Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יתמות’

מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא ב"גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק

אושר מזוקק. זה מה שהיה הספר הזה בשבילי.

היו עוד ספרים שאהבתי בילדותי. כמה וכמה. אבל אף אחד מהם לא גרם לי אושר כמו "גילגי". וגם עכשיו כשאני כותבת על הספר (שעדיין נמכר באותה עטיפה טורקיזית של ילדותי) אני חשה בפלא, באותה נהרה צוהלת וחגיגית שהתפשטה בכל גופי.

גילגי אינה רק הגיבורה הפרטית שלי. אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו, ששאבו נחמה גדולה מפראותה. אני מבינה אותן. אבל אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. אולי משום שגדלתי במשפחה של נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי (למשל לזרוק עלי אבנים כל הדרך מבית ספר, עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי.
כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לחיות במחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי.
אם אני צריכה להסביר למה אושר, למה דווקא "גילגי", יותר מכל ספר אחר – התשובה ברורה: בגלל החירות כמובן. גילגי היא הגיבורה החופשייה ביותר בעולם.

ספרות הילדים מלאה יתומים; משלגייה ועד אוליבר טוויסט, מאן שרלי ועד הארי פוטר. זה ברור. חסות הורית הלא מנטרלת מראש כל הרפתקה, מייתרת את המסע הגדול מן הכאב והסכנה אל הבטחון והאושר. היתומים הספרותיים היו נפלאים. ביליתי שעות מענגות בחברתם. אבל גילגי היתה זן אחר, מיוחד. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות ואפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום שהיה בעיני הנורא מכולם. גם משום שהיה שלי, וגם משום שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט").
הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים בהודו שאין להם מה לאכול. לי היה לחם ושוקולד. מחסה מהגשם. משפחה. אבל המחיר, המחיר היה החירות.

ספרים רבים מוקדשים למצוקתם של מבוגרים הלכודים בעבודה לא מספקת, בחיים מנוכרים. אבל כמעט אף אחד אינו נותן דעתו על חוסר החירות של ילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי מזון ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. וזה היה נורא.
ואז באה גילגי.
אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים". אין הורים "רעים" בספר! ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה, כפי שנכתב בפשטות כבר בפיסקה הראשונה:

בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות.

שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב.
ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה:

–          עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!
גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.
–         נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.

ואחרי עוד כמה חיבוקים משקשקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם."

וזהו. חד וחלק. פשוטו כמשמעו. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל ("אשרי יתום אני") בן פייסי החזן.
המספרת, תבוא על הברכה, נותנת לגיבורה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום (יותר משל אביה, ויותר משל אדולף, כן, אדולף, האיש החזק בקרקס), ובארגז של מטבעות זהב, כלומר בעצמאות כלכלית. היא מניחה לה לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.
כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה את מאלין, עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שתקעה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על צרות אופקיהם של המבוגרים.
זאת ועוד: גילגי משקרת מטעמים שונים ומגוונים; כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח) או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות).
מעבר לתענוגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לגַבּות את דרישותיהם המופרכות. (מופרכות בעיני הילדה שמתרעמת על היתרון הלא הוגן של "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני", וכולי).

וגילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מוכרת, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות…
לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בהם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת לינדגרן. הכל משחק אצל גילגי, ואין שום השלכות: היא לא נפצעת ולא נענשת. היא לא מסתבכת. היא אפילו לא סובלת מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.

אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק (באיזו שפה שאני יכולה לקרוא). כדי לבלות עוד קצת בחברת הילדה עם השידה המלאה אוצרות והקוף והסוס במרפסת, הסופר-גירל הליצנית שמציירת על הרצפה וישנה כשרגליה על הכר, שמתענגת על החופש לנסות, לעצב את חייה בעצמה.
אחד משיאי הספר מתרחש כשהמורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה: אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות נתונות מראש?)

"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי, עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל במגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים" וכולי). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.

*

ובשולי הדברים: למתי המעט אשר אינם יודעים – בשוודית קוראים לה פִּיפִּי. כמובן שהיה צריך לשנות. אבל מה רע בגילגי? מה פתאום בילבי?
וגם – הפוסט הזה הוא ראשון מתוך כמה על גיבורות הילדות הספרותיות שלי.

עוד גיבורות ילדות (גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון או סופי קאל של הילדות, פוליאנה ואני, מוכרת הגפרורים הקטנה)

עוד על ילדוּתי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

בדיוק כפי שזכרתי

פרוייקט מרי דה מורגן

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

וגם המלצה חמה חמה על שוטי אמא שוטי / לין ג'ונל, פטרה מאדרס
ספר מופלא לגיל הרך יותר (3-7) שעוסק בעדינות רבה בדיוק באותו נושא
התרגשתי עד דמעות (וזה לא קורה לי כל יום)

Read Full Post »