הקדמה
"אשכולית" (1964) הוא ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו.
אלכס בן ארי ערך אנתולוגיה מחכימה וכיפית לשירה מושגית.
הוא הזמין אותי לכתוב על שירי ההוראות של אונו; לתאר את אישיותם ולתרגם מבחר קטן.
הסכמתי בקלות דעת. לא ידעתי למה אני נכנסת. חתיכת מסע עברתי פה.
(זה קצת ארוך וחושפני. כדי לא לשגע אתכם בגלילות ודילוגים, הכנסתי חלק מההערות ללינקים).
וזה מה שיצא, בשינויים קלים:
*
נער ששמו נשתכח ממני, הלחין פעם את השלט המוצב במחסום ליישוב ספר. אני מצטטת מהזיכרון:
עצור / כבה את האורות החיצוניים / הדלק את האורות הפנימיים / הזדהה
השירים של אונו הם שלטֵי – ובעצם פתקֵי – הוראות כאלה, מעורטלים מאליבי מעשי או אופק ביצועי.
it's all in the mind – אומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה" על פלאים שונים ומשונים המתרוצצים בין דלתותיו של מסדרון ארוך, ואונו הקדימה אותו[1]. ההוראות שלה הן מנטליות ביסודן ולפיכך פתוחות ואינסופיות לעומת החד-משמעיוּת הגסה של פעולה שהתממשה. חלק מן ההוראות, כמו – לערוך אירוע בכתובת בדיונית, בתאריך בדיוני, להשאיר כרטיס ביקור בעולם פנימי, או לעוף, יכולות להתממש אך ורק בתודעה.
רישום מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו". open this bottle כותבת אונו. על פי רנה (זאת-לא-מקטרת) מגריט, זה לא בקבוק ואי אפשר לפתוח אותו, אבל בתודעה אפשר הכול.
.
והבטחתי גם, כזכור, לתרגם כמה שירים. זה נשמע כמו החלק הקל של העסק. לא מדובר במטפורות סתומות עם שורשים מפותלים בלשון אלא בהוראות עם מבנה תחבירי פשוט ואוצר מילים בסיסי. רק השורות השבורות ואופן השימוש מסגירים את ייחוסן השירי. אלא שאי אפשר לתרגם אותן לעברית, ואי אפשר להפריד את הקושי הזה מאישיותן; היא מתקרקשת אחריו כמו צרור פחיות אחרי רכב של נשואים טריים.
הוראות מנוסחות כידוע בלשון ציווי ("עצור. כבה את האורות החיצוניים," וכולי) והעברית, בלשונה של יונה וולך, היא סקסמניאקית. "בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת… וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה/ וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין/ וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה/ לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין", ובעברית חייבים להחליט לאיזה גוף פונים. אצל משוררים שונים אפשר להפעיל שיקול דעת או להטיל קוביה או לעקוף את הבעיה, לטאטא אותה מתחת לשטיח (שהולך ומתכווץ אמנם ברוח הזמן). אלא שאונו נמנית על חלוצות הגל השני של הפמיניזם. ב-1964, השנה שבה יצא הספר, היא ישבה על במה, הניחה זוג מספריים לפניה ובקשה מן הצופים לגשת בזה אחר זה, ולחתוך פיסה מבגדיה. CUT PIECE כך נקרא המיצג מתואר ב"אשכולית" בפרק הקצר המוקדש להוראות שבוצעו. התיאור הכתוב בפרוזה, בשורות שלמות, מסתיים בתְּנָיַת פְּטוֹר (disclaimer): "המְבַצע על כל פנים, אינו חייב להיות אישה". המטען המאולתר הזה של אירוניה, התרסה ותקווה, לא נוטרל עד היום.
אף שחלק מן ההוראות הן ניטרליות לכאורה מבחינה מגדרית, רבות מהן מתכתבות עם ההוראות חסרות השחר או הסיכוי, המוטלות בדרך כלל על ילדות ונערות במעשיות; אצל האחים גרים, נשלחת נערה אחת לשאוב מים בחבית מחוררת, אחרת מתבקשת ללקט תותי שדה בשלג (לבושה בשמלת נייר, מה שמגביר את האיכות המיצגית של המעשייה), ושלישית, המכונה סינדרלה, מצטווה לברור את העדשים שאמה החורגת שופכת לתוך האפר. ואילו אונו מצִדה, מורה לגנוב את השתקפות הירח בעזרת דלי, ללכת בשלג מבלי להשאיר עקבות, או לצאת למסע ליקוט והדבקה של ראי מנופץ שרסיסיו נזרו ברחבי העולם.
תצלום המוות של הסופר רוברט ואלזר. האומנם הצליח ברגעיו האחרונים למלא את ההוראה של אונו?
.
המגדר יוצא מן השק בהוראה להשתמש בכביסה היומית כדי לבדר את האורחים, להסביר להם איך נוצר כל לכלוך ולמה, או בהוראה לטייל ברחבי העיר עם עגלת תינוק ריקה. ופה ושם הוא נאגר ומשפריץ כמו גייזר, בהוראה לבחוש את פנים המוח עם זין עד שהדברים יתערבבו היטב, ולצאת לטיול.
כשהעברית מחייבת לבחור מין, היא הורסת את הניטרליות המתעתעת, את ריבוי המשמעויות האגבי. אונו התאוננה בשעתו שאמנותה נחשבה לרגשית ויצרית מדי בעיני האוונגרד הניו יורקי. הם העדיפו cool art. ובהמשך לכך (וזאת כבר טענה שלי, מרית) היא משקיעה מאמצים ניכרים בהסוואת רגשיותה ויצריותה; אחרי שהיא מורה להשיג אדם במקום ראי ולהביט לתוכו, היא מזדרזת להתכחש לליבה ההיפית והרומנטית של ההוראה, ומציעה להשתמש באנשים שונים: זקן, צעיר, שמן, זעיר וכו'.
ובחזרה לתרגום: לשון נקבה תגביר את הווליום המגדרי עד כדי חוסר טעם, ולשון זכר תיישן את ההוראות ותסתיר את חדשנותה העוצרת נשימה. הבולטים (והקרובים ללבי) מאמני המיצג והמושג, לא הגיחו מקפלי האדרת של גוגול אלא משירי ההוראות של יוקו אונו. ופסטיבל המחול "הוירטואלי" מהסיקסטיז – "13 ימי פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך של יוקו אונו", שבו כל משתתף שולח לירה שטרלינג ומקבל גלויה עם הוראות פעולה ושעת ביצוע (הקשר בין המשתתפים יהיה טלפתי), הוא כמעט אינטרנט בראשי פרקים – מהקיצור הטוויטרי של המחול (ההוראה של היום הראשון למשל, היא: לנשום, בחצות), ועד למתח הכל-כך עכשווי בין האינטימי לאנונימי.
ובחזרה לתרגום: גם הנוסח הפורמלי, "חתוך.חתכי", "את/ה", נפסל בגלל המטען העודף של המילים שמסכן את החן הפלאי שכל היובש הבירוקרטי לא מצליח לנטרל. הבריחה ללשון רבים נחסמה על ידי אונו עצמה, שמבדילה את ההוראות שלה מן ההתרועעות החברתית של ההפנינג. אלה הוראות אישיות, היא מסבירה, שמתממשות בתודעה, התחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.[2] אוזני מזדקפות לשמע ההסבר או לשמע המילה "משאלה", ההפוכה מן המילה "הוראה", במילון האחים גרים.
"הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי[3]. ו"אשכולית" הוא ספר מאד מושלג. אונו מורה לשלוח צליל של שלג למי שאוהבים, למצוא יד בשלג, להתבונן בשלג הנופל עד שיכסה שלושים ושלושה בניינים, או לדמיין שהוא יורד בכל מקום, כל הזמן, גם כשמדברים עם מישהו, ולקטוע את השיחה כשהוא מתכסה בשלג, ועוד.
.
יוקו אונו, שלג יורד עם שחר. הקלטה. ניו יורק 1965
.
