Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כל מיני פרוות’

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

זו הרשימה השנייה על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. מומלץ מאד להתחיל בחלק הראשון שכולל גם את תקציר הסיפור.

*

הנערה ממציאה לכאורה, דרישות בלתי אפשריות כדי להכשיל את הנישואין. זה מה שחושב האב שאץ למלא את משאלותיה. הסיפור כמו מלהק אותו לתפקיד הגיבור שמבצע מטלות אגדיות, אבל כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב (כמו שכתוב בספר משלי). במקום לקדם את מילוי תשוקתו הוא מארגן בלי דעת את בריחת בתו ואת נישואיה לגבר אחר. אם זה היה קצת יותר מוחצן זה היה קומי.

ואם ננסח את זה מצד הנערה: באינסטינקט של שורדת היא משיגה את כל מה שנחוץ לבריחה, וביחד עם הטבעת והכישור והפלך גם את כל מה שנחוץ להחלמה ונישואין של אהבה.

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942

*

שיבושים ותיקונים

אפשר לומר שכל דבר הוא יפה, ובלבד שיבוא בעתו ובמקומו; ולעומת זאת, אין דבר המסוגל להיות יפה כשאינו מופיע בזמן הנכון. תוכל כמובן לשבח מישהי על יפי שערה, אבל תתקשה להביע אותה התפעלות למראה תלתל אחד מאותו שיער אילו מצאת אותו במרק שלך.

ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875)

אב-חתן זה שיבוש של סדרי הבריאה, ובמין אפקט מתגלגל, השיבוש נמשך והופך בת מלך לחיה קטנה (הציידים שלוכדים אותה קוראים לה חיה מופלאה) ולמשרתת, ובו בזמן הוא מתפשט גם לחפצים של הנערה, שמאבדים את מקומם ואת שימושם ואת גודלם הטבעי בזה אחר זה. הסיפור עוקב אחריהם עד שכל דבר חוזר לגודלו ולמקומו הנכון. זה מתחיל ביופיה של הנערה שמצטמצם ונארז מחוצה לה בקליפת אגוז, השאר מוסתר בזוהמה ובפרוות. הטבח מזהיר אותה שלא תפיל שערה למרק, אבל היא מפילה זהב אחר לתוכו: קודם טבעת (שמקומה על האצבע כטבעת נישואין), ואחר כך כישור זהב ופלך זהב, שאפילו יותר זרים למרק, ועוד למרק של גבר; אלה שני כלים מובהקים של נשים, כלים ביתיים שהתכווצו אמנם – כמו האור והיופי – כדי לטבול במרק. ממש אליס בארץ הפלאות.

השילוב בין המרק הטעים לשיבוש מושך את תשומת לבו של המלך החדש. במין סימטריה הפוכה לאב שקלקל הוא מצליח אט-אט בעזרת סימני הדרך שמשאירה הנערה ולפי הקצב שהיא מכתיבה, להחזיר הכל למקום: ראשית, הוא מחליק את הטבעת על אצבעה, שנית הוא מאריך בריקוד כך שאין לה זמן להסיר את האור, היא רק מכסה אותו בפרווה, ובנוסף לכך היא מתרשלת בהשחרת גופה; אצבע הטבעת נותרת צחורה: אצבע של כלה שמודבקת במין אסמבלאז' על גוף מפויח של משרתת. אבל כשם שהשיבוש התפשט כך גם התיקון מתפשט מן האצבע לכל הגוף. המלך מסיר את הפרווה וכמו אצל חנה'לה – כל כתם הופך לכוכב. ורק אז, כשהכל נמצא במקומו הנכון מתאפשרים גם נישואים "נכונים" של אהבה ותמיכה.

*

לואיז בורז'ואה, ללא כותרת, 1940-1943

*

שורדות של גילוי עריות

פרטים רבים בסיפור חופפים לסימפטומים ארוכי טווח של שורדי גילוי עריות.
הנה כמה שדליתי מתוך רשימה ארוכה:

* הנסיון להחביא את הגוף מתחת לבגדים רחבים, למשל כל מיני פרוות, כדי להימנע מתשומת לב מינית. * צורך בלהיות בלתי נראה – כנ"ל. * התכווציות בפינה והתחבאויות – מאז שהיא בורחת היא ישנה בתוך גזע עץ חלול או בכוך שמתחת למדרגות. * אשמה ותחושת חוסר ערך – במילותיה שלה, "אני ראויה רק שיזרקו עלי מגפיים". * ידיעה אינסטינקטיבית של מה האחר רוצה ופעולה למילוי צרכיו – המרק המושלם שהיא מבשלת. * תחושת נטישה, העמדת פנים שזה לא קרה – "אני ילדה מסכנה שאין לה עוד אבא ואמא", "איני יודעת דבר". * בעיות אמון ואמביולנטיות כלפי קשר וקרבה – כך אפשר להסביר את ההעלמויות החוזרות שלה; ארבע פעמים היא נגלית למלך ונעלמת. * רצון לשנות את השם כדי לנתק את היכולת המאגית של התוקף לשלוט בך – מרגע שהוא עוזבת את הבית היא נקראת "כל מיני פרוות". * ריבוי אישיויות – נסיכת האור וחיית הפרוות – הוחצן בסרט "עור החמור". בקליפ שלמטה קתרין דנב הכפולה מכינה את עוגת האהבה.

.

*

סיום ושאלה

על אף הכאב והירידה הגדולה יש תחושה של קסם בסיפור ושל חוסר מאמץ, הכל קורה מעצמו בעדינות ובאגביות של חלום; החל מן הגדלים הנזילים ועד לקלות שבה מרפה הסיפור מן האב המתעלל. הוא לא מחייב אותו לרקוד בנעליים מלובנות ולא מנקר את עיניו, הוא פשוט משאיר אותו מאחור. הנפש היא קוסמת גדולה.

ובכל זאת יש משהו שמטריד אותי. אני אגיד את זה כך: קשה שלא להבחין בדמיון בין "כל מיני פרוות" לסינדרלה; פרטים כמו מות האם, השיעבוד, שמלות פלא, הנשף, הריקוד, ההימלטות למטבח והגילוי, משותפים לשתי האגדות. אבל מה שמשונה ב"כל מיני פרוות" הוא שהאב המתעלל ממלא גם את תפקיד הפיה הסנדקית; הוא זה שמספק לה את מה שהיא צריכה בשביל להתחתן עם הנסיך. הזכרתי את זה כבר בתחילת הפוסט, כהיפוך קומי. אבל זה עדיין מטריד אותי, קיומית. מילא הפרוות, אבל איך ייתכן שהאב הזה הוא שמספק לה את האור? (מישהו? זה באמת מציק לי.)

*

עדכון: בעקבות השיחה בתגובות התחוורה לי פתאום הופעתם התמוהה של הפלך והכישור בסיפור. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להמיר בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז ומשאלה שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד אור משלה.
(תם ולא נשלם. יש לי הרגשה שעוד אחזור לסיפור הזה).

*

הנישואין על פי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

וגם –סיפורים יכולים להציל

*

וקריאה אחרונה לאוהבי אמנות, ספרים ובני אדם!

*

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »