Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כריס ברדן’

1. הקדמה

את הסרטון שלחה לי מירי שחם, אישה שיש לה גישה למחוזות אינטרנט השוכנים מחוץ לגבולות המפה שלי (למשל). הצעתי לה לכתוב עליו והיא אמרה לי לכתוב בעצמי. אז זה מה שאני עושה.

על פניו מדובר במעין מבחן לזכוכית חסינת כדורים: האשה מחזיקה מלבן זכוכית מול פניה והבעל יורה בו. שוב ושוב ושוב. הכדורים סודקים את הזכוכית אך אינם מצליחים לעבור דרכה:

.

*

2. החלון

האשה נשקפת ממלבן הזכוכית כמו מתוך חלון. אני אוהבת את המינימליזם הכמעט המופשט הסינקדוכי (סינקדוכה, דימוי שבו החלק מייצג את השלם) של החלון ה"גזור" הצף ללא הֶקשר. פעם ראיתי הצגה של כיפה אדומה שבה שני מסַפּרים גילמו את הדמויות לפי הצורך. כשהגיע תורו של המספר לשחק את הזאב הוא פשוט אחז זנב שעיר בידו. "היה לו" זנב של זאב, זה הספיק.

האשה בחלון, מתוך ההצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור

*

3. להיות עם להרגיש בלי

את המתנקש משחק הבעל. את הקורבן הזקוק להגנה מגלמת אשתו – לא עלמה יפהפייה במצוקה, אלא עקרת בית חסונה (בסגנון מרגרט דומונט, המטרוניתא מסרטי האחים מרקס, רק בלי הכסף). זה הכי קרוב להוצאה להורג שאפשר, בלי לשאת בתוצאות: האשה משמשת מטרה חיה במטווח של בעלה. הבעל מכוון לפָּנים, המוגנים רק בזכוכית שקופה. להיות עם להרגיש בלי.

מרגרט דומונט וגראוצ'ו מרקס

*

4. תמונות מחיי הנישואין

פעם קראתי ראיון עם ג'ודי פוסטר. היא פתחה אז חברת הפקות או משהו, ואנשים שלחו לה תסריטים. התסריטים היו כמעט זהים לטענתה, למעט השוני המגדרי.
בתסריטים שנכתבו בידי גברים הגיבור חזר הביתה ואשתו קידמה את פניו בלבוש חדש וזנותי, האשה המוכרת הפכה לזרה מסעירה.
בתסריטים שנכתבו בידי נשים, האשה פגשה גבר זר לגמרי שמכיר אותה מיד ויודע את צפונותיה הכמוסות ביותר.

בסרטון היריות, הבעל המצולם תמיד ממרחק והאשה מקרוב. זו לא הפנטזיה אלא תמונות מהתסכול המציאותי: מצד הבעל – האשה נותרת מוכרת ורגילה ומשעממת. מצד האשה – אין סיכוי לאינטימיות. הבעל רחוק ועוין וזכוכית חוצצת ביניהם.

*

5. מיצג

אני קצת חוששת משחיקה של המילה בגלל שימוש יתר. ובכל זאת יש בסרטון כמה מאפיינים מיצגיים: הרפיטטיביות, הפעולה האמיתית (לא בכאילו) ללא הקשר עלילתי ורגשי. וגם הסכנה והמתח אמיתיים, כי הסדקים הולכים ומתפשטים ואולי משהו ישתבש: אולי הזכוכית תיכנע, אולי הוא יפספס את הזכוכית ויקלע קצת למטה ללב החשוף.

מירי שחם, אגב, קראה לסרטון – אמון מוחלט.

למעלה: אמון מוחלט, גרסת מרינה אברמוביץ' ובן זוגה אוליי, כתבתי על זה פוסט בשם למה החץ מכוון תמיד ללב האשה?

