"ם.
מזהֶרֶת כל אות ושופכת חִנָּהּ –
קִשטוהָ, לִטפוהָ ידי השכינה.
הוי, עמי.

זו הגרסא היהודית של מי"ש ל"כתבי יד אינם נשרפים" של מיכאיל בולגקוב. ולא רק הגווילים, בית הכנסת כולו שופע חן וחסד, חמימות ואורה וקסם-מרחב – כל הכתלים נהפכו לכותל מזרח כדי שהאבות וכל "שַׂר ויקר" לא יצטרכו להידחק. מלאכת הפרוכת כמעט נשלמה; פרחים מופלאים פורחים בה, ציפורים מעופפות בין חיות יער ושדה, ו"סְנֶה-תקווה מלבלב", שיח בוער מתלבלב! שלישי בשורת ניסים, אבסורדים נפלאים, אחרי הספרים השרופים-השלמים, והכתלים שנהפכו כולם לכותל מזרח מבלי למוטט את הבית. כל החיות כבר נרקמו, למעט גדי ויונה. מחט חדשה זורחת בין אצבעותיה של רחל. היא בוררת לה לובן ורוך ומתחילה לרקום, ופתאום נשמע קול בכי ופרחי הפרוכת נובלים, העלים נחרכים (כל העלים, או רק עלי הפרוכת? אולי זאת בעצם האדמה שרועדת, פרחי כל העולם נובלים). מתברר שהשלמות היתה רק אחיזת עיניים. הדממה רימתה. רחל מציצה למטה. היא תרה אחרי מקור הבכי ומבחינה בגדי וביונה.

פרוכת, המוזיאון היהודי ברומא

רחל שמתה ונקברה בדרכה לארץ, היא מליצת היושר האולטימטיבית של עם ישראל. במדרש איכה רבה מתייצבת נשמתה בפני הקב"ה לאחר חורבן הבית ומבקשת שיחזיר את בניה מן הגלות. היא מספרת לו – בפירוט שלא פוסח על שום חור שהותיר הצמצום המקראי – מה סבלה כדי לא לבייש את אחותה, ואם היא, שהיא בשר ודם ועפר ואפר, לא קנאה וגמלה חסד לצרתה, על אחת כמה וכמה שמלך רחמן כמוהו לא צריך לקנא לעבודת כוכבים שאין בה ממש ולמסור את עמו לאויביו. והקב"ה אכן משתכנע ומבטיח להחזיר את ישראל למענה. ובגרסה המקוצרת של ספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". והתשובה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

ואילו ב"מעשה בפרוכת" – הפתעה: רחל לא עותרת לאלוהים וגם לא מזעיקה כמקובל את "ישֵׁני חברון" (האבות הקבורים במערת המכפלה), אלא פועלת על דעת עצמה, כמאגיקונית: היא שולחת ארי ונשר לאתר את הבוכים בעזרת "חוט שני", חוט משי קסום שהיא קושרת לכפתו של האחד ולכנפו של האחר.

פרוכת 1797, המוזיאון היהודי בשוויץ

וזו כבר חריגה מובהקת מן המסורת היהודית אל תוך עולם האגדות, שבו כל מלאכות החוטים הנשיות נגועות בקסם. זה משותף לכל סיפורי העמים, מאוסף האחים גרים ועד המקבילה הסלאבית של אלכסנדר אפנאסייב (1826-1871). כדי לא להאריך, בחרתי בדוגמא המרוכזת מכולן: "פלך, סירת הנול והמחט", מעשייה מס' 188 באוסף האחים גרים, שנקראת על שם שלוש המתנות שנערה ענייה יורשת מסנדקיתה. כשהמלך מחפש לו כלה הוא מציץ לחלונה, ואחרי שהוא ממשיך בדרכו, היא מדקלמת: "פלך פלך לך החזר / אל ביתי את המחזר". והפלך מרקד אל המלך ומותיר אחריו חוט זהב זוהר. ובינתיים ממשיכה הנערה ומדקלמת: "סירת הנול ארגי מהר / לי הביאי המחזר."

"מיד זינקה הסירה הקטנה מידה וקפצה בעד הפתח החוצה. ליד הסף החלה לארוג מרבד יפה משנראה אי-פעם. משני הצדדים פרחו ורדים ושושנים ובאמצע על רקע זהוב טיפסו זמורות ירוקות ובתוכן קיפצו ארנבונים וארנבים; איילים וצביים הושיטו ראשיהם, ולמעלה, בין הענפים, ישבו ציפורים ססגוניות; לא חסר דבר אלא שישירו" [כמו ציפורי הפרוכת].

ולסיום היא מדקלמת: "מחט מחט עדינה, / למחזר הכיני נא". המחט מתעופפת באוויר והרהיטים כמו מתרפדים מעצמם בהילוך מהיר, כאילו עמלו בחדר רוחות רפאים. השולחנות מתכסים במפות והחלונות בווילונות. וכבר מופיע גם המלך שצעד בעקבות חוט הזהב, ופוסע על שטיח הפלא לבקש את ידה.

פרט מתוך פרוכת זהב 1887

אבל כדי לרדת לשורש הפרוכת של מרים ילן שטקליס, אין די בקסמי החוט של האגדות. לשם כך יש לרדת (או לעלות) אל מטפחת השבת של סבתה. מי"ש אהבה והוקירה את כל סביה וסבותיה. היא מתאמצת לא להפלות ביניהם בזכרונותיה, אבל בדמותה של אם-אִמהּ יצוק משהו מיתי. בזיכרון שנקרא "בית" יושבת מרים הקטנה על הרצפה מתחת לשולחן האוכל הארוך, מספרת סיפורים לבובה נעמי, ומביטה בסבתה הלבושה בשמלת השבת:

"על כתפיה פרוש סודר-השבת עשוי תחרים שחור. ועל ראשה מטפחת השבת הלבנה, ובה פורחים פרחים לבנים ושרות ציפורים לבנות".

ופעם אחרת, כשהיא יושבת עם משה'לי בתוך הקש, הוא מספר לה על ארץ ישראל מלכּת הארצות, ועל חבצלת השרון ושושנת העמקים, הפרחים היפים בעולם שפורחים בה, והיא מבינה מיד. "כמו הפרחים של סבתא", היא אומרת. "אלו פרחים? מה את שחה?" הוא כועס. "הפרחים שבמטפחת ראשה, במטפחת השבת. חושבים שהם לבנים, אך צריך להביט אליהם חזק-חזק ולעצום את העיניים חזק-חזק, ואז רואים את הפרחים, חכליליים, פרחי זהב, פרחי אש. והם הפרחים שבארץ ישראל".

ניוטון הוכיח שהאור הלבן נוצר על ידי צירוף של כל צבעי הקשת. ומטפחת השבת של סבתא היא בעצם מטפחת אור. ליבה של נכדתה כמו פריזמה מיסטית, חושף את הצבעים הכמוסים.

סוף המאה ה-18 מתוך תערוכת "צבעי היהדות" בגלריה אופיצי, פירנצה

גם הפרוכת של רחל היא פרוכת של אור, ככתוב: "ופני הפרוכת פני שחר יכלימו", וגם "זיו הפרוכת יאיר חשיכה". והצבע הלבן הוא הצבע המוביל במעשייה; לובן של אור וטוהר, תום ושֵׂיבה: הסבא לבן, הגדי לבן, היונה לבנה. (מין זבוב טורדני מזמזם לי שגם אבי רחל נקרא "לבן", ואני מגרשת אותו, כי מה זה שייך?). אבל יש עוד לפחות שני לבָנים מכוננים בזכרונותיה של מרים ילן שטקליס:

"מתי לראשונה נתקלתי במושג 'יהודי'?" היא תוהה (ב"ציוני הדרך"). ומיד מופיעה התמונה: היא בת חמש, בזמן הפוגרום בניקולייב. היא עומדת על גזוסטרה לצד אמה ורואה פתיתי שלג באוויר. שלג באוויר החמים! זה פלא. היא משתפת את אמה בשמחתה, ואמה מחווירה ואומרת "אלה לא פתיתי שלג, אלה נוצות מכרים של יהודים". קולה החנוק והעצב שנשקף מעיניה מדהימים את הילדה. (כשגברת הוּלֶה של האחים גרים מנערת את כסתותיה, יורד שלג בעולם. והזיכרון כמו מסיר את קליפת הקסם ומותיר מציאות מבעיתה).

וישנו גם הלובן הטוב, לובן הקיר שלידו היתה סבתא מתפללת:

"לבן הקיר, ובקיר ממעל כתם שחור, והוא סימן שבית המקדש חרב. סבתא אמרה לי, סבתא יודעת. ולא הרחק מן הכתם השחור תלויה תמונה, ובתמונה רקום מגדל אדום וחומה כחולה, ושני אריות זהב ופרחי זהב, וצפורי כסף. וזה יפה מאד, וזה סימן שאנו ניסע לארץ ישראל". (מתוך "בית")

הכתם השחור כפיח מסמן את "חורבן הבית". מי"ש מכנה את בית סבה וסבתה "הבית". הוא נבנה על חורבות קודמו שנשרף. אִמהּ נולדה "בבית הראשון" אבל היא עצמה הכירה רק את "הבית השני". בשום מקום היא לא אומרת "בית מקדש", אולי היא אפילו לא מתכוונת, אבל הצירוף בכל זאת נשקף מבעד למילים. וכשהיא ניגשת לתאר את גנה של הסבתא, גן ילדותה, גן חלומותיה, עולות דמעות בעיניה. "ייתכן כמובן שאהבתי משבשת את ראייתי, אבל לי נדמה שלא היה עוד גן בעולם אשר יתחרה בגנה של סבתא". ושוב ושוב היא חוזרת אל שיחי הלילך הפורחים בו, אל האשכולות הלבנים והסגולים, הכבדים והבשומים שמציצים מהחלונות, והרוח נושא את ריחם לתוך הבית (ואל תוך ידיה של רחל):

ושתי הידיים – פרחי הרימון,
ההוד והחן בן לנצח ישכון.
ושתי הידיים – אשכולות הלילך,
ובושם ריחן מלילך משובח.
שוזרות הידיים פרוכת גדולה
לסוֹך תורתנו עונתה בגולה.

ואם כבר: בין הריבות שנרקחו מן הפירות והגרגרים שצמחו בגנה של סבתא, מי"ש זוכרת לטובה את ריבת התפוחונים הקרויים "תפוחי גן-עדן".

ככה זה תמיד, התיאולוגיה הגלויה, הרשמית, מצמיחה חוטרים אישיים.

ובחזרה ל"מעשה בפרוכת": הארי והנשר (סמלי האל) מוצאים את הגדי והיונה (עם ישראל, כנסת ישראל) ונושאים אותם לשמיים. ושם בגן-עדן, הם חוזרים לדמותם האנושית ונישאים, כמצופה משיר-השירים שמתלווה לגיבורים כמו נוסע סמוי, מן הרגע שבו הם יוצאים למסעם כמו השולמית שיוצאת לחפש את אהובה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וגם אצלה זה משתבש: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת", ועד "חוט השני" שרחל קושרת לכנף הנשר ולכף הארי: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ובזאת תם המעשה ביונה ובגדי אך עוד רבה הדרך לגאולה.

פרט מתוך אוסף עין חרוד (?)

"מעשה בפרוכת" הוא מעין מטריושקה (בבושקה) זולגת ומתהפכת. בתוך רחל אמנו נחבאות נשים מכל העמים, טוות, אורגות ורוקמות, עושות נפלאות, ששואבות את עוצמתן ממטפחת השבת של סבתא חסידית. הסתירות מרחיבות את גבולות המעשייה ומַפרות אותה כמו "דודאי החלומות" של מי"ש.

זאת ועוד: בכל מדד שהוא, מדובר בטקסט פמיניסטי. בשיחה עם חוקרת הקבלה מלילה הלנר-אשד היא ציינה שבעשיית הפרוכת הנשים הכי קרובות לקודש שיהיו. ורחל של מרים ילן שטקליס חורגת מן המקום שהוקצה לה. מה שהיא מחוללת לא היה מבייש שום בעל נס; הכרובים עצמם נוגעים בפרוכת שלה "בדחילו ורחימו", וצמד מלאכונים משרתים אותה ומגישים לה חוטים: "מִי אודם תפוח, מִי זְהב חבּושים". הטקסט כולו מוקדש לנשמת חנה סנש הי"ד (עוד אישה) וגם מי"ש עצמה מתפרצת לתוכו שוב ושוב דרך מילות קריאה כמו אלליי, הוי שִׁברי! הוי אלי! הוי עמי, וכו'. ולבסוף – הגדי והיונה מוצגים באופן שוויוני וסימטרי לכל אורך הטקסט: פעם היונה ראשונה, ופעם הגדי. ואם מישהו חושב שאני נטפלת לקטנות, ויקיפדיה שוב מדגימה כמה אוטומטית ומושרשת ההטיה, כשהיא מתארת את "מעשה בפרוכת" כ"אגדה פיוטית על נסיך שנהפך לגדי ועל ציפייה לגאולה". בת המלך הוסרה מן המשוואה (ואף מילה על רחל אמנו). למטה, צילום מסך, קטע מרשימת הספרים של "מרים ילן שטקליס" בויקיפדיה.

ובאשר לגדי של "מעשה בפרוכת", חוה אלברשטיין כבר אמרה את זה ב-1989.

הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני
  • תודה למלילה הלנר-אשד שסייעה לי מצד היהדות.
    כל הציטוטים מאוסף האחים גרים, בתרגומו היפה של שמעון לוי.
    כל הציטוטים של מרים ילן שטקליס מתוך חיים ומילים.

עוד חוטים ומטמורפוזות

קסמי הרִקמה של פניה ברגשטיין

7 במיטה (לואיז בורז'ואה) וגם שיר ערש לאמא

אמנות איומים ופנטזיות מיניות, על המיתוס של ארכנה  

ברבורי הבר  ויש גם חלק שני

עופר עם בירית זהובה, על אח קטן, אחות קטנה

מה באמת רקום שם בשטיח באייה?

.

כמה טקסטים יהודיים וכו'

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

על שכן בגן עדן

כך עושות כולן, או מוצרט והסיפור התלמודי

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

לשאלת הפיות היהודיות

*

ובלי קשר –

שלוש הופעות של יאללה בטטה בתיאטרון הבית

בסוף השבוע הנוכחי. לכרטיסים

Read Full Post »

איציק ג'ולי ועדו פדר, שני מנהלים אמנותיים ("פסטיבל ישראל" ו"פסטיבל צוללן") הציגו ערב כפול – "דאבל אופריישן" במרכז מנדל.

ג'ולי העמיד את Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin) – מיצב של פיסול, אור וסאונד בשיתוף לי נבו ויואב בראל. ועדו פדר המחיל (צריך להיות פועל כזה, במובן יצר עבודת מחול) את it itches ביחד עם בשמת נוסן ויולי קובבסניאן הרקדניות. מזמן לא כתבתי על מחול. נתחיל בפדר.

it itches נפתחת כשנוסן וקובבסניאן שתי רקדניות-מארחות-סדרניות מקבלות את פני הקהל ומכוונות אותו למקומו. שתיהן לבושות בלבן. לא לובן חגיגי של טוהר וקדושה (כלה וכוהנת בהתאמה) גם לא בגרסתו המוחלשת הניו אייג'ית, ולא הלובן המאיים של "מובי דיק" "המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם". וגם לא הלובן המוחצן והרעשני של התפוז המכני, הצחור הדָשן והמטונף של סטנלי קובריק. זה לובן של פרסומות למוצרים הגייניים, שהכוריאוגרפיה (בביצוע המצוין של נוסן וקובבסניאן) טוענת אותו בכובד אקספרסיוניסטי. לא חשבתי שזה אפשרי אבל עובדה.

הסדרניות אוחזות בפנסים לבנים בוהקים כמו הגזמה של הכפפות הלבנות של שוטרי תנועה. הפנסים המלבניים שכמו מחליפים את כפות ידיהן, הופכים אותן לדמויות סייבורג בערך (סייבורג – ישות שמורכבת מחלקים ביולוגיים ומלאכותיים); בערך, לא במובן שיפוטי אלא תיאורי, החיבור שטחי וארעי.

.

פתיחת it itches מאת עדו פדר.

.

גם תיק הגב של קובבסניאן מואר מבפנים, ויש עוד פנסים ב-it itches; בשלב מסוים מסירות נוסן וקובבסניאן את פנסי הראש שלהם והופכות אותן לפנסי חלציים. מה שמרתק פה – מעֵבר לטבעיות שבה רתמת הראש מתיישבת על האגן – הוא הטיפול האגבי על גבול האינפנטילי של פדר בפאלוסים הזורחים. האג'נדה המגדרית אם בכלל, מסוננת למינון הומואופתי. נוסן וקובבסניאן בודקות את האברים החדשים, מכוונות אותם זו לזו, משתינות אור, מהבהבות באקסטזה, פושטות את הדילדואים בפתיינות כמו שפושטים תחתונים. וכיוון שהן ממילא חוגרות אותם על הבגדים, הפתיינות מנוטרלת מראש, לא מופעלת אלא הופכת למושא התבוננות.

בספרות יש הבחנה שמיוחסת לצ'כוב, בין to show ל-to tell – כשהראשון מעמיד עולם מלא וחווייתי, בזמן שהשני הנחוּת בהרבה מסתפק בלדבר על, בלסכם אותו מבחוץ. בתיאטרון קוראים לזה "לסמן", מאפיין של שחקנים גרועים שפועלים רק על פני השטח.

אבל לפדר יש תשוקה לפני השטח. הקרחונים שלו צפים בלי השמונה תשיעיות שבמים. הרומנטיקה המשותפת ליוזף בויס ולנסיך הקטן של "מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה. העיקר סמוי מן העין" פסחה עליו. פני השטח הדחוסים שלו אינם זקוקים לגיבוי או להצדקה. אפילו לסדרניות או לפנסיהן אין שום תכלית חיצונית. המרחב מואר לגמרי והמקומות ממילא לא מסומנים. המחוות והחיוכים משרתים רק את עצמם. "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך," חשבה אליס (בארץ הפלאות), "אבל חיוך בלי חתול זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי."

זה חיוך ההמשך של הברבי הדיילת מן הסרטון שלמטה, רק שהברבי שייכת לעולם הישן שיש בו פרטיות, כלומר אחורי קלעים. הרקדניות של it itches מתקיימות כמו הומלסיות בחזית.

.

.

הכוראוגרפיה היא מעשה טלאים של פוזות וסלפים מונפשים בתוספות מבחר לא גדול של הבעות – מתחנחנות, מנותקות, מעפעפות, בוהות, מבועתות, פורנוגרפיות. ואולי נכון יותר לקרוא להן "פרצופים" כי לא מדובר באדוות של הלב, הן מוחלפות מבחוץ כמו מסכות.

.

גיימס אנסור, דיוקן עצמי עם מסכות, 1899

.

בשנות החמישים של המאה הקודמת כתב רולאן בארת על תרבות הפרסומת: "האמירה ש[אבקת הכביסה] אוֹמוֹ מנקה לעומק … מניחה שלכבסים יש עומק, מה שאיש מעולם לא העלה על דעתו," (הציטוט המלא כאן) it itches  לוקחת את העומק ההוא של הכביסה ומחילה אותו בחזרה על בני אדם.

רק המוסיקה המגוונת (קלאסי, אופרה, פופ, בצד טרטורים חרחורים והפלצות זמזומים וחריקות ויבבות) מזמנת מה שהיא רוצה, פותחת מרחבים שאפשר לאחסן בתוכם מה שרוצים. השיר המסיים, "הכול זהב" של התרנגולים, מזמן נוסטלגיות ואירוניות מכל הסוגים.

.

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988 (אפרופו "הכול זהב" והרבה לפני אסלת הזהב שמוזיאון גוגנהיים ניסה להשאיל לו, בגסות, במקום הואן גוך המבוקש)

.

הסדרניות פורעות עד מהרה את ה"סדר" הכלול בשמן כשהן פולשות לשטח הקהל, מאירות על הצופים בפנסיהן וגונבות להם את הטלפונים (עניין שגובל בשוד אברים).

מה שיפה זו הקלות שבה מתחלף פנס השוטרים בפנס הגנבים, הקלות שבה הפשפוש הבטחוני בתיקים מתחלף בשוד, קלות שמִתרגמת לעמימות מוסרית. it itches אינה עבודה אידאולוגית, העוצמה האקספרסיוניסטית חוסמת את השיפוט, אבל קצת ביקורת בכל זאת דולפת פה ושם.

נוסן וקובבסניאן מחטטות בטלפונים הגנובים; אין לי מושג מה הן עושות אבל כשהן מפזרות את המכשירים על הבמה בסופו של דבר, הקהל מספק את הסאונד שלא בטובתו. בשלב הבא הן מפריטות לו גם את התאורה, כלומר מעמעמות את אורות הבמה ומחלקות פנסים (בתמורה לטלפונים?), follow spot לכל פועל, שבוחר מה לאהוב ומה לשתף. ואחר כך הן כבר מקימות אנשים מכסאותיהם. יש לא מעט ראשים לבנים בקהל ולא רק שהן לא קמות להם באוטובוס הן מנשלות אותם בבריונות (שוב פוליטיקה במינון הומואופתי), גוררות את הכסאות ומטיחות אותם במין קפה מילר מושטח לגרסת כתר פלסטיק.

האקספרסיוניזם של it itches נובע בין השאר מן הדחיסות הכמעט גיאולוגית של הרפרנסים, כולל תולדות המחול. ממחול ההבעה הגרמני שפדר קשור אליו בעבותות, ועד רוברט וילסון המפסל באור. בגרסה המקורית של Einstein on the Beach (1976) האלמותית הוא אפילו רקד בעצמו עם פנס בכל יד.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

למטה, סרטון בעקבות העלאה מחדש של "איינשטיין על החוף". בדקה 1:10 אפשר לראות שיחזור של ריקוד הפנסים.

.

ובעצם הכי מעניין להשוות בין it itches לשבע העבודות הקלות של מרינה אברמוביץ, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

it itches נרקד בתוך קוביה לבנה. פדר מתאר אותה כמשהו בין מוזיאון, סטודיו למחול ועוד כמה דברים ששכחתי כי המרכיב הקובע לטעמי הוא דווקא הניטרליות; המרחב כדף, כמסך מגע גמיש ונענה, שנפתח בחלוקה מסודרת בין קהל לבמה ומתערבב ונחרב במהלך המופע.

כשמרבית הקהל עומד על רגליו, מעלות קובבסניאן ונוסן נציג לבמה (ביחד עם הכסא שלו) חולצות את נעליו ופושטות את גרביו ומניעות את רגליו על רגליהן החשופות. ספק משחק ספק הטרדה, סוג של קולאז' שבו רגליו מופקעות ומלוהקות למין אורגייה אחרת. הוא משקיף על המתרחש מברכיו ומטה, משתומם, משועשע וקצת נבוך. שני מושתלים שהתעסקו בטלפונים שלהם במשך המופע מתעדים את השלישייה. ובסופו של דבר (באמצע "הכול זהב" של התרנגולים) הרקדניות נוטשות את ההריסות.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

פול קליי דימה אמנות לצמרת של עץ. השורשים נטועים במציאות, ואף שהצמרת ניזונה ממנה אי אפשר לצפות שתהיה זהה לשורשים. אני שאפילו נייד אין לי, רחוקה מאד מהשורשים של it itches. אבל כשאני רואה את הצמרת, אני מבינה יותר את המציאות, מתברר לי פתאום איך אפשר בכל זאת לפעול בתוכה ומתוכה, כי "הרוח," כמו שאמר, רולאן בארת, "ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא-כלום."

זה שבח די גדול אני חושבת. למה די? גדול. חתיכת מסע עברתי פה.

*

ובינתיים כתבתי גם על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי.

*

עוד באותם עניינים – איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה?

*

ובלי קשר – בעוד שבוע, ביום שני ה12 במרץ ב20:00 בתמונע, בכורת "האיש שלא הבחין בשום דבר". ג'וזף שפרינצק, אמן קול ומילה, ונמר גולן אמן להטוטים וקרקס חדש (וגם בני היקר, גילוי נאות), טקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר (1878-1956), אוונגרד וגבריות אחרת. מצחיק, מנוכר ונוגע ללב. היה לי העונג והכבוד להיות הליווי האמנותי. מידע נוסף וכרטיסים

לאירוע בפייסבוק

000

*

 

Read Full Post »

.
… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם".
.
מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר

 התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.

על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.

(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה

לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי

nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן

סוף לבן

*

כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.

…בתחושה,  הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.

מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי

*

עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

גם קרוב וקולנועי – אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורוסאווה חולם על ואן גוך

על לב פראי של דיוויד לינץ'

ועוד

 

Read Full Post »