Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כוסון’

בתגובה לביטול המיס והמיסיס ומקבילותיהן על ידי הפרלמנט האירופי.

יש מעט דברים שֶחוקים צריכים לאסור – כמו רצח, אונס, התעללות בילדים. יש מעט (מאד) דברים שהורים חייבים לאסור (ולא ניכנס לזה עכשיו, בפעם אחרת) אבל באופן כללי אני לא מאמינה באיסורים.
מי שאוסר הוא תמיד בעל הכוח, הממסד, ואני לא מאמינה בממסד. אני לא מאמינה בכוונותיו הטובות ולא בשכלו הישר. ואני לא מאמינה באיסורים.

אני לא מתווכחת עם מה שעומד מאחורי ההחלטה. השוויון המיוחל בין גברים לנשים עדיין רחוק. וברור לי שיש יחסי גומלין בין הלשון, למחשבה ולמציאות. ברור לי שהן משפיעות זו על זו, אם כי הכיוון בו פועלת ההשפעה – מה השורש ומה הצמרת – עדיין שנוי במחלוקת:
האם אפשר לשנות את המחשבה ואת המציאות דרך הלשון? או האם כפי שאמר אחד העם "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון"? ושמא צדקו הקומוניסטים והמציאות תמיד מנצחת, כלומר "ההוויה קובעת את התודעה"?

אבל כך או אחרת – אני פשוט לא מאמינה באיסורים. אני חושבת שהם מצמצמים את העולם. את האפשרויות של החזקים והחלשים כאחד, וכיוון שלחלשים יש פחות אפשרויות מלכתחילה – הם נפגעים יותר.
התגובה לאיסור היא כמעט פיסית אצלי. אני מרגישה מחנק, וכמעט בד בבד את הדחף לעבור עליו. זהו דחף ילדותי בנוסח "הם לא יחליטו עלי", אבל גם אינסטינקט השרדותי. הראדאר הפנימי שלי מאד רגיש לכל איום על חופש.

אז מה כן? במקום לצמצם את האפשרויות צריך להרחיב אותן.
דוגמא רחוקה מארץ רחוקה: איסלנד היא המקום הפמיניסטי ביותר שאני מכירה. לא פמיניזם תותב (שאני לא מזלזלת בו כלל) מעידן התקינות הפוליטית, אלא פמיניזם שמתחיל הרחק בימי הביניים, כשאישה היתה זכאית למשל, על פי החוק, למחצית מן הרכוש המשותף אם היתה לה עילה מוצדקת לגירושין. ועילה מוצדקת היתה, בין השאר, חוסר סיפוק מיני.
החוק הזה אמנם שיקף את המציאות, כפי שמוכיחות הסאגות האיסלנדיות שנתחברו אי אז בימי הביניים. גיבור אחד הסיפורים הוא אוֹלַף יפה התואר, בנם של איש רם מעלה ופילגש ממוצא מלכותי. אביו מציע לו לבקש את ידה של ת'ורגרד (בתו של גיבור נודע שסאגה שלמה מוקדשת לעלילותיו). אולף מעוניין בשידוך אבל מבהיר לאביו שאם ייענה בסירוב, הוא יהיה מאד לא מרוצה – אמירה שמבליעה איום באלימות. ואולף אינו סתם בחור יפה הוא גם לוחם נועז. אביו משיב בצמצום אופייני, שהם יקחו את הסיכון.
הם פונים לאביה של ת'ורגרד בזמן ההתכנסות השנתית לענייני חוק ומשפט. האב מרוצה מן השידוך, אבל משאיר את ההחלטה לבתו. הבת הגאה מסרבת. לא נאה לה להנשא לבן של פילגש. גם אחרי שאביה מזכיר לה שהפילגש היא בעצם נסיכה, היא לא מתרצה.
כשאולף שומע על הסירוב, הוא חוזר ואומר שלא יהיה מוכן לשאת כל השפלה. ואז הוא לובש את בגדי הארגמן שקיבל פעם מאיזה מלך, חובש קסדה מוזהבת ולוקח את החרב המפוארת שקיבל ממלך אחר. אביו מתלווה אליו. השניים מתקבלים בברכה בסוכה הגדולה של משפחת הכלה. האב מתיישב ליד המארח, והבן מבחין באישה יפהפייה שיושבת זקופה על מעין במה בעומק הסוכה (כלומר בת'ורגרד) ומתיישב לצדה. היא מברכת אותו לשלום ושואלת לשמו (הכל הצגה, אגב, שניהם יודעים היטב במי מדובר). אולף נוקב בשם אביו ואחר כך אומר "את בוודאי חושבת שזו חוצפה מצד בן של פילגש להתיישב לידך ולנסות לדבר איתך."
"עשית כבר דברים יותר נועזים מאשר לדבר עם נשים," היא עונה. וכך הם מתחילים לשוחח. השיחה מתארכת ומתארכת וכולם מגניבים אליהם מבטים ומנסים לנחש מה הם אומרים זה לזה. בערוב היום הם קוראים לאבותיהם; אביו של אולאף חוזר על הצעת הנישואין והפעם היא נעניית בחיוב. אפשר גם להוסיף שמדובר בנישואים מאושרים מאד.

מה שמקסים בסיפור הזה (בהקשר הנוכחי) הוא שהלוחם הנועז והגאה משתמש בדרך לגמרי "נשית" כדי לזכות באישה. הוא מפתה אותה ביופיו (כולל תיאור ארוך של התקשטותו לפני שהוא יוצא אליה) ובמילותיו.
כלומר השוויון מתבטא בתוספת של אפשרויות, לא בצמצומן.

ובתרגום לעברית: בפעם הראשונה ששמעתי את המילה כּוּסית – הצטמררתי, וגם בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה. היא נשמעה לי גסה ומבזה. אלא שמתישהו צץ בן זוגה הכוסון והוסיף לה מין הומור שוויוני. קשה להגיד שאני מחבבת אותה עכשיו. היא לא נהיתה פחות גסה או מצמצמת, אבל היא כבר לא מפריעה לי, כי אי שם, בסביבה שבה היא מתקיימת, כבר יש מענה, תגובה. וזה קרה מעצמו. בלי הוראות וצווים. מישהי הרגישה מספיק בטוחה וזה תפס.

טוב, זה נשמע טיפשי ומלאכותי – אבל הייתי מעדיפה שתהיה מקבילה גברית להבדל בין מיס למיסיס, בדיוק כפי שיש עכשיו מקבילה נשית (מיז) למיסטר הניטראלי. שאם מישהו יפנה אל מישהי במיס או במיסיס וזה יפריע לה (ובתור מי שלא התחתנה בכוונה – זה בהחלט יכול להפריע) היא תוכל להשיב לו באותו מטבע. היא לא תצטרך להתלונן לפני הרשויות. כי איסורים אוסרים גם את מי שאוסר, כי הצורך לרוץ למישהו חזק שיגן על זכותייך, הוא סוג של החלשה. ושום דבר לא ישכנע אותי שלא.

*
סיפורים מהסאגות האיסלנדיות שתרגמתי

עוד סיפור איסלנדי נפלא מהמאה השלוש עשרה

*
*"סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון" הוא המוטו היפהפה של הדר פרי, השכנה מרשימות.

Read Full Post »