Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כפפות’

עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).

"בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ … כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי, תרגום אריה לרנר, פרט מתוך האיור) ככה זה נראה בדיוק, כאילו צילמו אותי מבפנים

*

1. סוג של לונה פארק

אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)

בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.  

*

2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה

בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:

כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך!  (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)

בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.

הלמוט ניוטון פורטרט עצמי (1936) לא ממש מפתיע לגלות שניוטון התחיל את הקריירה שלו בברלין של רפובליקת ויימאר

*

3. להכות על הציפורניים בפטיש

אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":  

  

פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות

את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!

וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן

או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו

הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.

.

כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה

או, במקרה שאין חזה. את הבטן…

כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות

או לשזף את הידיים לצהוב

עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.

.

כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור

כאשר אווזות משוגעות בפריז

תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…

כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע

לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.

*

"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"

הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970)  Reading Position for Second Degree Burn  מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

דניס אופנהיים צובע את גופו (1970)

מימין למעלה, ומשמאל, איורים מכתב היד של שטרובלפטר (יהשוע הפרוע) מאת היינריך הופמן, מימין למטה, מתוך המיצג של רבקה הורן "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.

מאן ריי, "אירוטי מצועף" (1933). המצולמת היא מרט אופנהיים, אז אמנית צעירה בתנועה הסוריאליסטית, ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים שאופנהיים תיצור מאוחר יותר. לחצו להגדלה
היינריך הופמן, איור לשטרובלפטר, שלושת הגזענים אחרי "עונש הטבילה"

ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:

משמאל, היינריך הופמן מצייר את סופה של הילדה שמשחקת בגפרורים, מימין, גלגולה העכשווי כקטניס אוורדין, הנערה הלוהטת של משחקי הרעב.

ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.

מרט אופנהיים, זוג (1956) רק תארו לכם איך זה להתהלך בזוג הזה.

ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:

"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")

*

איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר  

4. הקרקס והאופנה

קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:

שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).

איש הכפפות, מנהל הקרקס מר חזיז ורעם. איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר

מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.

ולדמר היפה מובל אל המלון (עוברי אורח סוברים שמדובר במדינאי שבא לביקור, הראווה מתקיימת מכל כיוון) אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר. את הקוסם אייר למקה כבן דמותו של אריך קסטנר.

גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.

הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.

בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל. 

אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר

"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."

אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).

בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.

חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?

(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).

התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.

ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה. 

*

עוד באותם עניינים:


"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)

שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה

על שיק פוינט של שריף וואכד

לדחות את המלאך לבעוט במוזה

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

ילדה, חווה, צלובה

בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן

ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.

Read Full Post »

  1. פוסט שמתחיל בשגיאת תרגום

רוברט דרנטון הוא היסטוריון סורר שלא שעה להתרעתה של אמא של כיפה אדומה, "לא להציץ קודם לכל הפינות". טֶבַח החתולים הגדול שלו נפתח במאמר מרתק על סיפורי מעשיות שתורגם ברשלנות מרגיזה; המכשפה בסיפור "רולאן האהוב" אינה מנסה "לשַׁלֵח מביתה את הבת החורגת" אלא לרצוח אותה. זה לא פרט שולי אלא לב הסיפור. למעשה היא מונעת ממנה לעזוב את הבית כדי שתוכל לרצוח אותה בשנתה אבל עורפת בטעות את ראש בתה שלה. כתבתי על כך בדם, יכול לדבר?, ואם כבר מדברים על זה, מדובר בסיפור גרמני, והתעתיק של שם הגיבור צריך להיות רולנד ולא "רולאן" (כפי שהיה נקרא מן הסתם בסיפור צרפתי). ולא, זאת לא נוקדנות להקפיד על כך, במאמר שעוסק בהבדל בין הגלגול הצרפתי והגרמני של אותו סיפור.

אבל השגיאה המצחיקה ביותר, שגרמה לי בעצם לכתוב את הפוסט, היא מעשיית "הזאב והילדים" שממנה נלקח כביכול הסוף הטוב של כיפה אדומה. בהיתי בדף שנייה ארוכה עד שהבנתי שהכוונה למעשיית "הזאב ושבעת הגדיים"… המתרגם בלבל בין kid-גדי לkid-ילד. עריכה מדעית היתה מנכשת שטויות כאלה וחבל שהספר לא זכה לאחת, אבל בינתיים נזכרתי בעבודות הכפפה של האמנית האמריקאית קלייר ווטסון.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

*

  1. עור הגדי

אם כפות הידיים הן ספק שלוחות של הגוף, ספק יצורים עצמאיים מרובי-גפיים, כפפות אינן סתם מלתחה פנטסטית. גם אחרי שמסירים אותן הן נוטות לשמר משהו מנפח האצבעות, מה שהופך אותן למעין גופות חסרות חיים ואפילו לרוחות רפאים של ידיים. אם ממלאים אותן הן מקבלות מראה דחוס ופוחלצי. בייחוד כפפות עור, חומר שהיו בו פעם חיים.

כפפות עדינות במיוחד נתפרות מעור גדי שרכותו מאפשרת להיצמד לפיתולי האצבעות. "כפפות עור גדי" הן בין השאר המקבילה האנגלית ל"כפפות המשי" של העברית; לטפל במישהו בכפפות עור גדי פירושו להתייחס אליו בעדינות ובזהירות, עניין מצמרר קמעא בסדרת עבודות שהן כמעט ראָיה (מסוג דפי יומן) להתעללות מינית, כשהגלישה מגדי לילד מחצינה את הצד הקורבני.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

אבל העבודות שבאמת שוברות את לבי הן אלה שבהן פורמת ווטסון כפפות ומחברת את פיסות העור השטוחות מחדש למעין "שטיחים אתניים".

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

באיזו טבעיות מתחרז

באיזו טבעיות מתחרז "שטיח" הכפפות עם שטיחים מסורתיים. עוד על זיכרון ומוטיב האצבעות באריגה במסע בין אצבעות.

*

  1. הערת ביניים

פעם, בהמשך לפוסט שעסק בכלל בעניין אחר, התפתח פה דיון על המטבח של האמנית האמריקאית לייזה לו. מטבח שלם ומפורט בגודל טבעי שכל כולו שזור מחרוזים זעירים צבעוניים.

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

מירי שחם קראה לו קתדלה של כאב. היא ראתה דרכו את טראומת גילוי העריות של האמנית ואת פרק הזמן שבו התפרנסה מזנות; כל השחלה של חרוז זעיר (במשך חמש שנים של עמל סיזיפי) כשחזור מיניאטורי של אקט הבעילה. בעוד שאני (שלא ראיתי את המטבח עצמו, רק תמונות שמצאתי באינטנרט) נעניתי דווקא למתיקותה של הפנטזיה. וכשמירי וחברתה חזרו הזכירו את לועו הפעור של התנור ההנזל-וגרטלי, מיהרתי לגייס לצדי את "נערת האווזים" של האחים גרים, סיפור שבו זוחלת הגיבורה לתוך תנור ובוכה ומייבבת ושופכת את לבה, וכשהיא סוף סוף מגיחה מתוכו ממתינים לה בגדי מלכות. כי ככה זה ב"נערת האווזים", מי שמבטא את צערו (ולו לתנור) מחזיר לעצמו את כוחו.

זה היה לפני שהצצתי לתנור של לייזה לו. לפני שנתקלתי פתאום בגיהנום הלאס וגאסי הזה שפוצץ את החסד, והפך את המטבח כולו להכלאה בין בית הממתקים של המכשפה לתנור הבוער.

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

*

  1. האם אפשר לפרום רוחות רפאים ולתפור מהן משהו חדש?

ובחזרה לקלייר ווטסון – עכשיו אני כבר מאומנת, אני מיד מזהה את הכאב. זאת לא חוכמה אולי כי אצל ווטסון זה הרבה פחות מצועף, הניסיון לפרום את זיכרון הגוף, לחזור להתחלה, לזמן שלפני הכאב, ולסנדל אותו לדימוי אחר דקורטיבי. זה כמו סיפורי המדע הבדיוני האלה שבהם נוסעים לעבר כדי לרצוח את היטלר התינוק, זה אף פעם לא מביא לתוצאה המבוקשת. וגם ווטסון לא מצליחה להיפטר מכאבי הפנטום. הכפפות מתגלגלות בפרצופי ביעותים, מסכות אילמות, שֵדֵי דלעות של הלואין, דגלי פירטים אומללים.

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

קלייר ווטסון, Now-What (כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

קלייר ווטסון, Now-What
(כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

עש הגולגולת

עש הגולגולת

מישהו שאת שמו שכחתי לצערי, הלחין פעם את ההוראות על מחסום השער של קיבוץ ספר: "עצור,/ כבה את האורות החיצוניים,/ הדלק את האורות הפנימיים,/ הזדהה." ההלחנה כמו שחררה את הנופך הרוחני פיוטי מתוך ההנחיות הטכניות. אבל כשווטסון ניסתה לחזור אחורה לשלב הטכני של הכפפות, התברר שזה בלתי אפשרי. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הכפפות הפרומות הן כמו עור שנפשט. הכאב כבר שם. שלא לדבר על הבלבול בין תוקף לקרבן.

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

וחשבתי גם על עבודת הוידאו של בועז ארד, "שיעור בעברית", שבה הוא פורם נאומים של היטלר להברות, ומטליא מהן בסבלנות את המשפט העברי "שלום ירושלים, אני מתנצל." (כתבתי על זה פעם בהקשר אחר ואז בלטו לי דברים אחרים. ועדיין).

*

  1. חורי הדמעות

אחת מדודותיה של אמי חיתה עם משפחתה באפריקה שנים רבות. זה היה מזמן, לפני היות המודעות הסביבתית. הם צדו נמרים ושלחו לנו במתנה את העורות שפשטו; עור של נמר בוגר ועור קטן של גור: מעין מגזרות סימטריות של חיות מושטחות כולל רגליים וזנב. אבל מה שריתק והבעית אותי יוכל מכל היו חורי הכדורים ליד הראש. לא פצעים אקספרסיוניסטיים אלא חורים עגולים ונקיים כאילו נגזרו במספריים.

ובחזרה לקלייר ווטסון; כפפות המפורקות הן סימטריות כמו עור שנפשט, החורים הם ספק חורי כדורים, ספק חורי דמעות.

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

האתר של קלייר ווטסון

*

ועוד שלוש הערות לסיום:

* חלק הארי של מאמר המעשיות של דרנטון פורסם בשעתו ב"זמנים" 16, גיליון סתיו 1984, בתרגום אלגנטי ומדויק של פניה עוז.

** ואם כבר מדברים על זה, זוכרים את תעלומת ההורים החורגים? המאמר מספק קצה חוט לפתרונה: בצרפת של המאה ה18 היה שיעור הנישואים השניים של אלמנים כפול משיעור הנישואים השניים של אלמנות. כלומר, גם במציאות היו הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים…).

*** התכוונתי להביא עוד כפפות מאוסף כפפות הכאב שלי, של מרי ריינולדס, של דורית נחמיאס ושל מרט אופנהיים (לה יש מגירונת משלה) ואחר כך נמלכתי בדעתי מחשש אַייסֶה בְּסַייסֶה ׁ(ביטוי שאבד מהעולם אבל מדבר בעד עצמו). אז רק אופנהיים אחת לסיום ולעידוד. איכשהו גם בעבודות היותר טעונות שלה יש משהו עוצמתי.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

*

עוד פוסטים על זכרונות ילדות

זכרונות עתידניים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

על מות הילדה

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

המשפחה הלא קדושה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

ובשולי הדברים.

* ב30 לאוקטובר ייערך יום ראיונות אחרון לחממת האמנים השישית של תיאטרון הקרון.

* ערב יום כיפור זה גם יום הולדתי. גמר חתימה טובה. (ויש עוד פרק).

*

Read Full Post »