הקדמה
"השטיח של בַּאיֶה" (Bayeux), כך הוא נקרא למרות שלא נארג אלא נרקם על יריעת בד שרוחבה כחצי מטר ואורכה כשבעים מטר, מעין מגילת קומיקס, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר. יצירת האמנות המופלאה הזאת מן המאה ה-11 לספירה מהלכת עלי קסם מאז שגיליתי אותה בילדותי בספרון בבית הורי. בימי הביניים נהגו לפרוש אותה בקתדרלה של בַּאיֶה, פעם בשנה, בחג השרידים הקדושים, כדי להנחיל להמונים שלא ידעו קרוא וכתוב את הנרטיב הנורמני. הסיפור שנפתח בערש מותו של אדוארד המאמין (שמתורגם לפעמים מילולית, כאדוארד המוודה), מסתיים בהכתרתו של ויליאם הכובש, וכולל שבועת אמונים, בגידה, מסעות וקרבות, הכתרה מפוקפקת, כוכב שביט שמופיע כאות משמיים ועוד. הצמצום החגיגי של פעם בשנה, שמר על הרקמה משרפות ומלחמות ומסתם בלאי של כמעט אלף שנה. החלק האחרון אמנם חסר, אבל מה שנותר שמור להפליא. תפרים שנפרמו הושלמו במדויק, לפי החורים שהותירו החוטים בבד (בצבע בהיר ושונה כדי להבדיל בין מקור לתיקון).
קשה להפריז ביופיה של הרקמה שכמעט לא דהתה במשך השנים, בשלמות הסגנונית הנקייה מכל נוקשות או סכמטיות. אפשר לכתוב ספר קטן על הקומפוזיציות העשירות והדינמיות, הדמויות מלאות החיים, המבנים הפנטסטיים הדומים לתיאטרונים זעירים והעצים הדמיוניים החוצצים בין הסצנות.
הרצועה המרכזית של הרקמה מוקדשת לדרמה ההיסטורית, ומעליה ומתחתיה יש שוליים קישוטיים (בעיקר חיות מיתולוגיות, שמתפקדות בו בזמן כהדהודים חזותיים, כעין אדוות של ההתרחשות המרכזית), שגולשים פה ושם גם למשָלים או לסצנות זעירות, שנעות בין הערות שוליים, להבלחות של תת מודע, נבואות לב וגרפיטי. ברגעים דרמטיים, מופקעים השוליים לטובת העלילה הראשית. (למשל כשכוכב השביט מופיע בשמיים, או כשהקרבות מתגברים וההרוגים נופלים אל העולם התחתון של הרקמה, ובעקבותיהם גם המנצחים שמפשיטים ובוזזים אותם).
כמה טעימות להיכרות:
*
93 אברי מין?
לפני כחודש נמלטתי עם אהוב לבי מן העומס הבלתי נסבל, לשמונה ימים בצרפת, לבקר את ילדינו שמתגוררים בשני קצותיה. בדרך עצרנו לראות את שטיח באייה. זו הפעם הראשונה שראיתי את היצירה בשלמותה, ושום ספר לא ישווה לצעידה הזאת לאורך שבעים המטר של הרקמה. ויתרתי על האוזניות של הסיור המודרך כדי לראותה בעיניים חופשיות. וכך קרה, שבזמן שא' שמע וראה את הסיפור ההיסטורי, אני ראיתי אברי מין, בכמות ובראוותנות לא צפויה בנרטיב היסטורי מכובד.
.
כשחזרתי הביתה, גיגלתי עירום בשטיחי בַּאיֶה, וגיליתי שג'ורג' גארנט, פרופסור מאוקספורד, ספר ומצא 93 אברי מין (של סוסים וגברים) בשטיח, והסיק שיוצר השטיח כמו מבצעיו היו גברים; גם משום שנשים (או נזירות רוקמות) בימי הביניים, לא יכלו לדעתו להכיר כראוי את איברי המין הגבריים, ובעיקר משום שהפין כסמל של כוח וגבריות, משתלב היטב בעלילה עתירת הקרבות שבה כל צד משתוקק "לזיין" את משנהו או משהו כזה. הוא אף מרחיק לכת ומייחס ליוצר השטיח הורמונליות של בנים בגיל ההתבגרות.
יש משהו בטענה על אף הרתיעה שהיא מעוררת בי. בשוליים התחתונים של הרקמה מוטלים לא מעט חללים עירומים שבגדיהם נבזזו, ולאף אחת מן הגופות לא נרקם אבר מין. וכבר גיליתי פעם, בהזדמנות אחרת, כמה דק הגבול בין בגידה פוליטית לבגידה מינית, כמה קל לחצותו (ראו אימהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות). סוסי הקרב, שרבים מהם רקומים בשלבים שונים של זקפה, מייצגים מן הסתם רהב וטסטוסטרון, אבל באשר לזקפות האנושיות (הספורות, שכולן רקומות בשוליים), אני רחוקה מלהשתכנע.
*
ME TOO I
אין כמעט נשים בשטיח של באייה. רק חמש או שש לעומת כ600 דמויות גבריות (וריבוא סוסיהן). ארבע נשים רקומות ברצועה המרכזית: אם שמצילה ילד מבית בוער (בתמונה הראשונה למעלה), שתי נשים בקצה סצנת מותו של המלך אדוארד (ואולי רק אחת? הן כל כך זעירות ודחוקות זו לזו שקשה להחליט. נוכחותן מיוחסת לביוגרפיה מן התקופה שבה אדוארד הגוסס מפקיד את אשתו בידי הרוזן הרולד, שהוא גם גיסו). אישה נוספת בשם אאלפגַייווה (Aelfgyva) מוטרדת מינית על ידי "איש דת מסוים" כפי הוא מכונה בכותרת הרקומה, שפולש למרחב שלה ושולח יד[יים]. במשך השנים הועלו גם סברות שהוא סוטר לה כמכשפה או כמופקרת, אבל השוליים מסגירים אותו: תמונת ראי של המטריד (בדיוק באותה תנוחה) משתופפת למטה בעירום. ואפשר להוסיף עליה את הצלב השלוף לימינו, ואת המגדל הפאלי המתנוסס לימין גרסתו הלבושה.
.
ME TOO II
שתי הנשים הנותרות שייכות לשוליים. זאת שמשכה את תשומת ליבי רקומה בשוליים התחתונים. גבר עירום מתקדם לעברה בידיים מושטות, ענקיות, אדומות, שלא לדבר על הפין השלוף כמו נשק, הארוך כמעט כמו הזרועות שמעליו. ולעומתו האישה, מתגוננת, מסתירה את עירומה. זרועותיה נסגרות אל גופה, היא נראית אבֵלה כאילו גורשה מגן עדן. היא מתקדמת אל הגבר בלית ברירה, בהתחשב בדרקון היורק אש פאלית מאחורי גבה.
.
.
שטיח באייה נקרא לפעמים גם "שטיח המלכה מתילדה" על שם המלכה שלה הוא מיוחס. רוב המלומדים פוסלים את השיוך וקטונתי מלחלוק עליהם. אבל גם אם המכלול הוא יצירתו של גבר, קשה לי להאמין שזה חל על הסצנה האילמת שלמעלה. מה שנרקם שם זה רגע לפני אונס מנקודת מבטה של אישה. אין שום דבר בסצנה הראשית שקשור לזה ולו באופן קלוש.
בשטיחי הקילים (שהם באמת שטיחים) יש מוטיב מסורתי של "יד". כדי להנציח מישהו יקר להן – כך קראתי פעם – נהגו האורגות לארוג את אחת האצבעות בצבע חריג. ובחזרה לבאייה – נדמה לי שהרוקמות נצלו את שטח ההפקר של השוליים, את החיבור הפתוח והרופף לעיתים בין המרתף לעלילה הראשית, כדי להגניב את נקודת מבטן הטעונה בכאב ובאירוניה.
*
נ. ב. העתק שלם של שטיח באייה מוצג במוזאון רדינג באנגליה. אגודת הרוקמות של ליק יצרה אותו בסוף המאה ה-19. בוויקיפדיה העברית שכחו לציין שזה העתק מצונזר: הסוסים סורסו. איברים מוצנעים הועלמו או הולבשו (ולא באשמת הרוקמות הוויקטוריאניות, הן עבדו לפי צילומים צבועים שרוטשו על ידי הצלמים). ועוד דבר השתנה: פס קישוט שלישי נוסף בתחתית הרקמה, ובו חתמה כל אחת את שמה, כלומר רקמה אותו מתחת לחלק שלה ברקמה.
*
עוד באותם עניינים
עיר הגבירות של כריסטין דה פיזן (אישה מן המאה ה14 שיצאה נגד הטענה שנשים נהנות כשאונסים אותם)
סיי שונגון, פמיניסטית יפנית מן המאה העשירית
"את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו" (פרויקט מרי דה מורגן)
האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)
למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)
בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)
ועוד
עיר-האושר 