Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יורם קופרמינץ’

קוראים יקרים שולחים לי מדי פעם לינקים שווים ומשמחים (תודה תודה לכולכם!). יקצר המקום לכולם, אבל הנה שלוש מן המתנות שקיבלתי לאחרונה. ובאותה הזדמנות גם שתי תערוכות שנפתחות השבוע (ולקינוח עוד שתי שמחות).

*

1. פרידה

התמונה הזאת שבה פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי, הקסימה וריגשה אותי. תודה לנועה ששלחה.

פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי

זה המקור לתמונה.

*

2. בטן

Belly from Julia Pott on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

הסרט היפהפה הזה הגיע מנמר. את הדברים שרציתי לכתוב עליו השארתי בסופו של דבר, לשיחה שאחרי. ובינתיים אפשר לקרוא ראיון מעניין עם היוצרת.

(עוד סרט אנימציה נהדר מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות)

*

3. סטנלי קובריק

מורי ורבי יוסף הירש התנגד לסימטריה; הוא טען שצורות דומות מבטלות זו את זו. נדמה לי שהרצף הזה של שוטים סימטריים מסרטיו של סטנלי קובריק היה גורם לו לשנות את דעתו. העושר בולט במיוחד כי הקליפ הוא חלק מסדרה (טרנטינו מלמטה למשל: עוד ועוד שוטים מתוך באגאז'ים של מכוניות). כל נקודות המבט של הבמאים האחרים מחווירות לעומת המקבץ הזה. קבלתי אותו מאריאל, בזכות אהבתי לקובריק ו/או לצורה ולסימטריה בפרט. (כאן למשל כתבתי על הסימטריוֹת המפתיעות בסיפור שמשון, וכאן – על הפמיניזם של האחים גרים שמִתַּרגם לסימטריה מגדרית, ועוד).

Kubrick // One-Point Perspective from kogonada on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

*

ושתי תערוכות שנפתחות בסוף השבוע, ביום חמישי ה-6 בספטמבר:

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ הוא אמן וצלם יחיד ומיוחד. התערוכה האחרונה שלו למיטב זכרוני, היתה כאן בעיר האושר (והנה גם הקטלוג). בשנים האחרונות הוא מצלם את אמו אביבה, שחיה במחלקה סיעודית בבית אבות.

יורם קופרמינץ

אביבה || יורם קופרמינץ

גלריה שי אריה, שלמה המלך 61 פינת רחוב גורדון, תל אביב

פתיחה: יום חמישי, 6 לספטמבר, בשעה 20:00 || נעילה: יום שישי, 19 לאוקטובר, בשעה 14:00

לאתר של יורם קופרמינץ

*

ואחרונה ואהובה – תמר איתן
כשהייתי ילדה בבאר-שבע רשמו אותי לחוג מלאכה (היום קוראים להם חוגי יצירה) של הפסלת תמר איתן. השעות שביליתי במחיצתה צרובות בזוהר מוחלט ונצחי של אושר צרוף. החוג התקיים בבית אבן בעיר העתיקה והיה רב-גילי. היו שם תלמידות תיכון גבוהות כמו נשים בעיני הילדה שלי, בצד קטנטנים של בית ספר יסודי. תמר איתן והאסיסטנטית החרישית והמתוקה שלה אילנה הניחו לנו לשוטט כאוות נפשנו בין החדרים ולצפות בילדים שעבדו בחימר, בציור בטיק, בריקוע נחושת, באבני פסיפס, בחרוזים או בגילוף (רק הבוגרים הורשו לגלף בעץ ובאבן כי האיזמלים היו חדים). ברגע שהחלטת מה את רוצה לעשות, היית פונה לאחת מהן והיא היתה מציידת אותך בחומרים ובהנחיות הדרושות. ההנחיות היו טכניות בלבד והן ניתנו בענייניות ידידותית, בלי להציע ובלי להתערב. זה היה גן עדן של חירות ובחירה. (שנים רבות אחר כך הכרתי אישה נוספת שהיתה בחוג של תמר; וכשאני דיברתי על החירות שקיבלתי, היא דיברה על עוצמה. זה היה מין מתחם קסום שבו כל אחד קיבל בדיוק את מה שנחוץ לו). יום אחד, בשיטוט אקראי באינטרנט הגעתי לאתר של תמר איתן. היא בת 93 היום, ועדיין מפסלת. הסרטון שלמטה נוצר לפני שנתיים. היא לא השתנתה כמעט מאז ילדותי.

וביום חמישי היא פותחת תערוכה בירושלים:

תמר איתן, הזמנה לתערוכה, לחצו להגדלה

*

ועוד שתי שמחות לקינוח – ההצגה קרקס קוביות שבעשייתה הייתי שותפה – זכתה בפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, וגם בפרס עיצוב הבמה.

והספר המתמהמה שלי "סיפורים יכולים להציל" כבר כמעט כמעט! יעקב, הסמכות העליונה בעם עובד אומר שהוא יגיע לחנויות "בין כסה לעשור". (והיום ראיתי העתק שמש של הטקסט ואייריס של העטיפה – הישורת האחרונה, למי שזה אומר לו משהו).

*

ו

Read Full Post »

שמלה ראשונה

"שמלה חשמלית" של אצוקו טנאקה (Atsuko Tanaka 1956) מקבוצת גוטאי האבנגרדית.

שמלה חשמלית, אצוקו טאנאקה, 1956

השמלה חשמלית בתנועה

בובה של חג הבובות היפני. שימו לב לחוטים.

"גזרתה" של השמלה החשמלית היא מחווה לקימונו המסורתי, וריאציה על מפל האריגים והדוגמאות שמסתיר את קימורי הגוף. אפילו החוטים קיימים (ראו למשל בתמונה מחג הבובות) ו"מתורגמים" לחוטי חשמל. שלא לדבר על שרוולי האור המסתמנים כשהשמלה בתנועה. ההשראה של טנאקה, אורות הניאון המתרוצצים של הפרסומות, מחברת את השמלה לעתיד ולחפצון. קראתי שהיא מושווית גם לעץ חג מולד, ובו בזמן היא שייכת גם לעולם הכסאות החשמליים.

זו היתה אגב, שמלה צבעונית, ליצנית כמעט, שמלת בלונים של אור. הנה קטע  בתקריב:

אצוקו טנאקה, שמלה חשמלית, 1956, פרט

והנה אחד מרישומי ההכנה לשמלה:

אצוקו טנאקה, רישום הכנה לשמלה חשמלית (קצת כמו מפה וקצת כמו עור שנפשט)

*

שמלה שנייה

Lovely Rita של Lee Min Hye קוריאה 2012.

את השמלה הזאת יצרה תלמידה של רומי אחיטוב, אמן מדיה נפלא וידיד יקר (ממייסדי הספריה) שמלמד בקוריאה. היא לגמרי עכשווית בגזרתה הפשוטה עם השיק המתכתי הקריר של הרוכסנים שנפתחים כמו תרמילי שעועית וחושפים אפוני-אור, וגם מזכירים קצת חיוכים מאונכים (הקִיווקוּו של הרוכסן הוא כמו קמטוטי השפתיים והנורות הן שיני הפנינים הזוהרות כמו בפרסומות למשחת שיניים). וכשמתרחקים מעט זו שמלה אורבנית, לונג שוט של של שדה תעופה או עיר ממטוס.

ובו בזמן זו מעין תשובה לסטרפטיז המשונה שעליו כתבתי פה. שם התגלה פלסתר מתחת לכל רוכסן, וכאן מתגלה אור. כמו בשמלת השבת של חנהלה, כשכתמי הפיח הפכו לכתמי אור: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

*

שמלה שלישית

אורה איתן, שמלת השבת של חנה'לה, קולאז'

על שמלת השבת של חנה'לה כתבתי די והותר לעת עתה. גם בעל שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) וגם בסדרת הפוסטים על איוריה של אורה איתן לחנה'לה. בייחוד באיך מציירים אור?"

*

שמלה רביעית וחמישית

נלי אגסי 

אור וכאב הם כמו שני הצדדים של הירח. בקולקציית שמלות הכאב של נלי אגסי מופיעות שתי שמלות זהות לשמלות האור, רק שבמקום נורות יש סלעים (ונזכרתי גם באמן המיצג יאן מיקלוש שדקר את גופו במחטים "כדי להניח לקרני השמש לחדור").

כששאלתי את Lee Min Hye יוצרת רוכסני האור (ראו שמלה שנייה כאן) על עבודתה, היא כתבה בין השאר: "רציתי שהרוכסנים ייראו כמו פצעים. כשפותחים את הרוכסן, כלומר הפצע, הוא שותת דם, כלומר אור."

*

שמלה שישית ושביעית

בלו סימיון פיינרו, שמלה

בלו סימיון פיינרו – הכנסת כלה 1991

אלה שתיים מתוך כמה וכמה שמלות אור פיוטיות-מיסטיות-פוליטיות שיצר בלו סימיון פיינרו (וביניהן אגב, גם שמלת אש שבה באמת לא ניתן להפריד בין האור לכאב).

מה שמרתק אותי בתמונה העליונה הוא דווקא הכיס החשוך. ואילו "הכנסת כלה" היא עבודה מצמררת, פיוטית-מקברית וספוגה במוות. הזוהר של שמלת הילדה (ראו חנה'לה), ודווקא בתוך מקרר ישן – כמה פעמים הזהירו אותי בילדותי שלא להיכנס למקרר עזוב, כי אני עלולה להיכלא ולהיחנק… וגם אם זה לא מקרר עזוב, זה עדיין תא כלא קר שאין בו מקום לגדול, שמאפשר לילדה לזהור רק באופן מכני ופונקציונאלי, כמו האור שנדלק בכל פעם שפותחים את הדלת. ומגירת הירקות המלאה באדמה, ספק ערוגה, ספק חלקת קבר.

*

שמלה שמינית

יורם קופרמינץ

השמלה הזאת של יורם קופרמינץ ממלאת אותי אושר. היא תמצית של כל מה שכתבתי עליו כאן ועוד. שאלתי את יורם על הנסיבות שבהן צולמה והוא ענה: "לאורך השנים צילמתי די הרבה בגדי ילדים ושמלות ערב. מה שעצר אותי על השמלה הזאת זה הגודל המיניאטורי של הדבר שעליה מונחת השמלה. כמו הלבישו את פסלון האוסקר בקינג ג'ורג'."

*

שמלה תשיעית, עשירית ואחת-עשרה

"כל מיני פרוות" היא אחת המעשיות הטעונות ביותר באוסף האחים גרים. נערה שאביה מחליט לשאת אותה לאישה אחרי מות אמה, מבקשת ממנו גלימה מפרוות של אלף חיות ושלוש שמלות: שמלה מאור שמש, שמלה מאור ירח ושמלה מאור כוכבים. היא מקווה לדחות את הקץ, אבל זה לא עוזר. האב ממלא את בקשתה במהירות והיא צוררת כל שמלה בקליפות אגוז (לא צריך מזוודה בשביל שמלות אור), מתעטפת בגלימת האלף ובורחת. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא צץ למשל בהאם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?, בסדרת הפוסטים על עץ השיער, וגם ברשומה על איוריה המכושפים של עפרה עמית לאחים גרים. ויום אחד עוד אפתח את ארון הבגדים שלו כאן.

***

לאט לאט מתברר שזה גם בלוג אופנה משונה. עוד בגדים בעיר-האושר:

הבגדים של אוסקר ויילד

הכותנת המוכתמת של עגנון

שמלת הכלולות של סופי קאל

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

שמלת הכאב של רבקה הורן

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

רשימת התחפושות

ועוד

******

ובלי שום קשר אבל חשוב – ספריית גן לוינסקי מחפשת מתנדבים חדשים, אוהבי אדם, תרבות, ספרות ואומנות, המעוניינים להשתתף בהפעלת הספרייה. המתנדבים מגיעים פעם בשבוע או שבועיים למשמרת בשעות הפעילות של הספרייה. הם מקבלים את פני המבקרים, מסייעים לקהל המבוגר למצוא את מבוקשו, וקוראים, משחקים, יוצרים ופועלים עם הילדים. כמו כן, המתנדבים דואגים לפתיחה, סגירה ותחזוק הספרייה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות, סדנאות ואירועים מיוחדים.
לפרטים נוספים אנא פנו לרחל, רכזת המתנדבים  rachefisch@gmail.com

הציצו גם לחדשות הספרייה

*

Read Full Post »

התערוכה עצמה היא שָׁם ואין בה מילים. שלא יפריעו לצילומים, שלא ישפיעו על התנועה שלהם בנפש.

זה המקום של הדיבורים. ואי אפשר בלי תמונות. הלא עליהן ואיתן מדברים; אז יש כאן גם הרבה תמונות, מהתערוכה, אבל לא רק, של קופרמינץ ושל כמה וכמה אחרים. רובן מוקטנות למעין תזכורת.

כל התמונות הן של קופרמינץ, אלא אם כן צויין אחרת.

זו לא רק העין השחורה, התבלולים, תווי הפנים המופשטים כמו בציור של פול קליי. זו גם העזובה, הכשות הזאת שמבצבצת מהמרצפות כמו שיער גוף עצוב.

צלקת 1

מצב נפשי

מצב נפשי, כך נקרא הבלוג של יורם קופרמינץ ברשימות; חלון הראווה שהוא מצלם, הכביש, חדר מדרגות, הנברשת, העץ, הפוסטר – כולם דיוקן עצמי. אפילו ההבלחות הפוליטיות דומות יותר לזיכרון רגשי. העולם הוא דק ושקוף ודרכו רואים את כאבי הגוף והנפש.