למטה: טוב, לא תמיד. ב SHOOT של המיצגן כריס ברדן ירה חברו בזרועו (על פי בקשתו אמנם, זה המיצג שלו. זה קורה בדקה 2:00 לחסרי הסבלנות)

*

6. וילהלם טל, ויליאם בורוז

וילהלם טל, גיבור שוויצרי אגדתי המאה ה-14 נודע כצלף אומן. אחרי שהסתבך עם השררה ניתנה לו ברירה, למות או לקלוע חץ לתפוח שיונח על ראש בנו.

ויליאם ס. בורוז (1914 – 1997) סופר ואמן אמריקאי מדור הביט, הרג בשגגה את בת זוגו במשחק נוסח וילהלם טל שבו ירה בכוס זכוכית שהניח על ראשה.

סלבדור דאלי, האניגמה של וילהלם טל

*

7. חזרתיות

הבעל יורה שוב ושוב ושוב. העריכה המהירה יוצרת דחיפות. זאת לא סתם בדיקה, זה תרגול ואפילו מחשבת/פנטזיית רצח אובססיבית, וגם (מה לעשות – רובה פאלי וכו') הדמייה סמלית של חדירה וזיון.

הדמייה סמלית וכו', גרסת הקרקס

בכתבה אגב מסופר שגם אשתו היא זורקת סכינים, אבל לתמונה יש דעה משלה.

כמו זוג יונים

*

8. Husband, wife  או פלאי הדנוטציה

לפני שנים ניסיתי להסביר לתלמידים את חשיבות הדנוטציה. ב"הארץ" דווחו אז על תאונת רכבת:

בידיעות (או במעריב?) בחרו מילים אחרות:

ב"הארץ" קוראים לפצועה בשמה המלא ומציינים את גילה. שותפיה למכונית מכונים "הנוסעים שהצליחו להחלץ".

בידיעות קוראים לגיבורת הסיפור "החותנת", ושותפיה למכונית מכונים "בתה, חתנה ושלושת ילדיהם".
הדלתות היו נעולות, כמסתבר. "החתן", כך קורץ לנו העיתון, חילץ את אשתו ואת ילדיו, רק "החותנת" נותרה ברכב…

(ואגב, כמה ימים אחרי מעדכנים בהארץ ש"נהג שנטש רכבו על מסילת ברזל חשוד בגרימת מות חמותו".)

*

9. סלפסטיק

הסרטון אילם בשחור לבן. בכל פעם שהכדור פוגע בזכוכית האשה נרתעת מההדף במין פתאומיות שיהוקית. תגובה אוטומטית, מכנית, חוזרת, לא לומדת מהנסיון – זה א-ב של סלפסטיק קובע ברגסון.

*

10. בידור

העולם השתנה כביכול. היום זה לא היה עובר כפרסומת, נניח. אבל ביוטיוב זה מקוטלג "בידור". לא היתה לי סבלנות לקרוא את כל 817 התגובות, אבל רוב הצופים כמדומה, הבינו את הבדיחה.

*************************************************
*************************************************

לא קשור בכלל אבל חשוב

אירוע ביכורים / ביקורים – הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי

נדחה למוצ"ש 16 ביוני בשעות 18:00-21:00.

בשל סירוב המשטרה לאפשר לנו לקיים את האירוע בשבועות.

כנגד שנאת הזרים שהפכה לבון טון, ולכבוד חג השבועות, נבצע בספרייה טקס צנוע של הקראת מגילת רות במגוון שפות. ההקראה ביום ראשון הקרוב בין חמש לשבע בערב. כל מי שרוצה מוזמן מעומק הלב.

**************************************************
**************************************************

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק השלישי העוסק בקשר בין אהרון קליינפלד לאמנות הגוף.

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

אמנות הגוף

בפרק הקודם הצגתי את הנטייה המושגית והמיצגית של אהרון, אבל אי אפשר להשלים את הסקירה מבלי להידרש ל"אמנות הגוף": אותו חלק מעולם המיצג שבו הופך גופו של האמן למרחב של הפעולה האמנותית ולמושא שלה.
ה"בודי ארט" הוא לטעמי, התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שגרמו להופעתו: מן הרתיעה ממסחור היצירה – גוף האמן אינו עומד למכירה – ועד לרתיעה מחיפצון האדם; אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת.
הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. כשאמן עושה מיצג גוף הוא גם ממשיך את חייו וגם מפקיע את גופו לטובת האמנות.
הגוף גם מוסיף ממשות לרעיונות ומפצה על המימד המנותק הקונספטואלי. הפיצוי, הכרוך לא פעם בסבל ובפגיעה עצמית, הוא המקבילה האמנותית להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להרגיש משהו.

אמנה כמה דוגמאות בקצרה, מבלי להכנס לפרשנות:

* החל משנות ה-70 האמן האוסטרלי סטלרק תולה את עצמו שוב ושוב בקרסי דייג.

.
*  ב- (Reading Position for Second Degree Burn (1970, שוכב דניס אופנהיים במשך חמש שעות בשמש, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא מסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

* ב- (Five Day Locker Piece (1971 כולא כריס ברדן את עצמו – במחווה משלו להודיני – למשך חמישה ימים בתא להפקדת חפצים.

*

Diary of a body

אהרון עסוק בגופו; הן בגלל המלחמה שהכריז על הביולוגיה, כי "מי שקיבל על עצמו את החוקה המסתורית הזו של הגשמיות, את תקנון הבשר, כבר עלה על דרך העבדות והשממון והחדגוניות, צעד אחר צעד, בלי עקיפות ובלי קיצורים, עד לסופהּ. שהוא המוות" (283), והן בגלל שכמו כל מתבגר הוא מרותק לשינויים המואצים בגופם של בני גילו. מה עוד שהתפתחותו שלו נעצרה ("עוד חצי שנה בר-מצווה ועובר תחת שולחנות", 48). ואם לא די בזה, הוא חושש שיתחיל פתאום "לאהוב בנים. זכרים כלומר … יש אנשים שקבלו פתאום כשהיו בגיל שלו, פקודה כזאת מבפנים, מאיזה בלוטה, ולך תתווכח ותתחנן" (253).
הוא חצוי בין הרצון לגדול, להיות נורמלי כמו כולם, ובין הרתיעה העמוקה שלו מעולמם של המבוגרים: מן הטקסים ומן החפצים שלהם, מן העטים והארנקים והתיקים והמפתחות שהם נושאים על גופם, מלחיצות היד והבדיחות הגסות, פנקסי הצ'קים וצווי הקריאה, מן "העור היבש והמחוספס שעוטף את האדם כתכריך" (100).

ספר הדקדוק הפנימי הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון עם גופו; סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה.
ה"ניסויים" שהוא עורך בגופו הם "אמנות גוף" לכל דבר: אופיים הסמלי הופך את הגוף לְנַשָׂא של רעיון, שלא לדבר על הכאב, הסיבולת והתיעוד הכמו-מדעי.

בפרק הבא אציג את ויטו אקונצ'י ואת הקשר בין אמנותו לבין מעשיו של אהרון. ובינתיים כדאי אולי להזכיר, שהספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י נקרא Diary of a Body, שם שיכול היה לשמש ככותרת חלופית לספר הדקדוק הפנימי.

*

הפרק הבא (סוף סוף): כתוב בגוף 4 – ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

*

למטה: שתי תמונות מתוך  Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ', עבודה שבה ערכה האמנית על שולחן עשרות "מכשירים של עונג וכאב" והודיעה שבמשך שש שעות היא תשאר פסיבית; לא חשוב מה יעשו לה – היא לא תתנגד.
"כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה. אחרים ניסו להגן עליה. בשלב מסוים הניח מישהו אקדח טעון (אחד ממכשירי הכאב שהיו על השולחן) בידה, כיוון את הקנה אליה והניח את אצבעה על ההדק." (מתוך "מיצגניות וגיבורים").

*

Read Full Post »