איך זה שנערה אחת מעיזה

אין לי עמדה מובהקת בעד או נגד גופות של נשים בסדרות מתח. אני יכולה לדבר רק על עצמי. סדרות על רוצחים סדרתיים מרגיעות אותי. הן מאשרות איזו אימה שנמצאת בתוכי, ומאפשרות לי להתארגן מולה. ראיתי רבות מהן במהלך השנים. איזה? לא זוכרת שמות, וממילא כולן מתערבבות לי, כי למרות הבדלי האיכות – רב הדומה על הייחודי. ואף אחת מהן לא מתקרבת לתעוזה הפואטית והפמיניסטית של מעשיית "ציפור כנף".

הרוצח הסדרתי הנודע ביותר ביערות האחים גרים (שנצפה גם אצל שארל פרו ובמקומות אחרים), הוא כחול זקן. יש שלוש גרסאות לסיפורו באוסף המעשיות (ועוד אחת, נסיינית בטירוף, שהופכת את הנוסחה על פיה ומלהקת את מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן), אבל "ציפור כנף" היא ללא ספק הנועזת והססגונית מכולן.

היא נפתחת ברב מכשפים שמתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. "איש לא ידע לאן הביא אותן כי מעולם לא שבו ונתגלו". יום אחד כשהוא מחזר על הפתחים, הוא מגיע לביתן של שלוש אחיות יפהפיות. כשבכורה מושיטה לו פרוסת לחם הוא נוגע בה והיא נאלצת לקפוץ לסל שעל גבו.

ארתור רקהאם, ציפור כנף 1917

סצנה מעין זו מתרחשת בסדרות רבות: הרוצח (המתוכנן, המאורגן וכו' – כישורים שהמעשייה מתמצתת לצירוף "רב מכשפים") מבקש עזרה מנערה ודוחף אותה לתוך הוואן שלו.

ובחזרה לרב המכשפים: הוא לא ממהר לרצוח את הנערה, הוא מהסוג שמשתעשע קצת בטרפו. יש לו ארמון בלב יער, מלא חדרים נעולים, והוא משכן בו את הנערה ומעמיד פנים שהוא יוצא למסע. הוא משאיר לה את כל המפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס, אם תפר את האיסור דמה בראשה. ובלי קשר, הוא מפקיד בידה ביצה ומבקש ממנה לשמור עליה מכל משמר למענו. עדיף שתישא אותה לכל מקום, אובדנה ימיט אסון.

רבים מן הרוצחים הסדרתיים (במציאות כמו בסדרות) מתהדרים בכינוי, בין אם בחרו אותו לעצמם, ובין אם הודבק להם תוך כדי מצוד. להלן מבחר כינויים אמיתיים ורב לאומיים שדגתי מוויקיפדיה: "הזודיאק", "הצייד הלילי" "הליצן הרצחני" "הקניבל ממילווקי" "המטורף מהוולגה", "רוצח הנהר הירוק", "מרעיל כוס התה", "BTK" – ראשי תיבות של "לקשור, לענות, להרוג", ו"רוצח השחמט", רוסי כמובן, שהחליט לרצוח 64 אנשים כמספר המשבצות בלוח.

גם לרב המכשפים שלנו יש כינוי: בתרגומו של שמעון לוי הוא נקרא "נוץ הנוצאי", מלשון נוצה. זה קשור מן הסתם לביצה היקרה שלו: הביצה הגברית (קשה להתעלם מן הרמיזה המינית) שהוא מפקיד בידי הנערה, שילוב של טבעת נישואין ומצלמת מעקב כפי שיתברר עוד מעט. הביצה מסמנת שהיא תפוסה, "אוחזת בחבר" בלשון מדורי הרכילות.

הביצה והכינוי שייכים כבר לרובד הפסיכואנליטי המוחצן והטקסי של רוצחים סדרתיים.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הנערה לא מתאפקת כמובן. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גיגית מלאה אברים מבותרים וגרזן נוצץ. הביצה נשמטת מידה מרוב בהלה ומוכתמת בדם עקשני שמרשיע אותה. המכשף חוזר הביתה ואומר: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו". הוא גורר אותה לחדר האסור וקוצץ אותה לחתיכות. ואז מגיעה תורה של האחות האמצעית והכול חוזר על עצמו באותה צורה בדיוק.

הקטנה והפיקחית מן השלוש, מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה המבותרות אבל מתעשתת ועורכת את אבריהן במין rewind, בסדר הנכון. וכשהיא משלימה את הפאזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הקסם במעשיות קשור לרגש, והוא לא נוגד את המציאות, רק דוחס אותה. בתרגום ל"ריאליסטית": הנערה משחררת את קודמותיה המעונות מכבליהן ומטפלת בפצעיהן.

ועכשיו מגיעה נקודת המפנה, הרגע שבו המעשייה חורגת מן התלם: במקום להימלט על נפשה עם אחיותיה כמתבקש וכצפוי היא ממתינה לשובו של החוטף. זו לא התנהגות סבירה או מומלצת, זו יהירות ופזיזות ובד בד גם תעוזה בלתי רגילה, שמונעת על ידי חוש צדק תוסס וכוחות חיים מדהימים. היא מחליטה להצטרף למשחק, לקצר את הדרך מהטראומה לעיבודהּ הפואטי היצירתי, ותוך כדי כך להשיב לרוצח כגמולו.

איך זה מתנהל? ובכן, החוטף שב הביתה ומגלה שהביצה נותרה בצחותה. הנערה עמדה במבחן, ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור בדרך, אסור לו לנוח לרגע, היא תשגיח עליו מרחוק, היא אומרת ומחביאה את אחיותיה בסל. בכל פעם שהוא מתיישב לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד", והוא קם וממשיך בדרכו.

האחות הקטנה הופכת את המהלך החד סטרי של החוטף לדיאלוג, למשחק. היא עונה לרוצח בשפתו: הוא ביקש ממנה לשמור על הביצה למענו, ובעצם טמן לה מלכודת, לתפוס אותה בקלקלתה. והיא מבקשת ממנו להביא זהב להוריה ומסתירה את אחיותיה בסל כדי לתפוס אותו בקלקלתו.

במישור המכני, הצורני, היא ממשיכה את ה-rewind העלילתי כשהיא גורמת לו להחזיר את החטופות בסל שבו נחטפו. במישור העמוק יותר, המוסרי, היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

אחרי שהוא יוצא לדרך היא לוקחת גולגולת עם שיניים מגחכות, מקשטת אותה בפרחים ומעמידה אותה כמו דמות בחלון.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

ואז היא קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת מן הבית בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא נתקלת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי". והם ממשיכים ושואלים, מה עושה הכלה הצעירה? אה, היא סיימה לנקות את הבית ועכשיו היא משקיפה מהחלון. גם החתן עצמו נתקל בה ולא מזהה את "כלתו", הוא משוכנע שהיא משקיפה מהחלון; הנזיפה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן וכו'", נטעה את התמונה במוחו. וכך הוא חוזר לביתו וקרוביהן של האחיות שורפים אותו חיים (האחים גרים לא חסים על הנבלים שלהם).   

סדרות הטלוויזיה מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמעקרת את הטקסים והסמלים ממשמעותם וטוענת אותם במשמעות משלה. במילים אחרות: הנערה מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם בוקעת מתוכה, נולדת מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, "ציפור כנף" 1917 איור מופלא במיוחד, לחצו להגדלה

ואפשר גם להוסיף ולומר שהנערה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות. במקום למרוח את גופה בזפת רותחת, היא טובלת בחבית של דבש. והיא לא סתם מתגלגלת בנוצות, היא גוזרת את הכסת של בעלה כדי להשיג אותן, כלומר שבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה. יוזף בויס שראה בדבש מהות חיה, התגלמות של חשיבה מלאת חיים בניגוד לשכלתנות ממיתה, מסיר את מגבעתו הנצחית מגולגלתו, ומחווה לה קידה ממיצגן למיצגנית.

ג'ון מיינץ, חוואי אמריקאי ממוצא גרמני, שהותקף בזפת ונוצות ב-1918 בגלל רגשות אנטי-גרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

שורת המחץ של הרוצח היתה כזכור: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני,/ על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך,/ חייך תמו". והנערה כמו משיבה לו בתקבולת משלה (ללא מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, / על כן תתחתן עם גולגולת מתה. / חייך תמו." הכישרון שלה לסימטריה ומשחקי צורות יישווה רק לזה של שמשון הגיבור.   

יש שלוש מעשיות כחול זקן באוסף האחים גרים. האחת נקראת "כחול הזקן" על שם הרוצח, השנייה נקראת "ארמון הרצח" על שם המרחב שלו, ורק השלישית, "ציפור כנף", נקראת על שם הנערה, על שם הכינוי שקיבלה כשיצאה לחופשי. זו הפעם השנייה שאני מנסה לכתוב עליה, ללכוד את התעוזה, את קור הרוח, את היצירתיות וההנאה שבהן היא מתמסרת או אולי מסתערת על נשף התחפושות, על הדיאלוג החפצי-הפואטי. ואני עדיין מתפלאת שאף סדרה (ככל שידיעתי מגעת) ריאליסטית או פנטסטית, רצינית או פרודית או סתם מופרזת להנאתה. עוד לא הרימה את הכפפה.

*

ובלי קשר (ואולי עם), בדיוק כשחשבתי שבנות הדרקון השתכחו מכל לב, הן מגלות סימני חיים. בשבוע שעבר הן נכנסו לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. והשבוע שמחתי והתרגשתי מהאהבה של חגי מטר לטרילוגיה. אפשר לרכוש אותה בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר של עם עובד במחיר מבצע

ודרישת שלום גם מספר תום שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת. גם אותו אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות או לרכוש ישירות מההוצאה

*

עוד בעניין פמיניזם ואחים גרים

הפמיניזם העתידני של האחים גרים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

מה עושות הנסיכות בלילות?

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

וגם מרי דה מורגן אהובתי, לא טומנת ידה בצלחת

צרחות של דגים

את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (ועוד)

Read Full Post »

קצרצר על מה שמרגש אותי בספרות

ידיעה שראיתי בווינט לפני כשבועיים נתפסה באיזה זיז במוחי:

ג'וזף דיאנג'לו בן ה-74 היה אחראי ללפחות 13 מקרי רצח ועשרות מקרי אונס בשנות ה-70' וה-80'. הוא נעצר לפני שנתיים, 43 שנה אחרי שהתחיל את מסע הפשיעה, בזכות דגימת .DNA גזר דינו ניתן באולם נשפים בסקרמנטו – כדי שכל משפחות קורבנותיו יוכלו להגיע תחת מגבלות הקורונה.

כך הוא נראה כשנתפס

.

מאז שקראתי את המילים האלה, אולם הנשפים לא יוצא לי מהראש.

גם בגלל הגודל, ההפלגה הפיוטית של המציאות – אולם בית המשפט הסטנדרטי לא יכול להכיל את גודל הפשע, את כמות הנפגעים, לשם כך נדרש אולם נשפים, לא פחות.

ובגלל החגיגה המסתננת בחסות המרחב הסימבולי שלא בטובתו; אחרי שפלש לביתן של נשים ונערות ואנס אותן באכזריות שלא תתואר (ומי יודע מה הוא עצמו עבר שנהפך לכזאת מפלצת), אחרי עשרות שנות מרדף וציפייה, יש לסיום גם טעם לוואי של חגיגה, מרה ופגומה ככל שתהיה. אם לא לקורבנות, לפחות למשטרה ולמערכת המשפט.

