Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יסמין גודר’

…מזה עשרים שנה אין החומר, החלל והזמן מה שהיו מתמיד. עלינו להיות ערוכים ומוכנים לכך שחידושים מרחיקי לכת אלו ישנו את כל טכניקת האמנויות כולה, ישפיעו בזאת על עצם מלאכת ההמצאה, ואולי אף ישנו לבסוף, באורח מופלא ביותר, את מושג האמנות עצמה.

פול ואלרי (מצוטט מתוך המוטו ל"יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" מאת ולטר בנימין)

*

"פעולה פשוטה" כך נקראת בפשטות וגם באירוניה, בצניעות וגם בהצטנעות, העבודה האחרונה של יסמין גודר. לא המשמעות פשוטה אלא "כללי המשחק". אפשר לתאר את המתרחש בכמה משפטים פשוטים.

כל מופע חי הוא נהר שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים, כמאמר הרקליטוס האפל, כלומר חוויה חד פעמית שאינה ניתנת לשכפול ולשעתוק.

ובו בזמן הוא גם משל ורעיון.

הפשטות של "כללי המשחק" מנגישה את הרעיון גם למי שלא נכח בפעולה. זו אותה פשטות שאיפשרה למיצגים מכוננים כמו cut piece של יוקו אונו או Seedbed של ויטו אקונצ'י – להשפיע מעל ומעבר למספרם הזניח של הצופים הראשוניים.

"כללי המשחק" הם הכלי שאוצר את החוויה ואת כל מה שהיא מעוררת, ויש לפתוח אותו בזהירות כי מי יודע מה הוא מכיל. קחו למשל את הקומקום של אלף לילה ולילה. דייג מסכן שלה אותו מן הים, וכשפתח אותו יצא ממנו שד ש"ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמזרות ורגליו כתרנים. פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אימות." כשהשד הנורא בעט בקומקום והעיף אותו לים, הדייג הרטיב את מכנסיו מרוב פחד. אבל בסופו של דבר הוא זכה באושר ועושר.

הפוסט הזה הוא השד שהשתחרר כשפתחתי את "פעולה פשוטה" של יסמין גודר.

רק שסוף הסיפור עדיין רחוק ואין לדעת במה נזכה אם בכלל.

הוא קצת מורכב. מקווה שתהיה לכם סבלנות לעקוב אחרי כל פיתוליו.

ספוילרים? בטח. "פעולה פשוטה" תחזור ב12 במאי.  מי שרוצה לחוות בראש נקי מוזמן לחזור אחרי הצפייה.

*

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

.

תקציר:

ה"פעולה הפשוטה" של יסמין גודר מתרחשת בחלל רך ואינטימי שעיצב גילי אבישר מבדים בהירים ועומר שיזף צובע בתאורה עדינה. ארבעים וששה משתתפים, ששה מהם רקדני הלהקה והשאר צופים, יושבים במעגל מרובע (קיצור דרך לשוני; מה לעשות שרק בצורות עגולות קיימת האבחנה בין עיגול למעגל, כלומר בין הצורה המלאה לקו המתאר שלה). מדי פעם קם אחד הרקדנים ומזמין את אחד הצופים למרכז החלל. שם הוא מבקש ממנו בלחש לרפות את גופו ולהעביר את משקלו לאחריותו. ואז הוא משכיב אותו בזהירות על הרצפה ויושב איזה זמן למראשותיו. בשלב מסוים היוזמה מתפשטת גם לצופים (שכמו הוכשרו בזריזות). גם הם מזמינים משתתפים ומניחים אותם בזהירות על הרצפה. והתוצאה היא שרשרת פייטות  (Pietà באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). ובהמשך לכך, המופע אמנם נוצר בהשראת סטאבט מאטר, המזמור הקתולי העוסק ביסוריה של מרים הצופה בבנה הצלוב ותומר דמסקי שהלחינה את המזמור מלווה אותו בשירה ובנגינה חיה.

*

  1. קהל יציל ממוות

אמנות בלי קהל היא בלתי אפשרית כמו בבואה בלי מקור (או כמו העץ שנפל ביער של החידה הפילוסופית. האם הוא השמיע צליל אם אחד לא שמע?).

כך זה היה מאז ותמיד, עוד לפני שרולאן בארת הפקיע את הבעלות על היצירה מן המחבר והעביר אותה לקורא. "מות המחבר" כך נקראת המסה המהפכנית שלו מ1968. היא מתייחסת אמנם לספרות אבל קל להחיל אותה על מחול. כבר עשיתי את זה במקום אחר ולא אחזור על הדברים, אבל בקיצור גדול: בארת טוען שכל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה."

אנחנו חיים כבר מזמן בעידן "מות המחבר", אבל כמה שבארת קיצוני בטענתו שהולדתו של הקהל דורשת את מות הכוריאוגרף – הוא עדיין מתייחס לשכבה מאוחרת מבחינה כרונולוגית, שכבת הקליטה והפרשנות.

כשגודר מזמינה קהל להשתתף בעבודתה היא אפילו מקדימה את מותה, לפחות לכאורה. כי כל מבצע הוא גם פרשן שמביא משהו משלו לעבודה, ועל אחת כמה וכמה משתתף מבחוץ שהביצוע שלו לא תוקן בחזרות. כל משתתף כזה הוא גורם בלתי צפוי שגורע עוד משהו משליטתה של הכוריאוגרפית במופע.

אבל (וכאן זה מתחיל להיות מעניין) לאנשים שעל הבמה יש דרכון כפול; הם עדיין שומרים גם על זהותם הקודמת כקהל. ובזמן שגודר מוותרת על שליטתה במבצעים היא מגדילה את שליטתה בקהל. היא מחצינה ומממשת את ההזדהות של הצופים עם המתרחש על הבמה. היא לא רק מונעת מהם (באופן פיסי) להתנתק כמו שקהל עושה לפעמים. ברגע שהם מרפים את גופם הם הופכים ל"חומר ביד היוצר", פשוטו כמשמעו.

ובשורה התחתונה גודר כורכת את גורלה בגורלו של הקהל: היא מפריטה לו חלק מן היצירה ובו בזמן היא גם מצרפת את עצמה לקהל; בכל רגע נתון יכול מישהו לקום ולהזמין אותה ל"פעולה פשוטה". וכך במין טריק ארס-פואטי היא מחסנת את עצמה ממוות.

מתוך "פעולה פשוטה" של יסמין גודר. צילמה: תמר לם

*

  1. הסטייה החינוכית

אבל גודר לוקחת לעצמה תפקיד נוסף ב"פעולה פשוטה". כשהיא מדברת על "שימוש במדיום המופע ככלי שמחבר את הקהל לעצמו..." היא הופכת את עצמה למעין גורו ומֵפרה (לא בכוונה, אולי) את ההסכם הבלתי כתוב שלה איתי. כל נסיון השתלטות על חופש הצפייה, על אופן השימוש ביצירה, נחווה אצלי כפולשנות חינוכית ויוצר תגובה הפוכה.

­­כדי להבהיר את הבעייתיות ניקח את ויטו אקונצ'י היקר ללבי גם בזכות רתיעתו האינסטינקטיבית מעמדת "האמן כאפיפיור".

ֵהרתיעה הזאת דחפה את אקונצ'י ליצור את Seedbed עבודה שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. הוא ממש עבד בזה: פעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש אחר הצהריים, שמונה שעות ברציפות.

מצד האמן אפשר לקרוא את Seedbed כמשל מטריד על יצירה – על המלאכה המהנה לכאורה והמפרכת למעשה של ההמצאה, על הלחץ לפוריות מתמדת, על בדידותו של האמן ועל הזיקה המורכבת, הבעייתית לעתים, של היצירה למציאות.

אבל מנקודת מבטו של הקהל, אפשר לראות ב Seedbed מעין "מרחב לסוטה" או "לסטייה מינית", "מִתקן שעשועים" המאפשר למשתתפים לחוות קשר עם סוטה באופן מוּדע ומוגן. בפרשנות הזאת (הפחות מופרכת ממה שהיא נשמעת – אני מקצרת מאד, כאן אפשר לראות איך הגעתי לזה) אקונצ'י לוקח על עצמו את תפקיד הסוטה. "התולעת שמתחת לרצפה" כך הוא מכנה את עצמו. הוא לא מעמיד את עצמו מעל לקהל, אלא מתחתיו, פשוטו כמשמעו.

שלושה דברים מצילים את יסמין גודר (ולו כחוט השערה) מן התהום החינוכית.

ההצלה הראשונה קשורה לחוסר הסנטימנטליות של גודר. הרקדנים לא מגייסים את הרגשות והרעיונות של הצופים. הם בסך הכול מבקשים מהם לרפות את גופם. הכיוון, כמו אצל ברכט הוא מן החוץ אל הפנים, מן הגוף אל הנפש. המטלה היא פיסית, וכל רגש או מחשבה שמתעוררים בדרך הם בגדר תופעת לוואי. והם אמנם מתעוררים בעדינות וגם בעוצמה; מחשבות על שכול ועל אבל, זכרונות רגשיים שקשורים לאמון, לנכונות להתמסר לזולת, לסמוך עליו או להיות אחראי למשקלו ולשלומו. המשימה לא מוגדרת כאימון באינטימיות, אלא מזמנת אותו

מתוך "פעולה פשוטה" מאת יסמין גודר

ההצלה השנייה קשורה למשחק הארס-פואטי. ואני לא מדברת רק על משחק הכסאות של יוצרים, מבצעים וצופים שהזכרתי קודם (גם, גם). כשגודר מבקשת מן המשתתפים לוותר על שליטה ולהתמסר רק למי שמפעיל אותם ולחוקי הטבע, היא מקרבת אותם למריונטות מן המסה המפורסמת של היינריך פון קלייסט. הפעולה הפשוטה משחררת את המשתתפים מן המוּדעוּת העצמית, האויבת המושבעת של החן הטבעי על פי קלייסט. היא מקרבת אותם לפשטות המושלמת של החומר הדומם והחיה והופכת אותם לרקדנים אידאליים, יותר אידאליים מן הרקדנים עצמם…

ואת ההצלה השלישית מספקת תומר דמסקי שמלווה את המופע בשירה חיה ובנגינה על שרוטי בוקס (כלי נגינה הודי). דמסקי מפרקת את הסטאבאט מאטר להברות, והמוסיקה המסתורית-מהפנטת-צורמת שלה תוחמת את המופע בזמן, ומהווה מוקד אלטרנטיבי לתשומת לב. המוסיקה תומכת בפעולה הפשוטה ושורטת אותה בו בזמן.

*

  1. אז מה הבעיה שלי בעצם?

אני לא באמת חוששת שגודר מתכננת קריירה של גורו. מה שמעצים את השאלה, מה הביא אותה ללכת בכוון כזה? וגם, למה זה כל כך מטריד אותי בעצם?

כדי לענות על זה נחזור רגע למסה המכוננת של ולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936-1938) שחלק מן המוטו העתידני שלה מצוטט בראש הפוסט.

בנימין מתעניין בהשפעת השינויים הטכנולוגיים על האמנות, ובייחוד במהפכת השעתוק שחוללו הצילום והקולנוע. אמנם אי אפשר לשעתק את הכאן והעכשיו של יצירת האמנות, הוא אומר, האותנטיות הלכה לאיבוד, אבל זה לא שובר את לבו. להפך. השעתוק הוא מנוף שמאפשר להמונים להאבק בפריבילגיות מעמדיות, לנכס לעצמם את הרחוק והנשגב. כשוויתרנו על האותנטיות נפטרנו גם מן הסמכות ומן ההילה של היצירה. וההילה על פי בנימין, היא שריד מימים עברו, שבהם האמנות היתה חלק מן הפולחן. אובדן האותנטיות מאפשר לנו לעבור מגישה פולחנית לגישה ביקורתית.

בזמן שבנימין כתב את המסה שלו לא היתה אפילו טלוויזיה, ואנחנו חיים בעידן של וירטואליה ועובדות אלטרנטיביות. השעתוק הוא כבר לא צעצוע חדש, הוא קרוב יותר לגולם שקם על יוצרו. האותנטיות כבר לא כרוכה רק בדיכוי ופולחן. מדובר במצרך יסוד שנמצא בסכנת הכחדה. ואולי זה כבר משפיע על האמנות. אולי זה לא מפתיע שיסמין גודר שחוש העכשוויות שלה הוא אולי החד ביותר בסביבה – זיהתה את החסך באינטימיות ומגע אנושי, את הצורך בפעולות פשוטות.

זה קרה גם למרינה אברמוביץ', יוצרת שונה מגודר ככל האפשר. כבר ב2009 כשהתארחה בסינמטק תל אביב היא טענה שככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. בגלל זה היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות באירועים המיצגיים שלה (עוד על המפגש עם מרינה). וקצת אחר כך היא יצרה את "האמנית נוכחת", עבודה שבו הסתכלה לאנשים בעיניים, אחד-אחד, ועכשיו כמו כל גורו בפרוטה, היא מושיבה את הקהל שלה לספור גרגרי אורז.

אבל אני, רק על עצמי לספר ידעתי. ברגע שאברמוביץ' הפכה למורה רוחנית היא איבדה אותי. זה עוד לא קרה לי עם יסמין גודר. היא עדיין מצליחה לרתק אותי גם כשהיא משעממת אותי. אבל – אני דואגת… כמו שסבתא שלי היתה אומרת, כי אי אפשר לדעת איך זה יייגמר. האמנות היא גן של שבילים מתפצלים, ולפחות אחד מהם מוביל להכחדתה בידי עצמה. בתסריט יום הדין הזה הפרטת היצירה לקהל, היא הצעד הראשון בהחלפת מקומות בין החיים לאמנות, התחלה של גמילה משיגעון האמנות, כמתואר בסיפור בן המלך המשוגע של ר' נחמן. הנה הוא בשלמותו. "והנמשל מובן למבינים", כפי שנאמר בסופו.

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.
[בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה ?
והשיב לו: ומה אתה עושה פה ?
אמר לו: אני הינדיק.
אמר לו: אני גם כן הינדיק.
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת.
ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.
ולבשו שניהם הכתונת.
ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים.
ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?
ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן.
ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.
ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
והנמשל מובן למבינים.

*

פעולה פשוטה – כוריאוגרפיה: יסמין גודר, יעוץ אמנותי: איציק ג'ולי, מופיעים משתנים ושותפים ליצירה: טל אדלר-אריאלי, שולי אנוש, אדו טורול מוטלס, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר, עיצוב חלל ותלבושות: גילי אבישר, לחן, שירה ונגינה: תומר דמסקי, עיצוב תאורה: עומר שיזף, הפקה ואדמיניסטרציה: אינגי רובין, מרכז תרבות מנדל, גיא הגלר, סטודיו יסמין גודר

*

עוד על שיתוף קהל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

על "אקס חמותי החורגת"

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

אולי יש פה משהו שאני מפספסת? (על לילך ליבנה)

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (רלוונטי במיוחד ליום השואה)

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג. ויש גם פוסט המשך

*

איך מסבירים מחול עכשווי? יצא מניפסט 

*

Read Full Post »

ראשית סיפור אמיתי.

ב1981 ביקר פה תיאטרון הקרקס הקסום (grand magic circus) של ז'רום סווארי. ההצגה, מלודרמה פרועה עם שחקנים מוכי גורל, נפתחה במבואה של תיאטרון ירושלים. על שולחן באמצע המבואה הוצב כסא גלגלים ובו אישה צעירה עם שיתוק מוחין. מנחה קרקסי הזמין מתנדב בקול נמרץ ומתרונן (אפילו יותר מן הרגיל, כי דקות אחדות לפני תחילת ההצגה התפרסמו תוצאות הבחירות בצרפת וגרמו לו אושר בל ישוער). המתנדב התבקש לאחוז בידה של האישה ולמשוך. הוא ציית במבוכה מסוימת, והמנחה לגלג על חולשתו ודירבן אותו למשוך יותר ויותר חזק  עד לסיום הבלתי נמנע שבו נעקרה האישה מכסאה ונפלה לרצפה. והמנחה? הוא התגולל על המתנדב בצעקות: מה עשית? אישה נכה, אתה לא מתבייש? המסכן הסמיק והחוויר חליפות. אבל אתה אמרת לי! גמגם, והתכוון שזאת הצגה, יש כללים, מתנדבים עושים מה שאומרים להם, הם לא אחראים. והמנחה לא התרצה; "אז מה אם אמרתי, הפסקת לחשוב?"

כל כך הרבה שנים ולא שכחתי את השיעור.

*

ועכשיו ל COMMON EMOTIONS של יסמין גודר.

תמיד עדיף לקרוא אחרי הצפייה, והפעם במיוחד.

ספוילרים? כחול אשר על שפת הים.

*

זה מתחיל באוניסונו. ששה רקדנים מבצעים תנועות בַּסַךְ. הלבוש מעורב; חולצה נוצצת, טריקו, מכנסיים קצרים ומכנסי טריינינג (שגודר שוב מצליחה לשוות להם איזה שיק). אחד הרקדנים פונה לקהל: בכל פעם שהוא או אחד מחבריו יתייצבו בצד המסך, הוא אומר, סימן שהם זקוקים למתנדבים. לא יותר מעשרים בכל פעם, הוא מסייג, וכולם צוחקים; עשרים נשמע אסטרונומי למי שהורגל במתנדבים בודדים. ובכלל, קהל זו יישות קצת חשדנית ונבוכה, לא סביר שיסתער על הבמה. ועם זאת, יש זמן להסתגל. כשמגיע הרגע ההענות סבירה. ואז, להפתעתם של המתנדבים, הם מובלים אל מאחורי המסך.

זה לא מסך רגיל אלא יצירה יפהפייה של גילי אבישר, מעשה טלאים וסרטים ושסעים בצבעים עזים. בתחילת המופע המסך נערם על הבמה ואחד הרקדנים מושך ומעלה אותו כמו שמעלים מפרש. הלוק הפולקלוריסטי מרגיע אבל מבט נוסף חושף פרטים מטרידים; אלה לא מנדלות שם בצד, אלא קורי עכביש, לא גדילים משתשלשים אלא קרקפות וזנבות. אני הלוא גדלתי בעולם האגדות, והמסך הקסום מזכיר לי בתי ממתקים של מכשפות. בהמשך ייוולדו ממנו גם מסכות ראש וגוף, אביזרים דחליליים קרנבליים, ברדסי חנק.

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

לוחם עם קרקפת

לוחם עם קרקפת

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום,===

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום?

קרעי המסך הם כמו חורי הצצה. דרכם רואים ולא רואים מה עולה בגורלם של המתנדבים. מהומה כלשהי מלבה את הסקרנות. אחרי שהמתנדבים שבים למקומם גם בני בן השש העשרה (פעם ראשונה במחול) מחליט לנסות.

וככה עובד הפיתוי: ביד אחת מדגדג את הסקרנות ובאחרת מלטף ומרגיע את החששות. שום דבר נורא או מביך לא אירע בסיבוב הקודם. יש זמן להתכונן וגם האוניסונו עוזר, מאפשר לקלוט את הכוריאוגרפיה בזווית העין, להתמקד במה שמתרחש מעברו האחר של המסך. מאחד החורים נשקף מישהו מתפשט. זוג מתנשק בתשוקה.

ובינתיים חוזרת עוד קבוצה של מתנדבים למקומה. הם מדווחים על חוויותיהם בלחש. בלי משים הפכו לנציגי הקהל, מרגלים שנשלחו לתור את הארץ. קבוצה חדשה נעלמת מאחורי המסך ופתאום הם מציצים מן החורים, צופים בנו. ההרגשה מוזרה, כאילו האולם התהפך בלי משים ואנחנו יושבים על הבמה.

עכשיו הקהל כבר להוט להשתתף. הוא לא גורע עין מן הרקדנים. בכל פעם שמי מהם מתקרב למסך האולם כולו נדרך. כשהוא ממשיך לענייניו נרשמת התרפות, אכזבה.

גודר מקצינה בינתיים את הכוריאוגרפיה. האנרגיה נדחסת. המתנדבים מובלים לקדמת המסך. מישהו משתבלל על הרצפה כולם עטים עליו לפרק אותו עד שהוא צועק, סטופ! והם מרפים, עומדים במעגל סביבו וצועקים, סטופ!

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

רגעים של עוועים. מישהו מבליח בעירום, אחרים תולשים מן המסך תחפושות גרוטסקיות, שמשבשות את סדר האברים. הדימויים צצים וחולפים כמו מחשבות, כאילו מישהו לחץ על העכבר או על השַׁלָּט והחליף ערוץ.

האחור והלפנים מתערבבים. אחד הרקדנים מפעיל את הצופים באולם, מציע להם להשתולל כדי להחיש את הדופק. הקהל נענה. בן השש עשרה שחוזר מסבב שלישי על הבמה (מותר כמה פעמים שרוצים) קצת נלחץ, מברר מה הפסיד.

ולא רק הקהל נודד לבמה, גם הרקדנים זולגים לאולם. מישהו נושא רקדן עירום למחצה בזרועותיו, מניח אותו בחיקה של אחת הצופות. הרקדן מתייפח. ככה זה נראה מהמקום שלי. האישה מחבקת אותו. האוניסונו התפוגג מזמן. רקדנים בכל מיני הרכבים מתחברים לרקמה אנושית שמזכירה את המסך הקרוע. האור הירוק של הפנסים מסתנן מחורי המסך ומצייר מסך משלו על רצפת הבמה. יש משהו פורמליסטי (אמנות שמתמקדת במשחק הצורני) בשיכפולים האלה, אבל לא עד הסוף. סימבולי, מבלי להתחייב; תמיד נותרת איזו שארית, איזה הפקר, שורות ריקות בטופס ששכחו למלא.

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

לקראת הסוף מתפרק המסך. רקדן מסתבך בין קפליו. מתחבט מצד לצד. השאר שוכבים במין שתי וערב, ראש של אחד על בטן חברו. לרגעים צוחקים. הבטנים מטלטלות את הראשים. בפינת הבמה – מתנדבים שהורשו להישאר, צופים בשקט במתרחש. איש לא קם לחלץ את המסכן, לחצוץ בינו לבין הצוחקים; כללי המשחק משחררים מאחריות. בן השש העשרה ברגישותו לוחש לי שיש כאן "ביקורת חברתית חריפה". מאוחר יותר בדרך הביתה, הוא מתקן את עצמו, "לא, לא ביקורת אלא מראה."

גודר לא מתאמצת. היא פיצחה את הפיסיקה של הפיתוי ולא נותר לה אלא להתרווח ולצפות בקהל המתמסר למשחק, מתמכר לחלוקה מחדש של עוגת המופע (בין צופה למופיע, וכולי) ולא שם לב למראה שמול אפו. כי זאת לא בועה ארספואטית, זו בבואה.

שם המופע COMMON EMOTIONS מתורגם ל"רגש משותף" (לקהל ולרקדנים). אלא שלCOMMON יש עוד כמה פירושים, קצת פחות חמימים וערֵבים. COMMON EMOTIONS זה גם רגש רגיל, מקובל והמוני. ופתאום האוניסונו הזה שבו נפתח המופע, כבר לא נראה לי כמו נטע משונה בשפה התנועתית של גודר, וגם לא כמו רוח גבית לפיתוי. זה האוניסונו שלנו, הלאומי. וגם הרגשות הם הרגשות המחלחלים, המתומרנים, המתקהים שלנו. והנועם המאלחש, האגביות שבה נשלפת המראה היא ההישג הגדול של העבודה.

*

COMMON EMOTIONS פסטיבל צוללן, 2016 – כוריאוגרפיה: יסמין גודר || דרמטורגיה ויעוץ אמנותי: איציק ג'ולי || רקדנים יוצרים: שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר || מיצב לבמה ומסכות: גילי אבישר || תלבושות: אדם קלדרון || עיצוב תאורה: עומר שיזף || עיצוב סאונד ורמיקס מוסיקה: תומר דמסקי

 

*

עוד פיתויים בעיר האושר

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

עוד שיתוף קהל

על לילך ליבנה

על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ', ויש גם מוסר השכל

עוד מחול

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על יותר מעירום של דוריס אוליך

על girls ועל boys של רועי אסף

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על פסטיבל צוללן 2015

*

Read Full Post »

אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל) כבר שנים. פתאום שאלו אותי למה כך ולא אחרת.

דברים שאמרתי במפגש הזה:

1

נפתח בסיפור:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"

הסיפור הזה נכלל ב"ספר סיפורי הארנבת" שליקטה, ערכה ואיירה האמנית הנפלאה תום זיידמן פרויד ב1924. וזה האיור שמלווה אותו:

a3-a15

הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב המשוחח עם השועל–  מתקיימים כולם בו-זמנית, באותו מרחב.

זה לא משהו מקובל בספרי ילדים. זה חסר תקדים עד כמה שאני יודעת (וגם תאחיר לא עולה בדעתי), איור שדוחס סיפור לינארי למרחב אחד שירי, בו-זמני.

מה היתה ההשראה לבחירה היוצאת דופן?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

זה הכי קרוב שמצאתי. זה ערב פוטוריסטי אמנם, אבל גם הוא לגמרי סימולטני.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

"סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באוונגרד של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (ולא ניכנס לזה עכשיו). אבל מה שכל כך ייחודי ונפלא אצל תום זיידמן פרויד: הוא שהסימולטניות שלה היא לא קקפונית אלא פוליפונית; מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים. האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. במוסיקה קוראים לזה קונטרפונקט, צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו אצל באך.

ועכשיו לסימולטניות הפוליפונית של פינה באוש מתוך "1980" (דקה מלבבת שמשום מה אי אפשר להטמיע אבל ממש כדאי ללחוץ).

עד כאן הפרולוג. עוד נשוב אליו.

*

התבקשתי לדבר על איך אני אני כותבת על מחול, אבל כדאי אולי להקדים ולשאול למה אני כותבת על מחול (או על אמנות בכלל)?

התשובה הראשונה שעולה בדעתי: אני אוהבת להסביר.

יש אנשים שמאמינים בשתיקות נשגבות ובאורות מעומעמים. בשבילם הסברים זה "המוות" (כמו שהמורה שלי לבלט קאי לוטמן היה אומר על כל סטייה מציוויי הבלט: "זה המוות!").

אחד הדוברים היעילים ביותר של המוות הזה, היה האמן והמיצגן הגרמני יוזף בויס. "כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," הוא אמר, "בייחוד כשמדובר באמנות וביצירה, או בכל דבר שיש בו מן המסתורין ומן החידה."

אם כבר להסביר, בויס העדיף בעלי חיים: "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם ושל הקיום."

ובכן, אני מעדיפה בני אדם… ואני גם חושדת במעקמי האף ובחוסמי ההסברים; רבים מהם עושים את זה כדי לשמור על טריטוריה וכדי להדיר ולהתנשא. אני חושבת שסנוביות זה סוג של טיפשות, שאמנות זה אושר ועושר ומרחב שבו הנפש יכולה להתמתח לאינספור ממדיה; לא רק נפשם של אמנים ואקדמאים, אלא של כל אדם וחוה.

ואני גם מוסכניקית בדם; אני אוהבת לפרק יצירות אמנות כדי לחשוף את המנגנון. אני אוהבת את הבלגן של אחורי הקלעים – או יותר נכון, אני אוהבת את המתח, את התנועה שבין לפני ואחורי הקלעים. "האמנות בשבילי היא מדע החירות," הכריז בויס. הוא התכוון לצד היוצר, ואני מוסיפה את הצד החווה, המתבונן. אין חירות בלי חופש תנועה. אני לא אוהבת שיש רק נקודת תצפית אחת, רק דלת אחת לכניסה ויציאה, כמו בכלא.

ולמה בעצם אני אוהבת להסביר? יש לכך שלוש סיבות, כמו שכתב חזי לסקלי (ויש גם סיבה רביעית, תמיד יש). אבל אם אני צריכה לבחור אחת: כי להסביר זו הדרך שלי לחוות יצירה במלואה.

ליצירות אמנות יש רבדים רבים. כדי להגיע לרובד הבא צריך לנסח את זה שלפניו. זה מין חוק קוסמי כזה, חוק יסוד בפיסיקה של התודעה. אני מסבירה כדי לראות כמה שיותר, כדי להגיע לסודות שמאחורי (או בתוך) הסודות.

לפני שנים הייתי במפגש עם נועה אשכול על כתב תנועה, ובשלב השאלות קמה מישהי ואמרה, "זה כל כך שכלתני, מה שאת אומרת…" ונועה ענתה, "נכון, גם השכל הוא חלק מהאדם." לא שכחתי את זה.

ועם זאת, אני לא מזלזלת בהתראת השכלתנות של בויס. אני יודעת שחלק משונאי ההסברים הם נפגעי הסברים דידקטיים ופולשניים. אבל זה בדיוק מה שמושך אותי, הסכנה, האתגר. כמה שזה יותר קשה זה יותר מעניין, זה דורש עורמה ותושייה.

קחו למשל את הגורגונה המיתולוגית מדוזה – כל מי שהביט בה ישירות מצא את מותו; כדי לנצח אותה היה על פרסאוס לצדד את מבטו אל השתקפותה במגינו המצוחצח. הסבר ישיר אינו מסכן את המתבונן אמנם, אלא את היצירה עצמה. כדי לשמור על פעימת החיים שלה צריך לפעמים לצדד את המבט, לצפות בה באופן עקיף.

איך עקיף? למשל דרך אמנויות אחרות; הן המגן המצוחצח שלי.

לסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס יש מסה קצרה ויפהפייה בשם "קפקא ומבשריו" שבה הוא מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם – פִּסקה מסתורית של סופר סיני מן המאה התשיעית, או פואמה חידתית של רוברט בראונינג – טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם בדיעבד וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס טוען שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו.

וזה מה שניסיתי לומר בפרולוג: שפינה באוש העמיקה את ההבנה שלי בתום זיידמן פרויד. שבזכותה התגלה לי יסוד התיאטרון-מחול באיורים, ולא פחות חשוב מזה – התגלה לי התדר הרגשי שבו קלות דעת מתלכדת עם אינטנסיביות רגשית ואושר עם כאב.

תגידו: יש פער גדול בין איור בספר ילדים למופע של פינה באוש. ואני אגיד, מצוין, פערים הם תיבות קינון להשראה. סרגיי דיאגילב מהבלט הרוסי הבין את זה יובלות לפנַי; כשהוא רצה לגדל כוריאוגרף, והוא גידל כמה וכמה, מניז'ינסקי ועד ז'ורז' בלנשין, הוא היה לוקח אותו קודם כל לסיור בגלריות. כי הפער בין האמנויות מפרה, והסמיכות מסלילה וחונקת.

והפער הזה לא מפרה רק את היוצרים אלא גם את הקוראים. כדי שהסבר לא ימית הוא חייב להיות פעולה יצירתית. הוא חייב לעורר השראה. וזה חלק מהאתגר שלי. כי אני כותבת גם בשביל השיחה. זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם, לחשוב ביחד עם אנשים. עיר האושר היא הסלון הספרותי שתמיד רציתי שיהיה לי והתעצלתי לארגן. סלון אידאלי; בלי בישולים, בלי לרחוץ כלים, פתוח עשרים וארבע שבע, בלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גורמת לי אושר, היידע שהם מביאים, נקודות המבט. אין כמעט פוסט שבו אני לא לומדת משהו ולפעמים הרבה יותר ממשהו. אם תקראו למשל את התגובות לפוסט שכתבתי על rhythm 0 של מרינה אברמוביץ או לחילופין – את התגובות לפוסט על הילדה אילת של קדיה מולדובסקי, תזכו באושר ועושר.

ובחזרה למחול: ניקח את שירה אביתר למשל.

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015== (הצילום מתוך חזרה)

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015 (הצילום מתוך חזרה)

ב"בדק בית" השתמשה אביתר בדיוקנים מצולמים של בני משפחתה (הרבה יותר מהשניים שבתמונה). היא הדביקה אותם לקיר המוזיאון כמו תמונות בתערוכה, ותוך כדי דיבור על משפחתה היא הסירה אותם וערכה אותם מחדש לפי קריטריונים שהמציאה. זה היה סוג של סטנד-אפ; חד ומצחיק במקום שכואב.

מדי פעם היא הסירה את הדיוקנים מהקיר והשתמשה בהם כמסכות. ולא פעם היא השתמשה ביותר מדיוקן אחד, כשניסתה לגלם בגופה (או אולי לגלות איפה הוטבעו בו) זהויות ויחסים.

ברובד הזה "בדק בית" התנהג כמו תיאטרון בובות אמנותי, שבו גוף המפעיל גלוי, ואבריו "מושאלים" לבובות ומשלימים אותן.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל דמות נוספת דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל את דמות האיש דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

אמרתי סטנד אפ, ואמרתי תיאטרון בובות אמנותי, אבל ברובד שלישי "בדק בית" הוא ניסיון למפות את החיה המיתולוגית "משפחה" על אינספור צירופיה וגלגוליה. המשפחה של בדק בית היא יצור רב פרצופי שמשתלט על גופה של הרקדנית, כל פעם בצורה אחרת, רק בלי הדרמה של "הדיבוק".

ברגע של שיא היא מנסה לרקוד כשכולם מודבקים לגופה, אבל הם כל הזמן נשמטים, והיא לא מתייאשת ומדביקה אותם אליה שוב ושוב, ובכוונה או שלא, מבצעת את הכוריאוגרפיה הסיזיפית (המוכרת לנשים רבות) של הניסיון להחזיק את כל המשפחה וגם לרקוד.

ובשורה התחתונה: "בדק בית" נעה בין סטנד אפ לתיאטרון בובות עכשווי למיתוס ופנטסיה. כלומר, יש לה לפחות שלוש כניסות. חלק מן הקוראים פה מבינים במיתוס ופנטסיה, אחרים מבינים בתיאטרון בובות אמנותי, או באמנות פלסטית, או בקולנוע, או בספרות; כשאני כותבת שהעבודה של טליה דה פריס וג'והן נוהלס בריקודי חדר השנה  מושפעת מהרומן הצרפתי החדש, אני כאילו חופרת מנהרה מהספרות אל המחול. ואני אוהבת לחפור מנהרות מתחת לאף של השומר.

מקבילות מתחומים אחרים הן תיבות תהודה לבחירות אמנותיות.

למשל: בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פלימפססט.

ולמה נזכרתי בזה? בגלל עבודת הסאונד שיצר ערן זקס ל"קליימקס" של יסמין גודר, שבה חומרים אקוסטיים שנאספו במהלך המופע מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. הוא כלל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה מהפעם ההיא במוזאון פתח תקווה). הצלילים של "קליימקס" בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו, וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד. הסאונד שיצר ערן זקס הוא סאונד של מרחב ציבורי וגם מרחב פַּלִימְפסֶסְטי של תודעה וזיכרון.

אבל כשכתבתי על זה, לא צירפתי תמונה של פלימפססט מימי הבינייפ, אלא דווקא קטע מהחומה של גרייסלנד, האחוזה של אלביס. אבני החומה הן המצע של גרפיטי פלימפססטי שכותבים המעריצים.

קטע מחומת גרייסלנד

קטע מחומת גרייסלנד

למה גרייסלנד? כי בצד הסאונד המעולה של ערן זקס, רציתי גם להגניב את האיכות הפוסט-מודרנית של קליימקס, שניזונה (בין השאר) מן ההכלאה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.

אטימולוגיה היא הענף הבלשני שחוקר את מקורן של מילים, את גלגוליהן והתפתחותן. הכתיבה שלי על מחול היא סוג של אטימולוגיה, שחלקה אובייקטיבית וחלקה פיוטית ובדיונית. אני מנסה לחשוף את העושר שהוטמע בעבודות (והשראות מותירות עקבות), וגם את כפילו הלא זהה: העושר שהן מעוררות.  

התמונות שאני מצרפת הן חלק מהטקסט, ובו בזמן הן מסלול עצמאי של רשמים והשתקפויות (ראו למשל אבק או שעה עם אוכלי כל).

*

ב1968 כתב רולאן בארת את "מות המחבר", מסה מהפכנית שבה הוא מפקיע את הבעלות על הטקסט ופירושו מן המחבר ומעביר אותה לקורא. בארת מתייחס לספרות, אבל אני אחליף ברשותכם את המילה "טקסט" במילה "מחול" ואת המילה "קורא" במילה "צופה".

בארת אומר שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. הוא אומר שמחול הוא בעצם מרקם של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח… ויש מקום אחד שבו הריבוי הזה נאסף, והמקום הזה אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה. הצופה הוא המרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה היצירה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד."

בארת טוען שהולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר.

והמבקר, איפה נמצא המבקר במשוואה הזאת? בארת מעמיד אותו לצד המחבר.

אני לא רוצה למות. אולי בגלל זה הסתננתי לצד של הצופה. אם מבקרת אז מלשון "ביקור" ולא מלשון "ביקורת".

אני לא יודעת מה הדרך הטובה ביותר לכתוב על אמנות, אני לא יודעת אם יש כזאת. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מלצטט). גם כתיבה על מחול זה סוג של פורטרט; אני כותבת כך כי זה מספק את התשוקה שלי להבין ולהסביר, את הבינתחומיות המולדת, את ההתנגדות לסמכות וכוחנות ואת האושר של ריבוי האפשרויות והדיאלוג.

*

עוד על מחול

על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על girls ועל boys של רועי אסף

על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

ותזכורת, ביום ששי הקרוב

.

חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים!

snow_white_queen_in_disguise

 

 

Read Full Post »

לנטליה, שדרשה ממני להסביר לה את זה

על רגל אחת: climax של יסמין גודר, עבודה תלוית מקום שמערבבת רקדנים, קהל וחלל. 3 שעות בערך, כולל הפסקה, 6 רקדנים, חומרים מ-15 שנות מחקר אמנותי. נוצרה במקור לחלל של מוזיאון פתח תקווה כחלק מתערוכת "צעדים בוני אמון" שאצרו דרורית גור-אריה ואבי פלדמן. לגרסה שראיתי באולם ורדה של סוזן דלל, הצטרפו ערן זקס כמעצב סאונד ועומר שיזף כמעצב תאורה.

שבע הערות על: קרטיבים, אורות, פַּלִימְפסֶסְטים, נדודים, ריק, דמדומי הביחד, זמן (כותרת המשנה של כולן יכלה להיות בחזרה לעתיד).

ספוילרים? עד העצם.

*

1. קרטיבים

ההופעה מתקיימת ביום ששי קיצי אחר הצהריים. הקהל ממתין על הדשא לפתיחת הדלתות. גיא הגלר מנהל ההפקה מחלק קרטיבים בשלל צבעים. זה משהו בין הפתעת יומולדת שהקדימה את זמנה (בחזרה לעתיד) לסימון טריטוריה. הדשא הוא חלק ממרחב ההופעה כפי שיתברר בהמשך. העולם כולו בעצם, אין לה גבול ברור.

הקרטיבים בצבעוניותם הסינתטית, בקרירותם הזולה, הם חלק מהשפה. לפני מספר חודשים ראיתי את Lie Like A Lion (מופע שגם בו כמו ב- climax, חוזרת גודר לחומרים מעברה). זה היה באמצע החורף. קור נדיר, ירושלמי, שרר בסוזן דלל. אבל אי אפשר להעלות על הדעת את גיא הגלר מחלק מרק (אוכל מנחם ורגשי) כחימום למופע של גודר.

ארטיקי רצפה של קלאס אולדנבורג.

ארטיקי רצפה של קלאס אולדנבורג. "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם לפעמים בעיתונים. הקרטיבים של climax היו אמיתיים כמובן.

*

2. אורות

המופע נמשך למעלה משלוש שעות. החלונות המערביים בוהקים כמו הנאונים שבפנים. עד כדי כך שאני תוהה אם עומר שיזף מעצב התאורה תלה שם פנסים בכוונה לסנוור את הקהל. אבל כשאני נעמדת מתגלה הנוף. ככל שהשמש שוקעת מתמתן האור ופרטים חדשים נחשפים. רשת משובצת מתוחה על החלונות (נגד ציפורים?). פנסי הרחוב נדלקים והופכים לחלק מהתפאורה (החוץ כאמור הוא חלק מהפנים). הנאון הירוק של בנק דיסקונט ואחרים מתחברים לניאונים וללדים שבפנים.

יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה (גם זה

יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה (גם זה "תצלום אילוסטרציה", אם כי יסמין גודר כבר שיתפה פעולה עם מטוס).

*

3. פַּלִימְפסֶסְט

בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים.

הסאונד שיצר ערן זקס הוא מרחב פַּלִימְפסֶסְטי שכזה, שבו חומרים שנאספו משלבים קודמים של העבודה מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. זה כולל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה ליד מוזאון פתח תקווה). בחלק השני הסאונד הרבה יותר אנושי וכולל נשימות, יבבות וזעקות רחוקות. הקולות בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו. וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד.

מיצב הסאונד ככלל פחות שתלטני ממוסיקה. לי אישית יותר נוח בתוכו. הוא מאפשר שוטטות ובחירה. זה סאונד של מרחב ציבורי וגם של תודעה וזיכרון.

פַּלִימְפסֶסְט גרסת המאה העשרים. קטע מן החומה המקיפה את גרייסלד, אחוזתו של אלביס פרסלי. אבני החומה משמשות מעין גווילי גרפיטי למכתבי המעריצים. גם כאן ניתן להתחקות אחרי שכבות קודמות. יש לי הרגשה שאנשי התחזוקה עוזרים לשמש ולגשם לשייף את הקודמות, כמו שאנשי הכותל אוספים את הפתקים לפנות מקום לחדשים. עוד על אלביס ואחוזתו כאן==. (לחצו להגדלה)

פַּלִימְפסֶסְט גרסת המאה העשרים. קטע מן החומה המקיפה את גרייסלד, אחוזתו של אלביס פרסלי. אבני החומה משמשות מעין גווילי גרפיטי למכתבי המעריצים. גם כאן ניתן להתחקות אחרי שכבות קודמות. יש לי הרגשה שאנשי התחזוקה עוזרים לשמש ולגשם לשייף את הקודמות, כמו שאנשי הכותל אוספים את הפתקים לפנות מקום לחדשים. עוד על אלביס ואחוזתו כאן. (לחצו להגדלה)

*

4. נדודים

יש משהו עקור וא-הררכי ב-climax. שום דבר לא מקובע וסופי. מוקדי ההתרחשות משתנים. הקהל נודד ממקום למקום. בחלק השני אפילו יותר. חלק מן הקהל פרש בהפסקה. יש יותר מרחב וגם חירות התנועה הופנמה. ההתרחשויות מתחלפות במהירות רבה יותר, כמעט עד כדי סכנה. אנשים קצת נסים מדרכם של הרקדנים. הנוף האנושי משתנה כל הזמן, הסביבה מתפסלת מעצמה. לפעמים הקהל מתערבב ברקדנים ולרגע קשה לדעת מי זה מי. סגנון הלבוש דומה והתאורה צובעת את כולם ללא אבחנה.

סצנה: שני שחקנים מתפשטים. ברקע תפאורה טבעית: מכונת מים ושתי דלתות של שירותים. דלת אחת פתוחה. האחרת סגורה. באמצע הסצנה היא נפתחת ואישה יוצאת מהשירותים, חוצה את השטח שבו פועלים הרקדנים ומצטרפת לקהל. קבוצה של אנשים צופה מבעד לטריבונה. חבורת מציצנים. הגבולות לגמרי פרוצים. הרקדנים כל הזמן נעלמים בשלל הדלתות והפתחים המקיפים את האולם. אחת הרקדניות נותרת מאחור. רועדת. אחרת שנמצאת בחוץ, מאחורי סורג נעול כותבת ב"דם" – help her. מישהי מן הקהל קמה ומחבקת את הרועדת, שעה ארוכה. זה לא עוזר. היא מתייאשת.

מבחינת ההיסטוריה של האמנות climax קרוב יותר לצורות אמנותיות כמו הפנינג (אמנות כפעולה) ולתנועת הפלוקסוס שהתפתחה בשנות השישים בארצות הברית (בהשראת המוסיקאי ג'ון קייג'). הפלוקסוסים פירקו את תהליך היצירה לגורמים, כולל הגבול בין אמן לקהל. הם הציעו אלטרנטיבה שבה האמן הוא לא בעל היצירה אלא יוזם תהליך של יצירה.

מבחינת ההיסטוריה של האמנות climax קרוב יותר לצורות אמנותיות כמו הפנינג (אמנות כפעולה) ולתנועת הפלוקסוס שהתפתחה בשנות השישים בארצות הברית (בהשראת המוסיקאי ג'ון קייג'). הפלוקסוסים פירקו את תהליך היצירה לגורמים, כולל הגבול בין אמן לקהל. הם הציעו אלטרנטיבה שבה האמן הוא לא בעל היצירה אלא יוזם תהליך של יצירה.

לא רק המרחב והתפקידים בclimax נזילים, גם לפריטים אחרים אין קביעות. הפילטרים הצבעוניים של הפנסים וסרט ההדבקה מתגלגלים בשלב מסוים לצווארה של אחת הרקדניות כמין תכשיט פרימיטיבי-עתידני.

בצד, בתוך גומחות מוצבים פריטים עיצוביים מעבודות קודמות של גודר. בתיבות התצוגה של מוזיאון פתח תקווה היתה להם מן הסתם איזו יוקרה, מכובדות דמיאן-הירסטית. כאן זה נראה כמו הבלחות מרכבת שדים, סצנות טבח בגרוש ממוזיאון ג'ק המרטש או מ-ripley's believe it or not.

רוב הזמן זה מצליח להחזיק את הקו הדק בין אירוע אמיתי לאמנותי. לשמור את הקהל ערני.

*

5. ריק

climax הוא אמנם מופע שנוצר על ידי כוריאוגרפית בהשתתפות רקדנים. אבל תיוגו כ"מחול" מסתיר ומעוות אותו מעט. אם הייתי צריכה להגדיר את המופע באופן המדויק ביותר, הייתי מצטטת בשינוי קל, את פתיחת ספרו הנפלא של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".

ספר זה (כתב פרק) אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו.

גם climax אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו (אנשים?).

*

למעלה הסרטון שצולם במרחב הסטרילי של מוזיאון פתח תקווה, נותן מושג על התנועה ועל הקירבה לקהל. כל היתר השתנה.

*

6. דמדומי הביחד

ובכל זאת כמה מילים על מחול. climax מתנהל בעיקרו בחבורות; בין מעגלי רוקדים וטקסים לכנופיות פורעים וכלבים משוטטים, תהלוכות סגפנים מימי הביניים, פרצי אנרגיה של חבורות נחמן מאומן. המגע מאד פיסי, תוקפני לעתים, בין הרקדנים לבין עצמם וגם כלפי העולם שבחוץ, פולשני (לעיניים, לפה) אבל לא אישי, לא אינטימי. הרבה אלימות, אגרופים ורעידות, פוזות מוחזקות, קיפוצים והתגודדויות, סחיבות שמורחות את הרצפה בזיעה. תחושת סוף העולם. פייק. ניכור.

כבר ציינתי את הזיקה בין climax ל-Lie Like A Lion (עבודה מבריקה ומטרידה, שבה חוזרת גודר עצמה לחומרים אמנותיים מעברה). אבל בעוד שב-Lie Like A Lion היה משהו נרקיסיסטי, סוג של סלפי של גודר עם עצמה, המבט של climax יותר רחב. היא מתעדת כמדומה את פריצת הגבולות ודמדומי הביחד. (זה הצד האפל המשלים של קרקס התלושים).

danse macabre (מוטיב ידוע מימי הביניים, המוות רוקד עם בני כל המעמדות והמקצועות)

danse macabre לובק (פרט). דימוי חוזר מימי הביניים, שבו המוות מחולל בשורה או במעגל עם בני כל המעמדות והמקצועות (לחצו להגדלה)

*

7. זמן

משך ההצגה שלוש שעות ויותר. קשה לדעת בדיוק; הקרטיבים מטשטשים את נקודת ההתחלה. המופע כמו זולג החוצה עוד לפני שהתכנס. וגם נקודת סוף אין. אחרי שכל שאר הרקדנים עוזבים, נותרת רק אחת אחרונה לבושה בתחתונים וחזייה, על צווארה כרוכים פילטרים צבעוניים של תאורה וגליל של סרט הדבקה (העיצוב מאד מוקפד עד הרגע האחרון, וגם מרושל בכוונה, אופנתי וטראשי כאחת). התאורה נמשכת, הסאונד נמשך. הקהל ממתין, מבין בהדרגה שהסיום בידיו. קבוצת צופים מוחאת כפיים ופורשת. זה קורה שוב ושוב. אחרים מחכים. יושבים לידה. מביטים בה. דווקא עכשיו נוצר קשר אנושי.

*

כוריאוגרפיה: יסמין גודר, שותף אמנותי ודרמטורגיה: איציק ג'ולי, רקדנים יוצרים: שולי אנוש, אדו טורול-מונטלס, אופיר יודלביץ, דור פרנק, יולי קובבסניאן ואורי שפיר, עיצוב תלבושות: אדם קלדרון, תאורה: עומר שיזף, עיצוב חלל-סאונד: ערן זקס, יעוץ אמנותי: עידו פדר

*

עוד על יסמין גודר

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש

על פתאום ציפורים

*

עוד מחול ישראלי

על שעה עם אוכלי כל

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "אויסטר" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

ועוד.

וגם – אוטוטו פסטיבל צוללן

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (גם לכוריאוגרפים!)

*

Read Full Post »

"קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות." (יסמין גודר בראיון ל"הארץ" )

לא מזמן פנו אלי מ"סל תרבות" שאכתוב חוברת על "אוהבים אש" של יסמין גודר. זו היתה הזדמנות לחזור לעבודה הנהדרת ולהרחיב ולהעמיק את מה שכתבתי עם צאתה. וקודם תרכיז וידאו שיצר ניר בן דויד מחומרי המופע:

*

פרולוג

הבמה בוהקת בלובנה. בפינה הרחוקה משמאל ניצבים איש ואישה. האיש (ערן שני) יחף, לבוש בחולצת טריקו לבנה מהוהה ובמכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה. האישה (יסמין גודר) לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טרנינג וגופייה. לרגליה קבקבי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. בזמן שהקהל נכנס לאולם היא תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים, ובאותה הזדמנות גם קוצצת שערה מזקנו. חוד המספריים מופנה אל האיש. הוא מטה את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים רצחניים (לא רק נראים; מאוחר יותר, כשהאישה תשמוט אותם, הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת, בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

 *

איש עם פרווה

כלומר פרא צַיָּד? רק הטריקו האנכרוניסטי משבש את הדימוי. אז אולי זו פרווה הדורה של אולם קונצרטים? אבל הנשים הן שלובשות אותה כך, כרוכה על הצוואר, והטריקו שוב מקלקל. וכך או אחרת, פרווה וטריקו, עולמות נפרדים, נתפרים זה לזה כמו שזמן הכנסת הקהל וזמן המופע נתפרים זה לזה, או כמו שזמן ההכנות (תפירת התלבושת) נתפר לזמן הרשמי של ההצגה.

ִקמה הארד קור", כך הגדירה פעם גודר את השפה האמנותית שלה:

"הרבה פעמים אני חושבת על זה כמו על רקמה הארד קור. פעם ראיתי  עבודה של אמנית שמאוד אהבתי, שבנתה נוף תעשייתי משאריות של רקמה, והשילוב המנוגד הזה קורה גם בשפה התנועתית שלי. יש בה משהו מאד קיצוני ותעשייתי שמושפע מתרבות אנדרגראונד ולא מנסה להתיפייף או להישאר בתוך הקונטקסט שלפיו מחול זה יפה וחמוד. מצד שני אני חושבת שיש גם המון אסתטיקה ונשיות, ומכאן הרעיון של שימוש ברקמה".

מרט אופנהיים, כפפות, 1936 

 *

הלשון

בתום הפרולוג מוצגים הגיבורים. קודם שָני, שפוצח בסולו ארוך ונפלא, מגובב ומוטלא מפיסות בלט ותנועות זימה, אגרופים של חדר כושר, פוזות וניסיונות התנעה, משחקי אצבעות, העוויות קפואות, מבטים חשדניים לאחור, נפילות על גבול הברייקדנס, דילוגים גוריים ופרכוסים אפילפטיים שמוחקים את תווי הפנים ומותירים רק כתם פה פעור והתנשפות של כלב מַלְחִית.

וישנה גם הלשון המשתרבבת שוב ושוב מצד פיו. וכמו תמיד אצל גודר, זהו דימוי רב שכבתי: מתחת לבשר הלח החייתי, העווִיתי כמו בשיתוק מוחין, נמצאת הלשון כשפה, כמחשבה, כבוראת עולם.

ואז מגיעה גודר. לא לשון משתרבבת מפיה, אלא סיכת ראש גדולה. זה קורה כל הזמן; נשים מניחות את הסיכה שלהן בפה כדי לפַנות את הידיים לאיסוף השיער, ואז הן מהדקות אותו ביד אחת ונועצות את הסיכה. גודר משהה את המחווה היומיומית עד שהתכלית נשכחת. נשאר רק הקו השחור-מבהיק על הפה, תכשיט משונה או מַקור של ציפור, הקדמה לחיה.

הסולו שלה מתחיל בנגיעה בין השכמות, מעין גישוש אחרי הנקודה המדויקת למכת מוות המלווה בלפיתת העורף. ורגע אחר כך היא ממירה את הקורבנוּת בהפגנת כוח ושרירים, שגם היא מתחלפת בתורהּ בשקשוק קבקבי פלסטיק, דילוגים. רגע היא מתחנחנת, פתיינית, ובמשנהו היא מתנועעת באקסטזה, שִׁכחה עצמית. "אני סוג של באג ליידי", היא מעידה, "שאוספת הכול ומנסה להישאר במצב פתוח שמקבל את כל החוויות לתוכי".

התחביר של גודר מבוסס על קיטוע ושיבוש. זה לא רק האופן שבו היא חווה את העולם אלא הדרך שבה היא בוחרת לארגן אותו מחדש. במקום להחליק את הסתירות היא מבליטה אותן. זו לא רק העדפה אסתטית אלא בחירה אתית, להפריע לַהזדהוּת, לחתור תחת האשליה. בדרכה שלה, מקיימת גודר את אידאל התאטרון האֶפִּי של ברכט, שפונה אל הרגש ואל החושים ובו בזמן גם מעורר את המחשבה ואת כוח השיפוט של הצופים. כמו אותה ציפור, שלפי ניסוחו היפה של ברכט, "בעודה מזמרת בשמחה על הענף שלה, היא מתחילה כבר לנסרו".

*

הלב

לקראת סוף הסולו של האישה חוזר הגבר לבמה, גורר אחריו חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק רְאֵם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. זמן מה אחרי שהוא עוצר הוא עדיין מחזיק בזנבה בחגיגיות מגוחכת של תצלום. ואז הוא תוחב יד לַגופה ומתחיל לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג צבוּע, גרבי ניילון קרועים שמתוכם מבצבצים בלוני גומי אדום, צעיפי נוצות, מחרוזות סיליקון נוטפות וחרוזים אדומים נוצצים. אלה לא באמת קרביים; התחליף גלוי לעין ועם זאת רוטט במין נטורליזם מתעתע. לבסוף מוצא האיש את מבוקשו: לב אדום לח ופועם שהוא מגיש לאישה.

האישה החליפה בינתיים את המראה הביתי שלה בשמלת טפטה שחורה, נעלי עקב ומיקרופון אלחוטי. כשהאיש מושיט לה את הלב היא מוסרת לו בתמורה את המיקרופון השחור. הוא תוחב אותו ללב אבל לא שומע פעימות, רק רחשים לא ברורים. הוא ממשיך לתחוב אותו בגסות. זהו תקריב מיני, דימוי פורנוגרפי שבו מיקרופון פאלי מנסה לחדור לוואגינה בצורת לב. שני וגודר מחליפים ביניהם מבטים טעונים. לבסוף הם מניחים את הלב ואת המיקרופון על הבמה, שם הם ממשיכים לרטוט ביחד עוד שעה ארוכה.

המיקרופון קשור לַזימה, אבל גם למחיקת הפרטיות; אם אתה לא משודר, אתה לא קיים.

יוחאי מטוס, I love cityhall
דמיאן הירסט: קייט מוס, שער מגזין טאר, 2009
דמיאן הירסט, החלום

*

החיה

הפריטים המייצגים את קרבי החיה נבחרו לכאורה בזכות הצבע והמרקם המזכירים אברים פנימיים, אבל במבט נוסף – מדובר באַסַמבְּלַאז'* של אביזרים, צעצועים וחומרים מעולם החיזור והמשחק המיני. כלומר, המטפורה של הציִד אינה "אותנטית", החיה מעולם לא היתה "אמיתית"; היא נרקחה מדימויי תשוקה. העולם הרגשי והיִצרי הוא סך כל הדימויים שהדמויות קולטות. ואם נחזור עוד צעד אחורה, אל שם המופע, "אוהבים אש": הנושא אינו תשוקה לָאהוּב, אלא תשוקה לתשוקה. הניכור נמצא בדי-אן-איי של המופע.

כשגודר שולחת את הנאהבים שלה לחקור דימויי תשוקה, היא מקרבת את עצמה לאמן הפופ-ארט האמריקני אנדי וורהול, ששִׁכפל כל מוצר תרבות של תקופתו, מבקבוקי קוקה קולה ועד דמויות מפורסמות ואירועים –  אבל לא באופן ישיר; וורהול לא התעסק בַּחפצים, בַּדמויות או בַּאירועים, אלא בדימוייהם כפי שהופיעו בתצלומי עיתונות ומשטרה, בפרסומות, בחדשות טלוויזיה וכו'.

הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: רגע הם טרזן וג'יין, ורגע – שמשון (המשסע את הארי) ודלילה (החמושה במספריים), או ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוראוגרפית. ושמא גינטר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את בעלה בליל נישואיהם), או אולי דווקא זיגפריד, מחליפו של גינטר, בקסדתו המעוטרת בצמד קרניים.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר. צילמה: תמר לם

 

טרזן וג'יין, לגודר יש פנים של שחקנית ראינוע
גוסטב דורה, שמשון משסע את הארי (פרט)

למעלה: זיגפריד הורג את הדרקון מתוך "הניבלונגים" של פריץ לאנג, 1924. זיגפריד מתרחץ בדם הדרקון כדי להיות בן אלמוות, אבל בגלל עלה נושר שנדבק לגבו, פיסת עור נותרת יבשה ובלתי מוגנת, וזוהי הנקודה שבה אפשר להרוג אותו, המקבילה לעקב של אכילס (ההערה האחרונה לא שייכת לפוסט, ובכל זאת).

המיתוסים הגרמניים חלחלו למופע דרך וגנר, מן הסתם, ודרך המוזיקה הרומנטית שממנה צמחה העבודה. אוהבים אש התחילה בכוראוגרפיה שיצרה גודר להדנובה הכחולה של יוהן שטראוס הבן לפי הזמנת פסטיבל אמנויות בוויימאר שבגרמניה. היא המשיכה והתפתחה בליון שבצרפת, בפרויקט שבו התבקשו המשתתפים להשתמש בוולסים מן המאה התשע-עשרה. למוסיקה הרומנטית השחוקה מעט, הוסיפה גודר ולס מאיים מתוך פיירו הסהרורי של שנברג, שבמילותיו היא משחקת, ומוזיקה מקורית שיצרה עם אייל שינדלר משִכפול האקורד המסיים של ולס אופוס 70 מאת שופן ועיבודו הדיגיטלי.

אזן דלקרואה, ציד אריות (פרט)

גם העיצוב של אוהבים אש מתכתב עם המאה התשע-עשרה. אני חושבת במיוחד על הצייר הצרפתי הרומנטי אֶזֶ'ן דַלַקְרוּאָה (Delacroix, 1798 – 1893), שהתפעל ביומניו מבעלי החיים האקזוטיים בגן החיות של פריז והִרבה לצייר אלימות ותשוקה, מציאותיות וספרותיות כאחד. בציורי ציד האריות שלו (יש כמה וכמה), פורץ האדום מן הצבעוניות החוּמה כמו באוהבים אש. גודר גוררת את דלקרואה אל הבמה הלבנה שלה ומערבבת ביומיום ובעכשיו, שלא לדבר על הניכור והחִפצון שמתחיל כבר בפרולוג, כשהאישה גוזזת את החוטים ואת השיער מבטנו של האיש כאילו היו חלקים מאותו שלם.

*

משחק המִחזור

האיש העטור במחרוזות אדומות מקרבי החיה שר-מדקלם בקול נשי את הטקסט הדרמטי של פיירו הסהרורי ("כמו טיפת דם מולבנת, / שמכתימה את שפתֵי המתייסר, / כך אורב לו בתוך המוזיקה הזאת / פיתוי הכיליון" וגו'), ותוך כדי כך הוא רוקד ומתיז על עצמו נוזל אדום מאקדח פלסטיק שמצא בין קרבי החיה. הנוזל האדום מכתים את חזהו הבהיר. עור ברכיו מאדים מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה לצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית. כמו קרני החיה שמשסעות לגזרים את גרבי הניילון של יסמין גודר, וקצת אחר כך, זה עקב נעלה שמשסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור, כמו גוף מעוות שצייר פרנסיס בייקון.

האיש והאישה והחיה ממשיכים לנוע זה לצד זה, וגם בכל מיני צירופים אירוניים, מלאי פתוס, זימה, אלימות והומור; גוויית החיה נלבשת כבגד או נחבשת לראשו של האיש והופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות; בין אם זו בירית פרווה או כרית סיכות/קוצים שעונדת האישה. מעי החיה משתלשל ממכנסי האיש כמו זנב, פיסות של גאפה שחורה (סוג של סרט דביק תעשייתי, שבו חוסמים את פי הקורבן בסרטי מתח) הופכות את בהונותיו לפרסות.

הבמה הצחורה מתלכלכת במהלך ההצגה. האביזרים מתפרקים למעין פסולת של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, גופת החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מִחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הוֹמלסים בסרט מדע בדיוני. ובו-בזמן זהו גם משחק יצירתי ואופנה ("אחרי שהגבר עוקר את קרביה של החיה שניהם חוגגים בלבישת האיברים הפנימיים מָשָׁל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא…", כתבה שיר חכם בביקורת על המופע). וזהו גם סך כל הניסיונות לסחוט כל טיפת אש וריגוש מגוויית התשוקה.

מרט אופנהיים, מעיל נייר ומשקפי שמש

*

האריג

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוזיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. כך זה גם באוהבים אש, רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי שום ניסיון להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכול הולך, מוולס ועד רודֵאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, איך נוצר – על פי ניסוחה של גודר – "אריג שלם מחלקים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל יחד מרכיבים משהו חדש". באיזו נקודה מזדכך הגיבוב והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות, מתי נוצר עולם, נוצרת שירה, כמו באוהבים אש.

*

פוסט-מודרניזם

השפה הבימתית של גודר היא פוסט-מודרנית, כלומר, אירונית, מערבבת תרבות גבוהה (מיתוסים, ולסים) בתרבות נמוכה (רודאו, קבקבי פלסטיק) ומוותרת על צורה סגורה והדוקה לטובת משחקיוּת ואנרכיה.

במאמר מכונן מ-1987 השווה התאורטיקן האמריקאי איהב חסן בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. הוא ערך טבלה רבת סעיפים ומיין לתוכה צמדי מילים מתחומים שונים. "סיבה" ו"מקור", למשל, מופיעים בטור המודרניסטי, לעומת "עקבות" בטור הפוסט (לגמרי אוהבים אש), המודרניזם לפי חסן הוא פאלי, לעומת הפוסט-מודרניזם האנדרוגיני (ראו למשל שָׁני העטור מחרוזות ומזמר בקול אישה) והפּוֹלימוֹרפי (רב צורני, כל אותם צירופי אדם-חיה של המופע). אפילו את מחלות הנפש הוא ממיין: את הפרנויה – מחלת הרדיפה החד-כיוונית – הוא מניח בטור המודרניסטי, ואת הסכיזופרניה בטור הפוסט. (סכיזופרניה, בעברית: "שסעת" – על שום הפיצול בין תפקודים נפשיים כמו רגש וחשיבה, ועל שום ההפרעות בזיכרון, בקשב ובהתנהגות עקב הזיות ומחשבות שווא. זהו בין השאר, תיאור הוגן של חלקים נכבדים מאוהבים אש).

הפוסט-מודרניזם, מסכם חסן, מזכיר את חתרנותו של האוונגרד בתשוקת הפירוק שלו, אבל הוא יותר קוּל, פחות מרדני, יותר נגיש ושווה נפש, חומרי, אוכל-כול ונטול אשליות.

וכאן בדיוק סוטה יסמין גודר מן התבנית. כי על אף הנגיעה בבידור והחוש המוּלד לאופנה, גודר אינה שוות נפש או שטוחה. בעבודות שלה יש עומק תרבותי, רגשי ומחשבתי. ואפילו העיסוק הבוטה בבשר הוא צינור למשהו אחר. ובניסוחה שלה:

יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה. במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בוויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר, צילמה: תמר לם

*

המְבַצְעים

כדי לרקוד את הטווח הזה אין די בטכניקה. יש צורך גם ביכולת רגשית ורוחנית. ערן שני נהדר, נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו, המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. ליסמין גודר יש מראה מיושן של שחקנית ראינוע. האיכות התנועתית שלה יותר רזה ומופשטת, וההבדל הזה, כמו בין ציור לשרטוט, מעשיר את המפגש בין השניים ומרבה דקויות.

*

דמיאן הירסט, "אלף שנים" 1990, כלוב זכוכית גדול ובו מערכת ביולוגית שבה מתפתחות רימות לזבובים באמצעות ראש פרה כרות.

*

האפילוג

ואי אפשר לסיים מבלי להתייחס לדקות האחרונות של המופע. האמן הפלסטי יוחאי מטוס נמשך לבלגן שמשאירה גודר על הבמה. הוא ביקש להצטרף ולהגיב, וגודר ההרפתקנית נענתה. אחרי שהנאהבים המותשים שוכבים לנוח צץ לו מטוס בתוך ענן עשן, כמין אל מהמכונה ("דאוּס-אֶקס-מָכינה", מושג הלקוח מן התאטרון היווני, שבו חלק מן הדרמות נפתרו באופן מלאכותי על ידי אל שירד אל הבמה בתוך מכונה). מטוס לבוש בסרבל ראוותני, וזקן מסוגנן נוקשה מחובר למשקפיו. הוא מצטלם עם שני וגודר, מעצב להם בגדים מקרעי הפרווה ומכבד אותם בספק-תפוחים-אדומים-ספק-המשך-של-קרבי-החיה (ומוסיף לרגע גם את אדם וחווה לתהלוכת הזוגות המיתולוגית). הוא ממשיך ומבצע פעולות שרירותיות שמזכירות את המִחזור היצירתי של גודר.

רק כשניגשתי לכתיבת המאמר ראיתי פתאום את החוט המקשר בין הפעולות: מטוס הוא "האמן" שהופך את כל מה שנותר על הבמה – חומרים ובני אדם – לתערוכה, והוא עושה את זה במין ברוואדו רקדני שגרם לי מעט מבוכה.

מטוס אינו בא לבמה בידיים ריקות. הוא מביא אתו נדוניה: פסל לב גדול עשוי מניאונים שאת חלקם הוא עוקר לטובת התערוכה; שניים מהם מאירים "מוצג", אחרים מופקדים בידי ערן שני ויסמין גודר. השניים מצמצמים את נוכחותם כדי לא להאפיל על האורח. הם עוברים לתנועות כלליות ומסומנות כמו של ניצבים במַסֶכֶת. מטוס ממשיך ומקים מדורה עם ניאונים בתור קרשים. בזמן שהאיש והאישה "מתחממים" לאורה, הוא משתרע על הבמה וסוקר את התערוכה שהציב. סוף.

פעולותיו הישירות והתכליתיות של מטוס כמו סותמות ומשטיחות את המורכבות של משחק המִחזור. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו מחבל בראיות. וחבל, כי פסל הניאונים הלבן שעורקי חשמל משתלשלים ממנו הוא "חפץ-לב" יפהפה. הזוהר הסטרילי שלו וקווי המִתאר הגרפיים-תעשייתיים מזכירים את הבמה הלבנה של ההתחלה. אילו שמר מטוס אמונים לאיכות הפופ-ארט הקרירה-חשמלית של הפסל, היה לו סיכוי להיות מצחיק ומסתורי, להוסיף עוד שכבה לעבודה, או לפחות עוד סימן שאלה.

אבל כך או אחרת – אוהבים אש היא עבודה כל כך חזקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה. שמעתי שיש כוונה להציגה גם במוזאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

ערן שני, ברקע – יוחאי מטוס, מתוך "אוהבים אש" מאת יסמין גודר, צילמה: תמר לם

* אַסַמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

*

אוהבים אש
כוראוגרפיה: יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורגיה: איציק ג'ולי
מופיעים-יוצרים: יסמין גודר, ערן שני
מופיעים-מחליפים: שולי אנוש, מתן דסקל
אמן אורח: יוחאי מטוס
מוזיקה: יוהן שטראוס הבן, הדנובה הכחולה; סיבליוס, ולס עצוב; שוסטקוביץ', ולס מס' 2; שנברג, ולס לשופן (מתוך פיירו הסהרורי); שופן, אופוס 70; צ'ייקובסקי, ולס סנטימנטלי; חצ'טוריאן, ולס מתוך נשף המסכות.
עיצוב תלבושות ואביזרים: ענבל ליבליך, יסמין גודר וערן שני
חיה: ענבל ליבליך, זהר גוטסמן
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
עיצוב ועריכת סאונד: אייל שינדלר

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות, 2011

*

כל הרשומות על תיאטרון מחול באתר זה

יסמין גודר כותבת על תהליך יצירת "יסמין גודר ולהקת שחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" בגיליון (כך אומרים?) של מגזין האינטרנטי "מעקף" העוסק במצב (הפוליטי).

*

ובלי שום קשר – הודעה משמחת של הרגע הכמעט אחרון – הבלוג החי של ההם חוזר

12 דקות מספר 2  ייערך ביום חמישי הקרוב ה27 ביולי בשעה 19:00 במכללת מנשר, רחוב דוד חכמי 18 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הכניסה בחינם. הערב הראשון (שבו גם אני השתתפתי) היה מעולה וגם הנוכחי מאד מבטיח.

Read Full Post »

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה. לפיכך אני מתחילה בשורה התחתונה: "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה נהדרת. אם מישהו תהה אם כדאי, התשובה היא כן, מאד ולגמרי. ועכשיו אתם יכולים להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש ולחזור לאחר מעשה.

ועוד הערה – למעט תמונתו של ערן שני אין לתמונות קשר ישיר למופע, אלא למעין תיבת תהודה של הקשרים אמנותיים ותרבותיים. אי אפשר לטעמי לדבר על שום עבודה משמעותית של תיאטרון מחול רק מתוך המחול.

והערה מאוחרת, כיוון שהתחלף הליהוק – כל האמור בהמשך חל על הגרסה המקורית שבה רקדו גודר עצמה וערן שני המדהים.

מרט אופנהיים, כפפה על יד עץ, 1936

אוהבים אש

אז מה היה לנו כאן? איש, אישה, חיה, וַלסים.

האיש יחף. הוא לובש חולצת טריקו לבנה מהוהה ומכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה.

האישה לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טריינינג וגופייה. לרגליה קפקפי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. יותר מאוחר היא תצא ותחזור עם שמלת טפטה שחורה ללא כתפיות, נעלי עקב ומיקרופון. יש משהו מהודר במופע אבל גם מרושל בכוונה. שמלת הטפטה למשל, נלבשת על גופייה. בזמן שהקהל נכנס האישה תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים. האיש נאלץ להטות את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים חדים (לא רק נראים; מאוחר יותר כשהאישה תשמוט אותם הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

החיה תגיע בהמשך. זוהי חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק ראם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. האיש אוחז בזנבה וגורר אותה אל תוך הבמה. הוא שולח את ידו לתוכה כדי לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג אדום ונוטפים מחרוזות וחרוזי זכוכית אדומים, וגם נוזל אדום שמכתים את חזהו הבהיר של האיש. עור ברכיו אדום ומשופשף מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה בצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית.

ועוד לפני החיה – מתנגנת מוסיקה; ולסים מתוקים וסוחפים, וביניהם גם ולס אחר, מאיים, מ"פיירו הסהרורי" של שונברג. האיש והאישה והחיה נעים לבד, וגם בכל מיני צירופים. הדימויים מתחלפים כמו מעצמם, מצחיקים, מלאי חיים – גווית החיה נלבשת כבגד או מתחברת לאיש, הופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות. בין אם זו חגורת פרווה או כרית הסיכות-קוצים שעונדת האישה, או פיסות הגאפה השחורה שהופכות את בהונותיו של האיש לטפרי חיה, או לשונו המשתרבבת עוויתית.

מרט אופנהיים, סנאי, 1960

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוסיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. ככה זה גם ב"אוהבים אש" רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי של העבודה, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכל הולך, מוולס ועד רודיאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: טרזן וג'יין, שמשון ודלילה (חמושה במספריים), גונתר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את גונתר בליל הנישואין), או שמא דווקא זיגפריד בקסדתו המעוטרת בזוג קרניים? ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוריאוגרפית.

קרני החיה משסעות לגזרים את גרבי הניילון בצבע גוף של יסמין גודר. גם עקב נעלה משסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור מעוות, כמו בְּגוף שצייר פרנסיס בייקון. תנועה רפיטטיבית מהירה מוחקת את תווי פניו של ערן שני ומותירה רק פה שחור פעור.

פרנסיס בייקון - בעניין הניילון הקרוע הנמתח כמו עור מעוות.

פרנסיס בייקון - מהירות התנועה מוחקת את הפרטים ומשאירה רק פה שחור פעור בזעקה.

אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, באיזו נקודה מזדכך לו שימוש מצטבר באביזר והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות. לעולם. לשירה. כמו ב"אוהבים אש".

ואי אפשר בלי כמה מילים על הרקדנים: ערן שני נהדר נהדר. נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. יסמין גודר מעולה. האיכות התנועתית שלה יותר מופשטת ומינימליסטית, וההבדל הזה, כמו בין ציור לרישום, עושה את המפגש ביניהם לעוד יותר עשיר ומלא דקויות.

טרזן וג'יין (ליסמין גודר יש פנים ותסרוקת של שחקנית ראינוע).

גוסטב דורה - שמשון משסע את האריה

ותוספת מאוחרת, בהמשך לתגובות – אז'ן דלקרואה, המזוהה עם התנועה הרומנטית. למשל צייד אריות

ערן שני (אין כמעט תמונות של העבודה. ואלה שיש אינן מעבירות את קסמה.)

לקראת סוף המופע מצטרף אל השניים האמן (האורח) יוחאי מטוס. החלק הזה היה מיותר לטעמי. ברגע שמטוס מופיע, שני וגודר כמו נסוגים. הפעולות שהם מבצעים נהיות כלליות וחיוורות. בתנועות שלו לעומת זאת, יש מין רקדניוּת לא נעימה. פסל הניאונים שעיצב (מעין לב שעורקי חשמל משתלשלים ממנו) הוא יפה לכשעצמו. הייתי שמחה לראותו בתערוכה. אלא שהעבודה היתה אדישה לנוכחותו. ההדהוד של הדימויים לא השתנה.

זאת ועוד: במהלך ההצגה הבמה מתלכלכת (ולא בפעם הראשונה אצל גודר); האביזרים מתפרקים למין זבל של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא על הבמה – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, עורה של החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מיחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הומלסים בסרט מדע בדיוני. לא אהבתי את ההתערבות של מטוס במראה הסופי של הבמה. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו משבש את הראיות.

אבל כך או אחרת – "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה כל כך חזקה ועמוקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה (ולא נודע כי בא אל קירבנו). שמעתי שיש תוכנית להציגה גם במוזיאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

צלמית חרס, מקסיקו, 1-150 לספירה

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

בין הרשימות על תיאטרון מחול באתר זה:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס מאת ענבל פנטו ואבשלום פולק

על פתאום ציפורים של יסמין גודר

אויסטר (ענבל פינטו ואבשלום פולק)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

ועוד

 

אוהבים אש באתר של יסמין גודר, כולל קרדיטים ותאריכי הצגות

Read Full Post »

שני קטעים מתוך פתאום ציפורים שיצרה גודר ב-2002. עבודה יפיפיה. קרירה, מיוסרת, מסתורית, מוּדעת, אקספרסיבית ומנותקת כאחת.

 

וכך זה מתחיל: בקצה הרחוק של הבמה נדלקת נהרה לבנה, ניאונית, כמו אור שבוקע מן האופק בזריחה. הבמה כולה לבנה, שומקום מוצף אור שאינו משתנה במהלך ההצגה. אולי זה בכלל השמיים. ופתאום ציפורים.
ארבע רקדניות יחיפות לבושות בשחור – ארבע וריאציות של חולצה ללא שרוול וחצאית באורך הברך. גבה החשוף של הגבוהה אסור בשרוכים שחורים. אישה צעירה (קרני פוסטל, המלחינה) מנגנת על צ'לו חשמלי בצד הבמה. ארבע הבנות מתנועעות, יוצרות צירופים קליגרפיים על הבמה הלבנה כמו דף עם שורה בודדה וזוהרת של אופק; איך אומרות הדמויות באלף לילה ולילה על סיפורן – "לו נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד".

ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב. הן מכסות את פניהן כאבלות. מתיקות וחומרה. לא תנוחות, כי אין מנוח. מתנועעות על הקו בין הגבישי למיוסר. לתמונות אין גבולות ברורים, הן משסעות זו את זו כל הזמן. זרועות ורגליים מתחברות ומרתקות את הדמויות זו לזו. ופתאום הן ניתקות, קופאות לרגע באלכסון, ידיים ורגליים נשברות למשולשים. נוגעות זו בזו. העיניים מתחמקות. היפר אקטיביות. עדינות. דוחפות אצבעות. הפנים משתנים במהירות, כאילו דפדפו בספר הבעות. ותמיד יש איזה פרט שמפריע, שלא מסתדר. הסימטריה מתעקמת, מסתבכת. הן נאבקות להחלץ מן המקלעת. אחת צועדת אל קצה הבמה. רגליה טובלות באור. ופתאום מהומה של צווחות, כמו ציפורים שמתכוננות לשינה.

הקטע האחרון מלווה ביבבה ארוכה של אחת הרקדניות. כשהיא משתתקת כבֶה האופק. הבמה מאפירה. שלוש דמויות קופאות על מקומן בזמן שהרביעית מונָה את העושים במלאכה תוך כדי ריקוד: "שחר בראון, לולו ליאם, יסמין גודר…" תופרת את ההצגה למציאות, במין מחווה הפוכה לפזוליני, שפתח את סרטו "ציפורי שיר וציפורי טרף" בשיר הקרדיטים הבא:

ועוד כמה הערות חזותיות (לאו דווקא מתחום המחול. כי על הדברים הבאמת מעניינים שקורים היום במחול אי אפשר לדבר רק בלשון של מחול).


hallway – ברוס נאומן


Double Poke in the Eye II, Bruce Nauman 1985
ביל ויולה (בעצם חיפשתי עבודה אחרת שלו המתייחסת לאמנות דתית, אבל זה מה שהיה ביוטיוב)

מתוך מופע של רוזאס, להקתה של אן תרזה דה קירסמאקר שיצרה כמה וכמה כוריאוגרפיות חדות לארבע נערות. הסרטון הקודם שהיה פה נעלם מן האינטרנט.


ולסיום – הנחה 

ביום ששי ה-10 לאפריל ב 22:00 תעלה במרכז סוזן דלל עבודתה האחרונה עד כה של יסמין גודר אחושילינג Singular Sensation
זוהי הופעה אחרונה לעונה, לפני שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות.
לקוראי האתר – כרטיס ידיד (זו מילת המפתח)
ב 50 ₪ בלבד (במקום 110)
כרטיסים בקופת מרכז סוזן דלל 03-5105656.

כתבתי על יסמין גודר גם:

האיש, האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

ועל תיאטרון מחול

Read Full Post »