Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יונה וולך’

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה

הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.

שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).

הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.

אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).

ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.

על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה  להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).

(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)

כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).

מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.

ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.

ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)

*
עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ילדה, חוה, צלובה

ביאליק נגד תום זיידמן פרויד

על ציור אחר של גויה

על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)

היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)

 

Read Full Post »

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (לחצו להגדלה)

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (לחצו להגדלה)

air shutter release fashions היא סדרה של 17 תמונות שצילמה סינדי שרמן סטודנטית בת עשרים ואחת, כתרגיל בכיתת הצילום של ברברה ג'ו רֶוֶל. המשימה היתה להתמודד עם משהו שגורם לך אי נוחות, ושרמן, שהיתה ונותרה ביישנית על פי עדותה (היא עצמה נוקטת בכינוי הקשוח יותר, "מתחסדת") בחרה להצטלם בעירום.

(במאמר מוסגר, מתברר שזה היה מקובל בשעתו, שכיתת צילום תצא לטבע לסופשבוע שבו כל המשתתפים, כולל המורה, יתפשטו ויצלמו זה את זה. היום זו עילה לפיטורים ואפילו למעצרו של המורה, אבל אז, אומרת רֶוֶל, במרחק נגיעה משנות הששים, זה נראה לגמרי טבעי).

air shutter release למי שלא יודע (אני לא ידעתי) הוא הכבל שמתחבר למצלמה ומאפשר להפעיל אותה מרחוק. שרמן כרכה אותו סביב גופה ויצרה קווי מתאר של תלבושות שונות. היא השתדלה להשתמש בכל הכבל שאורכו עשרים רגל, מה שאילץ אותה להיצמד למצלמה פחות או יותר; היא הציבה ראי מולה והתמונות הן בעצם של השתקפותה. אחרי הצילום היא צבעה את הנגטיבים בלכה אדומה כהה של ציפורניים כדי למחוק את פניה ואת כל הפרטים שנותרו ברקע (כולל המצלמה שהשתקפה בראי). בכל הצילומים רואים את שני קצותיו של הכבל: את שַׁלָט האוויר מחזיקה שרמן בידה, הקצה שהתחבר למצלמה נעוץ בחלל הריק.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) לא רק בגדים דרך אגב; בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.

הסדרה כולה פחות או יותר הודחקה. היא הוצגה לראשונה ב-2004 כמעט שלושים שנה אחרי שנוצרה.

*

שש הערות על air shutter release fashions:

1. לפני

ברברה ג'ו רוֶל דרבנה את הסטודנטים שלה להשתמש במצלמה ככלי רעיוני. שיעור הצילום היה מחובר בטבורו לאמנות קונספטואלית, לתיאוריות פמיניסטיות ולבודי ארט. הנה יצירות של כמה אמנים שקדמו לair shutter release fashions.

ויטו אקונצ'י: ב1971 "שכנע" אקונצ'י את קאתי דילון (בתמונה למטה) לקשור את עצמה. אקונצ'י שעבודות הגוף שלו נוצרו בעיצומו של הגל הפמיניסטי השני, הגדיר את עצמו באירוניה כ"קולוניאל של מגדר". הוא השפיע מאד על שרמן על פי עדותה.

קאתי דילון מתוך remote control של ויטו אקונצ'י (העבודה היחידה שלו שמעוררת בי אי נוחות==).

קאתי דילון מתוך – remote control 1971, העבודה היחידה של אקונצ'י שתמיד עוררה בי אי נוחות.

רבקה הורן: בבגדים המפוסלים של הורן מוטמעות אמנם גם מחלה, תחבושות ונכות. שתי עבודות לדוגמא:

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970 ==

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970.

אבל איכשהו, יותר מכל, נזכרתי ברודולף שוורצקוגלר מקבוצת ה"אקציון" הווינאית. בדרך כלל אני שומרת מרחק מן האמנות הפולחנית המדממת והמרטשת של הווינאים. וככל הידוע לי, גם שרמן עצמה לא מנתה את שוורצקוגלר בין האמנים שהשפיעו עליה; אולי בגלל הפער הרעיוני; המניע והתכלית שלהם שונים, אבל קשה להתעלם מהזיקה החזותית.

מימין ומשמאל, סינדי שרמן 1975. באמצע רודולף שוורצקוגלר, 1965-66 (לחצו להגדלה)

מימין ומשמאל, סינדי שרמן 1975. באמצע רודולף שוורצקוגלר, 1965-66 (לחצו להגדלה)

ובעצם אני לא מדברת רק על air shutter release fashions. שוורצקוגלר מבליח גם מן הפילם סטילס של שרמן. ובכלל, ככל שהמרכיב הסיוטי והאלים בעבודותיה הוחצן כך היא התקרבה לשוורצקוגלר ול"אקציון" גם מבחינות אחרות.

מימין סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977, משמאל רודולף שוורצקוגלר 1965-66

מימין סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977, משמאל רודולף שוורצקוגלר 1965-66

מימין רודולף שוורצקוגלר 1965, משמאל סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977

מימין רודולף שוורצקוגלר 1965, משמאל סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977

2. אחרי (1)

סדרת air shutter release fashions שונה לכאורה מעבודתה העתידית של סינדי שרמן. היא יותר רזה וסינקדוכית (סינקדוכה – דימוי שבו החלק מייצג את השלם, כמו ב"דרושות ידיים עובדות" או ב"נפל הכתר"), יותר מופשטת ממה שתצלם בהמשך. אבל יש בה כבר קצות חוט של העתיד; קחו את מחיקת הפנים למשל (שאותה תבצע גם אחר כך, רק באמצעים אחרים) שיש בה גם מידה של שמירה על פרטיות וגם סוג של התעללות ומחיקת האני. ברבים מצילומיה העתידיים היא תמשיך "לכרות איברים", לא באמצעות לכה לציפורניים אמנם, אלא באמצעות חיתוך הפריים ובחירת אביזרים. וגם לכבל שבו היא משתמשת יש פנים כפולים: הוא לא רק קו וחבל טבור של מצלמה, יש בו גם פוטנציאל אלים של כובלים וחונקים. ולבסוף – לא רק שמחיקת הפרטים ב- air shutter release fashions לא מוסווה, היא אפילו מודגשת על ידי הראש הכרות, קצה הכבל הנעוץ באוויר וכן הלאה. וגם בעתיד תמציא סינדי שרמן שלל דרכים להסגיר את הזיוף. בשני הפילם סטילס שהבאתי למעלה אפשר למשל לראות איך הכבל של השלט מבצבץ ונחשף "בלי משים". שרמן המשיכה להשתמש בו אגב, עד שפותח השלט האלחוטי.

*

3. בת האיכר החכמה

"לא לבושה ולא עירומה" כך ביקש המלך מבת האיכר החכמה להופיע לפניו, במעשייה הפמיניסטית עד העצם של האחים גרים. וגם סינדי שרמן בדרכה נענתה לאתגר; הלבוש שיצרה לא מסתיר שום דבר שבגדים (מאז עלי התאנה של אדם וחוה) אמורים להסתיר. אבל יש תשומת לב מענגת לפרטים: הקפל בגרבי הברך, דוגמת החצאית המפוספסת או הצווארון הפרפרי (פרט צנוע ומהוגן בימים כתקנם, שמופקע מהקשרו כמעט כמו עניבת הפרפר של שפנפנות הפלייבוי) והומור מטריד שלא מבדיל בין בגדים לשערות ערווה (ראו בתמונה השנייה בפוסט)

*

4. בקו אחד

אופנת הכבל של שרמן היא בעצם רישום תלת ממדי בתוספת מגבלה משחקית של "לצייר הכל בקו אחד". מבחינה זו הוא קרוב של הפסלים הקוויים של אלכסנדר קלדר מסוף שנות העשרים. רק שהקו של קלדר לא טעון בכלום מלבד חדוות הרישום והמשחק.

דיוקן של חואן מירו שפיסל בחוט אלכסנדר קלדר

דיוקן של חואן מירו, פוסל בחוט מתכת על ידי אלכסנדר קלדר

*

5. יונה וולך וסינדי שרמן

משהו באופנת הכבל של שרמן העלה באוב הפרטי שלי את שיר התפילין של יונה וולך. זו אותה חתרנות ואפילו אותה התרסה מגדרית, אחרי שמקזזים את הבדלי הטמפרטורה (שרמן קרה כמו מקרר) והמזג האמנותי ההפוך.

תפילין / יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

אני יודעת: רצועות התפילין הן חפץ טעון ומקודש שיונה וולך מפקיעה בברוטליות, ואילו שלט של מצלמה הוא אביזר של טכנולוגיה וחולין. אלא שרדאר המאגיה שלי, מה לעשות, מצפצף בקרבת air shutter release fashions. זה צפצוף קצת מצחיק כמו של ברווז גומי, ועדיין: יש משהו טקסי באופן שבו שרמן כובלת את עצמה למצלמה ולראי, סוג של חתונה ושבועת אמונים (שלא הפרה עד כה).

*

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות=== 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons - שתיהן מפה=== (לחצו להגדלה!)

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons – שתיהן  מפה (לחצו להגדלה!)

6. אחרי (2)

מרינה אברמוביץ תירצה את פרוייקט העבודות הקלות שלה בתשוקה לעשות צדק היסטורי עם אמני מיצג, בעולם שבו הרעיונות שלהם מועתקים ללא קרדיט וללא רחם על ידי עולם האופנה והפרסום. אני חושבת על זה לפעמים כשאני נתקלת בתמונות כמו השתיים שלמעלה, ואפילו יותר מזה כשאני מתבוננת בצילומי המיצגים של שוורצקוגלר שהבאתי למעלה. למרות כל מה שאני יודעת על הדם והכאב והפעולה האמיתית הם נראים היום כמו עוד הפקת אופנה מן השורה.

*

עוד על אופנה ואמנות:

שמלת הכאב של רבקה הורן

כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

יוקו אונו והכוסון

חבל טבור מזהב (המייקאובר של אוסקר ויילד)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

עוד על סינדי שרמן: סינדי שרמן מתחפשת לתמונה, על הפילם סטילס, ועל הגוף העצוב של סינדי שרמן

*

ובלי שום קשר כמה הודעות

יצא גיליון גרנטה חדש בנושא קרוב לבית! ויש גם קול קורא למשלוח יצירות לגיליון הבא.

אקס חמותי החורגת חוזרת! הצגות בתמונע ת"א –
בשישי-שבת, 6,7 בנובמבר ב-20:00,  ובשישי-שבת 5,4 בדצמבר ב-20:00
להזמנת כרטיסים: 5611211 03
בירושלים – באולם ליאו מודל (ז'ראר בכר) ביום ג' 17 בנובמבר ב20:30
להזמנת כרטיסים: 02-6783378

יואל אמר נפרדת מסיימון סטאר היקר שחוזר לאוסטרליה!
הזדמנות אחרונה לראות ולשמוע אותו בשבת ה-7/11 במוזיאון תל אביב
שימו לב, עקב הביקוש המשמח נוספה הצגה! (אותו יום, אותו מקום)
הצגה ראשונה 11:00 (אזלו הכרטיסים!!)
הצגה שניה ב12:30 (לא אזלו הכרטיסים!!)
כרטיסים (בציון קוד "מפלצת") אפשר לרכוש בטלפון 03-6077020
(אל דאגה, ההצגה לא נעלמת. דניאל ספיר הנהדר בצורה אחרת, ייכנס לנעליו הגדולות!)

*

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »