Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יונג’

זה מה שאמרתי ב-12 הדקות שלי בבלוג החי של "ההם" (הערב כולו השאיר טעם של עוד):

ויטו אקונצ'י  הוא אמן רב תחומי, אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא היה משורר, עד שגילה שהדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה. הן מסיעות את הכותב משמאל לימין ומלמעלה למטה על הדף. בעקבות הגילוי הוא ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרחוב. הוא הפך לאמן וידאו וגוף ואחר כך לפסל ולארכיטקט. עד היום הוא ארכיטקט, כבר למעלה מעשרים שנה.

ב-1990 בתחילת דרכו כארכיטקט, הוא הוזמן על ידי בית ספר יסודי בפיניקס אריזונה, לתכנן סככה להסעות. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש. אבל נניח שהיו מפוצצים את בית הספר וחלקי קירות וגג היו קורסים ועפים לכל עבר ונוחתים על הקרקע בזוויות משונות – את זה הוא הציע לבנות. הקירות הנוטים יספקו את הצל.

למותר לציין שההצעה נדחתה. אבל מתחשק לי לבחון אותה קצת, מכל מיני כיוונים: רגשיים, פיוטיים, צורניים, ספרותיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד (והכל ב12 דקות).

*

ובכן – 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י:

1.
הסככה כפנטסיית נקמה – התגובה הראשונה שלי על ההצעה הזאת היתה מין תרועה פנימית: יש!  להחריב את בית ספר! מסתבר שהכעס לא שוכך עם הגיל. אקונצ'י מציע את פנטסיית הנקמה התלמידית שלי, הגיונית ומופרכת כאחת, סמלית ובו בזמן ממשית, בלי טעם הלוואי שמותירה כל נקמה, לפי השמועה לפחות.

*

2.
החורבות כמטפורה לזמן – כשיש חופש אומרים "היום אין בית ספר". הסככה היא מימוש המטפורה. היא מסמלת את פרק הזמן שבו "אין" בית ספר, הוא "נגמר", לפחות לכמה שעות. ותאמינו או לא – לכך התכוון המשורר, כלומר ויטו אקונצ'י: גם כיום, כארכיטקט, הוא עדיין מתחיל כל עבודה ממילים, ולא משרטוט. במקרה הנוכחי הוא התחיל מהביטוי "אין בית ספר", ככה הוא הגיע לפיצוץ.

*

3.
החורבות כרדי-מייד, כהערה על חלל – סככה היא חלל פתוח. חורבות הן חלל שסוע, פרוץ, כלומר פתוח. אקונצ'י מציע את ההזרה וה"שִׁיק" של ה"רדי מייד", יופיים ושימושיותם של הפגם והפצע. בית הספר קרוע בכוונה, כמו הג'ינסים והגרבונים האופנתיים. היופי כידוע, נע במעגל; המכוער של היום הוא היפה של מחר. אבל כיוון שגרתי בפיניקס בערך באותה תקופה ואני זוכרת את הלוק המלוקק והסינתטי של הפרוורים – יש כאן חת'כת תעוזה.

*

4.
החורבות כנווה מדבר – פיניקס נמצאת במדבר. חם שם בקיץ כמו בגיהנום. סככת ההסעות היא המקום שבו עוצרות השיירות, כלומר "נווה המדבר".
ממש ליד פניקס נמצא טלייסין ווסט, בית החורף של פרנק לויד רייט שמפליא להשתלב בנוף. הסככה של ויטו אקונצ'י לא משתלבת בנוף, כמו שהיא לא משתלבת בפרוורים המיופייפים. הפיצוץ המצחיק-מושגי שלו גובל באמירה אקולוגית; פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות.