ואז, בקצה הפיסקה, צצה הקורונה וגורמת לעוד תגובת שרשרת של משמעויות. מתברר שאולם הנשפים לא מלא מפה מפה, החוגגים חייבים לעטות מסכות (כמו בנשף מסכות? צריך לציין שגם האנס עטה מסכה?) ולשמור מרחק, כי בני אדם מסוכנים זה לזה.

זה לא כמו האירוניה הקצת גסה בשמו המלאכי. אולם הנשפים הוא פרט לגמרי ארצי (איזה פקיד נשלח לשכור חלל גדול דיו לדרישות הקורונה) שמתחמם ומתקרר בהתאם לתנועת המשמעויות והסתירות, מסוג הפרטים שהופכים ספרות לקורעת לב ומורכבת וחמקמקה וממשית כמו החיים עצמם.

*

וקצת באיחור ובלי שום קשר (מזמן לא הייתי כאן) השתתפתי בפרוייקט הפלגות הקיץ של המוסך, מוסף לספרות.

*

באוסף המעשיות של האחים גרים יש כמה וכמה מעשיות על כחול זקן, רוצח הנשים והנערות הסדרתי (כולל אחת שבה בטוויסט מטורף מלוהקת מריה הקדושה לתפקידו). וזאת הנערה הנועזת מכולן. גם המציאות וגם סדרות הטלוויזיה עדיין מקרטעות מאחור.

עוד כמה דברים על ספרות

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

הספר הנפלא ביותר

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הסטיגמטה כמשל

דוסטויבסקי נתקל באריה

Read Full Post »

הים השחור של הדיו – על הרומן הגרפי הנפלא של נינו ביניאשוילי

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

מסע בין אצבעות

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

*

2. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

3. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

4. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה-14 בספטמבר, שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, צבעונית ומוארת, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אפל ואכזרי בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בתשוקת משחק ותיאטרון ובהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מחבורת הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן. כשנערות יפות נותנות לו לחם הוא נוגע בן, והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. הוא נותן לה גם ביצה לשמירה וממליץ שתישא אותה לכל מקום. אובדנה של הביצה ימיט אסון. הנערה לא מתאפקת. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גרזן נוצץ וקערת אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא מתרה בו, היא תשגיח עליו מרחוק. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד". והוא ממשיך.

ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (בכל הנוגע לעונשים האחים גרים לא חוסכים באכזריות).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, ציפור כנף

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

*

ועוד קצת דבש לכבוד ראש השנה:

יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

זקן כחול שעורר בהלה קלה

נועה אסטרייכר שלחה לי את "התמונה החיה" (tableau vivant) הזאת, סצנה מתוך "כחול זקן", שצולמה על ידי צלם חובב מפילדלפיה בסביבות 1866. שוב תודה, נועה.

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866 (לחצו להגדלה)

לפני שאני כותבת עליה – תקציר הסיפור (גרסת האחים גרים):

מלך במרכבת זהב רתומה לששה סוסים מחזר אחרי נערה. אין בו כל פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". היא מתרצה אבל חוששת ומבקשת מאחיה לעמוד על המשמר. זמן מה אחרי החתונה יוצא הבעל למסע ומשאיר לה צרור מפתחות לכל הבית וגם מפתח קטן מזהב לחדר אסור, שהיא בכל זאת פותחת "וכשנפתחה הדלת שטף כנגדה זרם הדם ומסביב על הקירות ראתה נשים מתות תלויות ומכמה מהן נותר השלד לבדו." מרוב בהלה היא שומטת את המפתח. הוא מתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. בעלה מסכים שתתפלל קצת לפני שתצטרף לנשים הרצוחות (בגרסת שרל פרו מוקצבות לה שבע וחצי דקות בדיוק). בזמן שהוא משחיז את סכינו היא מזעיקה את אחיה שמכים אותו למוות, תולים אותו בחדר הדמים ויורשים את אוצרותיו.
לאחים גרים יש אגב, עוד שתיים וחצי גרסאות ל"כחול זקן": בסיפור "ארמון הרצח" יורדת הכלה הטרייה למרתף ומוצאת ישישה שמקרצפת קרביים ומבשרת לה שמחר תקרצף גם את קרביה שלה… וב"ציפור כנף" יש כלה רבת תושייה, דמיון והומור תיאטרלי שמערימה על חתן הדמים. (ובאשר ל"חצי" גרסה – זה התשליל המוזר שעליו כתבתי פה.)

*

אז ככה:

ה-tableau vivant בעברית "תמונה חיה", היא אמהּ הקדמונית של המסֶכֶת, צורה תיאטרונית שכולנו מכירים מטקסי בית הספר (ופתאום אני מהססת – אולי זה כבר לא כולנו? האם הצורה נכחדה?). ובכל מקרה, זה ה"הנה מוטלות תלויות גופתינו" של "כחול זקן", הנערה והנער של "מגש הכסף", נטו, בלי הציונות.

*

התיאטרליות וההעמדה גלויות וחשופות, זה מעצים את הפאתוס ובולם אותו בו בזמן, שלא לדבר על העליבות, האלתור והזיוף: הרקע הביתי התלוי בחובבנות, הקרשים המייצגים את הרצפה קצרים מכדי לכסות את הדשא. אנני ליבוביץ' עושה את זה בכוונה, בדיוקן המפורסם של אנדי וורהול. מה ששוב מוכיח שאנחנו חגים במעגל שבו הכי מפגר זה הכי מתקדם (עוד על הדיוקן של וורהול בפוסט הזה).