המילה "שלג" כמו ה-X במפת האוצר, מסמנת את הליריות הקבורה בהוראות. וגם להפך: ההוראות הן הזהות הבדויה של השירים, שנועדה להרחיק אותם ככל האפשר מן הליריות של הגוף הראשון. לפעמים ההצפנה נהיית כל כך מתריסה שהיא קורסת לתוך עצמה. כמו למשל בהוראה להדביק את שמך על החלון, לשאול תותח[4], להתרחק ולירות לעבר השם. אם יש קושי להשיג תותח, אפשר להשתמש במכונת ירייה, בחיצים, באבנים, לירוק, להשתין, לכוון זרנוק או כל אמצעי אחר. אם אין שום אמצעי יש להתרחק ולבהות בשם עד שיהפך לבלתי קריא בשקיעה. וזה לא חייב להיות שֵׁם, אגב, זה יכול להיות גם מספר שנבחר באקראי מספר טלפונים.
זאת לא ההוראה היחידה שבה מוחלפות משמעויות במספרים כדי לרוקן (כביכול) את המטען הרגשי. למשל, לספור קמטים בבטן ולשלוח את הסכום לחבר בתור מכתב, או להחליף שמות עצם של סיפור במספרים לפני שקוראים אותו, וכן הלאה.
ובחזרה לתרגום: שם הפועל המשמש אותי בינתיים, למסירת תוכן ההוראות – הוא אמורפי וסטטי מדי כבחירה תרגומית. וגם לו הייתי נחלצת מן הפח המגדרי, הייתי נופלת אל הפַּחַת של PIECE, מילה שקופה מרוב שימוש לעבודת אמנות, אבל בולטת בזרותה בכותרת של שיר, של הרוב המכריע של שירי ההוראות: LET`S PIECE ,BURNING PIECE ,HAND PIECE ,TUNAFISH SANDWICH PIECE וכן הלאה.
PIECE היא הוויזה של השירים לעולם האמנות, המוסיקה והמיצג, והם משיבים לה בתמורה את זהותה הראשונית כרסיס, חתיכה. (גם לשבירת השורות נוסף פתאום צד מוחשי של מימוש המטפורה). ובמידה פחותה ומוחלשת הם מעוררים גם את פעולת האיחוי ההטלאה או לכל הפחות משאלה או פנטזיה של איחוי וההטלאה.
למהדורת 2000 של הספר נוסף פתיח נונסנסי ברוח לואיס קרול. האנגלית יותר שקופה מן העברית, הטקסט התקני מבצבץ מבעד לקידוד. לנוחות הקורא העברי, תצורף גרסה נטולת-נונסנס מיד אחרי התרגום החופשי:
"טעם, אמר טוב-לב (Kind) לנלהבת (Keen) שעליה לספר כּיפּוּר בכל פיילה כדי להקל על זאבו, אחרת ראשה יִפָּרֵט. במקום זה נתנה נלהבת לטוב-לב עיסת נייר עם כמה נוראות. אחרי 365 להיטים טוב-לב הפך לְקיש מאושר ונלהבת היתה לרחם גאה. ומאז הם שואבים וצוחקים ביחד עד עצם היום זה. מי יכול להגשים אותם."
ובניכוי שכבת הנונסנס:
פעם, אמר Kind לKeen שהיא צריכה לספר סיפור בכל לילה כדי להקל על כאבו, אחרת ראשה ייכרת. במקום זה נתנה Keen לKind פיסת נייר עם כמה הוראות. אחרי 365 להיטים Kind הפך לאיש מאושר וKeen היתה לרחם גאה. ומאז הם אוהבים וצוחקים ביחד עד עצם היום הזה. מי יכול להאשים אותם."
אונו (Keen הנלהבת) נכנסת כאן לנעלי שַׁהְרָזָאד (שחרזדה) גיבורת אלף לילה ולילה. הסיפורים שהצילו את חיי שַׁהְרָזָאד מוחלפים אמנם בהוראות, שמצילות את חייה שלה, בשליש מהזמן. אלף כבאים ושכבות נונסנס לא יצליחו לכבות את הרומנטיקה של אמנות-תציל-ממוות. אבל אני מתעניינת אפילו יותר, ב"פליטת הפה" שבה מוחלפת המילה "הוראות" במילה "נוראות" בתרגום הלא-מספק שלי, ובמקור מוחלפות ה-instructions = הוראות, ב-destructions = הריסות, ומחזירות אותנו לרסיסים = pieces השולטים בכותרות השירים.
מה יש לה לעברית להציע כתחליף? "קטע" עמום וסחבקי מדי, ושתי החלופות הישירות, "עבודה" הפרולטרית ואחותה החגיגית "יצירה", הן שלמות וחיוביות מכדי להכיל את ההרסנות האצורה בהוראות.
יש פער בלתי נתפס בין המרקם האוורירי של הספר לתוכן האלים. אונו מורה למשל, להעמיד אדם על במה ולחקור אותו בדקדקנות: לשקול, למדוד, לספור, לשאול, לבתר, לשרוף [ההדגשה שלי], להקליט. והיא מורה לרסק מכל הבא ליד, מבובה עד מטוס (בגובה אלף רגל, מעל מדבר).
"הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך.
ובכל הנוגע לאמנות, אונו של "אשכולית" מתגלה כג'ק המרטש: היא נותנת הוראות לחיתוך של ציור או תצלום או טקסט אהוב. (את החלקים מפזרים ברוח או שולחים לאנשים, או מזמינים אותם לחתוך את החלקים שמוצאים חן בעיניהם). היא מורה לדרוך על ציורים, לנעוץ בהם מסמרים, לקבור אותם, לזרוק לפח, לתת לאלטעזאכן, להשקות אותם, ליָדות בהם שאריות אוכל, לשרוף אותם בעזרת סיגריה ולהתבונן בתנועת העשן עד שהציור נעלם. וגם יצירות של אחרים אינן מחוסנות; היא מורה לרסק מוזיאון עכשווי (ואחר כך לאסוף ולהדביק את שבריו), או להפוך את המונה-ליזה לעפיפון ולהטיס אותה לגובה שבו: א) חיוכה ייעלם. ב) פניה ייעלמו. ג) היא תהפוך לנקודה. או לגזור ציורים של דה וינצ'י או דה קוניג ולתפור מהם ז'קט, שמלה או תחתונים. (כפיצוי ואולי כתשליל של CUT PIECE שבה נחתכו בגדיה מעל גופה?)
מאחורי כל זה, כפי שכתב יהודה עמיחי, מסתתר כעס גדול. כמה גדול, מתברר מן ההוראות שמייחדת אונו לנעלבים קשות: לערום 100 זגוגיות בשדה ולירות כדור דרכן, ואז להעתיק את מפות הסדקים של כל זגוגית ולשלוח מפה בכל יום למי שעלב בך, במשך 100 ימים. זה גם "חישוב" פואטי של כמות הכעס, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. רבות מן ההוראות הן טכניקות לעיקור וצינון רגשות. כמה מהן נשמעות משחקיות לרגע, כמו ההוראה לשלוח רוח מסביב לעולם פעמים רבות עד שתהפוך לבריזה קלה, או להנמיך צליל של פעמון על ידי טלטולו בחלום ועל ידי שיכחתו (עוד נסיגה מהסְפֵרה הפיזיקלית אל הספרה המנטלית), ואז היא מציעה פתאום ליישם את זה על צלילים נוספים כמו קולה של אמא, בכי של תינוק או התפרצות היסטרית של בעל (ע"ע מגדר).
וכל הכעס הזה הוא בו-בזמן גם המפתח לשמיים. (ואולי זה בעצם הכאב, כמו אצל יוזף בויס, שראה בו שלב הכרחי בדרך לטרנספורמציה רוחנית.) וכך או אחרת, אונו מבקשת לעמוד מול קיר במשך שנה ולדמיין שראשך מוטח אליו עד שהקיר יקרוס והשמיים יתגלו.
POSTCARD גלויה עם הוראות לגזירת חור כדי לראות דרכו את השמיים. מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".
.
השמיים הם המקום שבו מתמזגת הפוליטיקה האנטי-חומרנית עם הרוחניות הנוצרית. לא סתם היה פרנציסקוס לקדוש המועדף על דור הפרחים, עד כדי כך שבדיוקן הקולנועי של זפירלי[5] הוא מוצג כהיפי הראשון. אביו של פרנציסקוס התנגד לדרך הרוחנית שבחר, ותבע אותו למשפט ציבורי בפני הבישוף של אסיזי. בתגובה, פשט הקדוש את כל בגדיו בבית המשפט ומסר לו אותם ובכך שם קץ להליך המשפטי והשתחרר מן החומר לטובת הרוח. ובהמשך לכך, ואולי במקביל, אונו מורה לאנשים לחורר פרטֵי רכוש כמו מכנסיים, ז'קט, חולצה, או גרביים, כדי לראות דרכם את השמיים.
זאת ועוד: לפרנציסקוס היה קשר עמוק לטבע. ב"שיר הברואים" הוא קורא לשמש ולירח, "אחינו השמש, אחותנו הלבנה," וגם שאר איתני הטבע מוצגים כבני משפחה. ולא רק שהוא דורש לציפורים, לסנאים, לקרפדות ולחרקים, הוא גם משוחח כאח אל אח עם הזאב שהבעית את תושבי גובּיו. ואילו אונו מצדה מורה ללחוש לרוח, לעננים, לעץ ולאבן. היא מבקשת להכין גיטרה מן העץ ששמע את הווידוי ולשלוח אותה לאישה, או לקלוע סנדלים מן הקנים המאזינים ולשלוח אותם לחבר. ואולי כבר גלשנו בלי משים מעולמו הרוחני של פרנציסקוס אל דרך האגדות שבה דוממים (מן "העצם המזמרת" של האחים גרים ועד לקנים המזמרים של המלך מידאס) הם צינור להפצת סודות; ההוראות של אונו מתהפכות כשמנסים לאחוז בהן, כמו המטה שנהפך לתנין ביד אהרן – רגע אנחנו בנצרות וברגע הבא באגדות או בזן בודהיזם (לרבות מן ההוראות יש צד מדיטטיבי, כמו ללכת למזרקה הקרובה ולצפות במים הרוקדים, להבריק תפוז, או לנשום). מה שעלול להיתפס כחוסר מיקוד והתחייבות, הוא בעצם סירוב לקיבעון, והגנה על סתירות. ואונו אמנם מורה לבנות בית מנקודות (מקווקוו) ולהניח לאנשים לדמיין את החלקים החסרים או לשכוח אותם. שטח ההפקר שבין לדמיין ללשכוח הוא מגרש המשחקים של הנמענים שלה. במרחב האלסטי הזה נמצא הפופ במרחק נגיעה מהזן או מהאוונגרד, יש קיצור דרך מפוליטיקה לפואטיקה, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לחבר את הקונסטלציות השמיימיות שלו.
הראש שפורץ את הדרך לשמיים שייך לשער המחול של הספר. מחול על פי אונו, הוא קשר עם אלוהים ועם החלק האלוהי בתוכנו. כלומר חוויה רוחנית שמנוגדת לאקסביציוניזם הרקדני ולאורות הבמה. האם אי אפשר לתקשר בחשיכה? היא תוהה. ובהמשך לכך היא מציעה גם סיום אלטרנטיבי להטחת הראש, שבו לא הקיר נעלם אלא הראש עצמו. וזהו עוד אחד בשורת נסיונות שתכליתם להעלים את הגוף המגביל את הרוח (כמו בהוראה לפשוט את עורם של אלפיים בלונים ולשחרר אותם). רבות מן ההוראות הן תרגילים במחיקת החומר או בצמצומו[6]: לצייר ציור שצבעיו מתגלים רק באור מסוים וברגע מסוים, כמה שיותר קצר, או לרשום גלולות מעבר דרך קיר כך שרק השיער יחזור. או להרים יד לעת ערב ולהתבונן בה עד שתהפוך לשקופה והשמיים והעצים ייראו דרכה. או להתחבא עד שכולם ילכו הביתה, עד שישכחו או ימותו (ואיש לא יזכור אותנו).
PAINTING TO ENLARGE AND SEE, מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".
.
במישור האמנותי, הנסיגה מן המוחשי מייצגת את תרבות הנגד של שנות השישים; זה חלק מהניסיון להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" (ציורים ופסלים), באמנות אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג). במישור הרוחני, ההצטמצמות, ההסתתרות וההעלמות, הן נסיונות להשתחרר מן החומרי והחומרני ולצמצם את האני. ובמישור הרגשי, הן נועדו להישרדות. קשה יותר לפגוע במטרה מתכווצת שמסתתרת בארון, בחשיכה, בתודעה. ובו בזמן הן גם שיחזור כפייתי כמעט, של ההתעללות שעברה:
"הצהרה: אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה להיות בתוך האבן. י. א."
(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו") .
Mirror Piece
רק עכשיו, כשאני מתקרבת לסוף, מתברר לי שבסך הכול מילאתי הוראות; הפכתי את יוקו אונו לראי כמו שבקשה. התבוננתי בה וראיתי את עצמי: את התרוצצות הפנימית כדי לא להתקבע, את ההגנה על אפשרויות נכחדות, את המקלט הבטוח של התודעה. את הצורך הנואש בחופש, שמוגש בצורת הוראות, כללי משחק. באחד השירים היא מבקשת להכין מפתח, למצוא את המנעול שמתאים לו, ואם אמנם יימצא, לשרוף את הבית שמחובר אליו. וגם את זה אני זוכרת מבפנים, את הנסיון לברוח אל ההמצאה והפנטזיה, לסבך ולהאריך את הדרך הביתה בתקווה שהכעס יתעייף (כמו שנחל מאבד אנרגיה בפיתולים) ואת הכישלון המפואר. ובו בזמן גיליתי, בדיוק כמוה, את הפלא שבו כסא שנשרף במציאות עדיין קיים בתודעה.
*
אשכולית
"יום אחד טיילה בפרדס, והנה ראתה אשכולית גדולה, בשלה, שקרובה היתה לנשור מן העץ. אביגיל השתרעה על האדמה. וכך, שרועה על גבה, צפתה מלמטה באשכולית התלויה מעליה והמתינה לה עד שתנשור. כך שכבה, והשעות חלפו. היא שכבה חמש שעות עד שנשרה האשכולית, ואז קילפה אותה לאט ואכלה אותה."
(פנחס שדה, מתוך "על מצבו של האדם", עם עובד 1967)
ואפשר כמו בשיעור לשון, להפוך את זה לקובץ הוראות, כמחווה לשם הספר וגם כחליפתי וכפרתי להוראות שלא תרגמתי.
GRAPEFRUIT PIECE
טיילי בפרדס.
חפשי אשכולית שקרובה
לנשור מן העץ.
שכבי תחתיה
עד שתנשור ואז
קלפי ואכלי אותה.
—–
[1] הסרט "צוללת צהובה" יצא ב1968. שירי ההוראות המוקדמים חוברו בתחילת שנות החמישים.
[2] ההצהרות והסברים של אונו מכאן ואילך לקוחים מתוך "אל אנשי וסליאן, הערת שוליים להרצאתי מן ה13 בינואר, 1966" שנוספה למהדורות המאוחרות של "אשכולית" כמין מניפסט אמנותי.
[3] [על: "הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי]
היא מסתתרת אמנם מאחורי שאלון נכון/לא נכון (שמזכיר את רשימת הדברים "שֶׁמורים אינם מספרים" על פי יואל הופמן של "בפברואר כדאי לקנות פילים", מסדה 1988) כדי לשמור על אופציות פתוחות.
[4] "שאלי תותח," (במובן, קחי בהשאלה). זו אחת השורות הבודדות שאני מוכנה לתרגם. האירוניה שדולפת מן הצירוף שווה את אובדן העמימות המגדרית.
[5] "אחינו השמש, אחותנו הלבנה", פרנקו זפירלי, 1972
[6] אולי גם ההעדפה הגורפת לשלג קשורה לפגיעותו, לקלות שבה הוא נעלם.
—
את האנתולוגיה אפשר לרכוש בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב ובירושלים, באתר של מקום לשירה, (ובקרוב גם ברשתות).
—
עוד שירה בעיר האושר
על "שלום לאדון העורב" של עמוס נוי
על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי
על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס
על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי
כחול הוא צבע שערך הצהוב – בעקבות שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס (פוסט ראשון מתוך ארבעה)
שירה וקסמי חפצים
ועוד
Read Full Post »
עיר-האושר 
