Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוכבד נאמן’

שרון רז מתעד מבנים נטושים בסכנת הכחדה.

אני חוזרת לתמונות שלו שוב ושוב. לא בגלל החשיבות ההיסטורית והחברתית (הראויה לכל הערכה, אבל כמו שאמר לעצמו פנחס שדה באחד מחלומותיו "אין בזה כדי לגאול אותי"), אלא בזכות איכותן הפלסטית והפיוטית.

בפוסט שהעלה לאחרונה "פרידה מאיצטדיון קרית אליעזר", היו ארבע תמונות של קופות סגורות שלא יוצאות לי מהנפש. מתחשק לי להתבונן בהן קצת ולהגיד למה ואיך הן שירה.

וחוקרת המשטרה? חכו ותראו.

והנה שלוש תמונות מתוך הארבע:

צילם שרון רז

צילם שרון רז (ולא נכנסתי בכלל לפרטים חלומיים כמו הדבר הלא ברור שקשור לסורג)

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

צילם שרון רז

ועכשיו שיעור קצר בשירה ללא מילים, או שש הערות – חמש חזותיות בעיקרן ואחת לגמרי מילולית – על ארבע תמונות של שרון רז.

*

1. לבן על לבן

שלוש פעמים מופשט גיאומטרי, לבן על לבן, כמו אצל קזימיר מלביץ' הסופרמטיסט הסובייטי (1918), או להבדיל – בזמן ובמקום ובתכלית האמנותית – כמו בדגל הלבן המוחק והמחוק של ג'ספר ג'ונס (1955) אמן הפופ. (ההשוואה בין השניים היא נושא לפוסט בפני עצמו, אבל לא אכתוב אותו עכשיו. אני בתמונות של שרון רז).

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

קזימיר מלביץ', לבן על לבן, 1918

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

תמונה ג'ספר ג'ונס, דגל לבן, 1955

*
2. קווים אנכיים ואופקיים

שלוש פעם מופשט גיאומטרי נוסח דה סטיל קווים אנכיים ואופקיים בלבד. כמו בציורים של פיט מונדריאן או ברהיטים של חריט ריטבלד.

שתי תמונות של פיט מונדריאן

שתי תמונות של פיט מונדריאן

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

רהיטים של דה סטיל

רהיטים בסגנון דה סטיל

*

3. ריקוד הסורגים

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

מתוך ריקוד המוטות של אוסקר שלמר, 1927

למעלה, סטילס מריקוד המוטות של אוסקר שלמר, הפסל שניהל את מחלקת התיאטרון של הבאוהאוס. פעם בכמה זמן אני חוזרת לריקוד הזה שהוא מעין סרט אנימציה חי, שבו הרקדן הוא בין השאר המפעיל והאנימטור של הקווים.

גם הקופות של שרון רז נראות כמו סוג של אנימציה: שלושה הבזקים מ"ריקוד הסורָגים".

והנה גם שילוב של שיחזור חי ומחוות סקנד לייף לריקוד המוטות של שלמר:

*
4. מסך הברזל

ומן הרקדן אל הבמה: שלוש הקופות של איצטדיון קרית אליעזר הן גם במות תיאטרון עוורות וחסומות. במות פרוסֶניוּם קלסיות שהועתקו גם אל תיאטרון הבובות. מבחינת המבנה אין כמעט הבדל בין "תיאטרון החלון" של תיאטרון הבובות לקופת הכרטיסים.

במות פרוסניום

במות פרוסניום (משמאל במת שחקנים, באמצע במת תיאטרון נייר שמחקה במת שחקנים, ומימין תיאטרון חלון של תיאטרון בובות)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

צילם שרון רז (שלושה פרטים)

*

5. טלאים אישיים

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מימין טלאים בג'ינס, משמאל, מפית (פרט) ממעזבון הרוקמת יוכבד נאמן

בהערות הראשונות הדגשתי את הצד הגיאומטרי המופשט. אבל הקופות הללו הן בו בזמן גם מלאכת יד. הן שונות זו מזו כמו טלאים שנתפרו על חורים בקיר. הסורגים הם תכים ותפרים ורקמה של ברזל.

צילם שרון רז

צילם שרון רז (לחצו להגדלה)

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן

מעיזבון הרוקמת יוכבד נאמן (לחצו להגדלה)

*

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר, התיאטרון של הזיכרון והתודעה

*

6. מה ראה המשורר?

החשיבה שלי היא מטפורית. תמיד היתה, זה הבסיס של הבסיס. (הכינוי של בחזותי היה המורה למטפורה). מטפורה היא דרך להאיר מושג אחד בעזרת אחר. היא מבוססת על אנלוגיה, על דמיון בין שני האברים. למשל דמיון בין קופות כרטיסים לבמות תיאטרון או לטלאים. המרחק בין העולמות השונים והפער בין הגדלים מספקים שפע מתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש המאפיין כידוע, כל מטפורה טובה.

"פרידה מאיצטדיון קריית אליעזר", כך קרא שרון רז לפוסט המצולם. סדרת התמונות שהבאתי היא שיר על קופות סגורות, תיאטרונים קטנים עם מסכי ברזל, טלאים על חורי איצטדיון ישן שממתין להריסה; הסורגים הם בעצם תפרים, לבן על לבן כדי להסוות את הקרע והתיקון, וכן הלאה.

נותר רק לכתוב את זה בשורות קצרות וקצובות. מבחינה חזותית אגב, זה כבר לגמרי מוסיקלי: המרווחים בין הסורגים מספקים את המשקל והמקצב. וביחד עם הלבן-על-לבן הם מחזקים את הצד הפורמליסטי המופשט שנמצא במתח יפהפה עם הדימויים הטעונים.

וזה לא משנה אגב, ששרון רז לא עיצב את הקופות. זה הוא שבחר לצלם אותן. האמנות כבר מזמן (ותודה למרסל דושאן) הכירה ברדי-מייד כיצירה.

ועוד משהו קטן לסיום: "המשורר" הוא סיפור משעשע של קארל צ'אפק, שבו מנסה חוקר לאתר מכונית שדרסה קבצנית שיכורה. שניים מעדי הראייה חסרי תועלת. הם הזדרזו לעזור לקבצנית במקום לרשום את פרטי המכונית. בצר לו פונה החוקר לעד השלישי והפחות מבטיח מכולם: "הוא מין משורר שכזה. כשקרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן." המשורר היה שיכור בזמן התאונה, אבל הוא כתב שיר כשהגיע הביתה. הוא קורא אותו לחוקר: "צעדת בתים אפלים חד שתים שלוש עמוד/ השחר מנגן על מנדולינה/ מדוע עלמתי מדוע זה תסמיקי/ ניסע במכונית של מאה ועשרים כוחות סוס עד קצווי תבל/ או לסינגפור/ עיצרו עיצרו המכונית דוהרת/ אהבתינו הגדולה מוטלת באבק/ נערה פרח שבור/ צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים/ מדוע יבכו עד בלי די"

זה סיפור ארס פואטי שבו הופך חוקר משטרה מתוקף הנסיבות, לחוקר שירה. הוא מנסה להבין את השורות הסתומות, והמשורר אמנם עונה על כל שאלותיו בקלות ובבהירות (למשל: – למה סינגפור? – אולי משום שחיים שם מַלַאים. – מה הקשר בין המכונית לבין המַלַאים? – אולי היתה זאת מכונית חומה, אחרת מה טעם לכתוב על סינגפור? וכן הלאה. לא ניכנס לזה על אף הפיתוי, הסיפור המלבב כולו נמצא בספר הזה). לבסוף הם מגיעים לשורה "צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים". אלה ספָרוֹת מסביר המשורר לאחר מחשבה: הברבור הוא הספרה 2 הצווארית, החזה הוא הספרה 3 דמויית השדיים, והתוף והמצילתיים הם ביחד 5: "הבטנון דומה לתוף ולמעלה המצילתיים". "האם אתה בטח כי מספר המכונית היה 235?" שואל החוקר. "לא שמתי לב לספרה כלשהי," מצהיר המשורר, "אך משהו דומה לזה חייב היה להיות שם…" (זה מוכיח את עצמו כמובן, כולל הסינגפור).

ולמה נזכרתי בצ'אפק? כי זה בכלל לא משנה כמה ממה שכתבתי היה בשיקולים של שרון. הוא כמו המשורר הגיב למה שראה, מה שהופך אותי כנראה, לחוקר משטרה. חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר.

*
בפעם הקודמת שכתבתי על שרון רז על שרון רז היתה לו תערוכה. וגם עכשיו יש לו תערוכה (לגמרי במקרה, כך יצא). היא פתוחה עד סוף החודש!

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת בוורשה)

לפוצץ את בית הספר?

הרצפה הבלתי מטואטאת

הכסא שחלם שהוא איש

*

 

Read Full Post »

כמעט קראו לי שרה, על שם אמו של סבי שרה נאמן לבית מושלי (או סבתא שׂוּרֶה בכינויה המשפחתי), שנולדה ביפו ב-1872 ונפטרה בשיבה טובה קצת לפני הוולדי. סבי רצה שיקראו לי על שמה. אמי סירבה. השם נשמע לה זקן ומיושן. שרית לא מצא חן בעיניה. "הייתי קוראת לך שירה, אבל עגנון עוד לא כתב אותה." וכך נקראתי מרית על שמה של אלה מצרית.

כמו כל הסיפורים הטובים יש לסיפורה של סבתא שׂוּרֶה שתי גרסאות:
על פי הגירסה התמציתית של המיתוס המשפחתי, היא אולצה בגיל שש עשרה להנשא לאיזה אלמן מנטורי קרתא וברחה על חמור בליל החתונה, כל הדרך מירושלים ליפו. הנישואין בוטלו, ולימים נישאה שנית בהסכמתה, לעולה חדש, אבא נאמן (זיידע) הסבא רבא שלי.

סבתא שורה עם בעלה השני ותשעה מילדיה. התמונה צולמה בפוטו סוסקין של תל אביב הקטנה (זה מהשיר: "אין מקום כבר בתמונות של סוסקין / ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים)

הגירסה ההיסטורית מצויה בזכרונותיו של אחיה הקטן יעקוב, מסמך מרתק בפני עצמו בזכות תוכנו כמו בזכות סגנונו הייחודי הענייני-רוחני עם ההומור היבש. יום אחד אולי אעלה אותו לרשת. זוהי על כל פנים (בהשמטות מסוימות) גרסתו של "הדוד מושלי" לסיפור. בילדותה, הוא מספר, היתה שרה חביבתו של אביה:

"מטבעה היתה עצמאית ופעלתנית, אולם רק בהגיעה לגיל 14 או לכל היאוחר 15 נפל משהו בחייה העשוי לפגוע בצורה קשה ואכזרית בחיי אדם עצמאי ובעל רגש כבוד מפותח כמוה." אמה ודודתה מצד אביה החליטו להשיא את ילדיהן זה לזה, "וכמקובל באותם ימים לא שאלו את פי הנערה וגם התעלמו מהתנגדותה."

ביום המיועד הזמין האב כמה חסידים לשתות איתם לחיים לפני תפילת מעריב. האם שהיתה טרודה בהכנות חשה ברע.

"תקפתה עוית. בין היושבים נמצא שכננו הרוקח יהושוע. מובן שרוקח כזה לא ראה מימיו אפילו מרחוק דיפלומה של רוקחות. אבא פנה אליו ואמר 'יאשה, הואל נא בטובך ותן לה דבר מה.' יהושוע סר לביתו אשר שימש גם בית מרקחת והביא 'משהו' לאמי. לא נודע מה היה אותו ה'משהו' הזה. אפשר רק לנחש כי לאחר השתייה כדת בסוכה היה יהושוע במצב גילופין ולא הבחין כלל בטיב הבקבוקים בבית המרקחת שלו. בכל אופן, התוצאה היתה מחרידה: חצי שעה לאחר שלקחה אמא את ה'משהו' הזה – נסתלקה לעולמה."

לחלק הזה של הסיפור היה סיפא עוד יותר מחריד. האם נקברה במהירות בבית הקברות היהודי בעג'מי, שבו נחה עד מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים החליטו להציב תותחים בבית הקברות שנשקף אל הים. הם נתנו אורכה של עשרים וארבע שעות לכל מי שרצה לפנות את מתיו. סבא שלי (כלומר נכדהּ) חפר ומצא אותה מקופלת בתנוחה שונה מזו שבה נקברה. כנראה שלא מתה לגמרי בזמן שכוסתה בעפר…

ובחזרה לנישואין שלא בוטלו על אף מות האם:

"אחותי קרעה שמיים בדמעותיה – אולם לשוא. לפי התפיסה המקובלת בימים ההם הרי היתה התנהגותה זו התנהגות מבישה ואווילית … באורח טבעי הפך יחסה האדיש לבן הזוג שעמדו לכפות עליה – למשטמה עזה. והדבר עורר תימהון בין בני המשפחה שהיו שואלים אותה מה פגם מצאה באברך המיועד לה? הן הוא בר אוריין מובהק, ירא שמיים, ומבחינה חומרית מזונותיו מובטחים לו לאורך ימים, שכן ב'תנאים' נקבע במפורש שהזוג הצעיר יהא סמוך תמיד על שולחן ההורים [כאן אני מדלגת על פרטים נוספים הנוגעים לסידורים הכספיים, מ. ב.]. כפי הנראה שגם הסיכויים הוורודים לסידור החומרי של הזוג הצעיר לא הניעו את אחותי לשנות את דעתה…

"ולמרבית יסוריה, הוחלט כי הזוג הצעיר יתגורר בירושלים. שרה לא רצתה בחתן, ולא רצתה לעבור לירושלים. נפשה חשקה ביפו שהיתה עיר יותר חופשית ועליזה מירושלים הקודרת והקנאית. אפילו אבי שהיה זהיר בקיום כל המצוות כקלה וכחמורה נטה חסד יותר לעיר יפו למרות חייה הקלים והעליזים. הוא הרגיש ששתי הערים שונות אחת מהשנייה, והדבר היה ניכר במלבושו. ביפו חבש תרבוש כמנהג הערבים, אולם כשהיה עליו לעלות לירושלים – היה נוהג להחליף את כסות ראשו בקפלוש (כובע לבד רחב שוליים), ולפעמים כשנזקק לשבת את שבתו בעיר הקודש היה נוטל אתו גם שטריימל, כדי שיהיה לו מה לחבוש בבית הכנסת ביום השבת.
"כאמור הסיחו הצדדים את דעתם מהתמרדות אחותי. תאריך הכלולות נקבע בשעה טובה, והחתונה נערכה כדת וכדין. לאחר טקס הנישואין מקובל היה להוביל את הזוג הצעיר לחדר מיוחד ולהשאירם שם רגעים מספר. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה להם לראות איש את רעיתו … זכורני כשהובלה שרה האומללה לחדר, קרעו לפתע פתאום צעקות את חלל האויר: מהרו! הכלה התעלפה!
"אני נמצאתי אותה שעה לילד החלון וקפצתי על ספסל שעמד ליד החלון כדי להציץ באחותי. האנשים שראוני רגזו עלי ועל סקרנותי הלא הוגנת והורידוני בכוח מעל הספסל ונזפו בי. עניתי להם: 'הניחו לי! מימי לא ראיתי אדם מתעלף, ורוצה אני לראות מה זאת התעלפות.'
"כאן ישנו חלל בסיפור, כיוון שאחותי שרה אשר שימשה לי מקור נאמן לזכרונות ילדותי, נמנעה מלשוחח אתי על תקופה זו. אולם זוכר אני בבהירות שני מומנטים מאותה תקופה אשר נחרתו עמוק בזכרוני. פעם אחת בבוקר השכם, הגיעו לאוזני חילופי דברים קשים בין שתי אחיותיו של אבא, האחת חמותה של שרה, והשניה רחל, האחות האהובה על אבי. מתוך הדברים הללו נתברר לי כי אחותי מסרבת בהחלט לחיות עם בעלה. המומנט השני היה יותר דרמטי. יום אחד הופיעה אחותי שרה בביתנו מבלי שנקבל כל ידיעה קודם על כך. היא עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה. לשם בצוע המעשה נסתייעה בנהג פרדות, או כפי שנקרא אז באותם הימים "מוקיר". המוקירים היו מסיעים אנשים ומשאות קלים בין עיר לעיר, ודבר זה נעשה על גמלים. אחותי הכירה את המוקיר הזה והוא הסיעה ליפו.
"אירוע זה היה ללא ספק המאורע המכריע בחיי אחותי. למותר לציין כי האורחת לא נתקבלה בסבר פנים יפות בבית אביה. אבי שקל היטב את הדבר ובא לידי מסקנה שאין כאן מעשה פזיז של אדם צעיר, וזוהי החלטה נמרצת של אופי העשוי ללא חת ומוטב להשלים עם המציאות מאשר להמיט שואה על חייה. נראה לי כי התרשם מאד בעומק נפשו מאופיה החזק … כידוע לא קל להפרד בישראל, כשאין הצדדים מסכימים לכך, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. בעלה של אחותי סירב לתת לה גט, כי לדעתו לא עשה לה שום רעה שהצדיקה את מתן הגט, וביחוד שהאהבה קנתה לה אחיזה בלב בחור ישיבה זה, ובסתר לבו קווה כי יבוא יום והיא תשוב אליו, ודבר בריחתה יישכח. אולם הוא הכיר את אחותי הכרה שטחית בלבד, והעניינים נמשכו בצורה מיגעת במשך שנים, ובאין תקווה להחזיר את אחותי לביתו – הסכים סוף סוף בשברון לב להפרד ממנה …
"אחותי זכתה אמנם בנצחון אבל הוא עלה לה ביסורים ובצער. היא חזרה לעבודת הבית והיתה עוזרת לאמי החורגת [מתוך נאמנות לזיכרה של האישה האהובה, התעקש האלמן לשאת אישה עקרה אחרי מותה. מ.ב.]. בין החרדים באותם הימים הסתפקו בלימוד קריאת תפילה בלבד לנשים … אולם אחותי לא הסתפקה בזאת, ובמאמצים רבים רכשה לה ידיעות נוספות ולמדה גם לתפור וגם מלאכת מחשבת … לאחר זמן נישאה לאבא נאמן (שעליו עוד אייחד את הדיבור) ונולדו להם עשרה ילדים, מהם נשארו בחיים שמונה ילדים מוצלחים שגדלו לתפארת ולשמחת הוריהם. יודע אני כי יסלחו לי המעונינים אם אעבור בשתיקה על הישגי כל אחד ואחד מהם, אף כי הייתי עושה זאת ברצון."

ובחזרה אלי – אני שגדלתי על הגירסא המיתית, תמיד השתאיתי מאומץ לבה של הנערה-הכלה הרוכבת לבדה בדרך החשוכה מירושלים לתל אביב. אבל גירסת נהגי הפרדות או הגמלים המציאותית, אינה נופלת ממנה בהרבה. וכך או אחרת – שרה קבלה את מבוקשה. בעלה השני היה צייר, נגן חצוצרה וממציא, ובעיקר איש עדין ומלא אהבה שהניח לה לנהל את חייה מלאי הפעילות כראות עיניה.

זהו סיפור אופטימי ומעורר השראה. לו היתה לי בת הייתי קוראת לה על שמה. ובכל זאת יש לו סיפא חמצמץ שמעיב על השמחה. בתה הבכורה, הדודה יוכבד היפה הגאה וברוכת הכשרונות, לא סלחה לאמה שיצאה להגשים את עצמה והשאירה לה את הטיפול בילדים. מבחינתה שלה היא היתה רק בתו של אביה. יוכבד עצמה מעולם לא נישאה. היא גרה בתל אביב בדירה קטנה יפהפיה, בוהמיינית ומודרניסטית במידה. שום דבר לא העיד על גילה המופלג של הדיירת. לא הריח ולא הצבעים – לבן וטורקיז וצהוב וארגמן – ולא התמונות שהיו תלויות על הקירות, רקמות וקולאז'ים עשירים ומעודנים מעשה ידיה. הדירה היתה תמיד מטופחת. בלי שום כתם או רבב, ואני זוכרת את ההלם שבו קלטתי, שכל דבר שהתבלה מזוקן ומן התחזוקה חסרת הפשרות, תוקן בפלסתר רגיל של פצע. הם היו שם במקומות הכי לא צפויים, מן הכרית הרקומה שתפריה נפרמו ועד הסדק בציפוי העץ של איזה רהיט או באחת מדלתות הזכוכית של ארונות המטבח, וכמו הנשימו את הדירה כולה והפכו אותה לאנושית.

ריקמה אמנותית של יוכבד נאמן

יוכבד נאמן עם דיוקנה המצוייר בידי נחום גוטמן

תוספת מאוחרת: מתברר שהדיוקן המקורי שצוייר על ידי גוטמן ב1926 נחתך בנסיבות לא ברורות. הדיוקן המלא בתנוחת המונה ליזה מופיע  כאן בקצה פוסט על שלוש מונה ליזות: של ליאונרדו, מרסל דושאן, ויוזף בויס.

עוד סיפורי משפחה – הסיפור הרומנטי והטרגי על הצייר שהתאהב בילדה ועל יהודית שטרק בתו

*

Read Full Post »