אנדי וורהול, צילמה אנני ליבוביץ'

הקצוות הפרומים של האשליה. מלמעלה למטה לפי הסדר: הקצה העליון של תצלום אנני ליבוביץ', הקצה העליון של תצלום "כחול זקן", החלק התחתון של תצלום אנני ליבוביץ', החלק התחתון של תמונת "כחול זקן"

*

כדי ליישר את שורת הראשים התלויים, הועמדו ה"נרצחות" על במה מדורגת, מכוסה באותו אריג שממנו נתפרו הכותנות שלהן. הכיסוי יוצר תחושה של סוד וגם של נסיעה ארוכה שבה מכסים את הרהיטים. בהקשר הנוכחי גם הנסיעה טעונה במוות. וישנו גם המנהג לכסות את המראות בבתי הנפטרים.
מאחורי הכלה החיה יש עוד פריט מכוסה, אולי רהיט שלא הצליחו להזיז. לרגע מתעתע הוא הופך לחלק מגופה. היא נראית בהריון.

*

הקורבנות של כחול זקן תמיד תלויות בחדר הדמים (חוץ מאשר בגרסת ציפור כנף שבה איבריהן המבותרים מושלכים לקערה).

בעיבוד של פינה באוש הנשים מטפסות על הקירות, וכך הן – גם תלויות, וגם מרחפות כמו רוחות רפאים, וגם מנסות להימלט ונתקעות בקיר.

מתוך פינה באוש, "כחול זקן" (1977)

ובעצם גם התמונה הזאת מתוך Walzer של פינה באוש קשורה, אבל כבר כתבתי עליה ולא אחזור.

מתוך Walzer של פינה באוש

*

מתברר שזה היה שעשוע נפוץ, לשחק ב"כחול זקן". היו פטנטים כדי להשיג את אפקט הראשים הכרותים, התלויים על הקיר כמו מזכרות ציד (ואני לא יכולה לשכוח את שרלוט קורדיי, המתנקשת שהוצאה להורג, ואחד מעוזרי התליין הרים את ראשה הערוף וסטר לו).

למטה שרטוטי עזר, לפני ומאחורי הקלעים. ככה זה נראה מצד הקהל:

"כחול זקן", תחריט של וינסלו הומר 1868

וככה זה נראה מאחורי הקלעים; אפילו יותר מבהיל, כי לפי תנוחת הגוף הן נראות כאילו הן ממשיכות להתרוצץ בלי ראש.

"כחול זקן", ככה זה נראה מאחורי הקלעים, תחריט של וינסלו הומר 1868

*

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866

הנרצחות נתלו בסרטי שערן. גם לכלה החיה יש סרט כזה. ובמבט נוסף המתות הן בסך הכול ילדות. שערותיהן ההפוכות נראות כמו כובעי ליצן של פעם. בכותנותיהן הלבנות הן שלגיות וגמדים בו בזמן, מה שמוסיף פדופיליה לעצב. ובכלל, יש משהו בילדות מתות, אפילו מתות בכאילו, ש – (אין לי מילים להשלים את המשפט הזה).

התחלתי בזקן כחול ואני מסיימת בחתול כחול. הוראות במה מן המחזה של לורקה, "ככלות חמש שנים":

מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. (תרגמה רנה לטווין).

דיאן ארבוס, ללא כותרת

*

עוד באותם עניינים

ברונו בטלהיים מאשים את הנשים של כחול זקן

האם אור יכול ללכלך?

דם, דמעות וצבעי מים

חיילים מתעלפים

זיגפריד והנדה (עוד כחול זקן של ילדוֹת)

בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של גויה)

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

*
ותזכורת ועדכון: במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה השבוע על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעה: reutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

Read Full Post »

האם אור יכול ללכלך?

כתמי אור

אמנם קוראים להם "כתמים" אבל הם לא מתנהגים כמו כתמים. הם נופלים על גופים אבל לא נדבקים אליהם. קרצופים וחומרי ניקוי לא יועילו במאום אבל די בתזוזה קטנה כדי שיחליקו לדרכם. ומלבד זאת הם זקוקים להזנה מתמדת; ברגע שאספקת האור נחלשת הם מִטשטשים ונעלמים.  

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

*

כתמי שמש

וישנם כמובן גם כתמי שמש, מנמשים עד כוויות. אבל גם הם לא נחשבים; כתם קטשופ עשוי מקטשופ, כתם פיח עשוי מפיח וכן הלאה. אבל כתם שמש לא עשוי מאור. האור הוא מעין נשק כמו ברזל מלובן. הוא מכה וצורב אבל הוא לא החומר שמכתים.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

*

כחול זקן והבתולה הקדושה

לא הייתי מתחילה לחשוב על כל זה לולא האחים גרים וכחולי הזקן שלהם. יש כמה סיפורים שכולם מבוססים על אותה תבנית: איש מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות לכל חדרי הבית. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם. היא לא מצליחה לקרצף אותו ובעלה מגלה ש"חטאה".

הסוף טוב, אבל נניח לו כעת, זאת רק ההקדמה הפעם ל"ילדתה של מריה" אחת המעשיות המפתיעות באוסף האחים גרים. גיבורת הסיפור היא ילדה ענייה שמאומצת על ידי מריה הקדושה שמגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. כשהילדה מגיעה לגיל ארבע עשרה מריה יוצאת למסע (נשמע מוכר?) ומפקידה בידיה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה מתפתה ופותחת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש.

"היא עמדה שהות קטנה והתבוננה בחיזיון בהשתאות, אז נגעה בקצה אצבעה בזוהר, והאצבע נהפכה כולה זהב. מיד נתקפה פחד נורא, טרקה בכוח את הדלת וברחה. אך הפחד לא הרפה ולא עזר כל מה שנסתה… הזהב נותר על האצבע ולא נעלם אף ששפשפה וקרצפה ככל יכולתה."

