Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לאה גולדברג’

הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמן

בוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.

שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.

האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.

הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.

לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.

וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.

והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.

ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.

צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,

זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.

רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.

רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,

צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,

וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.

רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.

ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.

רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,

וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.

וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.

אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.

שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,

ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.

רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.

אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.

ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.

קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.

*

העלילה
ולפני הכל – העלילה: הילדה אילת, "בחורה בת שש עם תלתלים כאש", בת להורים קשי-יום, משתוקקת לשחק עם חברותיה בחול, ללוש עוגות (מתוקות) ודמיוניות במקום לקלף בולבוסים. לפני שהחברות מספיקות להגיע היא נקראת הביתה, לבצע שורה ארוכה של מטלות. כשהיא יוצאת לתלות כביסה היא נתקלת בלהקה קטנה של אווזים ומשתוקקת לנדוד בחברתם עד שהיום יחשיך מאד, אבל שוב היא מוזעקת הביתה, שם מחכה לה סדרה נוספת של מטלות. קצת אחר כך, כשהיא יוצאת לבקע עצים, היא משתוקקת להצטרף אל הציפורים ולנדוד איתן בשמיים עד בוא החשיכה, ושוב היא נתלשת באיומים אל סדרה שלישית של מטלות. ואז, בזמן שהיא תופרת כפתורים, נשבר משהו במציאות. הכפתורים פוצחים בשיר והופכים לגלגלים שמתפזרים על פני העיר. והפעם ההורים לא מצליחים להבקיע את הקסם. איילת מסרבת לשמוע: "הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה". (בקטע הזה יש משהו מן המשחק אבל גם מן המיסטיקה. לי אישית הוא הזכיר את חזון יחזקאל עם הגלגל בתוך גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל וכל הגלגלים מלאים עיניים, וגם את חלומות הגדולה של יוסף, חלום האלומות המשתחוות לו וחלום השמש [גלגל החמה] והירח והכוכבים המשתחווים.) הילדה איילת על כל פנים, רותמת את הגלגלים לרכבת ונוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת".

*

השמשייה הכחלחלת
המציאות הקודרת מתוארת אמנם במוסיקליות שובת לב. הילדה אילת מלאה חן וחיים, אבל התוכן אינו מסונן או מרוכך: הילדונת עמלה בפרך, מבוקר עד ערב, ללא אהבה, ללא חום וחסד. ואפילו המינימום של קורת גג ובולבוסים אינו מובטח. אביה חוזר ומאיים בגירוש גם מן ה"גן עדן" המפוקפק הזה.
מצבה של אילת היה "באוי ואבוי" (אם לשאול ביטוי קולע מ"אלף לילה ולילה"), לולא היתה לה שמשייה כחלחלת. שמשיות מעין אלו מסוככות בדרך כלל על עורן הצחור של בנות טובים, שלא יוכתם בנמשים, חלילה, כשהן מטיילות בשדרה או בפארק. אבל השמשייה של הילדה אילת דומה יותר למטרייה הקסומה של מרי פופינס. ההורים אינם מבחינים בה למרבה המזל. זו שמשייה דמיונית שאינה יכולה להזדהם בבוץ או בפיח, להקרע, או להיגזל מידי הילדה. היא מאפשרת לה לבודד את עצמה מכל המעיק והמדכא. השמשייה הכחלחלת היא מעין גירסה מכווצת של שמי הקיץ, מרחב בהיר וחופשי, גג למשחק הרחק מהגג הרעוע של הבית ומאפלת הנפחיה.

*

בין מציאות לפנטסיה
כך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור.

הפסיכולוג ברונו בטלהיים כתב ספר בשם קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. בטלהיים מתפעל מן המבנה הקלאסי של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות. או במילותיו שלו:

לאחר שנטלה עמה את הילד לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה ביותר. בכך היא מלמדת אותו את הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת בשלב זה של התפתחותו: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות –  מציאות משמחת אך נעדרת קסם. (עמ' 55)

*

פנטסיה ושיגעון
בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט (של ילד או של מבוגר) נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה.

קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות.

לא הייתי תמימה. הבנתי היטב את המשמעות האפשרית של מסע בכיוון אחד. הכפתורים היו קטנים ויומיומיים מדי ביחס לכאב שעלה מן השיר. בסתר לבי פקפקתי בקסם. חשדתי ולפעמים ידעתי שהילדה אילת השתגעה. שהיא ברחה מן המציאות אל מחלת הנפש. זה לא הפחיד אותי. לא תכננתי להשתגע. להפך. עמדתי על המשמר. ובכל זאת היה טוב – וקשה להסביר עד כמה – טוב לדעת שיש מוצא, שבמקרה הגרוע ביותר אוכל להתכנס מתחת לשמשייה הכחלחלת ואיש לא ימצא אותי לעולם.

*

על תרגום/עיבוד אחר ומוקדם לילדה אילת: בדיוק כפי שזכרתי

*

ובשולי הדברים:

כשהתחלתי לכתוב על גיבורות ילדותי לא חשבתי שזה יעורר נשכחות והן יכאבו כל כך. לעת עתה די לי בשלוש.
וגם – האם יש מישהו מבין קוראי הבלוג שמכיר את המקור היידי? שיודע את שמה המקורי של הילדה? ובכלל התרגום של אלתרמן אהוב עלי מאד, אבל אני משוכנעת שהוא נטל לעצמו כמה חירויות, והייתי שמחה לו היתה לי הגירסה היידית, או לפחות תרגום מילולי להשוואה.

עוד גיבורות ילדות:

גילגי או פנטסיית היתמות

פצפונת ואנטון (או סופי קאל של הילדות)

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

ובהמשך לתגובות, עוד על הקו הדק בין מציאות לדמיון ובין שפיות לשיגעון
אה, אה, אה אה!

*

Read Full Post »

« Newer Posts