Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ירח’

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

12MAR

3

4Molcho

אהוב לבי, שיודע מה מעניין אותי באמת, הפנה את תשומת לבי לחתימתו של שר האוצר האמריקאי החדש. יש לי משהו עם חתימות מאז נתקלתי בילדותי בפלא חתימתו של שלמה מולכו. הפוסט הזה הוא דף נבחר מספר החתימות הפנימי שלי, וכמו בדיחה משונה הוא מפגיש שר אוצר, מהפכן, צייר ומקובל וגיבור ילדות.

*

שר האוצר

1

ג'ק לו הוא שר האוצר החדש של אובמה. האמריקאים כמסתבר, מאד עסוקים בחתימה שלו. הרוב מוטרדים מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם. הם מתייחסים לזה כאל חילול קודש או משהו. אני חושבת שהיא מלבבת. מופשטת, דאדאיסטית, חתימה של יצור מארץ הפלאות של אליס. היא מזכירה לי (שבח עליון) את רכבת הכפתורים שבה הילדה אילת נוסעת למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

*

המהפכן

2MAR2BMARAT

ז'אן-פול מארה (1743-1793) היה מהפכן צרפתי, יעקוביני קיצוני שנרצח באמבטיה על ידי מתנקשת ז'ירונדינית שרצתה לעצור את שפיכות הדמים (ע"י שפיכת דמו). שרלוט קורדיי, זה היה שמה של המתנקשת בעלת המראה המלאכי, נתפסה והוצאה להורג כעבור ארבעה ימים. לא הייתי מזכירה את זה לולא הרים אחד מעוזרי התליין את ראשה הערוף וסטר לו.

החתימה של מארה מפחידה אותי כמו שיניים של כריש. מצד אחד היא מאד מרובעת ובשליטה בלי חריגות מהשורה (כמנהג עדות הפַאנטים), ומצד שני היא רועדת מזעם כבוש או מהפחד שהיא מטילה.

שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אן ז'אק אואה, שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אק לואי דויד, מות מארה

ז'אק לואי דויד, מות מארה

*

הצייר

אבולוציה של חתימה

אבולוציה של חתימה

יש לי משהו עם פרפרים ומכיוון שכך – אי אפשר בלי חתימת הפרפר של ג'יימס מקניל וויסלר. למעלה ברביעיית הפתיחה שמתי רישום פרפרי שגם בו ניכרות כבר עקבות האותיות. וכאן במין המשך אפשר לראות את האבולוציה: אותיות J M W בפרפר הימני נעלמות כשהחתימה נהיית יותר ויותר פשוטה ושפיריתית.

ג'יימס אבוט מקניל וויסלר (1834-1903) היה צייר אמריקאי שפעל בעיקר בלונדון ובפריז, אסתטיציסט שנון ודנדי, מקורב לאימפרסיוניסטים. הוא דגל בציור שהוא כמו מוסיקה, אמנות לשם אמנות, חן בלי ריח של זיעה. אפילו לזעמו היה נופך אסתטיציסטי. כשהסתכסך עם העשיר שהזמין ממנו את "חדר הטווס" הוא חדר לביתו וצייר מעין גרפיטי פנימי – דו קרב בין שני טווסים, האחד אוחז במכחול והאחר בשק כסף…

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

כמו המלך הצעיר של אוסקר ויילד (מעריצו של וויסלר), שנשאר ער כל הלילה כדי לראות איך פסל עתיק נשטף באור הירח, נמשך גם וויסלר אל קסמי הלבנה. הוא נחשב לצייר אור הירח לעומת בן זמנו ויליאם טרנר שנחשב לצייר אור יום. וכיוון שזאת עיר האושר – קשה לא להזכיר את "תסדיר באפור ובשחור: דיוקן אמו של הצייר" ואת המחווה הקופית והירחית כאחת של אנתוני בראון ב"גורילה".