מדבר, אריזונה

5.
אסוציאציה ספרותית – "ראי הסתרים" היא קומדיה הירואית בשתי מערכות המתוארת בסיפורו של בורחס "סקירת יצירתו של הרברט קווין". אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

המערכה הראשונה (הארוכה ביותר) מתרחשת במעונו הכפרי של הגנרל טראל, בסביבות מַלטון-מוברֵאי. מרכזה הבלתי נראה של העלילה היא העלמה אולריקה טראל, בתו הבכירה של הגנרל … היא עצמאית ויהירה … העיתונות מכריזה על אירוסיה לנסיך רוטלאנד, ואותה עיתונות מכחישה את דבר האירוסין. המחזאי וילפריד קוורל מאוהב בה – הצעירה העניקה לו כמה פעמים נשיקה פזורת דעת. הגיבורים הם בעלי הון עתק ואילן יוחסין עתיק יומין. [וכן הלאה והלאה… ואז:]  דמויות מן המערכה הראשונה מופיעות שוב בשנייה, אך שמותיהן שונים. "המחזאי" וילפריד קוורלס הוא עתה סוכן נסיעות מליברפול. שמו האמיתי הוא ג'ון ויליאם קיגלי. העלמה טראל אמנם קיימת, אך קיגלי לא ראה אותה מעולם – הוא אוסף את תמונותיה בקדחתנות מתוך העיתונים "טאטלר" או "סקאץ'". קיגלי הוא מחבר המערכה הראשונה. "המעון הכפרי" המפוקפק, או הבלתי אפשרי, הוא פנסיון יהודי-אירי, שם מתגורר קיגלי. הוא בונה אותו מחדש ומייפה אותו… עלילת שתי המערכות היא מקבילה, אך בשנייה הכל משונה עד מאד, דחוי למחר או כושל."
(מתוך "גן השבילים המתפצלים")

ובחזרה לאקונצ'י: הסככה היא השתקפותו של בית הספר בראי הסתרים.
"כאשר הוצג המחזה," כותב בורחס, "הזכירה הביקורת את שמותיהם של פרויד ושל ז'וליאן גרין. הזכרתו של הראשון נראית לי בלתי מוצדקת לחלוטין."

*

6.
ובהמשך לסעיף הקודם – החורבות כצל נפשי: אקונצ'י לא מתייחס לפסיכולוגיה. לא שהוא נגדה, היא פשוט לא עולה בדעתו. בספר שכתבתי עליו ועל דויד גרוסמן, השתמשתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" כדי למלא את החללים הפסיכולוגיים במיצגי הגוף שלו. אבל כמו שההר בא אל מוחמד, כך גם הפסיכולוגיה באה אל ויטו אקונצ'י. ובהקשר הנוכחי: אם נתייחס רגע לבית הספר כאל ישות פסיכולוגית, הסככה של אקונצ'י היא הצל (פשוטו כמשמעו), כפי שהוגדר על ידי יונג. כלומר, הבבואה הבלתי מחמיאה, סך כל התכונות הלא רצויות והתיפקודים שלא התפתחו. הצל הוא החלק של האישיות שהאגו, כלומר בית הספר, אינו יכול לקבל. החלק שאינו בשליטה, צד הדיכוי ועונשו. בית הספר מרחיק את השיקוף כדי שלא יאיים על זהותו. כלומר, מדחיק אותו ללא מודע. כלומר, לא בונה את הסככה. לטענת יונג, ככל שהצל מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר.‏ ההתמודדות עם הצל, הנסיון להשלים עם קיומו ולמצוא לו מקום, היא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות והאינדיבידואציה.
ובחזרה לבית הספר: גם הסככה מאיימת יותר כשהיא מודחקת. להקים אותה פירושו להכיר בכעס של התלמידים ולהכיל אותו. לתת להם בית ספר חרב לשחק בו בצד בית הספר השָׁלם. מה שכבר מנטרל חלק מהכעס ומציע שיחה; ודיאלוג הוא הבסיס לכל חינוך ראוי לשמו (וגם במיטבה, עדיין קשה לי עם המילה הזאת "חינוך", בגלל החד-כיווניות שלה, אבל נגיד שזה היה מביא להתפתחות הדדית).

*

7.
ובהמשך לסעיף הקודם, החורבות כמצע לגרפיטי – בתי ספר מועדים לוונדליזם. כל שכן סככות, שהן פרוצות מעצם טבען. בסביבה של חורבות לעומת זאת, הגרפיטי הוא לגיטימי. ההקשר מסווה את ההשחתה, נותן לה אליבי – כמו בַּסרט של היצ'קוק שבו "מוסתרים" היהלומים באופן גלוי, בתוך נברשת בדולח. ובעצם מתרחשת כאן סימביוזה: בית הספר מרוויח פרקטיוּת וכלכליות (לא צריך לגרד ססמאות או לסייד) והתלמידים מרוויחים יצירה. אקונצ'י שילב גירים וקירות דמויי לוחות בגרסת בית הספר המפוצץ: "מה שאנחנו אוהבים," הוא אמר (בשם הקבוצה שעובדת איתו), "זה שעכשיו שהם מחוץ לבית הספר, הילדים יכולים לכתוב את המסרים שלהם, לפתח שפה משלהם."

*

8.
החורבות כאמנות מושגית – בעבודת הבודי ארט המפורסמת שלו Conversions אקונצ'י משך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זו היתה כמוצהר, מטרת העבודה. אבל הוא לא באמת ציפה שזה יקרה… בהערות ל Conversions הוא כותב: "חשוב שהניסיון עקר. כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

רבות מתכניות הבנייה של אקונצ'י אינן מגיעות לכלל בצוע. שמעתי אותו מדבר על כך. לא בתלונה. כבדרך אגב; כי בסופו של דבר, הוא היה ונותר אמן מושגי, כלומר אמן של רעיון. גם כשהארכיטקטורה שלו פונה למציאות היא עדיין קורצת לתודעה. וכדי שהסככה תפעל בתודעה היא לא חייבת להתממש, מספיק "לרצות" להחריב את בית הספר. זה פועל גם בתור רעיון. למשל עכשיו.

*

9.
ושאלת השאלות – האם סככה כזאת, כלומר פיצוץ כזה, מעודד אלימות? יש טענות כאלה נגד סרטים אלימים, נגד משחקי מחשב אלימים. ואני שיש לי יד ורגל במאגיה, מוסיפה עוד שכבה של ספקות: לפוצץ דגם של בית ספר זה וודו למתחילים.
ומצד שני, התכלית אינה הרס, אלא צל ומחסה ויצירה. וזו גם האמת, שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.

*

10.
ובהמשך לסעיף הקודם, אני חוזרת לפנטסיה התלמידית: סיפרתי לבני בן האחת עשרה (כלומר בגיל קהל היעד) על העבודה הזאת. הוא אמר שזה נפלא, וברור שזה לא יתקבל. שאלתי למה לא יתקבל, הוא אמר שהוא מכיר קצת מנהלים והם בחיים לא יסכימו לדבר כזה. התעניינתי למה נפלא, והוא אמר שהוא תמיד קינא בילדים שראה בקולנוע, משחקים בהריסות. זה נראה לו מקום נפלא למחבואים והתקפות.

***

עוד בסביבה:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (עוד הרצאה שמצטלבת עם הפוסט הנוכחי)

עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום – על יוסף הירש (אצלו לא היה צריך לפוצץ כדי לצמוח)

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

ועל ארכיטקטורה ונפש – אה, אה, אה, אה!

*******************************************

כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין הארכיטקטורה היוקרתי דומוס

למבצע יום במתנה לחצו כאן

זו גם מתנה מיוחדת לפסח, חג החירות.

התמונה מתוך פסטיבל פורים שערכה הספרייה בשיתוף עם "ילדים ישראלים". צילם רמי גודוביץ'. את המצגת השלמה והיפהפייה אפשר לראות כאן.

לחצו להגדלה

Read Full Post »