Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ילדי המים’

 

"ילדי המים", הוצאת מודן ואוקינוס 2010, איור הכריכה בתיה קולטון, עיצוב עדה ורדי

זוהי רשימה שנייה על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי (מומלץ להתחיל בראשונה).

בפעם הקודמת הודיתי שמדובר ספר חינוכי. כלומר, לא די שיש לו ערכים, הוא גם מטיף להם בגלוי. אז איך יכולתי להתמסר לו, נשאלתי על ידי אחותי, ולא כאישה לאישה; זו הילדה שבתוכה ששאלה את הילדה שבתוכי איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?

אז ככה:

ראשית, קינגסלי הוא לא רק מחנך, הוא גם חתרן. חלק ניכר מהחינוכיות של "ילדי המים" עובר דרך החתרנות שלו; הספר לועג לחברי פרלמנט, לראשי ערים, לאנשי מדע, לכל ממסד אפשרי, מלבד אולי, לכנסייה. אני לא מצליחה לזכור אמירה ישירה בגנותה. ועם זאת, מעניין שהסמכות הדתית והמוסרית של הסיפור, היא על טהרת הנשיות. הפיה האלוהית אומרת לטום ואלי ששמה כתוב בעיניה:

הם צללו לעיניה הגדולות, העמוקות והרכות, שצבען השתנה שוב ושוב כמו גווני אור ביהלום. "עכשיו קיראו בשמי", אמרה לבסוף. ולרגע אחד, עיניה נצצו לכדי אור בוהק, בהיר ומסנוור עד כדי כך שהילדים לא יכלו לקרוא בשמה, והם הרכינו ראש והסתירו את פניהם בכפות ידיהם. (תר' אבני)

וגם בעצם ההמרה המגדרית יש מן החתרנות והמחאה.

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. הפיה, אלי וטום שגופו הצמיח קוצים

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, טום במסעותיו. האם מן העננים משגיחה עליו דמותה של אלי?

אבל את עיקר האש והגופרית שומר קינגסלי לאלה שפוגעים בילדים: רופאים, מטפלות רשלניות, מעבידים אכזריים…
פיית המים מושכת באוזניהם של מורים רעים "שנהנו להכות ילדים רק משום שלא העזו להתמודד עם מישהו בגודל שלהם", חובטת בראשם בסרגל וצועקת לעברם "יש לי עיניים בגב!"
המספר עצמו מתרתח על "הורים ומורים חסרי סבלנות (יהיו כאלה שיכנו אותם עצלנים) שבמקום להקשיב לילדיהם כפי שירצו שילדיהם יקשיבו להם, הם מכריחים אותם להתוודות מרוב פחד … את השיטה המתועבת הזו לא תמצאו בשום מקום אחר, אולי רק באינקוויציה או אצל קומץ נבזים ושפלים נוספים שהטילו פחד על העולם…" (תר' אבני, ההדגשה שלי).

הוי כמה שהייתי שמחה לקרוא את המילים הללו בילדותי, וכמה חבל שהן לא מופיעות בגירסה שקראתי. הן צונזרו על ידי ההוצאה או על ידי המתרגם! ובכל זאת קלטתי משהו בין השורות: "דעו לכם שאין אויבים מרים כבני משפחה," אומר קינגסלי, "דגי האלתית מתייחסים לדגי השמך כשם שחלק מהמבוגרים מתייחסים אל חלק מהילדים – כאל משהו הדומה להם עד כדי כך שאינם יכולים לסבול זאת" (תר' אבני).

הוא לא היה צבוע, קינגסלי, וזה עורר בי נדיבות כלפיו, כולל ההטפות. זאת ועוד: נקמת הפיה במורים הרעים לא נשמעת כמו סנקציה בוגרת אלא כמו פנטזיית עין-תחת-עין של ילד זועם ומתוסכל. (קינגסלי, אגב, מגן על הפיה כשטום חושב אותה לנקמנית: הצורך להעניש חזק ממנה, זה מין מנגנון שהותקן בתוכה בראשית הזמן. הוא גם קצת מרחם עליה שיש לה כל כך הרבה עבודה, עדיף כבר להיות כובסת, "אבל דעו לכם שאנשים לא תמיד בוחרים במה יעסקו" – וגם האירוניה אגב, מזנבת כל הזמן בחינוכיות).
אבל אם נחזור רגע לילד הזועם – אני חושבת שגם את זה קלטתי, את הרב-קוליות של המסַפר.

קינגסלי הוא מסַפר מתוחכם (אומר יואב אבני באחרית דבר היפה שלו) הכותב בשני קולות: האחד תזזיתי ותוקפני, האחר פיוטי וקסום.

ואני אומרת: רק שניים?! כל כך אהבתי את הריבוי הזה כילדה: את הקול האירוני בצד הקול הסנטימנטלי, את קול הילד הזועם בצד קול הזקן המביט לאחור, את הקול הספקני והקול המבלבל בכוונה ("אתם שואלים אם אני רציני? מה פתאום! אינכם יודעים שזהו סיפור פיות וכולו שעשוע והעמדת פנים, ושאסור לכם להאמין לאף מילה ממנו, גם אם כולו אמת?") וכן הלאה והלאה… זה היה מרתק, כי לא ידעת מי ידבר בשורה הבאה. וזה היה מנחם, כי הקולות הסותרים התקיימו זה בצד זה ללא הפרעה. קינגסלי לא ניסה למעוך אותם למחית של מְסַפר אחד. וזה, יותר מכל ההצהרות הישירות, גרם לי לבטוח בו. בעולם שבו יש מקום לכל כך הרבה קולות, יש סיכוי גם לקול שלי להתקבל, בלי שיימעך ללא הכר.

ועוד תובנה מאוחרת, מפתיעה: "ילדי המים" הוא קרוב לוודאי המקור וההשראה ל"מחלת הסוגריים" חשוכת המרפא שלי, כמו גם לקול ההפכפך של המספרת ב"בנות הדרקון" (לא ידעתי שאני הפכפכת עד שקראתי את דורה).

*

התרגום של יואב אבני ככלל, בהיר ונלבב. לעתים, בעיקר בגזרת השמות, הוא קצת ארצי מדי לטעמי. בן אליעזר היה הראשון שלי, וייתכן שאני קצת מוחתמת על ידו (כמו אפרוח שבקע מהביצה והולך אחרי הנפש הראשונה שהוא פוגש), ובכל זאת אני מעדיפה את "חומת הנוגה" על "החומה הנוצצת" ואת "אבן בדד" על "סלע הבדידות".
אבל הדבר היחיד שבאמת צרם לי הוא שמות הפיות; במקור הן נקראות Mrs Doasyouwouldbedoneby ו – Mrs Bedonebyasyoudid. בן אליעזר תרגם: גברת מֶה עשיתָ – יֵעָשה לך" וגברת "עשה-מה-תשאל-יעשה-לך". מסורבל, כן, אבל גם המקור חצצי. יואב אבני תרגם גברת צדיקוְטוֹבלו וגברת רָשעוְרַעלוֹ. זה יותר אלגנטי וקליט אבל גם קצת פסקני ומפשט ולא לטובה. לא רק משום שגברת רשעוְרַעלו גם גומלת לטובים, מה שבאמת מפריע לי הוא הסימטריה הנגזרת מהשמות, החלוקה לשניים – טוב ורע, צדיק ורשע – שמקפחת את הצד השלישי, צד-החסד המסתורי והפלאי של הספר, צד הפיוט והמשאלה שגם הוא דרך אגב, ממוסס את גלולת החינוכיות: השוליים העודפים של החסד מפצים על המלחציים של הדין.

"ילדי המים", איירה אוה רוס

ומעבר לצחוק ולקסם ולמסתורין ולחינוכיות "ילדי המים" ספוג בעצב קיומי על מה שאי אפשר לתקן ולאחות. וגם התוגה הזאת, הכל כך נדירה בספר ילדים, נגעה ללבי. פירשתי אותה כאותנטיות וכמחוות כבוד. הנה סופר שלא חושב שאני קטנה מכדי להבין.

"ילדי המים" אינו ספר מושלם. לפעמים הוא סטאטי מדי, פעמים אחרות צדקני או מטרחן בנאומים ארוכים, אבל זו קטנוניות להתחשבן: הספר הזה היה מים חיים בילדותי, והוא ייזכר לתמיד כנפלא שבנפלאים.

"ילדי המים" הוצאת שטיבל, 1934

ושוב – בשולי הדברים: לתרגום של בן אליעזר מ-1934 קדם כמסתבר תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (רשימה ראשונה)

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי, כאן באתר.

דורה קישינבסקי על עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם "מעבר לרוח-צפון", ג'ורג' מקדונלד

גיבורות ילדות שלי

*

ובלי שום קשר – בקורות, עדכונים, מבצע – כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

Read Full Post »

"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי תורגם לאחרונה לעברית בפעם החמישית (!) במסגרת "הרפתקה", סדרה שבה סופרים בוחרים ספר ילדות אהוב, מתרגמים אותו וכותבים לו אחרית דבר. הם פנו גם אלי, ואני אסירת תודה ליואב אבני שהקדים אותי ובחר בו, אחרת הייתי שפופה עד עכשיו מעל מילונים בוטניים וזואולוגיים בניסיון למצוא שמות עבריים לשלל הדגיגים והחרקים, ציפורי המים וזני האברש הגודשים את דפיו.
אבל אני גם מקנאה, על האחרית דבר: הייתי מוכנה לתת סוס כדי לכתוב אותה.

תקציר: טום הוא מנקה ארובות קטן הנודד עם מעבידו האכזרי מבית לבית, וחייו שחורים כמו הפיח בארובות שהוא מנקה. יום אחד, כאשר הוא עובד בבית אחוזה מפואר, הוא נחשד בגנבה. הוא נמלט על נפשו מפני בעלי האחוזה ונכנס לנהר הזורם בקרבת מקום. באותו רגע הופך טום ל"ילד מים" ומגלה עולם תת-מימי מסתורי וקסום שבו דגים מדברים, חיפושיות רוקדות ופיות משחקות בין צמחי המים. הוא יוצא אל הים הגדול ועובר הרפתקאות מסעירות – חלקן מצחיקות וחלקן מפחידות – שבמהלכן הוא זוכה לפגוש עוד ילדי מים כמותו, וגם לומד דבר או שניים על ההבדל בין טוב ולרע.
עד כאן גב הספר. ולצורך רשימה זו אני מוסיפה  גם את אלי, הילדה מן האחוזה המפוארת, שהופכת אף היא לילדת מים ולנפש הקרובה ביותר לטום.

את "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי קראתי בפעם הראשונה בחופש הגדול בין כיתה א' לב' מסֵפר מצהיב שירשתי מאמי, שקיבלה אותו מהוריה שלה בילדותה. זה היה תרגום-עיבוד של מ. בן אליעזר שיצא בהוצאת שטיבל ב-1934 עם איוריה הסוגסטיביים של אוה רוּס הויקטוריאנית. בן אליעזר השמיט כרבע מהטקסט (אולי יותר, לא ספרתי), אבל בדרך נס לא פגם במרקם הפיוטי-חתרני שלו.

יסלחו לי הוצאת אוקינוס ויואב אבני שתרגם את הספר לעברית צלולה ומהנה, אבל הרשומה הזאת תשייט בין התרגום החדש לתרגום ילדותי. כי כמו בשיר המוזר ששרה הפיה לילדי המים על הבובה היפהפייה שאבדה לה בשדה החיטה ונמצאה כעבור שנים רבות:

זרועותיה אכלו הפָּרות, יקירַי
שערה כבר אינו מושלם.
אך לי לא איכפת מכל זה יקירַי
בעיני היא היפה מכולם.

(תרגמה בחן רב ליבי דאון, שתרגמה את כל השירים בגרסא החדשה)

אז למה כל כך אהבתי את "ילדי המים" בילדותי, למה חזרתי אליו שוב ושוב עד שמשפטים שלמים מתוכו מתערבלים עד היום בדייסה של מוחי?

הציור הזה הירקרק-ורדרד של הרונימוס בוש, מתוך "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש" קרוב יותר מכל האיורים לעולם הים של קינגסלי כפי שהשתקף בדמיוני.

נרדה היָמָּה

אהבתי את "ילדי המים" בגלל המים, בגלל הים. "היָמָּה, היָמָּה!" כך קוראים כל יצורי המים בשעת הסערה, החל מהצלופחים: "עלינו לרוץ, עלינו לרוץ, מה נחמדה הזוועה! נרדה הימה, נרדה הימה!" ועד שלוש הנערות הצחות הנגלות להרף עין לאורו הבוהק של הברק, "חובקות בזרועותיהן אישה את צווארי רעותה והן שטות במורד הנחל ושרות: נרד הימה, נרד הימה!" (תר' בן אליעזר), גם אני רציתי להצטרף אליהן כמו טום.

ג'ון אברט מילה, אופליה. יש משהו פרה רפאליטי בחלק מהתיאורים בספר. למשל כשהאישה האירית נכנסת לנחל: "מטפחתה וכותנתה נסחפו ממנה והלאה. האצות הירוקות צפו סביב מתניה, וחבצלות המים הלבנות סביב ראשה, ופיות הנחל עלו ממעמקים ונשאו אותה הלאה ומטה בזרועותיהן..." (תר' אבני).

פיוט ומגע קסם

השפה של קינגסלי חיה וחושנית ומצחיקה-פיוטית. כך הוא מתאר למשל את כלב הציד הרודף אחרי טום:

הכלב היה גבוה כעגל, פרוותו בצבע חצץ, אוזניו אדמדמות כמו אפו וגרונו קולני כפעמוני כנסייה (תר' אבני, דוגמא זניחה אך מייצגת).

ועל מגע הקסם שלו תוכלו לקרוא באחרית דבר היפה של יואב אבני. ועד אז הנה דף הפתיחה הנהדר והשואב אל תוך המעשייה.

"ילדי המים" הוצאת שטיבל, תרגום מ. בן אליעזר 1934

"ילדי המים", הוצאת אוקינוס, תרגם יואב אבני 2010

"ילדי המים" איירה אוה רוס, הפיה נגלית לטום ומעבידו בדמות אישה אירית

אירוניה

עכשיו אנחנו מתחממים; "ילדי המים" היה המפגש הראשון שלי עם אירוניה, ומיד זיהיתי בה את ידידתי הטובה. הספר כולו רווי בה, אבל אני אספר רק על שני רגעים המתערבלים עד היום בדייסה של מוחי:

הפעם הראשונה האגבית היתה בעמ' נז (כן, אותיות במקום מספרים, הוצאת שטיבל): אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות זו בזו ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו (מעיר המסַפֵּר) כי הן עשו יפה. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה)."

הפעם השנייה היתה דרמטית בהרבה. לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשטום הופך לגבר מרשים ולאיש מדע גדול, שואל המספר את השאלה המתבקשת, וגם משיב עליה:

–  וכמובן לקח טום את אלי לאישה?
ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי בתעלול הקטן שבו משך קינגסלי את השטיח מתחת לרגלי. זו הרי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות על אמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בפליאה ובהתרגשות. לא הכל קרה מן הסתם בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע), אבל שם זה התחיל.
והנה שוב חילופי הדברים, בתרגום החדש, לזכר הטלטלה האסתטית והקיומית שחוללו בתוכי:

"וטום התחתן עם אלי כמובן, נכון?"
ידידי הקטנים, איזה רעיון מוזר! אינכם יודעים שבסיפורי פיות מתחתנים תמיד רק עם נסיך או נסיכה?

"ילדי המים", איירה אוה רוס. טום פוגש באלי לראשונה, כששניהם עדיין ילדי יבשה. אוה רוס משתמשת לחלופין בפחם ובלובן הדף עם קווי מתאר כדי להציג את הנושא הדתי וגם האקולוגי – של נקיון וזוהמה: "מבאיש ומבחיל, מבאיש ומבחיל,/ עיירה עשנה כצעיף מהביל" שר הנחל בקול פכפוך. אני זוכרת כמה זה התמיה וריתק אותי, ההתנגשות בין שני סגנונות הרישום.

"ילדי המים", איירה אוה רוס, טום בורח מרודפיו

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. לאיורים של בתיה קולטון יש בדרך כלל מין איכות ויקטוריאנית המשובשת על ידי העכשווי. היא ממשיכה את המשחק של אוה רוס בפיח ולובן (מעניין אם הכירה את איוריה) ופותחת אותו לכיוונים נוספים. כאן למשל היא הופכת את היוצרות ומציגה "ים של פיח" עם טום צחור.

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, בתמונה המוזרה-מהפנטת הזאת טום מבקר את מעבידו בכלא המעשנות של הפיות. מושבת העונשין שהיא מציירת נראית כמו יער כרות (כבר אמרתי - אקולוגי) שבה מר גריימס המעביד הוא מעין דוב.

ושאלת השאלות

אחותי, שמודעת היטב לסלידתי מספָרים חינוכיים, תהתה לא מזמן איך יכולתי לאהוב את "ילדי המים". ויש טעם בתהייה, כי צ'רלס קינגסלי – כמובטח על גב הספר – אכן מלמד "דבר או שניים על ההבדל בין טוב לרע". אז איך הוא הצליח לחמוק מראדר החינוכיות שלי?

הה, ידידי הקטנים, כמו שאומר קינגסלי, על השאלה הזאת לבדה אפשר לכתוב פוסט שלם שיגרום ל"ילדי המים" להתנוצץ בעוד שלל צבעים. וכיוון שאנחנו קרובים כבר לאלף מילים, זה גם מה שיקרה. ובקרוב.

"ילדי המים", איירה אוה רוס. "לוויתנים טובים"? כפי שתרגם אבני, או "תנינים טובים"? כפי שציירה רוס הויקטוריאנית. אני כמובן מעדיפה את התנינים. זה הרבה יותר מסתורי וסוגסטיבי, אוקסימרוני כמעט...

לרשימה השנייה על "ילדי המים" – איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?

ובשולי הדברים – פנייה לציבור: מסתבר שהתרגום של בן אליעזר מ-1934 לא היה הראשון. קדם לו תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי.

עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם שגיליתי אצל דורה קישינבסקי

גיבורות ילדות שלי

Read Full Post »