Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כלות’

זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"

לפרק הראשון  

לפרק השני

*

בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).

הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.

אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.

אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.

הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.

*

ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.

שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.

בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.

טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.

וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה

.

הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.

VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה…

.

הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.

.

אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.

לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490

אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש

מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש

סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)

סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס

.

ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.

על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.

***

עוד באותו עניין

בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

.

*************************************************************
*************************************************************

ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.

מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב

ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון

***************************************************************
***************************************************************

Read Full Post »

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.

ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן,  בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)

ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".

מנחם כהנא, כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)

אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל"  שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.

הנאהבים, רנה מגריט

הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…

כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:

הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)

ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:

דייגו ולסקז, לאס מנינאס

האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.

אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.

מנחם כהנא, שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003

פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"

ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):

עוד כלות בעיר האושר:

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור

גם – מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד על צילומים

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

Read Full Post »