Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כתיב’

רבים מקוננים על מצבה של העברית, טוענים שהיא מִדלדלת ומצטמצמת ומתעלגת, שהיא צל של עצמה. גם אני דואגת. כשחביבה פדיה מדברת על הבורות שלנו בטקסטים עתיקים כעל ניתוק מתיבת התהודה של המילים ועל כרת מעולם שלם של אסוציאציות, לבי מתכווץ בחרדה. ואז אני קוראת תיאור טבע של שמעון אדף או משפט חמור ומתנגן של רונית מטלון ואני נרגעת, לפחות עד לפעם הבאה. אבל כשזה מגיע לְגופהּ של העברית אין לי במה להאחז. ומה לעשות שאני קשורה גם לפיסיות של האותיות והמילים. הצורה שלהן משפיעה על אישיותן, כמו הצליל וכמו המשמעות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב. הדמויות הציוריות של האותיות הזדקרו מבעד לצלילים שהן היו אמורות לסמן ושיבשו לי את הקריאה. הרגשתי די בודדה עד שקראתי יום אחד את "ספיח" של ביאליק. אני מעתיקה לכאן (בחדווה ובאדיבות פרוייקט בן יהודה) את המפגש שלו עם האותיות. הסגן שעליו מדובר הוא סגן המלמד בחדר.

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.
"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.
הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"
הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…
"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.
הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:
"גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"
"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ… פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.

בסופו של דבר למדתי לקרוא, אבל עדיין לא למדתי לראות באותיות משהו מובן מאליו. הן פשוט ירדו למחתרת, ומשם, כמו יישויות מיתולוגיות זעירות, הן נופחות חיים במילים שאותן הן מרכיבות.

יום אחד, קצת יותר מאוחר בילדות, קראתי את "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא. אני עדיין זוכרת את הרושם שהשאירה בי שיחה מסתורית עם חילזון: "אני מבין, אמנם, את דבריך," אומר לו המספר, "אך איזו שפה היא זו?" "שפת כתב היד! שפת כתב היד!" עונה החילזון. ומילותיו אמנם נדפסו באותיות "כְּתב", כלומר בשפה יותר איטית ומעוגלת שהולמת חילזון. אבל איך זה בעצם נשמע?

1

אני עדיין חושבת על זה לפעמים, כשאין לי דאגות אחרות. כשאני לא חרדה למשל, לגורלן של האותיות העבריות.

יש רחובות מסחריים שלמים בתל אביב שכמעט נטשו את הפונט העברי. שמם של בתי הקפה והחנויות נכתב רק באותיות זרות. וזו מין רעה זוחלת, אני חוששת, שסוֹפהּ בהצעתו של איזה בלשן (עוזי ארנן, אם אני לא טועה) לוותר על הכתב העברי ולעבור לתעתיק לועזי שהוא מן הסתם יעיל יותר וחד משמעי. לי זה נשמע מופרך כמו החזון של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן על עולם שכותב אספרנטו בכתב ברייל (כדי שכולם יוכלו להבין זה את זה). זה מצחיק ונפלא כדימוי פיוטי אבל מצמרר כתוכנית מעשית להכחדת גופה של העברית על מוזרויותיו המופלאות.

וזה לא הכל.

בשני הספרים האחרונים שפרסמתי ("בנות הדרקון" ו"טבע דומם") היתה לי הזכות לעבוד עם מירי צפריר כעורכת לשונית. הידע של מירי בעברית ובתחבירה הוא מופלא, רחב ועמוק ומלא דקויות. ברור לי למה בחר בה מנחם פרי כעוזרת עריכה של ספרי "הספרייה החדשה". ובכלל – תענוג לדבר איתה על מילים. אבל כשזה מגיע לכתיב…
אני כבר לא מדברת על הכורסא שהפכה לכורסה, ועל הדוגמא והסדנא שנראות כל כך מסורסות בגירסתן המעודכנת שמחליפה את האל"ף הארמי בה"א הסתמית שמוחקת את עבָרן. ואני רק שואלת את עצמי מתי הוא יימחק סופית, מתי המחלה תתפשט ותהפוך אותן לכורסות ודוגמות וסדנות וגירסות.

[כך אומרת אביגייל גיבורת "על מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

לא מזמן קראתי שוב את הנובלה של סלמה לגרלף "קורות אחוזה אחת". שנת ההדפסה אינה מצויינת בעותק שבידי, אבל באותיות קטנות בתחתית הדף הראשון כתוב: Printed in Erez-Izrael  Palestine – כלומר לפני עידן ועידנים. מעבר להנאה מן הסיפור העדין והקסום הרגשתי רווחה גופנית. לקח לי כמה שניות לאתר את מקורה, בכתיב החסר של אותה תקופה: שלשים במקום שלושים, לוית-חן במקום לווית-חן, וכן הלאה. פתאום קלטתי איזה מחנק גורמים לי הוו"ווים והיוד"ים שסותמים היום את הטקסטים הכי מוגהים ומוקפדים. ואני לא יודעת כמה זה נחוץ לבהירות ולהבנה, וכמה זה מבטא תשוקה סמויה להיות כמו שפות אחרות שנולדו בלי ניקוד, שמשתמשות מלכתחילה באותיות כדי לסמן את התנועות. אין לי בעיה עם זה ביידיש למשל, שפה שופעת ("עסיסית" כמו שאוהבים לומר), שממילא נוטה לעודפות. אבל העברית היא יישות אחרת, הרבה יותר רזה ומדברית. התנועות שלה מצומקות כמו פירות יבשים. כלומר היו מצומקות. כבר כמה וכמה שנים שהמילים סובלות מהשמנת יתר שמטשטשת את קווי המתאר שלהן.

ואני לא נקייה מאשמה. הפכתי למשתפ"ית ממדרגה ראשונה. פעם כשהייתי כותבת "השכם בבוקר" נניח, (במקום "השכם בבקר"), הייתי צריכה לגרש את הקאובוי מהמילה, אבל היום אני מרגישה רק כאב קל, "כמו הכאב שחש עלה כשקוטפים אותו", כתב פעם פנחס שדה (או שאולי זה אני כתבתי? פתאום אני לא בטוחה). פעם כשהייתי רואה מילה כמו "דווקא" הייתי מרגישה מין דגדוג בשפתיים, כאילו מאלצים אותי להגיד "דווווווקא". היום אני רק זוכרת את הדגדוג. אני מוסיפה ו"ווים ויו"דים על ימין ועל שמאל בגלל הפחד שלא יבינו אותי, בגלל הרתיעה מהו"ווים והיו"דים האדומים שהעורכות הלשוניות הפנימיות מקשקשות לי על הטקסטים. (בשחור הם כמעט מוסתרים). אני מתביישת בחושניות הלא בוגרת שלי, מפחדת מן הבדידות, מן הארכאיות, מן הטרחנות, מן הדון-קישוטיוֹת של הכתיב.

ואם כבר מדברים על ניקוד…

גם כאן בגדתי למרבה החרפה. אתם יודעים איך זה שמוסיפים ניקוד לפעמים כדי להבהיר מילה נדירה או משתמעת לשני פנים? אז רק שתדעו שגם על הניקוד הזה כבר אי אפשר לסמוך. ואני כבר לא מדברת על ההתעלמות מדגשים קלים. קחו לדוגמא את הקֻבּוץ למשל, את השורונת העקומה של הנקודות, המלוכסנת כמו צמה נוקשה של מפצח אגוזים, כמו מגלשה קטנה או מדרגות שעולות ממרתף – היא מוחלפת היום ללא סנטימנטים בשוּרוּק ההמוני. ואיזה סיכוי יש לקמץ הסודי שרק קוראים לו קטן, אבל לא רואים עליו? (שום סיכוי, הוא פשוט נדחק החוצה מפני החולָם המלא והחד משמעי).

מדי פעם מתקצף לו איזה עורך נכבד על משוררים צעירים שאינם יודעים לנקד. אבל איך הם אמורים לדעת כשכל עקבות הניקוד נמחו מן השפה. שלא לדבר על ספרי הלימוד (כן, ספרי הלימוד). בני הקטן נכנס לפני שנתיים לכיתה א'. בעמוד הראשון של חוברת "אותיות מדברות" "ע"פ הגישה החדשה של משרד החינוך" מציגים לתלמידים את החולם המלא – וֹ – ומבקשים מהם לזהות את המילים שבן הוא מופיע. למשל: אוניה, עוגן, אוזן… זו כבר לא הבּוּרות של המורים, אלא הדורסנות של ספרי הלימוד.

[ואם כבר מדברים על ספרי לימוד: לפני מספר שנים עזרתי לבני הגדול להתכונן לבגרות בלשון וגיליתי (בחלחלה) שהפועַל ש.מ.ר שבעזרתו נלמדו הנטיות בילדותי הוחלף בפועל ק.ט.ל. ואין צורך להרחיב על המשמעויות הסמליות. מי האחראי לתיקון המופרע הזה, והאם הוא עדיין קיים? התכוונתי להקים מהומה ולא הקמתי.]

והכי מבהיל שאין דרך חזרה. הגוף של העברית מתנפח ומתעוות ומתכרסם ואין מי שיתנגד. או שאולי יש? זו התקווה הקלושה שבגללה אני כותבת. ואם לא – תוכלו לראות בזה קינה.

עוד באותו עניין – העברית היא שפה ג'גלרית

עוד רשימות בקטגוריית שפה

Read Full Post »