גיימס מקניל וויסלר,

גיימס מקניל וויסלר, "תסדיר באפור ובשחור, דיוקן אמו של הצייר"

מתוך

מתוך "גורילה" של אנתוני בראון, מחווה קופית ירחית לתסדיר של וויסלר

"תסדיר באפור ובשחור", "סימפוניה בלבן מס' 1", "הרמוניה בכחול ובכסף" כך נקראים רוב ציוריו של וויסלר במין התרסה שמעדיפה את המרכיבים הפורמליים על פני נושא התמונה. הנטייה הזאת הביאה אותו בסופו של דבר אל סף המופשט, וכיוון שהקדים את זמנו הסתבך בצרות. בעקבות "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל" כינה אותו המבקר רסקין "ליצן הדורש מאתיים גינאות עבור השלכת סיר צבע בפרצופו של הציבור". וויסלר תבע אותו למשפט דיבה וזכה, ובעצם הפסיד כי המבקר נקנס באגורה בלבד והצייר פשט את הרגל. שם הספר שכתב (מחשבות על אמנות, כולל המשפט) מתאים גם למריבת הטווס: "האמנות העדינה של עשיית אויבים".

ג'יימס וויסלר,

ג'יימס וויסלר, "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל", ציור המריבה עם רסקין

*

המקובל גיבור ילדות

לשלמה מולכו התוודעתי אי אז בילדותי דרך "ישראל בגולה", סדרת ספרים עתיקה שנתנה השראה לאינספור משחקי אינקוויציה בחצר האחורית. קשה לתאר את הקסם שהילכה עלי חתימתו. פעם כתבתי סיפור (ארוך, על גבול הנובלה) בשם "סיפור אברם המשוגע והשוודיות של נחל באר שבע", שמעולם לא פורסם. וכך הוא נפתח:

.

4Molcho

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד. רבים האמינו, כך נכתב באנציקלופדיה, שהאש לא שלטה בגופו.

אברם נתקל בחתימתו כשהיה בן תשע והוקסם מן הדגל המאוזן קרקסית על חודה של כנף הציפור המשתינה מין שוט קסמים, שמצליף ונכרך בתורו, על הנחש עם הפרצוף השמן שחורץ לה לשון מזמינה ומאיימת כאחת.

הרבה לפני שקרא לזה בשם הוא תפס את החתימה כמפה. כל החתימות, לא רק זו של שלמה מולכו, היו בעיניו מפות. רוב המפות היו פשוטות כמו הדמויות שאותן תיארו. מעטות צפנו איזה סוד, ורק אחת הציתה את הדמיון כמו מפה של אוצר. איזה אוצר, אברם לא ידע. באנציקלופדיה עצמה לא נזכר שום אוצר, אבל היו שם מילים אחרות, לא פחות חגיגיות: מלך, קיסר, אפיפיור, משיח. וגם – מצורעים, רעידת אדמה, שיטפון… הרגע הכי נורא היה בסוף, כששלמה עלה על המוקד. אברם חיפש ולא מצא להבות בחתימה שלו. האם זה בגלל שהאש לא שלטה בגופו? ומה פירושו שהאש לא שלטה, לא השחירה? רק דגדגה? הוא נגע בחתימה שדמתה יותר ויותר לחידה מצוירת בעיתון ילדים: "הנחש, הציפור והדגל צויירו בקו אחד. האם תוכלו גם אתם ילדים, לחזור עליו?"

היו רק שני חוקים במשחק: אסור להרים את העט מהדף כמו צולל שעולה לנשום, ואסור לחזור על קווים. אברם שוטט באצבעו הלוך ושוב, מהנחש לציפור ומהציפור לדגל ומהדגל לציפור ולנחש. הציפור היתה הכי קשה, עם ארבעה שבילים שאין מהם דרך חזרה.

פעם, לאחר שעות ארוכות של תיסכול, מצא את עצמו חושב על סבתו שהיתה משחקת פסיאנס על פי החוקים עד שהיתה מגיעה למבוי סתום, ואז היתה מפנה את ראשה, הופכת בגנבה איזה קלף וחוזרת לשחק כאילו כלום לא קרה. הוא הסמיק ונמלא שאט נפש מעצמו, שהוא מחטט בחידות של מתים במקום להמציא חידה משלו, לא פחות מופלאה, שמישהו אחר בתורו ישתוקק להבין.

זה היה לקראת סוף החופש הגדול. המגרה העמוקה בתחתית שולחן הכתיבה שלו הכילה מחברות חדשות ועטיפות ניילון חלקלקות. אברם חיפש ומצא מחברת בלי שורות. הוא פתח אותה וקיפל את הכריכה לאחור. ממזרח למלבן הלבן הניח את העיפרון הירוק. בצפון מערב ערך את המחק הוורוד ואת מחדד הבדיל הקטן. עכשיו שגמר את ההכנות עדיין לא ידע מה לעשות; כי אם החתימה היא מפה של הנפש, אי אפשר סתם להמציא. וגם אם אפשר – ממה להתחיל? היו כל כך הרבה אפשרויות ואברם פחד לטעות. הוא ניצב משותק מול השפע ולא ידע מה לבחור.

*

ואם מישהו תוהה, החתימה שלי לגמרי פשוטה ומשעממת. כזאת שאפשר לשרוד איתה עשרה העתקים.

*

עוד באותו עניין

שיר של מילה אחת

כשהמילה תהפוך לגוף

*

נ. ב. (תוספת מאוחרת) החתימה בתחתית הכתובה של סב סבי

כתובה-י1*

Read Full Post »

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

האומנם מסתתר מאחורי המעשייה התמימה סיפור אפל על אונס שהושתק? השלישית במעשיות הילדה והירח עליהן כתבתי לאחרונה.

וקודם תזכורת: ביום ששי לובשת חנה'לה הקטנה את שמלת השבת הלבנה שלה ויוצאת לטייל. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים משמלתה החדשה וחנה'לה שומרת שלא ילכלכו אותה. לבסוף יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מאושרת לרגע ואז היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אבל לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים ו"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה." לטקסט המלא 

*

בתגובות לפוסט על "ויהי ערב" הזכירה ז'ניה את שמלת השבת של חנה'לה הקטנה, עוד מעשיית-ילדה-וירח שכתב יצחק דמיאל שוייגר בשנות השלושים. אלא שהסיפור  התמים והחיובי על הילדה הטובה והאמיצה שאינה חסה על שמלתה היפה ובאה על שכרה, התקלקל במשך השנים. זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה ללוותו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי של השמלה (הילדה?) שהוכתם. וגם הירח הוא בחזקת חשוד, בייחוד אחרי הירח האשמאי של אנדרסן שמציץ על ילדים מתפשטים ומנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. ובכלל, בזמן האחרון עסקתי בשיתוף הפעולה בין האב לירח (קודם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין ואחר כך בלילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת), וגם הירח של "שמלת השבת" כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הראיות/כתמים.

שמלת השבת של חנה'לה, הגירסה המקברית של האונס המושתק, שיצרו אילנית בן יעקב וורד דרור ושאותה היה לי העונג ליילד.

איירה אוה איצקוביץ. מעניין שעל כריכת הספר הירח עוצם את עיניו, כאילו גם המאייר קצת נבהל מחוסר הצניעות.

ובכל זאת, כשחזרתי לטקסט לבדוק את הפרשנות הכמעט מתבקשת, לא הרגשתי כלום. הכל התאים והסיפור איכשהו לא הגיב, לא נענה. הסוף היה יותר מדי צוחק ומואר וחיובי. היהודי הזקן מהיער (ואני אומרת יהודי כי הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) לא נראה לי כמו אנס ופדופיל אלא יותר כמו אליהו הנביא בגלגולו העממי, המחופש לקבצן. ואפילו יותר מזה כמו היהודי הנודד העתיק והגלותי.
בתמונה למטה ציורו של הירשנברג "גלות" (בראש, ידידו הכפוף של הפחמי)

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד של ליליין מהתמונה הבאה

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד מהתמונה הבאה

ועוד יותר מהירשנברג נזכרתי ביהודי הנודד של ליליין (בתמונה למטה). יש לו אפילו שק כמו לפחמי.

בתמונה למטה: "מהגטו לציון", איור מזכרת מהקונגרס הציוני החמישי, 1902. גירסתו של ליילן לדימוי הכמעט ארכיטיפי של היהודי הגלותי הכמה לאור הציוני.

לעומת הזקן הגלותי חנה'לה היא ציון, ילדה יהודיה חדשה אמיצה ומחוברת לטבע, לעדנה הפרה ולזוזי הכלב.
בתמונה למטה "נסיכה יהודיה" שצייר ליליין לכריכת "מזרח ומערב" (כתב עת ששימש במה ספרותית לתחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים). כוכבי שמלתה הציונית עדיין כרוכים בתיל הקוצני של הגלות.

הכוכבים של חנה'לה הזכירו לי את הרצל:

אין לנו דגל [כתב הרצל באלטנוילנד] אך הוא דרוש לנו, ברצותנו לנהוג אנשים רבים עלינו להרים סמל מעל לראשיהם. מתאר אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי-זהב: הלבן מסמל את החיים החדשים הטהורים. הכוכבים – 7 שעות הזהב אשר לעבודת יומנו, כי בשם העבודה דגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה".

בגלל הסידור המשושה של הכוכבים יוצא שהכוכב השביעי נפרד, כמו ששת ימי השבוע לעומת השבת.

דגל הרצל, מתוך ויקפדיה

דגל הרצל (למטה, בסקיצה המקורית) היה סמל חילוני שייצג התנתקות מן העבר הגלותי ולאומיות חדשה. הוא נדחה בסופו של דבר לטובת הדגל הטליתי הכחול-לבן של ההסתדרות הציונית. וגם יצחק דמיאל, אגב התקרב לדת במשך השנים.

היום קשה לתפוס את הקסם והאגדתיות שאפפו את הדימויים הציוניים. בגלל אותה תמימות אני מתקשה גם היום לקרוא להם תעמולה. כתבתי על זה קצת בסוף הפוסט על פוליאנה  עוד ילדה שטוב לבה מצליחה להאיר את סביבתה (ובסוף הפוסט על הדייג ודג הזהב נזכרתי בגירסה הציונית של המעשייה, שבה ילד אילתי בשם יגאל מקבל מהדג אניית זהב ומוביל בה מעפילים לארץ ישראל). ומכל מקום – זה היה הסיפור שנגלה לי בקריאה חוזרת, על חנה'לה הילדה העברית שעוזרת לסב היהודי וחוזרת הביתה לאמא, זורחת בכל כוכבי הציונות.

***

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד באותם נושאים"

עוד גילויים על חנהלה ועל שמלות אור. למשל, מצא את ההבדלים:

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

עוד על שמלת השבת של חנה'לה, ועל התפיסה השונה של המאיירת אורה איתן (שונה גם מן האונס המוכחש וגם מן הגרסה הציונית): עולמה של חנה'לה
*

עוד על מעשיות ילדה (אבא) וירח:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

*

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין על פי אנדרסן. בסערת הנפש שעורר הספר שכחתי את אנדרסן (איך שכחתי את אנדרסן?). זהו פוסט של תיקון והמשך. ההשוואה בין המקור האנדרסני לעיבוד שופכת עוד אור (ירח) על הבחירות של ברגשטיין והאוזמן. ובאותה הזדמנות עוד כמה אוצרות שמצאתי ב"גן השבילים המתפצלים" של האינטרנט.

ונתחיל מהתחלה. "ויהי ערב" מבוסס על קטע מתוך סיפורו של אנדרסן "מה שראה הירח".
בהקדמה ל"מה שראה הירח" אנחנו מתוודעים לצייר עני ובודד (אם כי לא לגמרי ברור אם הכוונה לציור בצבעים או במילים). בחלון חדרו הוא רואה פתאום פרצוף עגול מוּכּר וידידותי. זהו הירח שמבטיח לבקר אותו ערב-ערב לכמה דקות ולתאר לו משהו שראה. הירח גם מציע לו לצייר את התמונות ולכרוך אותן לספר נאה. "יכולתי לרקוח מהתמונות האלה אלף לילה ולילה חדשים משלי," אומר הצייר, אבל בסופו של דבר הוא מסתפק בשלושים ושניים ערבים. כל ערב מכיל תמונה שתיאר הירח. בערבים מעוננים הצייר תורם משהו משלו. בסוף ההקדמה הוא מציע את רישומיו החפוזים לציירים מוכשרים, משוררים או מוסיקאים שירקחו מהם יצירה שלמה. ברגשטיין והאוזמן נענו להצעה. "ויהי ערב" מבוסס על סיפור הערב השני.

[הערה לא קשורה וקצת עוכרת שלווה: לא קראתי מחדש את כל סיפוריו של הירח. התרגום האנגלי שבידי הוא חצצי ולא מזמין. ובכל זאת רפרפתי וראיתי שהלילה האחרון נפתח בווידוי מפורט של הירח על כמה הוא אוהב להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ואיך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה.]

וזה מה שראה הירח בערב השני:

"זה היה אתמול," סִפּר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות ספורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות. 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה." (תרגם מדנית ניצן ורדי)

הסיפור הוא אותו סיפור. מה בכל זאת נשתנה?
אנדרסן כותב בפרוזה, ברגשטיין חורזת. אצל אנדרסן הירח מוסר מה שראה, אצל ברגשטיין המספרת נסתרת. אנדרסן פורש את הסיפור על פני שני לילות, הוא לא משתמש במילה הנוראה הזאת "סולח". ברגשטיין אינה מונה את האפרוחים, וכן הלאה. אבל ההבדל העיקרי והמכריע נגזר מנקודת המבט: המספר של אנדרסן משקיף מרחוק. המספרת של ברגשטיין הרבה יותר קרובה לילדה.

כלומר:
הסיפור של אנדרסן הוא מעין סיפור פואנטה. המספר הירחי הוא גבוה ומרוחק כמו האב, וגם כמונו הקוראים. הוא צופה בפעולותיה של הילדה בלי להבין את מניעיה. כשהיא מסבירה את עצמה הכעס והגינוי המשולש – של הירח ושל האב ושלנו הקוראים – מתפוגג וכולם נושקים ביחד לילדה התמה והמתוקה. הסיפור של אנדרסן הוא סיפור על אי הבנה, דרמה קטנה של כעס ופיוס (כמו שהציעו תימורה וטלי בתגובות לפוסט הקודם).

מה שאין כן "ויהי ערב": ברגשטיין אינה פותחת כמו אנדרסן, בילדונת עליזה שמדלגת בחצר, אלא בילדה בודדה "בלא אח וחבר" שרודפת אחרי אפרוחים ומבקשת: "אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
ובהתאם, ובניגוד לסיפורו של אנדרסן, גם אי אפשר לדבר על סוף טוב. כי גם אם נניח שהמצוקה המשנית של הכעס נפתרה, המצוקה הראשונית נותרה בעינה: האפרוחים לא הפכו לחברים. חוויית הדחיה והבדידות נותרה כמו סוד עצוב בינינו הקוראים לבין ילדה. לאב אין מושג. הוא מתעניין רק באיסור. כשנדמה לו שהילדה עברה עליו הוא מתבל את כעסו בסרקזם צולפני: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגנבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה… חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס?"

ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של מרים ילן שטקליס (חברתה הטובה של פניה) – "מעשה בילדה בודדה":

ירח ירח ספר לי סיפור
ספר לי סיפור שמח!
ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור,
ואל נא תגיד עתה אין לי פנאי-
ואל נא תגיד, סיפרתי לך די-
ספר לי סיפור ירח!
כי אמא איננה,
ואבא הלך.
וריק הבית, ריק כל כך-
כל כך לא שלנו הבית…

כך נפתח השיר. אני מדלגת על האמצע היפה וחותכת ישר לסיום:

והבית ריק.
אין איש בא,
אין איש צוחק.
אין איש גוער בי!
אין איש אומר לי:
זה אסור, וזה אסור…

ירח,ירח, ספר לי סיפור!
ועל מה לספר אם לא תדע,
ספר לי סיפור על ילדה בודדה…

וזו שוב אותה זיקה סמויה בין הבדידות לאיסור החונק הנחשב יותר מהילדה.

דרור בורשטיין כתב בשעתו רשימה מבריקה על איוריה של אילזה קנטור לספר אחר של ברגשטיין: "בוא אלי פרפר נחמד". בזמן שקרא את הספר לבתו הוא שם לב פתאום שבכל אחד מהאיורים יש גדר. גם בהקשרים המופרכים ביותר. דרור קישר את זה לגדרות של מחנות ההשמדה, אבל אני חושבת שהוא חשף את "גדרות האָסור" שחסמו וחנקו את הילדות: פניה, מרים ילן, אילזה.

אילזה קנטור היתה המאיירת המועדפת על פניה ברגשטיין. הן עבדו ביחד גם על "ויהי ערב". הספר כבר היה מוכן לדפוס כשההוצאה החליטה לגנוז את האיורים ולמסור את העבודה לחיים האוזמן, בלי להיוועץ בפַניה ובלי לקבל את אישורה. במהלך הכתיבה גיליתי את האתר המעולה הזה, ואת סדרת הפוסטים עתירי האינפורמציה על "ויהי ערב". הכותבת איתרה בין השאר, את האיורים המקוריים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" ונחשו מה? הם מלאים בגדרות.

"ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, איירה: אילזה קנטור. "אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת, בלילה כאן דלת פותחת?" הכי חסום ונעול ואסור שאפשר.

קנטור עצמה היתה מודעת לריבוי הגדֵרות, ואף הסבירה אותו בראיון:

"יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב, ולא לצייר ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר, חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר."

זהו תיאור של קונפליקט בזעיר אנפין: רצון ומעצור. וזוהי גם תמצית החוויה של החיים בצל האיסור: "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף." בא לי לבכות מהמשפט הזה.

[ואתנחתא קומית לפני הסיום: מתוך הביקורת של יעקב לוי, עורך "הד החינוך" על "ויהי ערב" (1949):
"… ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו… שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו."]

והערה אחרונה. דעתי על הספר לא השתנתה בסיבוב הנוכחי, אבל נדמה לי שאני יכולה להסביר אותה עכשיו בצורה יותר בהירה. נכון ש"ויהי ערב" ממסדי ותעמולתי, שהוא "קושר בין החשיכה לאכיפה מוגברת" כפי שכתבה מיטל. אבל הבסיס שלו הוא טרגי. ברגשטיין מפנימה את הדיכוי בלי להאמין בו. אין שחר של יום חדש. אין גאולה מהבדידות. והפיצול הזה הבלתי ניתן לאיחוי הוא שהופך את הספר לאמיתי כל כך ומורכב וקורע לב ומלא חיים.

*

עוד באותו עניין

הם חושבים שאנחנו רעים – הפוסט הקודם על ויהי ערב

בדיוק כמו שזכרתי

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

לסדרת האיורים השלמה של אילזה קנטור ל"ויהי ערב". (ובאותו מקום גם האיור הקודר של צילה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך הקובץ העצוב "עיניים שמחות")

לפוסט היפה של תמי ניניו על "ויהי ערב"

לפוסט על הילדה אילת (עוד על דיכוי ילדות) ולשיחה הנהדרת בתגובות

עוד על אנדרסן:

על  חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

על בגדי המלך החדשים

*

Read Full Post »

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »