Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כנרת מקס’

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת. הייתי בת שש כששמעתי את הסיפור על רפונצל בפעם הראשונה. שכבתי במחלקת הילדים של בית החולים בבאר שבע. יום לפני כן כאבה לי הבטן. לא יכולתי להזדקף. לקראת חצות הובהלתי לניתוח. האפנדיציט שלי התפוצץ.

במיטה לידי שכבה ילדה שנותחה בשתי עיניה. היא היתה בודדה ומבוהלת ודיברה צרפתית בלבד. רוב שעות היום היתה לבדה, עם עיניה החבושות וכמה צעצועים חדשים ונוצצים. בין הצעצועים היה ספר יפהפה על רפונצל. אמי קראה אותו לשתינו, בצרפתית עם תרגום מאולתר לעברית.

ההקראה לוותה ביבבותיה הבלתי פוסקות של נערה בדואית ששכבה בקצה האחר של החדר. במשך שנים היא גידלה צמה מפוארת, וכשהגיעה לבית חולים – "טריש טראש" – קצצו אותה. כך, ללא רחמים. אולי היו לה כינים. אולי סתם.

כדי להשתיק את זעקות השבר שלה חיטטו ושלו את הצמה מן האשפה, חיטאו אותה, והניחו בקופסת קרטון צרה וארוכה שהיתה שייכת במקור לפריט של ציוד רפואי. בכייה של הנערה השתנה ממחאה לקינה. היא ערסלה ונישקה את הצמה כאילו היתה תינוקת. היה משהו מפליא במידותיה של קופסת הקרטון, בהתאמתה המושלמת לצמה, כמו מגדל שהשתטח, ארון מתים שנבנה על פי מידה. ברגעים של היסח דעת הזכרון מקבל חיים עצמאיים והקרטון נהפך לזכוכית, מעין תיבת תצוגה, אקווריום צר וארוך כמו ארונה של שלגייה.

כל המרכיבים הרעים של הסיפור היו שם במחלקת ילדים: הכאב, חוסר האונים, העוורון, הברוטאליות, הצמה הכרותה – מחולקים באופן לא שווה בין שלוש ילדות, ביני לבין הצרפתייה חבושת העיניים, לבין הנערה הבדואית. ולעומתם – הגן הנפלא והירק הטעים התקיימו רק בין דפי הספר ובצלילי הצרפתית המורקת לעברית.

התמונה מתוך "קלועה", עבודה של כנרת מקס, תלמידה לשעבר ואמנית מאחוות הצמה. בחלק הראשון של העבודה (כאן למעלה) היא שוכבת על מפתן בית הספר לתיאטרון חזותי כשצמתה קלועה לשטיח סף. בחלק השני היא התהלכה בשווקי הארץ כשמראשה משתלשלת צמה באורך ח"י מטרים. היא לא הגיבה לאנשים. רק הלכה. הצמה, כפי שכתבה לי,  היא בין השאר החוט הדמיוני הקושר אותה לבית הוריה, וגם חרב בנדנה – תמימה למראה ודרוכה (פתאום אני חושבת על המשמעות הכפולה של "דרוכה").  "התגובות של האנשים ברחוב היו בעיקר 'זה לא אמיתי' ו'זה שקר', מה שנכון נכון… היו כאלה שניצלו את זה שמסתובבת אישה עם חבל ומשכו וקשרו אותי לדברים ובכל פעם כזאת צץ איזה 'רומיאו' שבא והציל אותי (אגב רפונזל)."

מתוך "קלועה" של כנרת מקס, פרט: אחד הדברים הנוגעים ללב בעבודה הוא הסרט הוורוד בלב לבו של השטיח, המסמן את קצה הצמה ואינו מניח לה להיכנע ולהפוך לחומר. הפרפור הצמתי מעמקי השטיח.

מאז היו לי צמות רבות (אם כי מעולם לא הגשמתי את אידיאל-הצמה-עד-התחת, כמו אותה תלמידת בצלאל שכונתה על ידי גדעון עפרת "רוח הגליל"). בכיתה ה' נלקחתי לסַפָּר שגזר (בהסכמה, בהסכמה) את צמתי הכבדה. לא ידעתי כמה היא כבדה עד שהופרדה מראשי והוא ניתר כמו כדור פורח שהושלכו ממנו תועפות של מטען. כשהשיער חזר וצמח עברתי לשתי צמות. הייתי קולעת אותן בזריזות אצבעות שהוציאה לי שם של להטוטנית בין ילדי הגן.

כל המרכיבים כבר היו שם, כולל זכרון ילדות מיתולוגי של פייטה עם צמה אבל איני יודעת אם הייתי כותבת את אסור לשבת על צמות, לולא נסעתי ב-1986 להציג בביילסקו ביאלה, פולין, את "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי". בין באי הפסטיבל היתה בעלת גלריה מקרקוב. אישה צעירה, כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה היה קצת חיוור ומחוטט, אפה נשרי, וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, השתלשלה מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כרכה אותה כמו מחרוזת על חזה, כשהשארית הארוכה מוטלת כמו משקולת הרחק אל מעבר לכתפה. כולם התפעלו מהצמה ה"עדינה כזהב טווי" (אם לצטט מ"רפונזל") ואחר כך נפנו לענייניהם. רק אני נותרתי מהופנטת. בכל פעם שהופיעה בסביבה הייתי עוזבת הכל והולכת אחריה כמו עכבר אחרי החלילן מהמלין. אלאן בצ'ינסקי שהבטיח לצלם אותה בשבילי, היה מהופנט בעצמו מן העיירה אושוויצ'ים (אושוויץ) הסמוכה, מן היומיומיות הטעונה שלה. זו היתה תחילתו של פרוייקט צילום חדש שגם עליו אולי אכתוב יום אחד.

בתמונה למעלה – בובת הכלה העשירה ואני, מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות של עגנון. הצמה מתחרזת עם החלה ומחזירה אותי לתמונה של מנחם כהנא שפתחה את הדיון ברפונצל. כמו שלחם אינו רק עוד סוג של מזון, צמה אינה רק "מין תסרוקת" כמו שכותבים בתשבצים.

*

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

לצילומי היפהפייה הנרדמת של אלאן בצ'ינסקי

לפייטה עם צמה, מתוך "לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה"

Read Full Post »