רק התחלתי לדבר וכבר אני מצטערת. המילים כל כך גסות ופשטניות. כמו קווי מתאר שחורים ועבים שכל מה שביניהם מתכווץ.

על הגופניות הזאת של הדומם כתבתי קצת בנקודת הג'י של המנעול.

ואני יכולה לצטט את ולטר בנימין על קולנוע: "כאשר השחקן נהפך לפריט תפאורה, מוטל לא פעם על התפאורה תפקיד של שחקן".

או דברים שאמר המשורר דניס סילק על תיאטרון חפצים. המסה המושלמת והמופרכת שלו נהיית מעשית כשמביטים בצילומים:

"… קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? … השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה… חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."  (מתוך "כשאנו המתים נעור")

ציפורניים (יורם קופרמינץ)

צלקת (2) (יורם קופרמינץ)

Just what is it that makes today's home so  different and so appealing הקולאז' הזה של ריצ'רד המילטון נחשב לעבודה מכוננת של הפופ ארט. 

"טעם ערבי" והאסתטיקה של הסופרמרקט
שטיחות עמוקה – זה הצירוף שעולה בדעתי. לא אוקסימרון בגרוש אלא מאפיין קונקרטי שקשור לדיאלוג של הצילומים עם הפופ ארט: קופרמינץ הוא צבעוני, שטוח ויומיומי, כמו אמני הפופ. כמוהם הוא מתעניין בקווי מתאר ובשיכפולים, בשלטים ובתמרורים, בחפצים אנונימיים "הטבועים באות הקלון של השעתוק" אם לשוב ולצטט את ולטר בנימין, שהמסה הנבואית שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שוב מזנבת במחשבותי.

The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths ברוס נאומן, 1967

יורם קופרמינץ

רוי ליכטנשטיין

יורם קופרמינץ (קונטורים, בהמשך לליכשטנטיין שלמעלה)

אם אני צריכה לבחור אחד מאמני הפופ זה יהיה ג'ספר ג'ונס. מחוות המברשות המודעת של קופרמינץ היא רק קצה הזיקה; העיסוק המשותף ב"העתקה" למשל, צמצום הרווח בין המקור ליצירה – ג'ונס מצייר דגלים, מפות, לוחות קליעה למטרה – כלומר אובייקטים שטוחים שהם כבר כמעט "תמונות". קופרמינץ מצלם פוסטרים ותמונות.

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס, מטרה

אבל קופרמינץ אינו אמן פופ. ההומור שלו הרבה יותר עקום ועדין משלהם, והוא אינו מזדהה כמותם עם עולם הצריכה והפרסומת; כל ההתנהלות שלו הפוכה.  כבר בציורי "טעם ערבי" (למטה) מ-1977 אפשר לראות איך וכמה הוא חורג; לכל התמונות בסדרה יש רקע דומה, ספק גרפיטי (בגלל הספריי), ספק חורי כדורים, רבים כל כך שהפכו לטפט. זהו פופ ארט אפל, כמעט אקספרסיוניסטי. שלא לדבר על הפוליטיות, הצבעוניות הקלילה "הפושטית" המנותקת מהתוכן, והמורכבות שמתורגמת למין קצרנות של פני שטח.

יורם קופרמינץ, טעם ערבי

אנדי וורהול, שימורי מרק

למעלה – "טעם ערבי" של קופרמינץ לעומת שימורי מרק של אנדי וורהול – הנקודות (הצהובות) של וורהול לעומת הנקודות של קופרמינץ. קופרמינץ כמו מצלם-מצייר את התת מודע, אחורי הקלעים של האסתטיקה של הסופרמרקט.

אקספרסיוניזם

אפשר לכתוב מאמר שלם על הזיקה של קופרמינץ לאקספרסיוניזם. זה לא יקרה כאן ועכשיו. ובכל זאת, כדי לאזן את תועפות הפופ ארט (וגם בגלל יצר ההוכחה) – קצת קולנוע אקספרסיוניסטי בצד צילומים דומים עד כדי בלבול של קופרמינץ.

מתוך מטרופוליס, פריץ לאנג

יורם קופרמינץ (דמיון מתעתע ללאנג שמעל)

מתוך "הקבינט של דוקטור קליגארי"

יורם קופרמינץ

הדיסאוריינטציה שמאפיינת את הצילומים, הכיוונים הסותרים והמסוכסכים שעליהם כתב יונתן אמיר כל כך יפה, כרוכים באקספרסיוניזם המוּלד של קופרמינץ.

לעתים קרובות המבט שבור ומוסט – למטה מדי, למעלה מדי, קרוב מדי. אין מרחק או פרספקטיבה שמאפשרת למדוד ולהכליל; לא שאין פרספקטיבה בצילומים – היא יכולה להופיע בתוך דימוי של גרם מדרגות למשל, או של מסדרון – אבל בדרך כלל מדובר במגזרת, בועה של פרספקטיבה בתוך לא-כלום. קופרמינץ מוותר על מעקות הבטחון של הרצף וההקשר. לא מוותר. ויתור זו פעולה שקולה ומכוונת. אולי הוא פשוט לא מזהה אותם.

ואי אפשר בלי להזכיר את החוש הטבעי של קופמינץ לצורה, לגיאומטריה וסימטריה שלא איכפת להן מכלום. כל אמנות גדולה היא קודם כל מופשטת. זה מה שמאפשר לנוע ב"דבק הסמיך של הדמעות" (ביטוי ששאלתי מדורית רביניאן).

יורם קופרמינץ (בלי ההקשר בכלל לא ברור מה זה)

יורם קופרמינץ (גבולות הפרספקטיבה)

עוד כמה הערות (חזותיות בעיקר) על תולדות האמנות

פופ ארט ואקספרסיוניזם, זו השיחה הגלויה של הצילומים, אבל הרבה אמנות שנספגה בעין ובנפש מבצבצת בלי משים. יש כמה תמונות אימפרסיוניסטיות (אף שגם האימפרסיוניזם הוא טעון ואפל – כמו בעלוות העצים בתערוכה .(עוד עלו בדעתי ג'וזף קורנל, ואן אייק, דליה אמוץ ואפילו ג'אקומטי. קשה להגיד שג'קומטי השפיע על קופרמינץ. זו אסוציאציה פרטית וזניחה שלי, אבל היא מייצגת את המרכיב הלא צפוי שקיים בצילומים כמו בתת מודע. מרכיב שקשור לעושר, לחיוּת, לחירות. קופרמינץ נפלא כי הוא לא שבוי ב"סגנונו", הוא חופשי להתבונן ולהענות.

אלברטו ג'אקומטי

יורם קופרמינץ (השוו לג'אקומטי)

ואן אייק, חוה (פרט) עורן של הדמויות כמו קורן מבפנים

 

דליה אמוץ, ללא כותרת

דליה אמוץ, ללא כותרת

ההילה

העין נמשכת שוב ושוב אל התפר הגס ואל הסדק, אל העילג, המשובש, העמום, החסום, ההירואי בגרוש (ולא רק), המתעתע והמזויף: דווקא למזויף יש הילה, בניגוד – ואולי בהמשך – למה שכותב ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הזוהר הסינטטי של הניילון לא רק חונק ומפריד אלא נִגלה.

וכמה יפה כתבה יודית שחר באתר של קופרמינץ:

כמה שאתה מוכשר יורם, צובט בלב מה שאתה עושה.

אתה מייצר קסם בצילומים שלך. אני מאמינה לך שאתה רואה הילות של אנשים, מלאכים וכלבים. כלומר, כל היצירה שלך זו חשיפת ההילה. אתה רואה מה שאחרים לא רואים.

וכל אותן חשיכות שאורבות ומציפות.

ההשתקפויות העירוניות (בחלונות הראווה, ברכבת וכן הלאה) שנעות בין המיסטי למגובב, לרעש חזותי.

והאורות השונים (חושפים ומוחקים, לבנים וצבעוניים, גלויים וסמויים בוהקים ועכורים, וכן הלאה) המתחרים זה בזה ונוגעים בחסד ויופי מסתורי.

כתם האור לרגלי הבית כמו ניצוץ משבירת הכלים

לתערוכה

עוד דיאלוג מרתק עם פופ ארט – לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטסיה בלב פראי לדיוויד לינץ'


Read Full Post »

 למאמר על 

 

במקום קטלוג  – על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מצב נפשי, האתר של יורם קופרמינץ

עוד צלם אמן – פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על האנשים הישֵׁנים של אלאן בצ'ינסקי

התערוכה עלתה גם אצל ההם מהסיפור האמיתי והמזעזע של – והתפתח שם גם דיון מעניין

Read Full Post »

 

תערוכת צילומים של יורם קופרמינץ

תיפתח ביום חמישי ה-1.7.2010 בחצות 24:00

כאן, בעיר האושר*

 

 

* כמובן שאין סיבה לקבוע יום ושעה לפתיחה וירטואלית, אבל ככה זה עם טקסים, הם ממשיכים להתקיים כמו אור של כוכבים גם אחרי שהסיבה כבתה.

לתמונות

למילים

Read Full Post »