כשמריה חוזרת העבריינית הקטנה משקרת במצח נחושה אבל כתם האור חושף אותה. היא מושלכת לאדמה, ושם היא סובלת מקור ומרעב. היא מאבדת את כל בגדיה ורק שערה הארוך מכסה את גופה כגלימה. ואם לא די בזה היא לא יכולה להוציא הגה מפיה, אפילו לא לצעוק. לבסוף (כמו במעשיות ברבורי הבר) היא מתגלה על ידי מלך צייד שנושא אותה לאישה. בכל פעם שהיא יולדת מופיעה מריה ושואלת אותה אם פתחה את הדלת האסורה, וכשהיא ממשיכה לשקר מריה לוקחת ממנה את התינוק. כך שלוש פעמים עד שכולם בטוחים שהיא טורפת תינוקות וקושרים אותה למוקד. וברגע האחרון, ממש לפני ששורפים אותה היא מתוודה לפני מריה שמחזירה לה את קולה ואת ילדיה.

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler   Joseph Urban, 1904  לחצו להגדלה!

*

ספרות נסיונית ומדע פיוטי

יש הרבה מה לומר על משמעות הסיפור (וחלק מן הדברים ייאמרו מן הסתם בתגובות). אבל לי לא ממש איכפת מהתוכן החינוכי. הסיפור תמיד הפליא והצחיק אותי בנסיינות הספרותית שלו, בקלות הדעת המשחקית הכמעט-בורחס-בואכה-ז'ורז'-פרק, שבה מוחלף הבעל הרצחני בבתולה הקדושה (שמלוהקת בהמשך גם לתפקיד החמות האכזרית).

וגם החומריות מרגשת אותי; הכימיה (או האלכימיה) האלטרנטיבית, שבה זהב הוא בעצם מצב מוצק של "גז" האור. האלכימיה הזאת, שנגזרה מן הסתם בדיעבד, מהילות הזהב של האיקונות, זוכה למימוש אקסטרימי בסיפור.

ואגב – "כתם" בעברית, הוא לא רק לכלוך אלא גם מילה נרדפת לזהב מובחר; כתם פז, כתם אופיר.

*

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

והערה אחרונה בשולי הדברים: יום אחד אכתוב פוסט על האצבעות של האחים גרים, אני חושדת שהיה להם פֶטיש לאצבעות, אבל לעת עתה אנחנו עדיין באצבע המוזהבת של "ילדתה של מריה". ואי אפשר לי לסגור את דלת הפוסט בלי להזכיר את "גולדפינגר" הנבל הג'יימס בונדי שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, ובלי המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שנגע בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב (וכשאומרים את זה ככה ה"נגע בבתו" נשמע פתאום מפוקפק ומצמרר).

מגע מידאס, תכשיט של Mahtab Hanna

עוד באותם עניינים

על הזהב של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים

בואי אמא

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר)

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים

*

Read Full Post »

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

ברונו בטלהיים (1903-1990) היה פסיכולוג ילדים אמריקאי ממוצא אוסטרי. רב המכר שלו "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" הגדיר מחדש מהי ספרות הילדים, מה היא צריכה להיות. אבל מה בעצם כתוב שם? דברים שאמרתי בכנס הפנקס השני (והמעולה) לספרות ילדים ונוער (הכותרת בהמשך לאזהרתו של הנסיך הקטן).

*

פעם התפרנסתי מתיאטרון בובות לילדים. זה היה מזמן, הרבה לפני הארי פוטר, וכל ממצא על-טבעי התקבל בחשדנות. הגננות היו אומרות "זה זר להם…" כלומר לילדים. ואז, כמו גיבור-על, הופיע ברונו בטלהיים חמוש ב"קסמן של אגדות".

השותפה שלי מירי פארי היתה מצטטת אותו בכל הזדמנות. וגם אני הייתי אסירת תודה. אבל היו לי ספקות והם הלכו והתחזקו במהלך השנים ואיתם ההבנה של הנזק שגרם הספר. הן בזכות כשרון הכתיבה של בטלהיים שמנסח רעיונות מורכבים באופן בהיר וקליט (שלא לדבר על שמו המתנגן-כוכבי: Bרונו Bטלהיים, BB כמו Bריז'יט Bארדו), והן בזכות התובנות עצמן. יש לא מעט תובנות יפות בספר:

ברונו טוען למשל, ששפת הסמלים של האגדות מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. הוא אומר שהאח השלישי "השוטה" שזוכה בנסיכה, הוא בעצם הילד הקטן (ואחר כך הוא מוסיף וטוען ששני האחים הגדולים הם בעצם ההורים. אולי…), שילד יכול לאהוב ולשנוא את הוריו בו בזמן, שהאגדות מאפשרות לו לפצל אותם להורים אמיתיים וחורגים שאותם אפשר לשנוא בלי אשמה. ואפשר עוד להמשיך ולמנות, אבל – וכבר פה יש אבל – האם המנגנונים שהוא מתאר אמנם ייחודיים לילדים?

מפאת קוצר הזמן אביא רק שתי דוגמאות. אינגמר ברגמן חזר וסיפר בכתביו האוטוביוגרפיים על אמו האהובה ואביו הכומר העריץ. והנה בבגרותו, הוא עשה סרט קורע לב, "פאני ואלכסנדר", שבו האב האמיתי מת במפתיע והאם הטובה נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. ואם אני זוכרת נכון, גם בא על עונשו לבסוף ונשרף חיים, לא פחות. לא אגדה לילדים. סרט למבוגרים. אותו מנגנון.

מתוך "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן, הילדים בבית האב החורג, הכומר העריץ והסגפן.

ודוגמא נוספת, סיפור הדייג והשד מתוך אלף לילה ולילה. השד הִמְרה את פי שלמה המלך וכעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו.

בטלהיים אומר שכך מרגיש ילד שנשאר לבדו. שהגעגועים לאמו מתחלפים בזעם ובתשוקת נקמה. הוא אומר שאצל מבוגרים זה לא ככה: ככל שהצרה גדלה כך גדלה גם התודה.

ובכן, סיפור אמיתי: פעם כשהייתי כבר מבוגרת, נסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על כביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להישאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל ככל שחלף הזמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על האיסלנדים חסרי הלב. ואף שהייתי מותשת ומודאגת התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד.

אבל אם הבעיה היחידה שלי היתה ההפרדה בין ילדים למבוגרים לא הייתי מטריחה אתכם עכשיו. "קסמן של אגדות" הוא פורטרט רב עוצמה של בטלהיים, כפי שהוא נשקף מראי הקסמים של האגדות. כמעט כל מי שעוסק בתרבות ילדים הושפע ממנו באופן ישיר או עקיף, וכדאי לעצור לרגע ולבדוק, האם זה מורה הדרך הראוי לקריאת אגדות או לגידול ילדים?

דיאן ארבוס, ארמון היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, 1962 (מי היה מאמין שאפשר לצלם אותו ככה, מי היה יכול לצלם אותו כך מלבד דיאן ארבוס? (כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה": איטס אול אין דה מיינד…)

גם ברונו חושב שאגדות הן ראי. אני מצטטת: "כל אגדה היא בבחינת ראי קסמים המשקף היבטים מסוימים של עולמנו הפנימי ושל הצעדים הדרושים להתפתחותינו מאי בגרות לבגרות." "הצעדים הדרושים" חוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות על פני הספר; ברונו רואה באגדות טקסט מוצפן של עזרה / הדרכה עצמית, לילדים.

ומהי אותה בגרות נכספת? ברונו חושב שזה ברור כשמש: מטרת האגדות לעזור לילד להסתגל למציאות ולתפקד בה. להחליף את עקרון העונג בעקרון המציאות והחובה. הוא ממש מתלהב מן הסיפור על שלושת החזירונים. הוא אומר שהסיפור מלמד ילדים בדרך משעשעת ודרמטית "כי אל לנו להיות עצלנים ולהתייחס לדברים בקלות ראש, משום שאם כך ננהג אנו עלולים למות… הסיפור אף מפגין את יתרונות הבגרות מאחר שהחזיר השלישי והחכם ביותר הוא בדרך כלל הגדול והבוגר מכולם. רק הוא למד לחיות על פי עקרון המציאות ומסוגל לדחות את רצונו לשחק."

יש משהו מוזר בגיוס הדמיון כדי להכחיד אותו לטובת הרציונליות. ברונו חושב שילדים חיים בתוהו ובוהו רגשי. האגדות הן מעין גיס חמישי שמסתנן לתת מודע שלהם כדי לעשות סדר. בסוף האגדה הגיבור משיג עצמאות ובגרות מוסרית ומינית (כן, מינית, ועוד נגיע לזה), הוא "שמח בחלקו ושוב אינו יוצא דופן מבחינה כלשהי." וזה מה שהוא מאחל לכל הילדים. הוא טוען שכולם חולמים על אותו דבר: זוגיות שלווה ומאושרת!

כדי להשיג את הדברים האלה, נחוצים לדעתו, פתרון וסוף טוב. כל סטייה מהדגם נשפטת בחומרה. הוא מוקיע את "זהבה ושלושת הדובים" כי הסיפור רומז שאין צורך בפתרון ולכן "אין הוא עוזר לילד להגיע לבגרות רגשית". הוא פוסל את מוכרת הגפרורים הקטנה כמוביל לפסימיות ותבוסתנות, את "הברווזון המכוער" "כי הוא מסיט את הדמיון לכיוון הבלתי נכון" (כלומר שולח את הילד לחפש את בני מינו במקום ללמד אותו להסתגל ולהצליח בסביבתו). והוא מגלגל עיניים על האירוניה של שרל פֶּרוֹ, שפשוט הורסת את האגדה.

אני אעשה הפסקה קטנה ואדבר רגע על הילדה שהייתי ושפשוט נמחקה בזאת. אני לא חלמתי על זוגיות שלווה ומאושרת, רציתי רק לברוח עם הקרקס ועם הצוענים. הטרגיות של אנדרסן, של אוסקר ויילד ושל כל הויקטוריאנים הנפלאים הילכה עלי קסם וגרמה לי לחוש מובנת ואהובה, והאירוניה, הו, האירוניה היתה ידידתי הטובה.

אני זוכרת היטב את המפגש הראשון שלי עם אירוניה ב"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי, בכיתה ב': אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות להן אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות בהם ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו, (אומר קינגסלי), כי יפה עשו. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה, זה היה תרגום ישן בהוצאת שטיבל).

לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשהוא הופך לגבר מרשים ולאיש מדע דגול, שואל המספר את השאלה המתבקשת: וכמובן לקח טום את אלי לאישה? וגם עונה: ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

מתוך "ילדי המים", איור ג'סי ווילקוקס סמית, 1916

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי כאן. זו ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות שעוסקת באמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בהתרגשות ובפליאה. לא הכל הפנמתי בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע) אבל מיד הבנתי שמצאתי יציאת חירום מהכאב, נקודת מבט נוספת, מרחב שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה.

אבל ברונו פוסל את האירוניה, כמו שהוא פוסל דברים אחרים שהועילו לילדים אחרים: מפלצות חביבות (שומו שמיים!), נונסנס, או להבדיל, כתיבה ריאליסטית (לכל היותר משעשעת אבל חסרת משמעות). ברונו לא מבין שסיפורים יכולים להציל באלף דרכים. שלפעמים די בהקשבה, בשיקוף, לא מוכרחים לספק פתרון, ושיש בעולם עוד בעיות מלבד קנאת אחים ותחושת חוסר ערך ילדותית וחולפת, ומלבד קנאה אדיפלית – יש לו אמונה דתית כמעט בקנאה אדיפלית.

קחו למשל את כיפה אדומה. בטלהיים רואה בה רודפת תענוגות שובבה ומפונקת שמשתוקקת שאביה (הזאב) יפַתה אותה. היא שולחת את הזאב לבית סבתהּ כדי שיטרוף את המתחרה שלה (הסבתא שהיא בעצם האמא), ובשל כך היא מרגישה אשמה וראויה לעונש קשה. וכיוון ש"הבלתי מודע אינו מכיר בסתירות" – הזאב מייצג גם את הצד החייתי והאפל של כיפה אדומה. הוא מחצין "את הרוע שחש הילד כאשר הוא סוטה מן הדרך שהוריו התוו למענו".

בטלהיים אומר שכיפה אדומה מתבגרת במהלך הסיפור. כשהיא יוצאת מבטן הזאב היא נולדת מחדש במישור גבוה יותר, כעלמה צעירה וצייתנית. הסיפור מוכיח לילדים "שתיתכן אף שיבה לתחייה מן הרוע".

אבל לי נדמה שכיפה אדומה היא בסך הכול ילדונת. לא לחינם היא נקראת במקור (גם הצרפתי וגם הגרמני) "כיפה אדומה הקטנה". הַדְבֵקוּת שלה בברדס האדום כמו בחפץ מַעבר מסגירה את גילה הצעיר. היא שולחת את הזאב לבית סבתה בתמימות של ילדה קטנה הלהוטה להפגין את חוכמתה בפני האדון הזר. ועוד ראיה, חותכת: הצייד המציל אינו מתאהב בה כמנהג הנסיכים הגואלים את סינדרלה, את שלגייה, את היפהפייה הנרדמת ואחרות. אין שום חתונה באופק. כיפה אדומה פשוט צעירה מדי.

כיפה אדומה, סצנת המיטה, אייר גוסטב דורה

בטלהיים שמתנגד לְאיורים (כמו לכל דבר אחר שעלול לשבש את המסר) מתלהב מאיור המיטה של דורֶה, שמראה כמה כיפה אדומה מוקסמת מהמין. הוא כל כך מאמין באדיפליות, שהוא מתכחש לסצנה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה. הוא אפילו לא פוסל את האפשרות. היא כלל לא עולה בדעתו.

והרי זאת האפשרות הפשוטה ביותר, שמיישבת את כל הסתירות: האם שנטפלת לזוטות במקום להתריע על זאבים היא לא מחנכת דגולה כמו שבטלהיים טוען, אלא אֵם חלשה שמעלימה עין ומשתפת פעולה עם הזאב. הזאב אינו טורף את הילדה על אם הדרך כי רוב רובן של התקיפות הפדופיליות אינן מתבצעות על ידי זרים ברחוב, אלא על ידי בני משפחה בחדרי חדרים. וזה מסביר גם את מה שהכי הטריד אותי בילדותי: איך ייתכן שכיפה אדומה אינה מזהה את הזאב, שָׁביס או לא – איך אפשר להתבלבל בין סבתא לזאב? ובכן, העיוורון מייצג את הסירוב להבין ולהפנים את הבגידה האולטימטיבית: איך אבא שלך, שאמור להגן עלייך הוא זה שתוקף אותך פתאום. (זה רק על קצה המזלג, השאר בפרק כיפה אדומה בספר שלי).

ריי סיזר, 2012. (לחצו להגדלה. מתוך האתר שלו)

אבל "קסמן של אגדות" אינו מסתפק בטיהור הזאב. בטלהיים טוען שאמה החורגת של לכלוכית היתה טובה. היא דחפה את בתה לפַתח זהות עצמית ולגלות את ההבדל בין טוב לרע. ההתעללות היא רק השתקפותה המעוותת בדמיון האדיפלי של לכלוכית. הוא אומר שלכלוכית בחרה לשבת באפר כי עוד לא הדחיקה את תשוקתה להתלכלך ואת העניין שלה "בעכברים וחולדות השוכנים בפינות אפלות ומלוכלכות וגונבים מזון, כל אלה דברים שאף הילד חפץ לעשותם. ובאופן בלתי מודע הם גם מעוררים אסוציאציות לאבר המין הזכרי…" זה כמעט "דר שטירמר", התיאור הזה של ילדים.

והוא מצדיק (תאמינו או לא) גם את ההורים של הנזל וגרטל. האמא לא היתה אכזרית, היא בסך הכל הפסיקה להניק כדי שילדיה יהיו עצמאיים. המכשפה היא התגלמות התשוקות האוראליות ההרסניות של הילדים. אחרי שהם פוגשים בה הם מבינים שהבית שלהם טוב [!] ולכן הם מוסרים להוריהם את האוצרות שמצאו. אני מצטטת: "לאחר שהתגבר על קשייו האדיפליים, השתלט על חרדותיו האורליות [וכך הלאה] נכון הילד לחיות שוב באושר עם הוריו." וגם: "כילדים בלתי עצמאיים הם היו מעמסה על הוריהם… בשובם הפכו משען למשפחה".

ובקיצור: אם אתם חושבים שמתעללים בכם סימן שאתם ילדים רעים. אבל למרבה המזל כפי שמראות האגדות, אפשר גם לחזור בתשובה.

בטלהיים מציע לילדים עולם מסודר וקונפורמיסטי ושקרי, אופטימי לכאורה ובעצם פסימי. הוא מאמין שכל הילדים נידונו לחזור על סיפור גן עדן. הם תמיד יגורשו ממקום של שפע וברכה ורק דרך סבל ועבודה קשה ילמדו להבחין בין טוב לרע. הוא אומר שהורים חורגים אכזריים דרושים לנו כדי שנתפתח. והוא תמיד יגבה את הממסד ויאשים את הקרבן.

זוכרים את כחול זקן ואת החדר הנעול שלו המלא נשים מבותרות? ובכן ברונו אומר שלא היה ולא נברא. הוא טוען שכלתו של כחול זקן בגדה בו ופחדה שהוא יגלה את בגידתה. הנשים הנרצחות הן בסך הכול דמיונות החרדה והאשמה שלה (והוא גוזר גם לקח משונה מן הסיפור, ש"יש לסלוח על חוסר נאמנות בנישואין." בחיי).

כחול זקן, איור, גוסטב דורה

זה קורה אמנם לקראת סוף "קסמן של אגדות". משהו משתחרר אצל ברונו והמיניות משפריצה. זה לא רק כחול זקן. זאת גם לכלוכית שבוחרת בנסיך "משום שהוא מעריך אותה בהבטיה המיניים 'המלוכלכים', מקבל באהבה את הנרתיק שלה, בצורתה של נעל ומסכים לתשוקתה לפין…" סיפורי החתן-חיה מלמדים את הילדות שכדי להגיע לנישואין מאושרים על האישה להתגבר על ההשקפה שהמין דוחה, וכן הלאה והלאה.

באגדות יש תכנים מיניים, זה ברור. כשהשועל אומר לנערה "שבי על זנבי הקשה, הוּרְלֶבּוּרְלֶבּוּץ!" כל אחד מבין למה הוא מתכוון. כשאביה של הנסיכה בכל מיני פרוות רוצה להתחתן איתה, ברור (לי לפחות) שמדובר בגילוי עריות. אבל ברונו לא מכיר באפשרות של הורים לא מתפקדים או מתעללים. הוא לא מכיר בשום מציאות חיצונית. לא במציאות העכשווית ולא במציאות הקשה והאכזרית של המאה השבע-עשרה שהולידה את הסיפורים. היו הרבה יתומים ואלמנות ואמהות חורגות במאה השבע עשרה. והסיפורים לא רק חינכו אלא פינטזו בגדול: על אלת פלא שתרביץ לכל מי שירגיז אותך, על מפית שתתמלא במאכלים טעימים בכל פעם שתפרשי אותה, על קש שיהפוך לזהב (גרסה מוקדמת ל"לו הייתי רוטשילד").

בטלהיים הוא אגב, הפסיכואנליטקאי היחיד שעולה בדעתי שמייחד אגדות לילדים. היסטורית אין לזה שחר. הסיפורים הרי נועדו לכולם. כשהם נוצרו עוד לא הבחינו בין ילדים למבוגרים. אולי הוא ניסה לחקות את פרויד: פרויד פירש את הנפש האנושית בעזרת מיתוסים, והוא יפרש את נפש "הילד" בעזרת אגדות.

אלא שאין דבר כזה "הילד" כמו שאין דבר כזה "המבוגר". "יש אוהבים נקניק ויש אוהבים סבון ירוק", אומר קסטנר בפצפונת ואנטון. כל אחד הוא מיוחד וזקוק למשהו שונה במעט או בהרבה. לפעמים גם אותו אדם זקוק בכל פעם למשהו אחר.

גליה עוז כתבה פעם בפנקס משהו שמאד נגע ללבי:

"פעם, לפני שחשבנו שצריך לתקן ילדים, או לפחות להסתיר מהם את החיים, מותר היה לעשות בספרות ילדים כל מה שעושים ברומנים המיועדים למבוגרים: להפחיד, לזעזע, לדבר על הצד האפל והיצרי, לכתוב נונסנס, לעשות פארודיות, לשים על השולחן דילמות שאין להן פתרון. פרט לכתיבה מפורשת על סקס, הכול היה אפשרי." ועכשיו [ואני מוסיפה: בגלל ברונו בטלהיים] "ההנחה שלנו היא שסיפור צריך להסתיים בסוף טוב, ושלאורך כל הדרך צריך לשקר לילדים כדי להפוך את העולם לנסבל. אבל בעיני, שקרים הופכים את העולם לפחות נסבל."

יש קסם משונה ב"קסמן של אגדות", בסמכותיות וברהיטות שבה פורש בטלהיים את משנתו,  בהגיון הפנימי המחוזק בשברי אמיתות. והקסם הזה מצעף את הבעייתיות. כי זאת לא ספרות ספקולטיבית אלא טקסט מכונן ומחלחל שהגדיר מחדש בגלוי ובמובלע מהי ספרות ילדים. מה היא צריכה להיות.

ההכרה בנזק היא תנאי הכרחי לתיקון. ההבנה שהאמת מנחמת, האמנות מנחמת, הריבוי, המרחב, הבחירה. שמותר ואף מומלץ לסטות מן הדרך אל הפרחים שאתם אוהבים.

לא, בכל הנוגע לילדים אני מעדיפה להקשיב ליאנוש קורצ'אק שהסתייג ממתן עצות להורים, כי שום עצה מן המוכן לא תשווה להקשבה לילד הפרטי שלכם. תודה.

דורית נחמיאס 2013, "חכי, חכי" (פרט, חתכתי את השוליים באכזריות כדי שתוכלו לקרוא. לחצו להגדלה). יום אחד אכתוב על העבודה הנהדרת הזאת.

*

עוד באותם עניינים

מחשבות על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

עוד על ילדים וספרים

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

איך מגוננים על ילדים? (דברים שאמרתי בפאנל בכנס הפנקס הראשון)

פרויקט מרי דה מורגן

המוצא של הילדה אילת

על שמוליקיפוד (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

ועוד ועוד

*

תודה גדולה לכל מי שאהב את העמוד של עיר האושר בפייסבוק (גם אם עצם הבקשה "לאהוב את העמוד" מצחיקה מישהי כמוני שכל מילה מִתרגמת אצלה לתמונה ולסרט). ורק רציתי לחזור ולומר שאתם מוזמנים להגיב פה. אני לא שם, רק הלינקים. אני מפחדת מהיער ההוא.

*

Read Full Post »