Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יוחאי מטוס’

לנטליה, שדרשה ממני להסביר לה את זה

על רגל אחת: climax של יסמין גודר, עבודה תלוית מקום שמערבבת רקדנים, קהל וחלל. 3 שעות בערך, כולל הפסקה, 6 רקדנים, חומרים מ-15 שנות מחקר אמנותי. נוצרה במקור לחלל של מוזיאון פתח תקווה כחלק מתערוכת "צעדים בוני אמון" שאצרו דרורית גור-אריה ואבי פלדמן. לגרסה שראיתי באולם ורדה של סוזן דלל, הצטרפו ערן זקס כמעצב סאונד ועומר שיזף כמעצב תאורה.

שבע הערות על: קרטיבים, אורות, פַּלִימְפסֶסְטים, נדודים, ריק, דמדומי הביחד, זמן (כותרת המשנה של כולן יכלה להיות בחזרה לעתיד).

ספוילרים? עד העצם.

*

1. קרטיבים

ההופעה מתקיימת ביום ששי קיצי אחר הצהריים. הקהל ממתין על הדשא לפתיחת הדלתות. גיא הגלר מנהל ההפקה מחלק קרטיבים בשלל צבעים. זה משהו בין הפתעת יומולדת שהקדימה את זמנה (בחזרה לעתיד) לסימון טריטוריה. הדשא הוא חלק ממרחב ההופעה כפי שיתברר בהמשך. העולם כולו בעצם, אין לה גבול ברור.

הקרטיבים בצבעוניותם הסינתטית, בקרירותם הזולה, הם חלק מהשפה. לפני מספר חודשים ראיתי את Lie Like A Lion (מופע שגם בו כמו ב- climax, חוזרת גודר לחומרים מעברה). זה היה באמצע החורף. קור נדיר, ירושלמי, שרר בסוזן דלל. אבל אי אפשר להעלות על הדעת את גיא הגלר מחלק מרק (אוכל מנחם ורגשי) כחימום למופע של גודר.

ארטיקי רצפה של קלאס אולדנבורג.

ארטיקי רצפה של קלאס אולדנבורג. "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם לפעמים בעיתונים. הקרטיבים של climax היו אמיתיים כמובן.

*

2. אורות

המופע נמשך למעלה משלוש שעות. החלונות המערביים בוהקים כמו הנאונים שבפנים. עד כדי כך שאני תוהה אם עומר שיזף מעצב התאורה תלה שם פנסים בכוונה לסנוור את הקהל. אבל כשאני נעמדת מתגלה הנוף. ככל שהשמש שוקעת מתמתן האור ופרטים חדשים נחשפים. רשת משובצת מתוחה על החלונות (נגד ציפורים?). פנסי הרחוב נדלקים והופכים לחלק מהתפאורה (החוץ כאמור הוא חלק מהפנים). הנאון הירוק של בנק דיסקונט ואחרים מתחברים לניאונים וללדים שבפנים.

יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה (גם זה

יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה (גם זה "תצלום אילוסטרציה", אם כי יסמין גודר כבר שיתפה פעולה עם מטוס).

*

3. פַּלִימְפסֶסְט

בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים.

הסאונד שיצר ערן זקס הוא מרחב פַּלִימְפסֶסְטי שכזה, שבו חומרים שנאספו משלבים קודמים של העבודה מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. זה כולל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה ליד מוזאון פתח תקווה). בחלק השני הסאונד הרבה יותר אנושי וכולל נשימות, יבבות וזעקות רחוקות. הקולות בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו. וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד.

מיצב הסאונד ככלל פחות שתלטני ממוסיקה. לי אישית יותר נוח בתוכו. הוא מאפשר שוטטות ובחירה. זה סאונד של מרחב ציבורי וגם של תודעה וזיכרון.

פַּלִימְפסֶסְט גרסת המאה העשרים. קטע מן החומה המקיפה את גרייסלד, אחוזתו של אלביס פרסלי. אבני החומה משמשות מעין גווילי גרפיטי למכתבי המעריצים. גם כאן ניתן להתחקות אחרי שכבות קודמות. יש לי הרגשה שאנשי התחזוקה עוזרים לשמש ולגשם לשייף את הקודמות, כמו שאנשי הכותל אוספים את הפתקים לפנות מקום לחדשים. עוד על אלביס ואחוזתו כאן==. (לחצו להגדלה)

פַּלִימְפסֶסְט גרסת המאה העשרים. קטע מן החומה המקיפה את גרייסלד, אחוזתו של אלביס פרסלי. אבני החומה משמשות מעין גווילי גרפיטי למכתבי המעריצים. גם כאן ניתן להתחקות אחרי שכבות קודמות. יש לי הרגשה שאנשי התחזוקה עוזרים לשמש ולגשם לשייף את הקודמות, כמו שאנשי הכותל אוספים את הפתקים לפנות מקום לחדשים. עוד על אלביס ואחוזתו כאן. (לחצו להגדלה)

*

4. נדודים

יש משהו עקור וא-הררכי ב-climax. שום דבר לא מקובע וסופי. מוקדי ההתרחשות משתנים. הקהל נודד ממקום למקום. בחלק השני אפילו יותר. חלק מן הקהל פרש בהפסקה. יש יותר מרחב וגם חירות התנועה הופנמה. ההתרחשויות מתחלפות במהירות רבה יותר, כמעט עד כדי סכנה. אנשים קצת נסים מדרכם של הרקדנים. הנוף האנושי משתנה כל הזמן, הסביבה מתפסלת מעצמה. לפעמים הקהל מתערבב ברקדנים ולרגע קשה לדעת מי זה מי. סגנון הלבוש דומה והתאורה צובעת את כולם ללא אבחנה.

סצנה: שני שחקנים מתפשטים. ברקע תפאורה טבעית: מכונת מים ושתי דלתות של שירותים. דלת אחת פתוחה. האחרת סגורה. באמצע הסצנה היא נפתחת ואישה יוצאת מהשירותים, חוצה את השטח שבו פועלים הרקדנים ומצטרפת לקהל. קבוצה של אנשים צופה מבעד לטריבונה. חבורת מציצנים. הגבולות לגמרי פרוצים. הרקדנים כל הזמן נעלמים בשלל הדלתות והפתחים המקיפים את האולם. אחת הרקדניות נותרת מאחור. רועדת. אחרת שנמצאת בחוץ, מאחורי סורג נעול כותבת ב"דם" – help her. מישהי מן הקהל קמה ומחבקת את הרועדת, שעה ארוכה. זה לא עוזר. היא מתייאשת.

מבחינת ההיסטוריה של האמנות climax קרוב יותר לצורות אמנותיות כמו הפנינג (אמנות כפעולה) ולתנועת הפלוקסוס שהתפתחה בשנות השישים בארצות הברית (בהשראת המוסיקאי ג'ון קייג'). הפלוקסוסים פירקו את תהליך היצירה לגורמים, כולל הגבול בין אמן לקהל. הם הציעו אלטרנטיבה שבה האמן הוא לא בעל היצירה אלא יוזם תהליך של יצירה.

מבחינת ההיסטוריה של האמנות climax קרוב יותר לצורות אמנותיות כמו הפנינג (אמנות כפעולה) ולתנועת הפלוקסוס שהתפתחה בשנות השישים בארצות הברית (בהשראת המוסיקאי ג'ון קייג'). הפלוקסוסים פירקו את תהליך היצירה לגורמים, כולל הגבול בין אמן לקהל. הם הציעו אלטרנטיבה שבה האמן הוא לא בעל היצירה אלא יוזם תהליך של יצירה.

לא רק המרחב והתפקידים בclimax נזילים, גם לפריטים אחרים אין קביעות. הפילטרים הצבעוניים של הפנסים וסרט ההדבקה מתגלגלים בשלב מסוים לצווארה של אחת הרקדניות כמין תכשיט פרימיטיבי-עתידני.

בצד, בתוך גומחות מוצבים פריטים עיצוביים מעבודות קודמות של גודר. בתיבות התצוגה של מוזיאון פתח תקווה היתה להם מן הסתם איזו יוקרה, מכובדות דמיאן-הירסטית. כאן זה נראה כמו הבלחות מרכבת שדים, סצנות טבח בגרוש ממוזיאון ג'ק המרטש או מ-ripley's believe it or not.

רוב הזמן זה מצליח להחזיק את הקו הדק בין אירוע אמיתי לאמנותי. לשמור את הקהל ערני.

*

5. ריק

climax הוא אמנם מופע שנוצר על ידי כוריאוגרפית בהשתתפות רקדנים. אבל תיוגו כ"מחול" מסתיר ומעוות אותו מעט. אם הייתי צריכה להגדיר את המופע באופן המדויק ביותר, הייתי מצטטת בשינוי קל, את פתיחת ספרו הנפלא של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".

ספר זה (כתב פרק) אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו.

גם climax אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו (אנשים?).

*

למעלה הסרטון שצולם במרחב הסטרילי של מוזיאון פתח תקווה, נותן מושג על התנועה ועל הקירבה לקהל. כל היתר השתנה.

*

6. דמדומי הביחד

ובכל זאת כמה מילים על מחול. climax מתנהל בעיקרו בחבורות; בין מעגלי רוקדים וטקסים לכנופיות פורעים וכלבים משוטטים, תהלוכות סגפנים מימי הביניים, פרצי אנרגיה של חבורות נחמן מאומן. המגע מאד פיסי, תוקפני לעתים, בין הרקדנים לבין עצמם וגם כלפי העולם שבחוץ, פולשני (לעיניים, לפה) אבל לא אישי, לא אינטימי. הרבה אלימות, אגרופים ורעידות, פוזות מוחזקות, קיפוצים והתגודדויות, סחיבות שמורחות את הרצפה בזיעה. תחושת סוף העולם. פייק. ניכור.

כבר ציינתי את הזיקה בין climax ל-Lie Like A Lion (עבודה מבריקה ומטרידה, שבה חוזרת גודר עצמה לחומרים אמנותיים מעברה). אבל בעוד שב-Lie Like A Lion היה משהו נרקיסיסטי, סוג של סלפי של גודר עם עצמה, המבט של climax יותר רחב. היא מתעדת כמדומה את פריצת הגבולות ודמדומי הביחד. (זה הצד האפל המשלים של קרקס התלושים).

danse macabre (מוטיב ידוע מימי הביניים, המוות רוקד עם בני כל המעמדות והמקצועות)

danse macabre לובק (פרט). דימוי חוזר מימי הביניים, שבו המוות מחולל בשורה או במעגל עם בני כל המעמדות והמקצועות (לחצו להגדלה)

*

7. זמן

משך ההצגה שלוש שעות ויותר. קשה לדעת בדיוק; הקרטיבים מטשטשים את נקודת ההתחלה. המופע כמו זולג החוצה עוד לפני שהתכנס. וגם נקודת סוף אין. אחרי שכל שאר הרקדנים עוזבים, נותרת רק אחת אחרונה לבושה בתחתונים וחזייה, על צווארה כרוכים פילטרים צבעוניים של תאורה וגליל של סרט הדבקה (העיצוב מאד מוקפד עד הרגע האחרון, וגם מרושל בכוונה, אופנתי וטראשי כאחת). התאורה נמשכת, הסאונד נמשך. הקהל ממתין, מבין בהדרגה שהסיום בידיו. קבוצת צופים מוחאת כפיים ופורשת. זה קורה שוב ושוב. אחרים מחכים. יושבים לידה. מביטים בה. דווקא עכשיו נוצר קשר אנושי.

*

כוריאוגרפיה: יסמין גודר, שותף אמנותי ודרמטורגיה: איציק ג'ולי, רקדנים יוצרים: שולי אנוש, אדו טורול-מונטלס, אופיר יודלביץ, דור פרנק, יולי קובבסניאן ואורי שפיר, עיצוב תלבושות: אדם קלדרון, תאורה: עומר שיזף, עיצוב חלל-סאונד: ערן זקס, יעוץ אמנותי: עידו פדר

*

עוד על יסמין גודר

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש

על פתאום ציפורים

*

עוד מחול ישראלי

על שעה עם אוכלי כל

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "אויסטר" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

ועוד.

וגם – אוטוטו פסטיבל צוללן

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (גם לכוריאוגרפים!)

*

Read Full Post »

באירוע מיוחד שיזם האמן  Know Hope

יימכרו במשך יומיים

עבודות אמנות שתרמו 25 אמנים ישראלים מובילים

במחיר אחיד של 1,000 ₪

ההכנסות יועברו לספריית גן לוינסקי

*

יום חמישי 29.12  בשעות 18:00-23:00

יום שישי 30.12 בשעות 10:00-17:00

בסדנת "בעלי המלאכה" רחוב י. ל. פרץ 15 ת"א

*

לדברי know Hope, "אני צופה ומעריץ את פעילות ספריית גן לוינסקי ממרחק. הייתי עד לפועלה ולהשפעתה על הקהילה ואני חש שזה חשוב לפעול להמשך הפעילות וההתפתחות שלה. מיקומה של הספרייה והאג'נדה הרב-תרבותית שלה מעניקים לה את הפוטנציאל ליצור שינוי מהותי בהתהוותה של תפיסה חדשה של זהותו של ה"ישראלי"; מדובר בהתרחשות יפהפייה של יצירת משהו ששייך לקבוצת אנשים, שלא בהכרח מעודדים אותם להפוך לחלק מהותי מהמקום בו הם חיים. כל האמנים הביעו מיד נכונות לקחת חלק באירוע. אני חושב שרבים מהם מרגישים כי זה נוגע בהם באופן אישי".

האמנים המשתתפים (לפי סדר א' – ב')
יואב אלקיים, ניבי אלרואי
, ג'ודית אשר, ציבי גבע, יאיר גרבוז, מיכל היימן, אורית חביב, נעה יקותיאלי, טמיר ליכטנברג, סיגלית לנדאו, רותו מודן, יוחאי מטוס, אביב נווה, סלמה סמארה, דוד עדיקא, הילה עמרם, ירמי פינקוס, שרון פוליאקין, ענת פרופר גולדנברג, זויה צ'רקסקי, שוש קורמוש, אלונה רודה, נטע לי שלוסר, קרן שפילשר Broken Fingaz, Robat, Foma ❤ , Klone, Know Hope, Zero Cents.

*

זוהי הזדמנות חד פעמית לרכוש יצירות במחירים חסרי תקדים, בזכות הירתמותם של האמנים להצלת הספרייה.

*

סדנת "בעלי המלאכה" שמארחת את המכירה המיוחדת מהווה מקום מפגש וחלל רב שימושי למעצבים ולאמנים וכוללת סדנא וגלריה; בסדנא מתקיימים קורסים מקצועיים וסדנאות ללימוד טכניקת דפוס משי ובגלריה מוצגות עבודות הדפס.

במסגרת שיתוף הפעולה בין Know Hope וסדנאות בעלי המלאכה, יצר Know Hope יצירה המלווה את האירוע, שתודפס במקום על גבי חולצות ותיקי בד.

מחיר חולצה 60 ₪, מחיר תיק 30 ₪.

גם ההכנסות ממכירת החולצות והתיקים יועברו לספריית גן לוינסקי.

*

תודה ענקית לKnow Hope שיזם ולכל האמנים שתרמו מיצירותהם. תודה מיוחדת לסדנאת בעלי המלאכה, בר השסק, הכרם, וניבה נבון יחסי ציבור.

האירוע מתנהל תחת מעטה קל של סודיות, אז אל תתפסו אותי במילה, אבל מעבר למטרה המבורכת נראה לי שיהיה גם יין ושמח.

*

אנא הפיצו וקשרו בכל מאודכם ואמצעיכם!

*

* המכירה במזומן וצ'קים בלבד (אנחנו מנסים לשכור גם מכשיר אשראי אבל זה לא מובטח)

*
***
*

ובלי שום קשר אבל איך אפשר להתאפק –

היום בשעה 20:00 נפתחת בגלריה יאיר תערוכה של יוסף הירש.

יום חמישי, 22/12/2011 עד יום שבת, 04/02/2012

גלריה יאיר אבן גבירול 6, תל אביב, טלפון  6956927 – 03

*

Read Full Post »

"קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות." (יסמין גודר בראיון ל"הארץ" )

לא מזמן פנו אלי מ"סל תרבות" שאכתוב חוברת על "אוהבים אש" של יסמין גודר. זו היתה הזדמנות לחזור לעבודה הנהדרת ולהרחיב ולהעמיק את מה שכתבתי עם צאתה. וקודם תרכיז וידאו שיצר ניר בן דויד מחומרי המופע:

*

פרולוג

הבמה בוהקת בלובנה. בפינה הרחוקה משמאל ניצבים איש ואישה. האיש (ערן שני) יחף, לבוש בחולצת טריקו לבנה מהוהה ובמכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה. האישה (יסמין גודר) לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טרנינג וגופייה. לרגליה קבקבי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. בזמן שהקהל נכנס לאולם היא תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים, ובאותה הזדמנות גם קוצצת שערה מזקנו. חוד המספריים מופנה אל האיש. הוא מטה את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים רצחניים (לא רק נראים; מאוחר יותר, כשהאישה תשמוט אותם, הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת, בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

 *

איש עם פרווה

כלומר פרא צַיָּד? רק הטריקו האנכרוניסטי משבש את הדימוי. אז אולי זו פרווה הדורה של אולם קונצרטים? אבל הנשים הן שלובשות אותה כך, כרוכה על הצוואר, והטריקו שוב מקלקל. וכך או אחרת, פרווה וטריקו, עולמות נפרדים, נתפרים זה לזה כמו שזמן הכנסת הקהל וזמן המופע נתפרים זה לזה, או כמו שזמן ההכנות (תפירת התלבושת) נתפר לזמן הרשמי של ההצגה.

ִקמה הארד קור", כך הגדירה פעם גודר את השפה האמנותית שלה:

"הרבה פעמים אני חושבת על זה כמו על רקמה הארד קור. פעם ראיתי  עבודה של אמנית שמאוד אהבתי, שבנתה נוף תעשייתי משאריות של רקמה, והשילוב המנוגד הזה קורה גם בשפה התנועתית שלי. יש בה משהו מאד קיצוני ותעשייתי שמושפע מתרבות אנדרגראונד ולא מנסה להתיפייף או להישאר בתוך הקונטקסט שלפיו מחול זה יפה וחמוד. מצד שני אני חושבת שיש גם המון אסתטיקה ונשיות, ומכאן הרעיון של שימוש ברקמה".

מרט אופנהיים, כפפות, 1936 

 *

הלשון

בתום הפרולוג מוצגים הגיבורים. קודם שָני, שפוצח בסולו ארוך ונפלא, מגובב ומוטלא מפיסות בלט ותנועות זימה, אגרופים של חדר כושר, פוזות וניסיונות התנעה, משחקי אצבעות, העוויות קפואות, מבטים חשדניים לאחור, נפילות על גבול הברייקדנס, דילוגים גוריים ופרכוסים אפילפטיים שמוחקים את תווי הפנים ומותירים רק כתם פה פעור והתנשפות של כלב מַלְחִית.

וישנה גם הלשון המשתרבבת שוב ושוב מצד פיו. וכמו תמיד אצל גודר, זהו דימוי רב שכבתי: מתחת לבשר הלח החייתי, העווִיתי כמו בשיתוק מוחין, נמצאת הלשון כשפה, כמחשבה, כבוראת עולם.

ואז מגיעה גודר. לא לשון משתרבבת מפיה, אלא סיכת ראש גדולה. זה קורה כל הזמן; נשים מניחות את הסיכה שלהן בפה כדי לפַנות את הידיים לאיסוף השיער, ואז הן מהדקות אותו ביד אחת ונועצות את הסיכה. גודר משהה את המחווה היומיומית עד שהתכלית נשכחת. נשאר רק הקו השחור-מבהיק על הפה, תכשיט משונה או מַקור של ציפור, הקדמה לחיה.

הסולו שלה מתחיל בנגיעה בין השכמות, מעין גישוש אחרי הנקודה המדויקת למכת מוות המלווה בלפיתת העורף. ורגע אחר כך היא ממירה את הקורבנוּת בהפגנת כוח ושרירים, שגם היא מתחלפת בתורהּ בשקשוק קבקבי פלסטיק, דילוגים. רגע היא מתחנחנת, פתיינית, ובמשנהו היא מתנועעת באקסטזה, שִׁכחה עצמית. "אני סוג של באג ליידי", היא מעידה, "שאוספת הכול ומנסה להישאר במצב פתוח שמקבל את כל החוויות לתוכי".

התחביר של גודר מבוסס על קיטוע ושיבוש. זה לא רק האופן שבו היא חווה את העולם אלא הדרך שבה היא בוחרת לארגן אותו מחדש. במקום להחליק את הסתירות היא מבליטה אותן. זו לא רק העדפה אסתטית אלא בחירה אתית, להפריע לַהזדהוּת, לחתור תחת האשליה. בדרכה שלה, מקיימת גודר את אידאל התאטרון האֶפִּי של ברכט, שפונה אל הרגש ואל החושים ובו בזמן גם מעורר את המחשבה ואת כוח השיפוט של הצופים. כמו אותה ציפור, שלפי ניסוחו היפה של ברכט, "בעודה מזמרת בשמחה על הענף שלה, היא מתחילה כבר לנסרו".

*

הלב

לקראת סוף הסולו של האישה חוזר הגבר לבמה, גורר אחריו חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק רְאֵם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. זמן מה אחרי שהוא עוצר הוא עדיין מחזיק בזנבה בחגיגיות מגוחכת של תצלום. ואז הוא תוחב יד לַגופה ומתחיל לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג צבוּע, גרבי ניילון קרועים שמתוכם מבצבצים בלוני גומי אדום, צעיפי נוצות, מחרוזות סיליקון נוטפות וחרוזים אדומים נוצצים. אלה לא באמת קרביים; התחליף גלוי לעין ועם זאת רוטט במין נטורליזם מתעתע. לבסוף מוצא האיש את מבוקשו: לב אדום לח ופועם שהוא מגיש לאישה.

האישה החליפה בינתיים את המראה הביתי שלה בשמלת טפטה שחורה, נעלי עקב ומיקרופון אלחוטי. כשהאיש מושיט לה את הלב היא מוסרת לו בתמורה את המיקרופון השחור. הוא תוחב אותו ללב אבל לא שומע פעימות, רק רחשים לא ברורים. הוא ממשיך לתחוב אותו בגסות. זהו תקריב מיני, דימוי פורנוגרפי שבו מיקרופון פאלי מנסה לחדור לוואגינה בצורת לב. שני וגודר מחליפים ביניהם מבטים טעונים. לבסוף הם מניחים את הלב ואת המיקרופון על הבמה, שם הם ממשיכים לרטוט ביחד עוד שעה ארוכה.

המיקרופון קשור לַזימה, אבל גם למחיקת הפרטיות; אם אתה לא משודר, אתה לא קיים.

יוחאי מטוס, I love cityhall
דמיאן הירסט: קייט מוס, שער מגזין טאר, 2009
דמיאן הירסט, החלום

*

החיה

הפריטים המייצגים את קרבי החיה נבחרו לכאורה בזכות הצבע והמרקם המזכירים אברים פנימיים, אבל במבט נוסף – מדובר באַסַמבְּלַאז'* של אביזרים, צעצועים וחומרים מעולם החיזור והמשחק המיני. כלומר, המטפורה של הציִד אינה "אותנטית", החיה מעולם לא היתה "אמיתית"; היא נרקחה מדימויי תשוקה. העולם הרגשי והיִצרי הוא סך כל הדימויים שהדמויות קולטות. ואם נחזור עוד צעד אחורה, אל שם המופע, "אוהבים אש": הנושא אינו תשוקה לָאהוּב, אלא תשוקה לתשוקה. הניכור נמצא בדי-אן-איי של המופע.

כשגודר שולחת את הנאהבים שלה לחקור דימויי תשוקה, היא מקרבת את עצמה לאמן הפופ-ארט האמריקני אנדי וורהול, ששִׁכפל כל מוצר תרבות של תקופתו, מבקבוקי קוקה קולה ועד דמויות מפורסמות ואירועים –  אבל לא באופן ישיר; וורהול לא התעסק בַּחפצים, בַּדמויות או בַּאירועים, אלא בדימוייהם כפי שהופיעו בתצלומי עיתונות ומשטרה, בפרסומות, בחדשות טלוויזיה וכו'.

הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: רגע הם טרזן וג'יין, ורגע – שמשון (המשסע את הארי) ודלילה (החמושה במספריים), או ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוראוגרפית. ושמא גינטר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את בעלה בליל נישואיהם), או אולי דווקא זיגפריד, מחליפו של גינטר, בקסדתו המעוטרת בצמד קרניים.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר. צילמה: תמר לם

 

טרזן וג'יין, לגודר יש פנים של שחקנית ראינוע
גוסטב דורה, שמשון משסע את הארי (פרט)

למעלה: זיגפריד הורג את הדרקון מתוך "הניבלונגים" של פריץ לאנג, 1924. זיגפריד מתרחץ בדם הדרקון כדי להיות בן אלמוות, אבל בגלל עלה נושר שנדבק לגבו, פיסת עור נותרת יבשה ובלתי מוגנת, וזוהי הנקודה שבה אפשר להרוג אותו, המקבילה לעקב של אכילס (ההערה האחרונה לא שייכת לפוסט, ובכל זאת).

המיתוסים הגרמניים חלחלו למופע דרך וגנר, מן הסתם, ודרך המוזיקה הרומנטית שממנה צמחה העבודה. אוהבים אש התחילה בכוראוגרפיה שיצרה גודר להדנובה הכחולה של יוהן שטראוס הבן לפי הזמנת פסטיבל אמנויות בוויימאר שבגרמניה. היא המשיכה והתפתחה בליון שבצרפת, בפרויקט שבו התבקשו המשתתפים להשתמש בוולסים מן המאה התשע-עשרה. למוסיקה הרומנטית השחוקה מעט, הוסיפה גודר ולס מאיים מתוך פיירו הסהרורי של שנברג, שבמילותיו היא משחקת, ומוזיקה מקורית שיצרה עם אייל שינדלר משִכפול האקורד המסיים של ולס אופוס 70 מאת שופן ועיבודו הדיגיטלי.

אזן דלקרואה, ציד אריות (פרט)

גם העיצוב של אוהבים אש מתכתב עם המאה התשע-עשרה. אני חושבת במיוחד על הצייר הצרפתי הרומנטי אֶזֶ'ן דַלַקְרוּאָה (Delacroix, 1798 – 1893), שהתפעל ביומניו מבעלי החיים האקזוטיים בגן החיות של פריז והִרבה לצייר אלימות ותשוקה, מציאותיות וספרותיות כאחד. בציורי ציד האריות שלו (יש כמה וכמה), פורץ האדום מן הצבעוניות החוּמה כמו באוהבים אש. גודר גוררת את דלקרואה אל הבמה הלבנה שלה ומערבבת ביומיום ובעכשיו, שלא לדבר על הניכור והחִפצון שמתחיל כבר בפרולוג, כשהאישה גוזזת את החוטים ואת השיער מבטנו של האיש כאילו היו חלקים מאותו שלם.

*

משחק המִחזור

האיש העטור במחרוזות אדומות מקרבי החיה שר-מדקלם בקול נשי את הטקסט הדרמטי של פיירו הסהרורי ("כמו טיפת דם מולבנת, / שמכתימה את שפתֵי המתייסר, / כך אורב לו בתוך המוזיקה הזאת / פיתוי הכיליון" וגו'), ותוך כדי כך הוא רוקד ומתיז על עצמו נוזל אדום מאקדח פלסטיק שמצא בין קרבי החיה. הנוזל האדום מכתים את חזהו הבהיר. עור ברכיו מאדים מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה לצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית. כמו קרני החיה שמשסעות לגזרים את גרבי הניילון של יסמין גודר, וקצת אחר כך, זה עקב נעלה שמשסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור, כמו גוף מעוות שצייר פרנסיס בייקון.

האיש והאישה והחיה ממשיכים לנוע זה לצד זה, וגם בכל מיני צירופים אירוניים, מלאי פתוס, זימה, אלימות והומור; גוויית החיה נלבשת כבגד או נחבשת לראשו של האיש והופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות; בין אם זו בירית פרווה או כרית סיכות/קוצים שעונדת האישה. מעי החיה משתלשל ממכנסי האיש כמו זנב, פיסות של גאפה שחורה (סוג של סרט דביק תעשייתי, שבו חוסמים את פי הקורבן בסרטי מתח) הופכות את בהונותיו לפרסות.

הבמה הצחורה מתלכלכת במהלך ההצגה. האביזרים מתפרקים למעין פסולת של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, גופת החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מִחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הוֹמלסים בסרט מדע בדיוני. ובו-בזמן זהו גם משחק יצירתי ואופנה ("אחרי שהגבר עוקר את קרביה של החיה שניהם חוגגים בלבישת האיברים הפנימיים מָשָׁל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא…", כתבה שיר חכם בביקורת על המופע). וזהו גם סך כל הניסיונות לסחוט כל טיפת אש וריגוש מגוויית התשוקה.

מרט אופנהיים, מעיל נייר ומשקפי שמש

*

האריג

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוזיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. כך זה גם באוהבים אש, רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי שום ניסיון להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכול הולך, מוולס ועד רודֵאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, איך נוצר – על פי ניסוחה של גודר – "אריג שלם מחלקים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל יחד מרכיבים משהו חדש". באיזו נקודה מזדכך הגיבוב והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות, מתי נוצר עולם, נוצרת שירה, כמו באוהבים אש.

*

פוסט-מודרניזם

השפה הבימתית של גודר היא פוסט-מודרנית, כלומר, אירונית, מערבבת תרבות גבוהה (מיתוסים, ולסים) בתרבות נמוכה (רודאו, קבקבי פלסטיק) ומוותרת על צורה סגורה והדוקה לטובת משחקיוּת ואנרכיה.

במאמר מכונן מ-1987 השווה התאורטיקן האמריקאי איהב חסן בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. הוא ערך טבלה רבת סעיפים ומיין לתוכה צמדי מילים מתחומים שונים. "סיבה" ו"מקור", למשל, מופיעים בטור המודרניסטי, לעומת "עקבות" בטור הפוסט (לגמרי אוהבים אש), המודרניזם לפי חסן הוא פאלי, לעומת הפוסט-מודרניזם האנדרוגיני (ראו למשל שָׁני העטור מחרוזות ומזמר בקול אישה) והפּוֹלימוֹרפי (רב צורני, כל אותם צירופי אדם-חיה של המופע). אפילו את מחלות הנפש הוא ממיין: את הפרנויה – מחלת הרדיפה החד-כיוונית – הוא מניח בטור המודרניסטי, ואת הסכיזופרניה בטור הפוסט. (סכיזופרניה, בעברית: "שסעת" – על שום הפיצול בין תפקודים נפשיים כמו רגש וחשיבה, ועל שום ההפרעות בזיכרון, בקשב ובהתנהגות עקב הזיות ומחשבות שווא. זהו בין השאר, תיאור הוגן של חלקים נכבדים מאוהבים אש).

הפוסט-מודרניזם, מסכם חסן, מזכיר את חתרנותו של האוונגרד בתשוקת הפירוק שלו, אבל הוא יותר קוּל, פחות מרדני, יותר נגיש ושווה נפש, חומרי, אוכל-כול ונטול אשליות.

וכאן בדיוק סוטה יסמין גודר מן התבנית. כי על אף הנגיעה בבידור והחוש המוּלד לאופנה, גודר אינה שוות נפש או שטוחה. בעבודות שלה יש עומק תרבותי, רגשי ומחשבתי. ואפילו העיסוק הבוטה בבשר הוא צינור למשהו אחר. ובניסוחה שלה:

יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה. במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בוויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר, צילמה: תמר לם

*

המְבַצְעים

כדי לרקוד את הטווח הזה אין די בטכניקה. יש צורך גם ביכולת רגשית ורוחנית. ערן שני נהדר, נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו, המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. ליסמין גודר יש מראה מיושן של שחקנית ראינוע. האיכות התנועתית שלה יותר רזה ומופשטת, וההבדל הזה, כמו בין ציור לשרטוט, מעשיר את המפגש בין השניים ומרבה דקויות.

*

דמיאן הירסט, "אלף שנים" 1990, כלוב זכוכית גדול ובו מערכת ביולוגית שבה מתפתחות רימות לזבובים באמצעות ראש פרה כרות.

*

האפילוג

ואי אפשר לסיים מבלי להתייחס לדקות האחרונות של המופע. האמן הפלסטי יוחאי מטוס נמשך לבלגן שמשאירה גודר על הבמה. הוא ביקש להצטרף ולהגיב, וגודר ההרפתקנית נענתה. אחרי שהנאהבים המותשים שוכבים לנוח צץ לו מטוס בתוך ענן עשן, כמין אל מהמכונה ("דאוּס-אֶקס-מָכינה", מושג הלקוח מן התאטרון היווני, שבו חלק מן הדרמות נפתרו באופן מלאכותי על ידי אל שירד אל הבמה בתוך מכונה). מטוס לבוש בסרבל ראוותני, וזקן מסוגנן נוקשה מחובר למשקפיו. הוא מצטלם עם שני וגודר, מעצב להם בגדים מקרעי הפרווה ומכבד אותם בספק-תפוחים-אדומים-ספק-המשך-של-קרבי-החיה (ומוסיף לרגע גם את אדם וחווה לתהלוכת הזוגות המיתולוגית). הוא ממשיך ומבצע פעולות שרירותיות שמזכירות את המִחזור היצירתי של גודר.

רק כשניגשתי לכתיבת המאמר ראיתי פתאום את החוט המקשר בין הפעולות: מטוס הוא "האמן" שהופך את כל מה שנותר על הבמה – חומרים ובני אדם – לתערוכה, והוא עושה את זה במין ברוואדו רקדני שגרם לי מעט מבוכה.

מטוס אינו בא לבמה בידיים ריקות. הוא מביא אתו נדוניה: פסל לב גדול עשוי מניאונים שאת חלקם הוא עוקר לטובת התערוכה; שניים מהם מאירים "מוצג", אחרים מופקדים בידי ערן שני ויסמין גודר. השניים מצמצמים את נוכחותם כדי לא להאפיל על האורח. הם עוברים לתנועות כלליות ומסומנות כמו של ניצבים במַסֶכֶת. מטוס ממשיך ומקים מדורה עם ניאונים בתור קרשים. בזמן שהאיש והאישה "מתחממים" לאורה, הוא משתרע על הבמה וסוקר את התערוכה שהציב. סוף.

פעולותיו הישירות והתכליתיות של מטוס כמו סותמות ומשטיחות את המורכבות של משחק המִחזור. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו מחבל בראיות. וחבל, כי פסל הניאונים הלבן שעורקי חשמל משתלשלים ממנו הוא "חפץ-לב" יפהפה. הזוהר הסטרילי שלו וקווי המִתאר הגרפיים-תעשייתיים מזכירים את הבמה הלבנה של ההתחלה. אילו שמר מטוס אמונים לאיכות הפופ-ארט הקרירה-חשמלית של הפסל, היה לו סיכוי להיות מצחיק ומסתורי, להוסיף עוד שכבה לעבודה, או לפחות עוד סימן שאלה.

אבל כך או אחרת – אוהבים אש היא עבודה כל כך חזקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה. שמעתי שיש כוונה להציגה גם במוזאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

ערן שני, ברקע – יוחאי מטוס, מתוך "אוהבים אש" מאת יסמין גודר, צילמה: תמר לם

* אַסַמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

*

אוהבים אש
כוראוגרפיה: יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורגיה: איציק ג'ולי
מופיעים-יוצרים: יסמין גודר, ערן שני
מופיעים-מחליפים: שולי אנוש, מתן דסקל
אמן אורח: יוחאי מטוס
מוזיקה: יוהן שטראוס הבן, הדנובה הכחולה; סיבליוס, ולס עצוב; שוסטקוביץ', ולס מס' 2; שנברג, ולס לשופן (מתוך פיירו הסהרורי); שופן, אופוס 70; צ'ייקובסקי, ולס סנטימנטלי; חצ'טוריאן, ולס מתוך נשף המסכות.
עיצוב תלבושות ואביזרים: ענבל ליבליך, יסמין גודר וערן שני
חיה: ענבל ליבליך, זהר גוטסמן
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
עיצוב ועריכת סאונד: אייל שינדלר

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות, 2011

*

כל הרשומות על תיאטרון מחול באתר זה

יסמין גודר כותבת על תהליך יצירת "יסמין גודר ולהקת שחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" בגיליון (כך אומרים?) של מגזין האינטרנטי "מעקף" העוסק במצב (הפוליטי).

*

ובלי שום קשר – הודעה משמחת של הרגע הכמעט אחרון – הבלוג החי של ההם חוזר

12 דקות מספר 2  ייערך ביום חמישי הקרוב ה27 ביולי בשעה 19:00 במכללת מנשר, רחוב דוד חכמי 18 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הכניסה בחינם. הערב הראשון (שבו גם אני השתתפתי) היה מעולה וגם הנוכחי מאד מבטיח.

Read Full Post »

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה. לפיכך אני מתחילה בשורה התחתונה: "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה נהדרת. אם מישהו תהה אם כדאי, התשובה היא כן, מאד ולגמרי. ועכשיו אתם יכולים להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש ולחזור לאחר מעשה.

ועוד הערה – למעט תמונתו של ערן שני אין לתמונות קשר ישיר למופע, אלא למעין תיבת תהודה של הקשרים אמנותיים ותרבותיים. אי אפשר לטעמי לדבר על שום עבודה משמעותית של תיאטרון מחול רק מתוך המחול.

והערה מאוחרת, כיוון שהתחלף הליהוק – כל האמור בהמשך חל על הגרסה המקורית שבה רקדו גודר עצמה וערן שני המדהים.

מרט אופנהיים, כפפה על יד עץ, 1936

אוהבים אש

אז מה היה לנו כאן? איש, אישה, חיה, וַלסים.

האיש יחף. הוא לובש חולצת טריקו לבנה מהוהה ומכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה.

האישה לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טריינינג וגופייה. לרגליה קפקפי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. יותר מאוחר היא תצא ותחזור עם שמלת טפטה שחורה ללא כתפיות, נעלי עקב ומיקרופון. יש משהו מהודר במופע אבל גם מרושל בכוונה. שמלת הטפטה למשל, נלבשת על גופייה. בזמן שהקהל נכנס האישה תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים. האיש נאלץ להטות את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים חדים (לא רק נראים; מאוחר יותר כשהאישה תשמוט אותם הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

החיה תגיע בהמשך. זוהי חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק ראם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. האיש אוחז בזנבה וגורר אותה אל תוך הבמה. הוא שולח את ידו לתוכה כדי לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג אדום ונוטפים מחרוזות וחרוזי זכוכית אדומים, וגם נוזל אדום שמכתים את חזהו הבהיר של האיש. עור ברכיו אדום ומשופשף מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה בצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית.

ועוד לפני החיה – מתנגנת מוסיקה; ולסים מתוקים וסוחפים, וביניהם גם ולס אחר, מאיים, מ"פיירו הסהרורי" של שונברג. האיש והאישה והחיה נעים לבד, וגם בכל מיני צירופים. הדימויים מתחלפים כמו מעצמם, מצחיקים, מלאי חיים – גווית החיה נלבשת כבגד או מתחברת לאיש, הופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות. בין אם זו חגורת פרווה או כרית הסיכות-קוצים שעונדת האישה, או פיסות הגאפה השחורה שהופכות את בהונותיו של האיש לטפרי חיה, או לשונו המשתרבבת עוויתית.

מרט אופנהיים, סנאי, 1960

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוסיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. ככה זה גם ב"אוהבים אש" רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי של העבודה, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכל הולך, מוולס ועד רודיאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: טרזן וג'יין, שמשון ודלילה (חמושה במספריים), גונתר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את גונתר בליל הנישואין), או שמא דווקא זיגפריד בקסדתו המעוטרת בזוג קרניים? ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוריאוגרפית.

קרני החיה משסעות לגזרים את גרבי הניילון בצבע גוף של יסמין גודר. גם עקב נעלה משסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור מעוות, כמו בְּגוף שצייר פרנסיס בייקון. תנועה רפיטטיבית מהירה מוחקת את תווי פניו של ערן שני ומותירה רק פה שחור פעור.

פרנסיס בייקון - בעניין הניילון הקרוע הנמתח כמו עור מעוות.

פרנסיס בייקון - מהירות התנועה מוחקת את הפרטים ומשאירה רק פה שחור פעור בזעקה.

אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, באיזו נקודה מזדכך לו שימוש מצטבר באביזר והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות. לעולם. לשירה. כמו ב"אוהבים אש".

ואי אפשר בלי כמה מילים על הרקדנים: ערן שני נהדר נהדר. נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. יסמין גודר מעולה. האיכות התנועתית שלה יותר מופשטת ומינימליסטית, וההבדל הזה, כמו בין ציור לרישום, עושה את המפגש ביניהם לעוד יותר עשיר ומלא דקויות.

טרזן וג'יין (ליסמין גודר יש פנים ותסרוקת של שחקנית ראינוע).

גוסטב דורה - שמשון משסע את האריה

ותוספת מאוחרת, בהמשך לתגובות – אז'ן דלקרואה, המזוהה עם התנועה הרומנטית. למשל צייד אריות

ערן שני (אין כמעט תמונות של העבודה. ואלה שיש אינן מעבירות את קסמה.)

לקראת סוף המופע מצטרף אל השניים האמן (האורח) יוחאי מטוס. החלק הזה היה מיותר לטעמי. ברגע שמטוס מופיע, שני וגודר כמו נסוגים. הפעולות שהם מבצעים נהיות כלליות וחיוורות. בתנועות שלו לעומת זאת, יש מין רקדניוּת לא נעימה. פסל הניאונים שעיצב (מעין לב שעורקי חשמל משתלשלים ממנו) הוא יפה לכשעצמו. הייתי שמחה לראותו בתערוכה. אלא שהעבודה היתה אדישה לנוכחותו. ההדהוד של הדימויים לא השתנה.

זאת ועוד: במהלך ההצגה הבמה מתלכלכת (ולא בפעם הראשונה אצל גודר); האביזרים מתפרקים למין זבל של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא על הבמה – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, עורה של החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מיחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הומלסים בסרט מדע בדיוני. לא אהבתי את ההתערבות של מטוס במראה הסופי של הבמה. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו משבש את הראיות.

אבל כך או אחרת – "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה כל כך חזקה ועמוקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה (ולא נודע כי בא אל קירבנו). שמעתי שיש תוכנית להציגה גם במוזיאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

צלמית חרס, מקסיקו, 1-150 לספירה

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

בין הרשימות על תיאטרון מחול באתר זה:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס מאת ענבל פנטו ואבשלום פולק

על פתאום ציפורים של יסמין גודר

אויסטר (ענבל פינטו ואבשלום פולק)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

ועוד

 

אוהבים אש באתר של יסמין גודר, כולל קרדיטים ותאריכי הצגות

Read Full Post »