כתוב בגוף 19 – אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

זהו הפרק ה19 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

עדכון: הסדרה הפכה לספר

פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס

זמן הוא נושא מרכזי בסיפורי מד"ב ופנטזיה. בין אם מדובר במכונות המשייטות בין העבר לעתיד ובין אם מדובר בפנטזיה הפוכה, כמו של אהרון – להאט את הזמן או לעצור אותו כליל; מאז שהכובען המשוגע הסתכסך עם הזמן, השעה היא תמיד שש במסיבות התה של ארץ הפלאות. או אם ניקח את אגדת היפהפיה הנרדמת שאהרון חוזר אליה שוב ושוב במחשבותיו – במשך מאה שנות תרדמת הקסם היפהפיה ואנשי חצרה אינם מזדקנים אפילו בדקה אחת.

אהרון חרד מן ההתבגרות. הוא מנסה לעכב אותה באמצעים העומדים לרשותו. הוא בוחר למשל, לחיות לפי זמן ניו יורק "שזה שבע שעות אחרינו, ושבע שעות זה הרבה זמן" (113). את השעון המורה על זמן ניו יורק הוא קיבל מסבתא לילי, עוד אחת שמסרבת להתבגר, כלומר להשלים עם התקדמות הזמן. אבל את קסם הזמן האמיתי שלו הוא מגלה בשיעור אנגלית:

"בשנה שעברה הם למדו בשיעורי אנגלית את הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס. אהרון דווקא התלהב מהפטנט הזה שאין בעברית: איי אם גואינג, איי אם סליפינג … איי אם ג'א—מפינג," הוא אומר בלבו, "ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה-ארוכה, כמעט אינסופית." בהמשך הוא נודר ללחוש לעצמו לפחות פעם אחת ביום"איי אם גו—אינג, איי אם פל—יינג, איי אם אהרונינג" (41), כדי לזכור את הילד שהוא עכשיו.

בזמן שאהרון שקוע בהוויה המתמשכת של הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס נמחקות שתי דקות מן השיעור המשעמם. התגלית משנה את חייו של אהרון. הסיומת הדקדוקית "ינג" (יַנְג / young בתעתיק עברי?) הופכת למילת קסם שבעזרתה הוא מאט וכמעט עוצר את הזמן: "כל שנייה נמשכת שעה" (41). בכל פעם שהוא רוצה או צריך להנתק – הוא נעלמינג (60), חולמינג (62), חושבינג (70), חולמינג (95), טָהוֹרינג (98), טָהוֹרינג (104), מתגלמינג (110), חושבינג (119, 121), חולמינג (186) שוֹקֵעינג (195), נעלמינג, להעלמינג (210), אהרונינג (239), שָׁקוּעינג   (291), טָהוֹרינג (301), ונדמה לי שמניתי את כולם.

סטודיו אקונצ'י – הצעה לגן שעשועים בוירג'יניה, 1988

יש הבדל ברור בין הפעלים האנגליים שאהרון מזכיר לבין אלה שהוא יוצר בעברית. הראשונים הם פעלים יומיומיים טיפוסיים לספר לימוד: ללכת, לישון, לקפוץ, לשחק. השורשים העבריים לעומתם, הם הרבה יותר פסיביים, סטאטיים ומופשטים: שוקעינג, נעלמינג, חושבינג, חולמינג, מתגלמינג – מה שמגביר מן הסתם את קסם ההאטה. כמה מהם אינם מבוססים כלל על פעלים אלא על שמות תואר: טָהוֹרינג, שָׁקוּעינג… ויש גם שם עצם פרטי – אהרונינג: "אהרון" הוא ה"שורש" העברי הראשון המוּטה בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס, הבועה הראשונה שבה הוא "מקפיא" את גופו עד שתימצא "התרופה למחלה", כלומר דרך להביס, או לכל הפחות לעקוף את הביולוגיה.

במסתו המבריקה "משה" מציג אחד-העם את היהודים כעַם שמתעלם מן ההווה המכזיב והמכעיס תמיד, וחי בין ההתרפקות על חזיונות העבר לבין געגוע לאחרית ימים אידאלית שתתרחש אי-אז בעתיד. כדי לחזק את הטיעון הוא מוסיף, כמעט לתומו, ש"אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישראל, אין בה 'הווה' אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד."

איני יודעת אם אחד העם היה כזה בן-בית בלשון העברית שהגילוי הזה נראה לו מובן מאליו, או שמישהו כבר גילה את "הסקופּ" הזה לפניו, וזו הסיבה שהוא לא מכריז עליו בקולי קולות. אבל העובדה המרעישה היא שבעברית אכן אין הווה; לא מבחינה דקדוקית (וזהו כאמור, ספר הדקדוק הפנימי): כשמטים פועל בעבר ובעתיד הוא משתנה לפי הגוף: בעבר – הלכתי-הלכת-הלך, ובעתיד – אלך-תלך-יילך. בהווה יש צורה אחת לשלושת הגופים: אני הולך, אתה הולך, הוא הולך; היא משתנה רק לפי המין והמספר כמו בשמות עצם או בשמות תואר, וההווה אמנם מתפקד במקרים רבים גם כשם תואר – למשל "האדם החושב", או "סוכת דוד הנופלת", ואפילו כשם עצם – "השובתים" או "הנופלים" במערכות ישראל.

ההווה המתמשך אינו רק קסם הזמן של אהרון, זוהי גם הזירה שבה מתנגשים הקונפליקטים שלו – בין ילדות לבגרות, בין חומר לרוח, בין האני האישי לאני הקולקטיבי.
כשאהרון מאמץ זמן "נוכרי" כמו פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס, הוא לא סתם מוחל על "הגאווה הלאומית" כמו שגדעון קורא לזה, הוא סוטה מקו היסטורי ובוגד במהות לאומית. וגם אהרון עצמו ער לזה: "וכל מה שקורה לך שם [בבועת הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס] הוא פרטי" (41), הוא חושב.

ומצד שני ובאותה נשימה, הוא מתחבר אל המהות הלאומית מחדש, באופן אישי. הוא מנהל איתה דיאלוג יצירתי דרך הלשון. הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא המינחה שאהרון מביא לעברית, זמן זר שנדבר עם מהותה באופן עמוק ומקורי. התארים ושמות העצם שהוא מַטה כאילו היו פעלים, הם ההארה הפרטית שלו להווה המשונה שלה.
זאת ועוד: משה "אדון הנביאים" המגלם על פי אחד העם את רוח העם, הוא איש האמת והצדק המוחלט. כלומר איש העתיד, אותה אחרית ימים אידאלית שבה יתגשם חזונו. הנביא אינו יכול להשלים עם פגמי ההווה, אומר אחד-העם, הוא אינו יכול להסכים לשום פשרה, "אף אם כל היקום יתנגד לו." וכמוהו גם אהרון: "אם משהו בלתי אפשרי הוא יוכיח ההפך" (92). ויחד עם זאת הוא נטוע בהווה בכל נשמתו. הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס מגדיר את זהותו הייחודית והחריגה של אהרון כאיש-כלומר-"ילד-רוח" הרחוק ככל האפשר מן החומר ומן ההגשמה, החי בהווה אידאלי שהוא יוצר לעצמו.

*

הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס והמיצג – או זמן השעמום

"הפעילות הפרטית שלי מודדת את הפעילות הציבורית במסעדה – 'זמן פצע' במקום 'זמן שעון'", כך כותב אקונצ'י בהערות ל – (Rubbing Piece (1970, עבודה שבה ישב בתא של מסעדה ושפשף את אמת ידו במשך שעה ברציפות עד שנוצר פצע (ראו פרק "המצאת הבדידות").

זמן הוא נושא מהותי בעבודותיו של אקונצ'י. כל כך מהותי שאין טעם לנסות ולהקיף אותו כאן. אני מצמצמת את עצמי, אם כן, לתחומי הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס.

לפני כחמש עשרה שנים יצא לי לראות את אחת הגרסאות של Conversions, סרט שבו "מנסה" ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה. במהלך הסרט הוא תוחב את אבר מינו בין רגליו ומתרגל פעולות פשוטות כמו הליכה, ריצה, התמתחות, בעיטה וקפיצה, במונוטוניות מורטת עצבים המממשת את חזון ה"כל שנייה נמשכת שעה" של אהרון: כמה צעדים לעבר המצלמה, סיבוב, כמה צעדים לעבר הפינה, סיבוב, כמה צעדים לעבר המצלמה, וחוזר חלילה. במשך 72 דקות אינסופיות (לפי השעון הפנימי שלי) ללא גיוון או התפתחות. הקולנוע הקטן בז'נבה היה מלא למדי בתחילת ההקרנה. כשנדלקו האורות נותרה בו רק צופה אחת מלבדי.

קשה לומר ש"נהניתי". שעמום כל כך מציק חוויתי אולי רק בילדות. ובד בבד הייתי גם משועשעת וסקרנית – כמה רחוק זה יילך, ולאן. אולי צריך להבחין בין שעמום לטווח קצר ושעמום לטווח ארוך, כי חמש עשרה שנים אחר כך, אני עדיין חושבת על העבודה הזאת. היא עדיין מרתקת אותי. ובעצם – גם בזמן שסבלתי ידעתי שכך בדיוק זה צריך להיות; כי ההווה המתמשך (הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס) הוא זמן מושגי ומיצגי; זוהי בו-בזמן – מחאתו של המיצג נגד הפיתויים הזולים של העלילה, והמשקולת המאזנת את מהירות האור של הרעיון; החזרות חוקקות אותו בתודעה. יש יסוד רוחני בריק הזה, של מחשבה אובססיבית שמחפשת גאולה.

 

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג, הוא ההפך הגמור מהשעמום הסמוי של הטלוויזיה, המתחזֶה לבידור ותוך כדי כך משתק את המחשבה ומקהה את החושים. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל המפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול (למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

אקונצ'י תמיד שאף להפוך את עבודתו לשימושית. ולפחות על פי נסיוני – הוא הצליח; Conversions היתה מאד שימושית בשבילי. "המקום" שהיא יצרה בתוכי עדיין "עושה רעיונות חדשים" (אם לנקוט בניסוח אהרוני). ונדמה לי שמבחינה מסוימת גם ספר הדקדוק הפנימי הוא כזה. הוא לא מותח או מבדר (אף שהוא משעשע ואפילו מצחיק לרגעים). הוא כמעט מופשט וסטאטי ואנטי מסחרי ומנוכר כמו מיצג, וזה גם הכוח שלו, כך הוא נחרת.

ובשולי הדברים –

הערה על כרונוטופ

הכרונוטופ, על פי בכטין, הוא "זיקת הגומלין המהותית בין זמן למרחב" שממנה נגזרת דמותו של האדם בספרות. "בכרונוטופ הספרותי-אמנותי מתמזגים תווי ההיכר של המרחב והזמן בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן." (מיכאל בכטין, צורות הזמן והכרונוטופ ברומן)
מעניין איך היה בכטין מתאר את הכרונוטופ המשותף לעולם של אהרון ושל ויטו אקונצ'י, שבו הזמן הוא הווה מתמשך והמרחב הוא הגוף. הפרק הבא – המצאת ההריון

מאמרים על זמן באמנות ובמדע של היחידה להסטוריה ולתיאוריה של בצלאל

הפרק הבא המצאת ההריון

סטודיו אקונצ'י, שעון רצפה, 1989. שעון אמיתי שהותקן בכיכר בשיקגו. על הספסלים בצורת ספרות נחים עוברי אורח – שעה לכל היותר, עד שמחוג הדקות מכסח אותם מהספסל.

Read Full Post »