לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.
"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.
וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה.
מלאך ההיסטוריה
ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]
שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.
עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות – המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.
ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה
מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים – לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.
פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות
- כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות
ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.
- יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"
ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.
התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי.
בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור.
*
מריה בלונדינית, מריה שחורה
לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.
הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה.
וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).
הקובייה היהודית
הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.
*
בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):
כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.
בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…
סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:
*
אמנות הגוף המתפצל
ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה.
הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.
היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.
ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.
*
למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.
בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר
עוד באותם עניינים
על האוסף הכי הכי – הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.
הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק (עוד הצגה על כסאות ואנשים)
על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).
עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).
*
עיר-האושר 