Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצחק דמיאל’

זהו החלק השני של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".

המאמר הוזמן לקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאוצרת טלי תמיד במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב.

לחלק הראשון: עולמה של חנה'לה

*

באנו חושך לגרש

כשאיתן מאיירת את חנה'לה היא מוותרת באופן אינטואיטיבי על קווי מתאר לטובת כתמים, כתמי אור (מעניין שבלשון העברית דווקא האור בא בכתמים ולא החושך). זה חל על כל הגרסאות במידה זו או אחרת, כשגרסת "גן שלנו" היא אולי הקיצונית מכולן: חנה'לה היא "כתם אור", אין שום פרט או חומר מלבד הלובן הריק של הדף. הפחמי הוא "כתם פיח", והפרה – כתם אור מנומר בשחור (קדימון לשמלה המוכתמת?):

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "גן שלנו, חג שמח"

.

אחת השאלות המעניינות העולות תוך כדי הקריאה ב"שמלת השבת של חנה'לה" היא איך להמחיש אור, ובעיקר – איך לעשות זאת מבלי להזדקק לקונוונציות נדושות כמו ציור הילה או קרני אור כקווים הבוקעים מן האובייקטים. העיסוק בשאלה הזאת העלה שפע של אפשרויות. ואמנם, בכל פעם שנגשתי לאייר את הסיפור, עשיתי שימוש באמצעים טכניים שונים: פעם נעזרתי בנייר שחור ורישום בגירי פסטל, פעם בקולאז' של ניירות שקופים וחצי שקופים ופעם בשכבות של צבעי גואש, מונחות אחת על השנייה, כשהדמויות מבצבצות מהן. (אורה איתן)

והאור אמנם מומחש בשלל דרכים, גם בתוך הגרסה האנגלית עצמה; בשיא הסיפור השמלה מזדהרת בעקבות טיפולו של הירח ואורה שוטף את הדמות. לפעמים הלובן נמצא רק בקצוות, בחלקים שעליהם נופל האור. פעמים רבות איתן משתמשת בשכבות: כלומר, לכל תמונה יש צבע בסיס שמעליו נצבע הרקע הרשמי, אבל לא עד הסוף; השכבה התחתונה הבהירה יותר, מבצבצת מתחת לשכבה העליונה ויוצרת מעין "הילה" מסביב לחנה'לה:

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, "הילת שכבות" מתוך הספר באנגלית

.

ולחילופין, איתן יוצרת את האור גם בעזרת החושך ("אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע – ואת הטוב הוא יוצר," אומר השטן בפאוסט). הלילה של איתן זרוע צללים שמקורם מן הסתם, במפגש הראשון המכונן עם חנה'לה ועם "צלה הארוך המרקד על תפאורת הקרטון". החושך הוא גיבור בדרמה האקספרסיוניסטית של האיורים, בדיוק כמו האור; כשחנהלה חוזרת הביתה זוהרת כולה אחרי המפגש עם הירח, השחור נדחק החוצה מנוצח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, סוף הספר באנגלית; האור של חנה'לה מגרש את החושך מן הבית. דחיסות אקספרסיוניסטית. (ואתכם הסליחה על איכות הסריקה)

קולנוע אקספרסיוניסטי. מתוך "M" סרטו של פריץ לאנג (1931). "הפחמי" הוא אכן פדופיל ורוצח. הסרט נפתח במשחק ילדים, מעין אן-דן-דינו שמילותיו: עוד מעט / האיש השחור / עם הקופיץ הקטן / יבוא ויקצוץ אותך / לחתיכות. (במרכז התמונה חנה מרון הילדה)

*

השמש זורחת גם בלילה

"יש לי כבוד בלתי רגיל, ממש מוגזם, לספרות", הצהירה איתן בספר המאיירים הגדול. ובכל זאת היא סוטה מן הטקסט בנקודה אחת מהותית, או לפחות מרחיקה לכת ממנו; בסיפור, השמלה היא מקור האור: "כל החדר נתמלא אור," כותב דמיאל, "אור שמלת השבת של חנהלה הקטנה." ואילו אצל איתן, חנה'לה עצמה היא מקור האור, עוד מראשית הסיפור: כל איורי היום מופיעים על רקע שמים תכולים כשהכתם הצהוב-צהוב של שערה של חנה'לה ממלא את מקום השמש. ושמלתה "מתחרזת" עם הירח עוד לפני שהוא מסיר את הכתמים ונותן לה מאורו (למשל בתמונה מתוך "מפגשים" בחלק הראשון).

באסטרונומיה הילדותית-מיתית של האיורים, חנה'לה היא שמש שהועמה והתחדשה בעזרת אור ירח. כשחנה'לה מיואשת אורה כבה וזהו גם האיור היחיד בספר שבו שולט האפור בשערה (היא כאילו מזקינה לרגע כמו הפחמי וחדלה להיות ילדה). כשהירח מחזיר לה את אורה, חנה'לה-השמש זורחת באמצע הלילה; השמיים משנים את גונם סביבה, לתכלת של אור יום כמעט.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. ראשה של חנה'לה הוא השמש בשמיים התכולים של האיור.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית, האור של חנה'לה מאפיר מעצב. הסלע שעליו היא יושבת מזכיר את השק של הפחמי. לרגע היא עצמה הופכת לגלגול של הפחמי. (ושוב סליחה על איכות הסריקה)

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך הספר באנגלית. אחרי הסרת הכתמים – השמש זורחת גם בלילה.

 .

ובהמשך לכך, ובהתחשב בחיבור העמוק של איתן לחנה'לה, אי אפשר שלא לשים לב לשמה של המאיירת:

אוֹרָה נ 1. אור, זוהר; כשנולד משה "נתמלא כל הבית אורה" (מגילה יד ב). 2. ישועה, אושר: "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח טז)

(מתוך מילון אבן-שושן).

***

סוף החלק השני. לחלק השלישי והאחרון: ילדה ואמנית

*

על סיפורי ירח נוספים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

*

Read Full Post »

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(
אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

EPSON scanner image

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »

האומנם מסתתר מאחורי המעשייה התמימה סיפור אפל על אונס שהושתק? השלישית במעשיות הילדה והירח עליהן כתבתי לאחרונה.

וקודם תזכורת: ביום ששי לובשת חנה'לה הקטנה את שמלת השבת הלבנה שלה ויוצאת לטייל. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים משמלתה החדשה וחנה'לה שומרת שלא ילכלכו אותה. לבסוף יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מאושרת לרגע ואז היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אבל לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים ו"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה." לטקסט המלא 

*

בתגובות לפוסט על "ויהי ערב" הזכירה ז'ניה את שמלת השבת של חנה'לה הקטנה, עוד מעשיית-ילדה-וירח שכתב יצחק דמיאל שוייגר בשנות השלושים. אלא שהסיפור  התמים והחיובי על הילדה הטובה והאמיצה שאינה חסה על שמלתה היפה ובאה על שכרה, התקלקל במשך השנים. זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה ללוותו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי של השמלה (הילדה?) שהוכתם. וגם הירח הוא בחזקת חשוד, בייחוד אחרי הירח האשמאי של אנדרסן שמציץ על ילדים מתפשטים ומנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. ובכלל, בזמן האחרון עסקתי בשיתוף הפעולה בין האב לירח (קודם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין ואחר כך בלילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת), וגם הירח של "שמלת השבת" כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הראיות/כתמים.

שמלת השבת של חנה'לה, הגירסה המקברית של האונס המושתק, שיצרו אילנית בן יעקב וורד דרור ושאותה היה לי העונג ליילד.

איירה אוה איצקוביץ. מעניין שעל כריכת הספר הירח עוצם את עיניו, כאילו גם המאייר קצת נבהל מחוסר הצניעות.

ובכל זאת, כשחזרתי לטקסט לבדוק את הפרשנות הכמעט מתבקשת, לא הרגשתי כלום. הכל התאים והסיפור איכשהו לא הגיב, לא נענה. הסוף היה יותר מדי צוחק ומואר וחיובי. היהודי הזקן מהיער (ואני אומרת יהודי כי הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) לא נראה לי כמו אנס ופדופיל אלא יותר כמו אליהו הנביא בגלגולו העממי, המחופש לקבצן. ואפילו יותר מזה כמו היהודי הנודד העתיק והגלותי.
בתמונה למטה ציורו של הירשנברג "גלות" (בראש, ידידו הכפוף של הפחמי)

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד של ליליין מהתמונה הבאה

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד מהתמונה הבאה

ועוד יותר מהירשנברג נזכרתי ביהודי הנודד של ליליין (בתמונה למטה). יש לו אפילו שק כמו לפחמי.

בתמונה למטה: "מהגטו לציון", איור מזכרת מהקונגרס הציוני החמישי, 1902. גירסתו של ליילן לדימוי הכמעט ארכיטיפי של היהודי הגלותי הכמה לאור הציוני.

לעומת הזקן הגלותי חנה'לה היא ציון, ילדה יהודיה חדשה אמיצה ומחוברת לטבע, לעדנה הפרה ולזוזי הכלב.
בתמונה למטה "נסיכה יהודיה" שצייר ליליין לכריכת "מזרח ומערב" (כתב עת ששימש במה ספרותית לתחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים). כוכבי שמלתה הציונית עדיין כרוכים בתיל הקוצני של הגלות.

הכוכבים של חנה'לה הזכירו לי את הרצל:

אין לנו דגל [כתב הרצל באלטנוילנד] אך הוא דרוש לנו, ברצותנו לנהוג אנשים רבים עלינו להרים סמל מעל לראשיהם. מתאר אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי-זהב: הלבן מסמל את החיים החדשים הטהורים. הכוכבים – 7 שעות הזהב אשר לעבודת יומנו, כי בשם העבודה דגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה".

בגלל הסידור המשושה של הכוכבים יוצא שהכוכב השביעי נפרד, כמו ששת ימי השבוע לעומת השבת.

דגל הרצל, מתוך ויקפדיה

דגל הרצל (למטה, בסקיצה המקורית) היה סמל חילוני שייצג התנתקות מן העבר הגלותי ולאומיות חדשה. הוא נדחה בסופו של דבר לטובת הדגל הטליתי הכחול-לבן של ההסתדרות הציונית. וגם יצחק דמיאל, אגב התקרב לדת במשך השנים.

היום קשה לתפוס את הקסם והאגדתיות שאפפו את הדימויים הציוניים. בגלל אותה תמימות אני מתקשה גם היום לקרוא להם תעמולה. כתבתי על זה קצת בסוף הפוסט על פוליאנה  עוד ילדה שטוב לבה מצליחה להאיר את סביבתה (ובסוף הפוסט על הדייג ודג הזהב נזכרתי בגירסה הציונית של המעשייה, שבה ילד אילתי בשם יגאל מקבל מהדג אניית זהב ומוביל בה מעפילים לארץ ישראל). ומכל מקום – זה היה הסיפור שנגלה לי בקריאה חוזרת, על חנה'לה הילדה העברית שעוזרת לסב היהודי וחוזרת הביתה לאמא, זורחת בכל כוכבי הציונות.

***

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד באותם נושאים"

עוד גילויים על חנהלה ועל שמלות אור. למשל, מצא את ההבדלים:

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

עוד על שמלת השבת של חנה'לה, ועל התפיסה השונה של המאיירת אורה איתן (שונה גם מן האונס המוכחש וגם מן הגרסה הציונית): עולמה של חנה'לה
*

עוד על מעשיות ילדה (אבא) וירח:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

*

Read Full Post »