Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יעל דר’

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »