Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ילדות’

הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).

"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

*

רשימת השמות

1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.

אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.

*

2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)

כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.

לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.

לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.

והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).

*

3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."

*

* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.

** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981

*

"הליצן העצוב", נמר גולן (בן 5)

"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)

.

וכמה מילים לסיום:

"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.

הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.

הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.

אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.

*

עוד באותם עניינים

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

הז'ונגלר

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

הה"א הלאומית

*

Read Full Post »

לפני כמעט שלושים שנה נכתב בפברואר כדאי לקנות פילים ספר הילדים היחיד של יואל הופמן. הספר הוא בעצם רשימה של 140 דברים שמורים אינם מספרים. למשל: שלסירים יש רגליים, שלפני מותו שועל מבקש לראות אווזים, שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח, שאסור לגרש זבובים מפצע (אחרים יבואו במקומם), שאפשר להתחתן עם עץ, וכן הלאה…

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנבות)

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנב)

כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים: ללעוס משפט אחד לפני השינה (לחיזוק החשיבה הדימויית). בשנה שעברה נתתי אותה גם לאמני החממה ואז התחיל הבלגן… בכל פעם שהמוסיקאית רונית קנו נגעה במשפט, נולד שיר. והשירים התחברו עד מהרה למחזה מוסיקלי עם שלושה גיבורים: רונית קנו בתפקיד רונית, יואל הופמן בתפקיד יואל החבר הדמיוני, וסיימון סטאר בתפקיד סיימון.

רונית קנו וסיימון סטאר,

רונית קנו וסיימון סטאר, "יואל אמר", צילם ז'ראר אלון (איזה יופי הצל של רונית על הקונטרבס)

"יואל אמר", כך נקרא המופע ואני מביימת אותו. זה מאד נדיר שאני מביימת. אני מעדיפה את החופש של הליווי האמנותי. את הנוכחות הקלה והזוהרת של פיה סנדקית.

ככה אני מעדיפה (מן הפוסט הזה==)

ככה אני מעדיפה (התמונה מהפוסט הזה)

אז איך קרה שמצאתי את עצמי מעורבת עד צוואר, ועוד בהצגה מוסיקלית שמנערת מעצמה בשיטתיות כל בדל של עיצוב?

אני חושדת שזה קשור לקסם שבו נולד הטקסט מתוך המילים של יואל הופמן. רונית קנו כותבת על עצמה אבל זה גם הסיפור של ילדותי, הסיפור של המחשבות שלי שנפגשו במחשבות של סופרים, ואיזה קסם מחיה ומציל זה היה.

המוסיקה מעולה, סיימון (שכשמו כן הוא – סיימון סטאר) ורונית שרים ומנגנים על גיטרה, קונטרבס, יוקלילי, חצוצרה, חליל צד ושלל צעצועים. הטקסט פרוע ומבריק, מתחרז מעצמו, שטותי ורציני בו בזמן, כמו אצל דוקטור סוס. ויש אפילו סוף טוב עם חבר נוכח וממשי, כזה שאפשר לחבק.

אומרים לנו שזה מופע יוצא דופן שלא דומה לשום דבר. אז אומרים. בסתר לבי אני לא באמת מבינה על מה הם מדברים. לי הוא נראה צלול וטבעי, מצחיק ומרגש.

הבכורה בקרוב, בפסטיבל חיפה. תוכלו לשפוט בעצמכם. "יואל אמר" היא אחת מחמש הצגות התחרות. ובינתיים מרב יודילוביץ' מוואינט בקרה בחזרה, וגם ביס משיר המפלצת:

יואל אומר, שיש מפלצת שבולעת את עצמה.
יואל אומר, שהיא אומרת, "איכס, אני לא טעימה…
הזנב שלי חריף והצוואר שלי מר,
שמישהו מהר יוסיף לי סוכר!"
ואף אחד לא מתקרב, אף אחד לא מעז,
והמפלצת מאוד רוצה להתרגז,
אבל היא לא מתרגזת, היא לא יכולה,
כי היא כבר בעצם בתוך הבטן שלה…

וככה בערך זה נשמע.

רינגו בים המפלצות, מתוך

רינגו בים המפלצות, מתוך "צוללת צהובה".

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן

מגיל 4 לכל המשפחה

כתיבה ולחנים: רונית קנו, שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו, בימוי: מרית בן ישראל, עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני, עיצוב תאורה: עומר שיזף, יעוץ: נעמי יואלי, הגברה: יואב גרשון, הפקה: תיאטרון הקרון. תודה: ליהוא ירון, טיאה לוי, אילן סביר והמרכז לתיאטרון בובות, חולון

עדכון: "יואל אמר" זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בספטיבל חיפה!
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה

ועוד עדכון: יואל אמר נבחרה גם להצגת השנה לילדים בטקס פרסי הבמה 2015

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך

רונית קנו וסיימון סטאר, בחזרות ל"יואל אמר". להתראות בפסטיבל

*

ומכיוון שכמעט פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

מבחר מהצגות ילדים שליוויתי בשנים האחרונות

קו נקודה המינימליסטית על גבול המופשט.  *  מעיל הפלאים ההצגה הראשונה שיצאה מהחממה וגם היא משתתפת בפסטיבל ואפשר להזמין כרטיסים.  *  קרקס קוביות בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס  *  פירט באמבט שייצא בשנה הקרובה כספר עם איורים של שמרית אלקנתי המעולה.  *  השושנה ישנה היפהפייה הנרדמת של נעמי יואלי חברתי היקרה. יש לי העונג והכבוד ללוות גם את העבודות שלה למבוגרים. למשל.

*

Read Full Post »

בלתוס, טבע דומם 1937

בלתוס, טבע דומם 1937

.

"אבל סבְתי, מה עם המחבת השחור? האם גם הוא ימות אי פעם?"

"שטויות, ילד," ענתה. "איך יכול משהו למות אם היה מת מהתחלה?"

"אבל כף הבחישה והמחבת לא מתים," אמר הילד הקטן, "אני יודע שהם לא מתים, בבוקר כשאני מתעורר אני תמיד שומע אותם מדברים."

כמה טיפשי מצדו: לפלוט כך את הסוד שנודע רק לו. כי הוא לבדו גילה, שבמשך מה שהיה אולי, הפרק הנפלא ביותר של הבוקר, השתנו הסירים והמחבתות ושאר כלי המטבח והפכו לגברים ולנשים. השכם בבוקר, כשהתעורר לפני כל האחרים, היה שומע אותם משוחחים זה עם זה בכובד ראש ובאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח. ולא במקרה הזכיר קודם כל את כף הבחישה, כי כף הבחישה היא סוג של אצולה המורמת משאר הכלים; רק לעיתים רחוקות משתמשים בה, ותמיד למרק בשר, התבשיל הטעים ביותר. את רוב זמנה היא מבלה בבטלה קישוטית, כשהיא תלויה על הקיר כולה נקייה ומצוחצחת. וגם כשמסירים אותה יש לה עדיין תפקיד ייחודי וראוי לציון. ולפיכך רחש לה הילד כבוד מיוחד והרגיש שאיש אינו משתווה לכף הבחישה מלבד אשתו של מנהל האחוזה. ואילו הַסיר השחור המלא לעתים קרובות כל כך עד שפתו, שלפעמים היה קרום שרוף על רצפתו ופיח מתחתיו, הסיר השחור לא היה אלא מנהל האחוזה של מיירי שפיו תמיד גדוש בטבק. גם הוא נוטה להתרתח מדי פעם ודי ברור שיש בו אש ושהוא זקוק לבחישה מאשתו של מנהל האחוזה כדי שלא יעלה על גדותיו במהלך תפקידו. וכך גם שאר כלי הבישול: בחשיכה הם היו נהפכים לגברים ולנשים, חלקם עשירים ונכבדים, אחרים מעוטי יכולת וחשיבות; הסכינים היו כפריים מכוערים שעוררו בו פחד ותיעוב, הספלים היו נשים צעירות שמנמנות ששושנים מצוירות על סינריהן, הילד חש מעין בושה למראה השושנים האלה; ובמשך היום, בזמן הארוחות, נמנע מלגעת באנשים האלה, ובקושי לכסן את עיניו לעברם, שמא יקראו בפניו את כל מה שידע על הרפתקאותיהם. בלילות הם היו שאננים ומלאי חשיבות עצמית, ובאור היום הם היו מרושלים ומזוהמים, אורחים עלובים שיושבים ללא נוע מרוב מבוכה ומושכים בחוטמם – הוא, שזכה להתוודע אליהם בחֵירוּתם הלילית, הצטער מאד על שיעבודם באור היום.

מתוך "אנשים עצמאיים" מאת הלדור לכסנס (בתרגומי)

בעצם הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם הטבע-הדומם שצייר. ונזכרתי בהלדור לכסנס.

אחת משפות האם שלי היא חפצים. הקטע שלמעלה הוא גם על ילדות ועל אמנות, אבל קשה להגיד שהוא מייצג את הספר האֶפּי והאירוני והקריר וקורע הלב, הריאליסטי עד העצם והלגמרי מיתולוגי הזה.

התוודעתי אליו לפני שנים, כשנמלטתי מקיץ תל אביבי צפוף ומיוזע. גרנו אז בקומה שלישית בלי מזגן והג'וקים היו מתעופפים לתוך הדירה כמו ציפורים. ברחתי לאיסלנד בגלל הספרות; בגלל הסאגות (למשל, וגם למשל) וגם בגלל הלדור לכסנס שהיה עדיין בחיים וכל מי שפגשתי התייחס אליו בתערובת של פמיליאריות והערצה. שני בחורים אפילו לקחו אותי לביתו, פשוט דפקנו על הדלת והוא לא יצא. אולי לא היה בבית. כפיצוי הם לקחו אותי לחממה שבה גידלו חשיש וגם למקום שבו למדו מבנאים ישישים את אומנות הבנייה בכבול.

כולם הכירו את תחנת האטום הנפלא וגם את גם הדג ישיר שתורגמו בשעתו לעברית (אף שהאחרון נקרא במקור "תקופת ברקוקוט" והאיסלנדים צחקו ברוגזה על ההתפייטות). וכולם ללא יוצא מן הכלל שאלו אם קראתי את "אנשים עצמאיים". שוב ושוב שמעתי שהתרגום לאנגלית אזל ואפשר להשיג אותו רק "בשוק השחור של ניו יורק תמורת ארבע מאות דולר", וגם מבלי להאמין הבנתי שלא כל ספר יכול להמציא על עצמו אגדה כזאת. מאז קראתי ספרים רבים ושונים של לכסנס שהיה בתקופות שונות בחייו, קתולי, סוציאליסט, אקספרסיוניסט וסוריאליסט, סתירות שמבטיחות עושר ומגוון. הייתי שמחה לו תורגמו לעברית גם אור העולם המעולה וסַלְקָה וַלְקָה כובש הלב. אבל לו נגזר עלי לקרוא רק שלושה ספרים בחיי, אחד מהם היה ללא ספק אנשים עצמאיים.

IPעוד באותם עניינים – על שפת חפצים

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על הדוממים החיים של אנדרסן

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

דניס סילק – הקדמה וכן הלאה והלאה

*

סיפורים מן הסאגות האיסלנדיות

הסיפור על האיש שהמלך אהב

הסיפור על האיש שנתן דוב לבן במתנה

וגם בשבח הכוסון

*

Read Full Post »

"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."

אודילון רדון, ינואר 1913

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)

אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.

*

אוסף הזהבים השחורים

פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"

כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.

ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.

"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"

ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"

טינטורטו, הסעודה האחרונה

טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה

*

שלוש הערות על אלימות

על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:

1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.

אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!

 

2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:

היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".

אייר ינאי פרי, מתוך

העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.

*

"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון

אז על מה הסיפור?

"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.

אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.

אודילון רדון, 1885

אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).

לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"

אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.

העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

*

בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:

"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."

אנרי מאטיס, שיחה

אנרי מאטיס, שיחה

*

זעקה אילמת, הערת שוליים לפוסט

עוד על צבע

כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)

קוונטין טרנטינו והצבעים

דם, דמעות וצבעי מים

על הלובן של התפוז המכני

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

*

ובלי קשר אבל חשוב מאד!

בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.

ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.

כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.

מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!

1

Read Full Post »

ברונו בטלהיים (1903-1990) היה פסיכולוג ילדים אמריקאי ממוצא אוסטרי. רב המכר שלו "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" הגדיר מחדש מהי ספרות הילדים, מה היא צריכה להיות. אבל מה בעצם כתוב שם? דברים שאמרתי בכנס הפנקס השני (והמעולה) לספרות ילדים ונוער (הכותרת בהמשך לאזהרתו של הנסיך הקטן).

*

פעם התפרנסתי מתיאטרון בובות לילדים. זה היה מזמן, הרבה לפני הארי פוטר, וכל ממצא על-טבעי התקבל בחשדנות. הגננות היו אומרות "זה זר להם…" כלומר לילדים. ואז, כמו גיבור-על, הופיע ברונו בטלהיים חמוש ב"קסמן של אגדות".

השותפה שלי מירי פארי היתה מצטטת אותו בכל הזדמנות. וגם אני הייתי אסירת תודה. אבל היו לי ספקות והם הלכו והתחזקו במהלך השנים ואיתם ההבנה של הנזק שגרם הספר. הן בזכות כשרון הכתיבה של בטלהיים שמנסח רעיונות מורכבים באופן בהיר וקליט (שלא לדבר על שמו המתנגן-כוכבי: Bרונו Bטלהיים, BB כמו Bריז'יט Bארדו), והן בזכות התובנות עצמן. יש לא מעט תובנות יפות בספר:

ברונו טוען למשל, ששפת הסמלים של האגדות מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. הוא אומר שהאח השלישי "השוטה" שזוכה בנסיכה, הוא בעצם הילד הקטן (ואחר כך הוא מוסיף וטוען ששני האחים הגדולים הם בעצם ההורים. אולי…), שילד יכול לאהוב ולשנוא את הוריו בו בזמן, שהאגדות מאפשרות לו לפצל אותם להורים אמיתיים וחורגים שאותם אפשר לשנוא בלי אשמה. ואפשר עוד להמשיך ולמנות, אבל – וכבר פה יש אבל – האם המנגנונים שהוא מתאר אמנם ייחודיים לילדים?

מפאת קוצר הזמן אביא רק שתי דוגמאות. אינגמר ברגמן חזר וסיפר בכתביו האוטוביוגרפיים על אמו האהובה ואביו הכומר העריץ. והנה בבגרותו, הוא עשה סרט קורע לב, "פאני ואלכסנדר", שבו האב האמיתי מת במפתיע והאם הטובה נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. ואם אני זוכרת נכון, גם בא על עונשו לבסוף ונשרף חיים, לא פחות. לא אגדה לילדים. סרט למבוגרים. אותו מנגנון.

מתוך

מתוך "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן, הילדים בבית האב החורג, הכומר העריץ והסגפן.

ודוגמא נוספת, סיפור הדייג והשד מתוך אלף לילה ולילה. השד הִמְרה את פי שלמה המלך וכעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו.

בטלהיים אומר שכך מרגיש ילד שנשאר לבדו. שהגעגועים לאמו מתחלפים בזעם ובתשוקת נקמה. הוא אומר שאצל מבוגרים זה לא ככה: ככל שהצרה גדלה כך גדלה גם התודה.

ובכן, סיפור אמיתי: פעם כשהייתי כבר מבוגרת, נסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על כביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להישאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל ככל שחלף הזמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על האיסלנדים חסרי הלב. ואף שהייתי מותשת ומודאגת התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד.

אבל אם הבעיה היחידה שלי היתה ההפרדה בין ילדים למבוגרים לא הייתי מטריחה אתכם עכשיו. "קסמן של אגדות" הוא פורטרט רב עוצמה של בטלהיים, כפי שהוא נשקף מראי הקסמים של האגדות. כמעט כל מי שעוסק בתרבות ילדים הושפע ממנו באופן ישיר או עקיף, וכדאי לעצור לרגע ולבדוק, האם זה מורה הדרך הראוי לקריאת אגדות או לגידול ילדים?

דיאן ארבוס, ארמון היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, 1962

דיאן ארבוס, ארמון היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, 1962 (מי היה מאמין שאפשר לצלם אותו ככה, מי היה יכול לצלם אותו כך מלבד דיאן ארבוס? (כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה": איטס אול אין דה מיינד…)

גם ברונו חושב שאגדות הן ראי. אני מצטטת: "כל אגדה היא בבחינת ראי קסמים המשקף היבטים מסוימים של עולמנו הפנימי ושל הצעדים הדרושים להתפתחותינו מאי בגרות לבגרות." "הצעדים הדרושים" חוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות על פני הספר; ברונו רואה באגדות טקסט מוצפן של עזרה / הדרכה עצמית, לילדים.

ומהי אותה בגרות נכספת? ברונו חושב שזה ברור כשמש: מטרת האגדות לעזור לילד להסתגל למציאות ולתפקד בה. להחליף את עקרון העונג בעקרון המציאות והחובה. הוא ממש מתלהב מן הסיפור על שלושת החזירונים. הוא אומר שהסיפור מלמד ילדים בדרך משעשעת ודרמטית "כי אל לנו להיות עצלנים ולהתייחס לדברים בקלות ראש, משום שאם כך ננהג אנו עלולים למות… הסיפור אף מפגין את יתרונות הבגרות מאחר שהחזיר השלישי והחכם ביותר הוא בדרך כלל הגדול והבוגר מכולם. רק הוא למד לחיות על פי עקרון המציאות ומסוגל לדחות את רצונו לשחק."

יש משהו מוזר בגיוס הדמיון כדי להכחיד אותו לטובת הרציונליות. ברונו חושב שילדים חיים בתוהו ובוהו רגשי. האגדות הן מעין גיס חמישי שמסתנן לתת מודע שלהם כדי לעשות סדר. בסוף האגדה הגיבור משיג עצמאות ובגרות מוסרית ומינית (כן, מינית, ועוד נגיע לזה), הוא "שמח בחלקו ושוב אינו יוצא דופן מבחינה כלשהי." וזה מה שהוא מאחל לכל הילדים. הוא טוען שכולם חולמים על אותו דבר: זוגיות שלווה ומאושרת!

כדי להשיג את הדברים האלה, נחוצים לדעתו, פתרון וסוף טוב. כל סטייה מהדגם נשפטת בחומרה. הוא מוקיע את "זהבה ושלושת הדובים" כי הסיפור רומז שאין צורך בפתרון ולכן "אין הוא עוזר לילד להגיע לבגרות רגשית". הוא פוסל את מוכרת הגפרורים הקטנה כמוביל לפסימיות ותבוסתנות, את "הברווזון המכוער" "כי הוא מסיט את הדמיון לכיוון הבלתי נכון" (כלומר שולח את הילד לחפש את בני מינו במקום ללמד אותו להסתגל ולהצליח בסביבתו). והוא מגלגל עיניים על האירוניה של שרל פֶּרוֹ, שפשוט הורסת את האגדה.

אני אעשה הפסקה קטנה ואדבר רגע על הילדה שהייתי ושפשוט נמחקה בזאת. אני לא חלמתי על זוגיות שלווה ומאושרת, רציתי רק לברוח עם הקרקס ועם הצוענים. הטרגיות של אנדרסן, של אוסקר ויילד ושל כל הויקטוריאנים הנפלאים הילכה עלי קסם וגרמה לי לחוש מובנת ואהובה, והאירוניה, הו, האירוניה היתה ידידתי הטובה.

אני זוכרת היטב את המפגש הראשון שלי עם אירוניה ב"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי, בכיתה ב': אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות להן אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות בהם ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו, (אומר קינגסלי), כי יפה עשו. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה, זה היה תרגום ישן בהוצאת שטיבל).

לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשהוא הופך לגבר מרשים ולאיש מדע דגול, שואל המספר את השאלה המתבקשת: וכמובן לקח טום את אלי לאישה? וגם עונה: ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

מתוך

מתוך "ילדי המים", איור ג'סי ווילקוקס סמית, 1916

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי כאן. זו ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות שעוסקת באמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בהתרגשות ובפליאה. לא הכל הפנמתי בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע) אבל מיד הבנתי שמצאתי יציאת חירום מהכאב, נקודת מבט נוספת, מרחב שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה.

אבל ברונו פוסל את האירוניה, כמו שהוא פוסל דברים אחרים שהועילו לילדים אחרים: מפלצות חביבות (שומו שמיים!), נונסנס, או להבדיל, כתיבה ריאליסטית (לכל היותר משעשעת אבל חסרת משמעות). ברונו לא מבין שסיפורים יכולים להציל באלף דרכים. שלפעמים די בהקשבה, בשיקוף, לא מוכרחים לספק פתרון, ושיש בעולם עוד בעיות מלבד קנאת אחים ותחושת חוסר ערך ילדותית וחולפת, ומלבד קנאה אדיפלית – יש לו אמונה דתית כמעט בקנאה אדיפלית.

קחו למשל את כיפה אדומה. בטלהיים רואה בה רודפת תענוגות שובבה ומפונקת שמשתוקקת שאביה (הזאב) יפַתה אותה. היא שולחת את הזאב לבית סבתהּ כדי שיטרוף את המתחרה שלה (הסבתא שהיא בעצם האמא), ובשל כך היא מרגישה אשמה וראויה לעונש קשה. וכיוון ש"הבלתי מודע אינו מכיר בסתירות" – הזאב מייצג גם את הצד החייתי והאפל של כיפה אדומה. הוא מחצין "את הרוע שחש הילד כאשר הוא סוטה מן הדרך שהוריו התוו למענו".

בטלהיים אומר שכיפה אדומה מתבגרת במהלך הסיפור. כשהיא יוצאת מבטן הזאב היא נולדת מחדש במישור גבוה יותר, כעלמה צעירה וצייתנית. הסיפור מוכיח לילדים "שתיתכן אף שיבה לתחייה מן הרוע".

אבל לי נדמה שכיפה אדומה היא בסך הכול ילדונת. לא לחינם היא נקראת במקור (גם הצרפתי וגם הגרמני) "כיפה אדומה הקטנה". הַדְבֵקוּת שלה בברדס האדום כמו בחפץ מַעבר מסגירה את גילה הצעיר. היא שולחת את הזאב לבית סבתה בתמימות של ילדה קטנה הלהוטה להפגין את חוכמתה בפני האדון הזר. ועוד ראיה, חותכת: הצייד המציל אינו מתאהב בה כמנהג הנסיכים הגואלים את סינדרלה, את שלגייה, את היפהפייה הנרדמת ואחרות. אין שום חתונה באופק. כיפה אדומה פשוט צעירה מדי.

כיפה אדומה, סצנת המיטה, אייר גוסטב דורה

כיפה אדומה, סצנת המיטה, אייר גוסטב דורה

בטלהיים שמתנגד לְאיורים (כמו לכל דבר אחר שעלול לשבש את המסר) מתלהב מאיור המיטה של דורֶה, שמראה כמה כיפה אדומה מוקסמת מהמין. הוא כל כך מאמין באדיפליות, שהוא מתכחש לסצנה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה. הוא אפילו לא פוסל את האפשרות. היא כלל לא עולה בדעתו.

והרי זאת האפשרות הפשוטה ביותר, שמיישבת את כל הסתירות: האם שנטפלת לזוטות במקום להתריע על זאבים היא לא מחנכת דגולה כמו שבטלהיים טוען, אלא אֵם חלשה שמעלימה עין ומשתפת פעולה עם הזאב. הזאב אינו טורף את הילדה על אם הדרך כי רוב רובן של התקיפות הפדופיליות אינן מתבצעות על ידי זרים ברחוב, אלא על ידי בני משפחה בחדרי חדרים. וזה מסביר גם את מה שהכי הטריד אותי בילדותי: איך ייתכן שכיפה אדומה אינה מזהה את הזאב, שָׁביס או לא – איך אפשר להתבלבל בין סבתא לזאב? ובכן, העיוורון מייצג את הסירוב להבין ולהפנים את הבגידה האולטימטיבית: איך אבא שלך, שאמור להגן עלייך הוא זה שתוקף אותך פתאום. (זה רק על קצה המזלג, השאר בפרק כיפה אדומה בספר שלי).

ריי סיזר, זה האתר שלו===

ריי סיזר, 2012. (לחצו להגדלה. מתוך האתר שלו)

אבל "קסמן של אגדות" אינו מסתפק בטיהור הזאב. בטלהיים טוען שאמה החורגת של לכלוכית היתה טובה. היא דחפה את בתה לפַתח זהות עצמית ולגלות את ההבדל בין טוב לרע. ההתעללות היא רק השתקפותה המעוותת בדמיון האדיפלי של לכלוכית. הוא אומר שלכלוכית בחרה לשבת באפר כי עוד לא הדחיקה את תשוקתה להתלכלך ואת העניין שלה "בעכברים וחולדות השוכנים בפינות אפלות ומלוכלכות וגונבים מזון, כל אלה דברים שאף הילד חפץ לעשותם. ובאופן בלתי מודע הם גם מעוררים אסוציאציות לאבר המין הזכרי…" זה כמעט "דר שטירמר", התיאור הזה של ילדים.

והוא מצדיק (תאמינו או לא) גם את ההורים של הנזל וגרטל. האמא לא היתה אכזרית, היא בסך הכל הפסיקה להניק כדי שילדיה יהיו עצמאיים. המכשפה היא התגלמות התשוקות האוראליות ההרסניות של הילדים. אחרי שהם פוגשים בה הם מבינים שהבית שלהם טוב [!] ולכן הם מוסרים להוריהם את האוצרות שמצאו. אני מצטטת: "לאחר שהתגבר על קשייו האדיפליים, השתלט על חרדותיו האורליות [וכך הלאה] נכון הילד לחיות שוב באושר עם הוריו." וגם: "כילדים בלתי עצמאיים הם היו מעמסה על הוריהם… בשובם הפכו משען למשפחה".

ובקיצור: אם אתם חושבים שמתעללים בכם סימן שאתם ילדים רעים. אבל למרבה המזל כפי שמראות האגדות, אפשר גם לחזור בתשובה.

בטלהיים מציע לילדים עולם מסודר וקונפורמיסטי ושקרי, אופטימי לכאורה ובעצם פסימי. הוא מאמין שכל הילדים נידונו לחזור על סיפור גן עדן. הם תמיד יגורשו ממקום של שפע וברכה ורק דרך סבל ועבודה קשה ילמדו להבחין בין טוב לרע. הוא אומר שהורים חורגים אכזריים דרושים לנו כדי שנתפתח. והוא תמיד יגבה את הממסד ויאשים את הקרבן.

זוכרים את כחול זקן ואת החדר הנעול שלו המלא נשים מבותרות? ובכן ברונו אומר שלא היה ולא נברא. הוא טוען שכלתו של כחול זקן בגדה בו ופחדה שהוא יגלה את בגידתה. הנשים הנרצחות הן בסך הכול דמיונות החרדה והאשמה שלה (והוא גוזר גם לקח משונה מן הסיפור, ש"יש לסלוח על חוסר נאמנות בנישואין." בחיי).

כחול זקן, איור, גוסטב דורה

כחול זקן, איור, גוסטב דורה

זה קורה אמנם לקראת סוף "קסמן של אגדות". משהו משתחרר אצל ברונו והמיניות משפריצה. זה לא רק כחול זקן. זאת גם לכלוכית שבוחרת בנסיך "משום שהוא מעריך אותה בהבטיה המיניים 'המלוכלכים', מקבל באהבה את הנרתיק שלה, בצורתה של נעל ומסכים לתשוקתה לפין…" סיפורי החתן-חיה מלמדים את הילדות שכדי להגיע לנישואין מאושרים על האישה להתגבר על ההשקפה שהמין דוחה, וכן הלאה והלאה.

באגדות יש תכנים מיניים, זה ברור. כשהשועל אומר לנערה "שבי על זנבי הקשה, הוּרְלֶבּוּרְלֶבּוּץ!" כל אחד מבין למה הוא מתכוון. כשאביה של הנסיכה בכל מיני פרוות רוצה להתחתן איתה, ברור (לי לפחות) שמדובר בגילוי עריות. אבל ברונו לא מכיר באפשרות של הורים לא מתפקדים או מתעללים. הוא לא מכיר בשום מציאות חיצונית. לא במציאות העכשווית ולא במציאות הקשה והאכזרית של המאה השבע-עשרה שהולידה את הסיפורים. היו הרבה יתומים ואלמנות ואמהות חורגות במאה השבע עשרה. והסיפורים לא רק חינכו אלא פינטזו בגדול: על אלת פלא שתרביץ לכל מי שירגיז אותך, על מפית שתתמלא במאכלים טעימים בכל פעם שתפרשי אותה, על קש שיהפוך לזהב (גרסה מוקדמת ל"לו הייתי רוטשילד").

בטלהיים הוא אגב, הפסיכואנליטקאי היחיד שעולה בדעתי שמייחד אגדות לילדים. היסטורית אין לזה שחר. הסיפורים הרי נועדו לכולם. כשהם נוצרו עוד לא הבחינו בין ילדים למבוגרים. אולי הוא ניסה לחקות את פרויד: פרויד פירש את הנפש האנושית בעזרת מיתוסים, והוא יפרש את נפש "הילד" בעזרת אגדות.

אלא שאין דבר כזה "הילד" כמו שאין דבר כזה "המבוגר". "יש אוהבים נקניק ויש אוהבים סבון ירוק", אומר קסטנר בפצפונת ואנטון. כל אחד הוא מיוחד וזקוק למשהו שונה במעט או בהרבה. לפעמים גם אותו אדם זקוק בכל פעם למשהו אחר.

גליה עוז כתבה פעם בפנקס משהו שמאד נגע ללבי:

"פעם, לפני שחשבנו שצריך לתקן ילדים, או לפחות להסתיר מהם את החיים, מותר היה לעשות בספרות ילדים כל מה שעושים ברומנים המיועדים למבוגרים: להפחיד, לזעזע, לדבר על הצד האפל והיצרי, לכתוב נונסנס, לעשות פארודיות, לשים על השולחן דילמות שאין להן פתרון. פרט לכתיבה מפורשת על סקס, הכול היה אפשרי." ועכשיו [ואני מוסיפה: בגלל ברונו בטלהיים] "ההנחה שלנו היא שסיפור צריך להסתיים בסוף טוב, ושלאורך כל הדרך צריך לשקר לילדים כדי להפוך את העולם לנסבל. אבל בעיני, שקרים הופכים את העולם לפחות נסבל."

יש קסם משונה ב"קסמן של אגדות", בסמכותיות וברהיטות שבה פורש בטלהיים את משנתו,  בהגיון הפנימי המחוזק בשברי אמיתות. והקסם הזה מצעף את הבעייתיות. כי זאת לא ספרות ספקולטיבית אלא טקסט מכונן ומחלחל שהגדיר מחדש בגלוי ובמובלע מהי ספרות ילדים. מה היא צריכה להיות.

ההכרה בנזק היא תנאי הכרחי לתיקון. ההבנה שהאמת מנחמת, האמנות מנחמת, הריבוי, המרחב, הבחירה. שמותר ואף מומלץ לסטות מן הדרך אל הפרחים שאתם אוהבים.

לא, בכל הנוגע לילדים אני מעדיפה להקשיב ליאנוש קורצ'אק שהסתייג ממתן עצות להורים, כי שום עצה מן המוכן לא תשווה להקשבה לילד הפרטי שלכם. תודה.

דורית נחמיאס 2013,

דורית נחמיאס 2013, "חכי, חכי" (פרט, חתכתי את השוליים באכזריות כדי שתוכלו לקרוא. לחצו להגדלה). יום אחד אכתוב על העבודה הנהדרת הזאת.

*

עוד באותם עניינים

מחשבות על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

עוד על ילדים וספרים

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

איך מגוננים על ילדים? (דברים שאמרתי בפאנל בכנס הפנקס הראשון)

פרויקט מרי דה מורגן

המוצא של הילדה אילת

על שמוליקיפוד (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

ועוד ועוד

*

תודה גדולה לכל מי שאהב את העמוד של עיר האושר בפייסבוק (גם אם עצם הבקשה "לאהוב את העמוד" מצחיקה מישהי כמוני שכל מילה מִתרגמת אצלה לתמונה ולסרט). ורק רציתי לחזור ולומר שאתם מוזמנים להגיב פה. אני לא שם, רק הלינקים. אני מפחדת מהיער ההוא.

*

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך. בחלק הראשון יש גם תקציר

*

קערת העץ

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

בעמוד הראשון רואים את ראשו של הילד מבצבץ מן האשנב למכירת כרטיסים. ברקע נמצאת הגדר של התור שכמו סוגרת עליו מאחור. למטה משמאל מונח עט של "אלפרד כלובים בע"מ" ולמעלה מימין מודבק פתק: "כלוב 16 ריק! להודיע למנקה!!" זהו האקדח של צ'כוב, שתלוי על הקיר במערכה הראשונה וייִרה במערכה השלישית. אביאל בסיל מכין את הקרקע לרגע שבו הילד יגדיר את עצמו מחדש כחיה ויישכב בכלוב הריק.

למה בכלוב? כי כל הספסלים תפוסים.
הם לא סתם תפוסים, הם תפוסים על ידי משפחות מאושרות.
ואולי הם פשוט נועדו למשפחות מאושרות. ואילו הכלובים נועדו לאלה שהורחקו מסביבתם הטבעית.
כל כך הגיוני וברור לאן הוא שייך.

ובהמשך לכך, הכניסה לכלוב היא מעין מיצג (במובנו הראשוני כאמנות המבוססת על פעולות ורעיונות), וגם פעולת מחאה נוסח קערת העץ. זוכרים את הסיפור על הסבא הישיש והרועד ששומט את כלי האוכל ומטנף את שולחן המשפחה? בנו וכלתו מַגלים אותו לפינה ומגישים לו את מזונו בקערת עץ. הנכד צופה בהשפלתו. זמן מה אחר כך הוא משתעשע בפיסת עץ. כשאביו שואל אותו למעשיו הוא עונה "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". (הנה גרסה מפורטת).

.

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

.

כמו ההורים של הילד מקערת העץ גם ההורים של הגור מרוכזים בעצמם: "לא מזמן שמעתי את אמא אומרת לו [לאבא] שהוא חייב להשתדל לבלות איתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש יצטער על זה." כלומר הנושא הוא לא צערו העכשווי של הילד אלא צערו העתידי של האב. האב לעומת זאת, מלמד את הילד "מה צריך להגיד לאמא… כדי שתכעס עליו [על האבא] הכי מעט." הוא אוסר על הילד לקנות שוקולד, לא בגלל שזה מזיק לשיניים (נניח) אלא "כי גם ככה יהיו לו [לאבא] מספיק צרות עם אמא".

הכניסה לכלוב היא פעולת שיקוף ומחאה, כמו גילוף הקערה.

*

מרי פופינס

גורי חתולי אדם ארוכי שיער ניזונים רק מממתקים, אסור לשטוף אותם במים, אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות. המשחקים שהם הכי אוהבים זה קלפים ותופסת עכברים. אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה. אם גור חתול אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, הם שותים רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור. (מפנקסו של חבקוק, בהשמטות קלות)

מי שחושב שאבות עסוקים עם טלפונים מהעבודה נולדו אתמול, שיזכור את מרי פופינס. לא הספר, הסרט שנעשה ב1964 ומתרחש ב1910!. ג'יין ומייקל, שני ילדים עם אבא עסוק ואמא סופרז'יסטית, מופקדים בידי אומנות קפוצות ומתנכלים להן בהתאמה. אחרי שהאומנת ה13 מתפטרת, הם מחליטים לעזור ("גורי חתולי-אדם נחמדים ואוהבים לעזור") באיתור אומנת מתאימה. מודעת הדרושים שהם מנסחים היא פרומו לפנקס החבקוקי. אני מצטטת בהשמטות קלות:

דרושה אומנת לשני ילדים מקסימים. עליזה, ורודת לחיים, ללא יבלות [את זה מייקל הוסיף], שמכירה כל מיני משחקים, טובת לב, מתוקה, שתיקח אותנו למקומות, לבילויים, תשיר שירים, תתן ממתקים, לא תכעס, תִּרדֶה או תנזוף, לא תתן שמן קיק או מִקפא, תאהב אותנו כמו בן ובת ולא תסריח ממי שעורה [בירה? גם את זה מייקל הוסיף].

(וגם הם מצדם מתחייבים אגב, לא להחביא לה את המשקפיים ולא לשים לה קרפדות במיטה או פלפל בתה).

אחרי שהם הולכים לישון, קורע האב את מכתבם ומשליך אותו לאח. אבל רוח מסתורית נושאת את הקרעים למרום ושם הם מתאחים בחזרה. מרי פופינס מעיינת במודעה. למותר לציין שהיא עונה על כל הדרישות. היא לא רק האומנת המושלמת שמפצה על חסרונות ההורים, היא מצליחה בסופו של דבר לתקן את האב ולקרב אותו לילדים (לא בעזרת פנקס הוראות, זה תהליך שלם שאין לו מקבילה בסיפור של קרת או מקום בפוסט).

.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

תהייה: האם התוכי של אביאל בסיל שמלווה את הסיפור לכל אורכו הוא קריצה למרי פופינס? (הצבעים שלו אמנם שונים וקרובים לבגדי הילד וגם לצבעים המקוריים של קוקי חבקוקי)

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". בפוסט הקודם אפשר לראות אותו ברבים מן האיורים.

3_smoke-stairs.

וגם המעשנות הכל כך פעילות של ספינת האוויר – האם הן מחווה מודעת או לא למעשנות הלונדוניות של מרי פופינס?

 .

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

מיו מיו שלי

"ומאז בכל שבוע, כשאבא שלי ואני יוצאים לבלות, הוא מציץ בפנקס כשהוא שוכח, ומגדל אותי רק לפי ההוראות." כך מסתיים גור חתול-אדם ארוך שיער.

סוף טוב הכל טוב?

כן. אולי.

יש לי ספקות משלי. אני יודעת משהו על הגבול בין המציאות לבין הפנטסיה שמתקנת אותה. הפנקס של חבקוק שייך לצד הפנטסיה. מאד חשוד בעיני לגלות אותו בצד מציאות (כמעט בדרך אגב, ובלי הפליאה האופפת את שאלתו של קולרידג': "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז"?).

זה קצת מזכיר לי את הסוף של מיו מיו שלי (הנהדר של אסטריד לינגרן), כשהילד מסביר שהוא לא קופא מקור על ספסל ברחוב, מה פתאום! הוא נמצא בכלל בארץ מרחקים, בין צפצפות כסף מרשרשות ומדורות מחממות, הוא אוכל לחם משביע עם אביו הנפלא וכן הלאה, וככל שהוא ממשיך ומפרט את אושרו זה נהיה יותר עצוב, הצורך שלו להפנט אותנו ולשכנע את עצמו. מתחשק לבכות ולחבק אותו.

זאת ועוד. הילד של קרת יודע שהוריו מפשלים ובכל זאת הוא לא מתמרד, הוא לגמרי אחראי ובסדר ונאמן לאביו. הוא משתדל לבַלות יפה כמו שהבטיח בעל כורחו (כמו מרטין מהכיתה המעופפת שכובש את בכיו כדי לרַצות את אמו, ואפילו מתוך שינה הוא ממלמל "אסור לבכות"). הוא קורא ביסודיות את כל הכיתובים ולא מרשה לעצמו שוקולד למרות שיש לו כסף ומי ילשין; ומי יודע, הוא עוד מסוגל להגיד שאביו השתנה כדי להרגיע את כולנו, שלא נצא בלב כבד.

*

זה ספר הילדים השלישי של אתגר קרת, ובכל אחד מהם יש אב נעדר. באבא בורח עם הקרקס, האב עוזב כדי להגשים חלום (וחוזר אמנם, מועשר). בלילה בלי ירח הוא משתמט וקצת שקרן ואנוכי (ועוד יותר על פי הפרשנות שלי), ועל האבא של גור חתול-אדם ארוך שיער כבר דיברנו. זה מרשים ומפליא כאחת, כי בעוד שספרות מבוגרים מבוססת על הדפיקויות של אנשים (והוריהם!) הרי סופרים – לפעמים אותם סופרים בדיוק – נוטים להגיש לילדים גירסה זוהרת של הורה קשוב ונוכח. קרת לא עושה הנחות למוסד האבהות, ועם זאת – משפטים כמו "אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות," כולל הערת האזהרה, ש"אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," הם גאוניים בעיני, כמבוגרת וכילדה. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלי עם מודעת הדרושים של מרי פופינס. את הפלא הזה שמתפשט בחזה, האושר הזה של "אבל ככה זה צריך להיות, סוף סוף מישהו מבין!" אני זוכרת את הצחוק שלא נבע רק מהגוזמה אלא מההבנה, מהשמחה שמישהו רואה אותי (ומכיר בי ואוהב אותי). וזאת נחמה גדולה.

*

עוד אבות בעיר האושר

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

על גורילה מאת אנתוני בראון

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

המוצא של הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

*

וגם

פוסט ארכיטקטוני, על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

*

פוליאנה ואני

גילגי היתומה המאושרת

ועוד

*

Read Full Post »

נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי ידע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב.

אורית מורן, מתוך מה שגור הגורילה צריך

*

גור חתול-אדם ארוך שיער, כתב אתגר קרת, אייר אביאל בסיל. הספר הזה הוא מין צומת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שאני לא יודעת ממה להתחיל. מהתקציר כנראה, לטובת מי שלא קרא:

אבא לוקח את בנו לגן חיות ושם הוא מקבל טלפון דחוף מהעבודה. הוא משאיר את הילד בגן ונוסע למשרד. הילד משוטט וקורא את השלטים המתארים את החיות עד שהוא מתעייף. הוא מחפש ספסל פנוי ומוצא כלוב ריק עם שלט ריק. הוא כותב עליו "גור חתול-אדם ארוך שיער", ואז הוא נכנס לכלוב, נשכב ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן הוא מוצא את עצמו בספינת אוויר. חבקוק הקברניט חטף אותו. זה מה שהוא עושה. הוא חוטף חיות מכלוביהן ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית. הילד הוא גור חתול-אדם ארוך שיער הראשון שלו. אין לו מושג איך לטפל בהם והילד מסביר לו בדיוק ("אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות… אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," וכן הלאה). חבקוק רושם את המידע בפנקס ומשחרר את הילד ברח' שטמפפר 17, סביבת הגידול הטבעית שלו. למחרת בבוקר כשהילד מתעורר פנקס ההוראות עדיין לצדו. הוא מוסר אותו לאביו שמבין סוף סוף איך צריך לגדל אותו. (במקור זה מסופר בגוף ראשון, מפי הילד).

*

אשנבים של בדולח

יש אנשים שלא רוצים לדעת איך קסמים קורים, זה מקלקל להם. אני אוהבת גם וגם. גם להנות מהקסם וגם לפשפש במנגנון. אני אוהבת מנגנונים, תמיד אהבתי. וגור חתול-אדם ארוך שיער הוא מכונה שקופה. חבקוק לא היה מופיע לולא הניצוץ הרגשי (הבדידות והגעגועים), אבל הדמיון לא פועל על ריק. הוא משתמש בחומרי מציאות כדי לרקוח את הקסמים שלו. וקרת לא מעלים ראיות: פנקס ההוראות של חבקוק נולד מן הכיתוב על כלובי החיות. הילד הבודד והמשועמם קורא כל מילה: "מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת, ואיפה היא גדלה בטבע" והוא מתחיל לחשוב מן הסתם, שחבל שהוא לא חיה, כי אז מישהו היה מברר איך צריך לטפל בו, ומהר מאד הוא מגדיר את עצמו כ"גור חתול-אדם ארוך שיער", מחווה לשמות המדעיים הארוכים של החיות ונכנס לתוך כלוב.

וגם אביאל בסיל זורע עקבות משלו:

ספינת האוויר כמסתבר, נולדה מן הצעצוע-קישוט-ספינה-בכדור-זכוכית המונח על הארון הביתי. הציור הילדותי על המקרר חושף את הקשר החתולי.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

למטה, קצת אחרי הנטישה: הילד נושא את עיניו לג'ירפה אבל בענן כבר מסתמנת לה ספינת האוויר של חבקוק. אנחנו עוד לא יודעים שזאת הספינה מכדור הזכוכית הביתי, אבל בדיעבד היא מבטאת את הזרות של הילד ואת התשוקה שיבואו לקחת אותו, שיחזירו אותו הביתה לסביבת הגידול הטבעית.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ספינה בענן

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

הנאת המנגנון היא כפולה וסותרת. מצד אחד זו הנאה משחקית, בלשות פואטית, מאגית-פסיכולוגית כמו פענוח חלומות. ובו בזמן היא גם מעלימה את הקסם ומותירה את הכאב ואת מנגנון ההגנה של הילד כל כך חשופים לקורא ("לו בלב אשנבים לי, אשנבים של בדולח, את לבי ראית, טיפות של דם דומע," אומר השיר הצועני). אסטריד לינדגרן גאונה בזה. ככה היא שוברת את הלב בהאחים לב ארי ובמיו מיו שלי. אבל לא נוכל להיכנס לזה עכשיו. גם ככה זה יהיה פוסט אינסופי.

למטה, הילד נרדם בכלוב. חיות מופיעות בעלווה, ברגע חלומי של מעבר מהמציאות לפנטסיה.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

גורילה

הילד בורא לעצמו אב מלא קשב וגאולה. לכאורה – הפוך מהאב המציאותי, ובו בזמן דומה לו: הגוף הכבד, היציבה השחוחה והפרצוף היגע עם השקיות מתחת לעיניים והפה הקטן והעצוב. כאילו לא היה לו לילד די כוח דמיון להשלים את קסם ההמרה, וכדי להסתיר את זהותו האמיתית של חבקוק הוא כמו מדביק לו זקן מזויף.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

מחלפות שמשון האורנגאוטניות (ההולמות אב של גור חתול-אדם ארוך שיער) מושאלות מן הקופים אדומי שיער המלווים את ההתרחשויות. אבל גם הקופים עצמם מושאלים מממלכת הקופים של אנתוני בראון בגורילה (זו סביבת הגידול הטבעית שלהם).

.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.

.

בין גורילה של אנתוני בראון לגור חתול-אדם ארוך שיער יש זיקה חזקה (כפי שציין ערן שחר עוד לפני, אבל מי כמוני יודע). בשניהם יש ילד שבורא תחליף דמיוני לאב עסוק. אצל אנתוני בראון זה צעצוע גורילה שמתמלא חיים וצומח באורח פלא לגודלו של האב (המגבעת והמעיל מתאימים לו בדיוק). ואצל אתגר קרת זהו חבקוק, הקברניט בעל השם החיבוקי.

אבל הזיקה הסיפורית היא כאין וכאפס לעומת הזיקה האיורית. שקלתי לדלג כי זה קצת נתקע בגרון של הפוסט, אבל האיורים של בסיל מחוברים לגורילה בשורה של טבורים ואי אפשר בלי להתייחס. מי שמעדיף לזרום, מוזמן לדלג מכאן ישר לעיקר.

*

קריצה ישירה: מנורת הקופים המרקדים בחדרו של הילד היא הכלאה בין שתי מנורות חדר הילדים של גורילה. מנורת הלילה עם הקופים הרוקדים ומנורת התקרה הדומה לירח מלא.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ואגב, ייתכן (כמו שהציע ערן שחר) שהקופים אדומי השיער מגן החיות הם קופי דמיון מן המנורה.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". על הקיר יש פוסטר של 20,000 מיל מתחת למים. על הקיר בחדר הילדים של "גורילה" יש פוסטר של קינג קונג (ראו בקושי בתמונה השנייה למטה).

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"

*

כתבתי לא מעט על השימוש הקולנועי של בראון ב"מרחב כשם תואר", כשהוא ממקם למשל את האבא "בתוך" המקרר כדי לומר שהוא קר ומרובע ו"עובד בשביל האוכל", או כשהוא מצייר את ראשו על רקע הדיפלומה כדי לומר שהראש שלו בעבודה ולא בבית. אביאל בסיל ממקם את רגע הנטישה בין פחית משקה מעוכה לשני פחי זבל. זה נשמע קצת דרמטי, אבל זה מה שהילד מרגיש כשהוא מושלך לטובת העבודה.

.

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

ויש דברים שהם בין השאלה להשראה. למשל הצל; גורילה של אנתוני בראון רוחש צללים קופיים עם מרקם פרוותי. כמו באיור הבא שבו הצל של הילדה נראה כמו קוף וצלו של קצה הספר הוא הזנב שלו.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.

.

ואילו בגור חתול-אדם ארוך שיער – חבקוק מופיע כצללית ש"זנבה" הוא בעצם קצה זקנו. בפעם אחרת זנב הצל מושאל מן הקוף שיושב על כתפו.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.

.

ואלה לא הפעמים היחידות שחבקוק מופיע כצל או כבעל צל דומיננטי, בניגוד לאב. לא מזמן למדתי שהמתים שפוגש דנטה בקומדיה האלוהית תיכף יודעים שהוא חי, כי הוא היחיד שמטיל צל. גם חבקוק יותר חי ונוכח מהאבא בזכות הצל. וכיוון שזה סיפור ישראלי והשמש קופחת, צל הוא גם הגנה ומחסה.

*

בסוף גור חתול אדם כמו בסוף גורילה – משתפר האב האמיתי ומתקרב לאידאל החלומי. אנתוני בראון נועץ בננה בכיסו של האב כדי לומר שהוא נחמד כמו הגורילה זולל הבננות. אביאל בסיל מכסה את חזהו של האב המתוקן באפודה כתומה, זכר לזקן החבקוקי העבות.

.

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

אנתוני בראון הוא רב אמן של פנטסיות מתקנות. למי שאין לו פנאי להתעמק – הנה התורה על רגל אחת (כלומר בשני איורים):

הראשון מתאר את חנה ואביה בארוחת בוקר. השני תופס אותה בשיא הפנטסיה.
איור המטבח כולו קור וניכור וריחוק וכלא: הצבעים קרים, התאורה ניאונית, האווירה סטרילית, הקווים מרובעים ומסורגים. האבא "במקרר", האוכל מקופסא, מרחבים של שולחן ו"קיר" של עיתון חוצצים בין האבא לילדה. ואילו איור הפנטסיה כולו חום, רוך, טבע ואהבה.

אבל במבט נוסף מתברר שהקומפוזיציה זהה. זו "אותה גברת בשינוי אדרת". ארונות המטבח הזוגיים הפכו לזוגות רוקדים. (הארונות העליונים, הקטנים יותר, הפכו לראשי הדמויות, והארונות התחתונים, הגדולים יותר לגופן.) הקווים הישרים התרככו, הזוויות התעגלו. המגבעת מצלה על עיניו של הגורילה וממקדת את מבטו בילדה. שום דבר אינו מפריד ביניהם. הוא אוחז בידה ובמותניה. היא עומדת על כפות רגליו. במקום מקרר יש ירח מלא שמקיף את ראש "האב" כמו הילה וכמו ירח מלא של אוהבים (יש יותר משמץ אדיפליות בסיפור). הפנטסיה מתקנת את המציאות וטוענת אותה בחום ובאהבה.

.

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה", ארוחת בוקר

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"

.

ההשוואה בין אנתוני בראון לאביאל בסיל היא קצת לא הוגנת אבל גם בלתי נמנעת. דומה שהמחשבה הרבה (והמבריקה לעתים, יש עוד הרבה מעבר למה שהראיתי) שהשקיע בסיל בפרטים, בקומפוזיציות ובתחביר האיורי, לא הבשילה עד הסוף. משהו נותר צחיח, השלם נותר קטן מעט מסך כל חלקיו, כאילו ניסה בסיל להרים משהו טרם זמנו, להשתמש בתובנות של בראון לפני שהוטמעו עד הסוף והפכו לשלו. אני מצפה בסקרנות ובסבלנות לרגע שבו זה יקרה.

*

זה יצא ארוך מאד אז חילקתי לשניים. הנה ההמשך.

*

עוד בענייני קסמים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים 

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כקוסם צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

עוד ספרי ילדים מהעשור האחרון

על טינקרטנק מאת נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי

*

יותם שווימר לא אהב את הספר

Read Full Post »

אז ככה. לנסיכות יצא שם רע כאילו כל מה שהן עושות זה לחכות לנסיך שיציל אותן. (זו סתם דיבה; בצד היפהפיות הפסיביות יש רבות אחרות אבל זה לא הנושא עכשיו). באו אנשים טובים וניסו לכתוב אגדות מתוקנות ותקינות. זה יצא שנון ומתפקע מאג'נדה אבל הקסם, התת מודע, הרב משמעות, הפיוט והחן נעלמו. מישהו עלול להסיק שזה או קסם או קידמה ושיוויון. אז זהו שלא. מתחשק לי לכתוב על שלושה ספרים שחומקים מהמילכוד. שניים מהם עוד לא תורגמו, והשלישי שתורגם מזמן קשה להשגה ומשווע למייקאובר.

מסוחרר מרוב שוטים (תרגום מילולי) מאת א. ל. מילר, איורים איב ט'רטלט, 1985

dizzy from fools מאת א. ל. מילר, איורים איב ט'רטלט, 1985

מסוחרר מרוב שוטים כך נקרא הספר הראשון (בתרגום מילולי וזמני). הוא נפתח בנסיכה קטנה שחולמת להיות שוטת חצר. אמא שלה מסבירה לה שזה בלתי אפשרי:

– בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים.

– אבל למה? שואלת הנסיכה.

– ככה זה היה מאז ומתמיד.

– אבל זה כל כך נחמד, טוענת הנסיכה. את לא צריכה להיות מכובדת וללבוש שמלות כבדות. את יכולה להיות מצחיקה וחכמה ולהשכיח מאנשים את הצרות שלהם. ילדה יכולה לעשות את זה!

– שאבא שלך לא ישמע אותך מדברת ככה, אומרת המלכה. את יודעת איזה רגזן הוא.

יום אחד בורח שוטה החצר כדי ללמוד רפואה. המלך מתעצבן, אבל ככה זה עם שוטי חצר, הם מאד לא צפויים, והמלך מכריז על תחרות לבחירת השוטה הבא. שוטים מכל הסוגים והגדלים נוהרים לארמון. כמה מהם רכובים על חזירים, לאחרים יש שרביטים מפוספסים או נעלי פעמונים, ויש אפילו שוטה אחד שמכוסה בעלי שלכת ומנגן על טוּבּה זעירה. השוטה הזה מדהים את כולם כשהוא חוצה את החדר בגלגלונים כפולים, ואם לא די בכך, הוא גם חד חידות שאיש לא מצליח לפתור. המלך מזעיף פנים אבל מחייך לעצמו בחשאי. השוטה הזה הוא באמת משהו מיוחד! ואז הוא מתרווח בכסאו וצופה בכל המועמדים האחרים עד שראשו מסתחרר. לבסוף הוא פורש לחדרו כדי להגיע להחלטה; זה קל מאד, ברור מי זכה, הוא פשוט נהנה למתוח אותם קצת. אבל כשהוא חוזר אל המתמודדים הזוכה הקסום נעלם. מחפשים בכל מקום ולא מוצאים. המלך פשוט הרוס.

בלילה, מגיעה הנסיכה הקטנה לנחם את אביה האומלל. השוטה הכי מדהים בממלכה חמק לי מבין האצבעות, הוא מקונן, ככה! הנסיכה מציעה להתחפש לשוטה הנעלם כדי לנחם אותו.

המלך צוחק בזעף. שטויות, ילדתי, בנות לא יכולות להיות שוטות. כך זה היה מאז ומתמיד. כה אמר המלך! הוא פוסק. ובקול רך יותר הוא מייעץ לה ללכת לישון, זה היה יום קשה. הנסיכה נושקת לו בצייתנות על מצחו, והופ… חוצה את הדלת בגלגלון כפול!

כשהמלך מתאושש מתדהמתו הוא פורץ בצחוק. הוא מבין שנפל בפח. הוא רודף אחרי בתו וקורא לשוטה הטובה בעולם לחזור ולנחם אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה.

*

הליצנית צ'ה אוּ קָאו­ֹ נכנסת לזירה, הנרי דה לוטרק לוטרק 1895 (מצטערת, את איורי הספר אני לא אוהבת)

הליצנית צ'ה אוּ קָאו­ֹ נכנסת לזירה, הנרי דה טולוז לוטרק 1895

*

טוב, זה די ברור, ובכל זאת אגיד שלושה דברים (ופמיניזם לקינוח).

1. הסיפור והמשחק

אחד הזכרונות המוקדמים שלי מגיל שנתיים, אולי שלוש, הוא משחק משפחתי, מחזה קטן מוסיקלי שהוצג מדי ערב בסלון. המילים והלחן חוברו על ידי בנימין עומר, אביו של ע. הילל, עוד ב1931 (ותודה לזמרשת):

לֹא בָּעֶרֶב, לֹא בַּבֹּקֶר,
לֹא שִׁלְשׁוֹם גַּם לֹא אֶתְמוֹל
טִיְּלָה הַגְּבֶרֶת תַּרְנְגֹלֶת
ע‏ם אָדוֹן הַתַּרְנְגוֹל.

רָאֲתָה הַתַּרְנְגֹלֶת
שְׁנֵי גַּרְגִירֵי סֹלֶת –
חִישׁ קָפַץ הַתַּרְנְגוֹל:
"לִי הַזְּכוּת לֶאֱכֹל!"

קִרְקְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת,
שַׁרְווּלִים הִפְשִׁילָה,
הִתְנַפְּלָה עַל הַכַּרְבֹּלֶת
הַקְּטָטָה הִתְחִילָה.

בֵּינָתַיִם מִן הַמַּיִם
הִתְגַּנְּבָה צְפַרְדֵּעַ…
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַגַּרְגִּירַיִם? –
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

אבי ואמי גילמו את התרנגול והתרנגולת. הם היו מטיילים שלובי זרוע בסלון ונעצרים מול קופסת הגפרורים שייצגה את גרגרי הסולת. אמי בצעה את תפקידה בחוסר חשק אבל אבי גילם את התרנגול בכישרון גדול; אני זוכרת את הפליאה המבוהלת שלי בכל פעם שנופף בזרועותיו המקופלות וכמו התנפח והתעצם בקרקור מחריש אוזניים. אני הייתי הצפרדע. ארבתי בסתר הכוננית. כשהקטטה התלהטה הייתי מתגנבת וחוטפת את קופסת הגפרורים.

אין לי הרבה זכרונות טובים מילדותי. וזה ללא ספק הוא המואר שבהם. הרגע הזה שבו הורי הניחו לרגע את נשק הכוח והיידע שלהם (וזה מה שהוא היה בעיני, נשק שמכוון נגדי) וגם אם רק במשחק ובכאילו, הזמינו אותי להערים עליהם, לנצח אותם מבלי לשלם את המחיר. זה הרגיש כמו אהבה.

ובחזרה ל"מסוחרר מרוב שוטים": בקריאה תמימה הוא עוסק בנסיכה שמערימה על אביה, מתעלה על כל שוטי הממלכה ומגשימה את חלומה. אבל בקריאה נוספת, פקוחת עין, מדובר במשחק משפחתי שבו מתהפכות הררכיות ונחצים גבולות. בעיניים בוגרות מתברר שהלהטוטים המדהימים של השוטה הקסום הם בקנה מידה של ילד/ה: הבגד מקושט בעלי שלכת, הטוּבּה הזעירה היא טוּבּת צעצוע, החידות הן של גן ילדים וגם האקרובטיקה בסיסית. ההתפעלות האוהבת של ההורים היא שגורמת לכל זה לזרוח באור יקרות. האב רק מעמיד פנים שלא זיהה את בתו, הוא נותן לה לנצח מתוך אהבה. גם ילדים קטנים קולטים את זה. זה מוסיף הרבה חום לאג'נדה.

*

איור של מוניקה לספר "יונתן משהו" של פרנסואה רג'י בסטיד. כאן יונתן, ילד-ליצן בודד שצנח מן השמיים, מצייר לעצמו הורים בחול.

איור של מוניקה לספר "יונתן משהו". כאן יונתן, ילד-ליצן בודד שצנח מן השמיים, מצייר לעצמו הורים בחול.

*

2. ילדים ושוטי חצר

בני הגדול היה קורא לזיקוקי דינור אַקוּקֵי עדינות, וכמובן שמעולם לא תיקָנו אותו, זה היה פיוטי מדי. האחות בטיפת חלב סברה שזאת אנוכיות ובגידה בייעודינו החינוכי. ילדים לא נועדו לשעשע את ההורים! היא נזפה בנו. איזו שטות. כמה נפלא שילדים יכולים להצחיק ולנחם. לא כל הזמן, זה לא תפקידם, אבל אלה רגעי חסד; תחושת עוצמה ויקר לילד/ה ומתיקות להורה.

ויש עוד זיקות רבות בין ילדים לשוטי חצר, מגודלם הגמדי ועד לקשר העמוק המיסטי כמעט שנרקם בין שוטים לנסיכים. והשוטים אגב, לא היו רק מצחיקים. רובם היו אנשים חכמים וחתרניים שהשתמשו במצנפת השוטים כדי לומר אמיתות שאיש לא העז. (קלמנס אמלונקסן מדגים את עזות המצח של השוטים בסיפור על נסיך הנוזף בשוטה שצועד לימִינו בניגוד לכללים. השוטה מקפץ אל שמאלו של הנסיך ומעיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני").

אצל פניה ברגשטיין הליצן הוא שלוחה של האב. "מסוחרר מרוב שוטים" עולה מדרגה ומזכה את הילדה עצמה בתפקיד. וזה נפלא. כי הורים כמו מלכים, זקוקים לשוטים שעוד לא הפנימו את המוסכמות.

*

3. האם ילדות יכולות לשנות את העולם?

פעם, בעקבות הפוסט הזה ניצת פה ויכוח, האם נשים יכולות להיות מצחיקות. ל"מסוחרר מרוב שוטים" אין ספק. ילדות יכולות לפשוט את השמלות ולעשות גלגלונים כפולים. ולא פחות חשוב ונוגע ללבי – הן יכולות להיות חכמות מן המבוגרים. להבין ש"כי ככה זה היה מאז ומתמיד" זה לא נימוק. אפשר לשנות. וזה מעודד, לפחות אותי.

*

וזאת חברתי, הליצנית הדגולה מרליס הירש

וזאת חברתי, הליצנית הדגולה מרליס הירש

*

ומשהו למו"לים

כיוון שאני מקווה שלפוסט הזה תהיה גם תוצאה מעשית, כלומר שוטת חצר בעברית – עוד שתי הערות: ראשית, נדרשת רגישות וגמישות מיוחדת בתרגום. היצמדות נוקשה מדי לשנינויות עלולה לסרבל ולייבש את החיות והפשטות. ושנית – אני לא אוהבת את האיורים המקוריים. יש בהם משהו אחיד ומפוזר מדי. זו הזדמנות לאייר מחדש.

*

קסם פמיניסטי מנצח
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)
את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (שוב מרי דה מורגן, מנצחת לפחות לאיזה זמן)

זכרונות ילדות
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי)
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
בדיוק כפי שזכרתי

ליצנים בעיר האושר
רשימת הליצנים
פניה ברגשטיין והליצן

*

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »