Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יואננה קונסחו’

היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).

איור, גוסטב דורה (1883-1832)

קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב. 

כיפה אדומה, איירה יואננה קונסחו, כריכת הספר בתרגום הצרפתי (במקור הוא יצא לאור בקוריאה)

וכך אומרת קונסחו בראיון:

כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.  

כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).

בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.  

ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.

יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:

יואננה קונסחו – מתווה לאיור, כיפה אדומה

הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:

אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.

כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")

הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.

ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.

איור רקום, יואננה קונסחו, מתוך כיפה אדומה

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.

מתוך מפגש עם מרינה אברמוביץ'

אילו ידע מישהו להביט עלינו מלמעלה, היה נגלה לעיניו עולם גדוש בני אדם מתרוצצים, מיוזעים ועייפים מאד ונפשותיהם האבודות משתרכות מאחור…

מתוך נפש אבודה, מאת אולגה טוקרצ'וק

מרגע שאולגה טוקרצ'וק החכמה, המפליאה כתוב, העדינה ובו בזמן קשוחה, זכתה בנובל, דומה שהיא נמצאת בכל מקום, ברומן האפי שלה על יעקב פרנק, במותחן שעדיין מגרד לי, בסיפור שתורגם למעבורת, באחרית דבר לספר המצחיק והנוקב וההזוי של לאונורה קרינגטון.

ועכשיו גם ב"נפש אבודה", אגדה שטוקרצ'וק חיברה ויואננה קונסחו איירה ונהפכה לשותפה ביצירה.

באתר ההוצאה מוגדר "נפש אבודה" כספר מתנה שמתאים לכל גיל, אגדה "על יאן, אדם עסוק מאוד, שבמרוץ חייו מותיר את נפשו מאחור. כאשר חסרונה נותן בו את אותותיו, הוא נאלץ לעצור ולהמתין לה."

זה ספר נהדר. פשוט וצלול מצד התוכן, אבל אני תמיד נמשכת לאיך. ומתחשק לי לפרק אותו קצת, לראות ממה הוא מורכב ואיך כל החלקים מתחברים.

*

5 הערות (ארוכות) על נפש אבודה מאת אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו

  1. איורי נפש

שכונות שלמות בעיר האושר נבנו בשטחי ההפקר בין מילים לאיורים, ו"נפש אבודה" הוא מקרה ייחודי כי היחס בין הטקסט לאיור מקביל ליחס בין יאן לנפשו. האיור הוא הנפש האיטית, המתקשה להסתנכרן עם הטקסט המהיר, הענייני, שרוב רובו נדחס לעמוד אחד מתוך 48 על פי ספירת ההוצאה; זה לא נתון שאפשר לחלץ מדפדוף בספר, כי מספרי העמודים עורקים לצד האיור והנפש, הם לא משתפים פעולה עם "השיטה", עם הסדר והעקביות הנכפים על ספרים או מאומצים על ידם כאילו זאת האפשרות היחידה. המיספור של "נפש אבודה" מתחיל מתישהו ב-34 שרירותי, ממשיך קצת כסדרו (אם מתעלמים מהדף השקוף חסר המספר שנדחף פתאום), נפסק לאיזה זמן, דומה שנעלם כליל, עד שהוא חוזר ומדלג קדימה, וכן הלאה, מתריע על החלקיות של הסיפור, על כל מה שהושתק, שאבד, שנשכח.

כשקונסחו מקבילה את הדו-קיום של מילים ואיורים, לדואליות של יאן ונפשו, היא מוסיפה לספר גם שכבה ארס-פואטית של הרהור על יחסים בין טקסט לאיור, על שאיפה לאיזו שלמות אבודה, תיאום גורף בקצב ובמהות.

האיורים שלה לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. הם חולקים על הטקסט אפילו בשאלה היכן מתחיל הסיפור. תשעה עמודים, שמונה מהם של איורים מושלגים, מקדימים את דף השער של הספר (ואת הסיפור). הפתיחה המושלגת קשורה אולי גם ללובן ההתחלה של חייו של יאן ושל הדף שלפני האיור.

*

2. רק לא זמן שעון

"איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?" שאל [יאן].
והרופאה החכמה ענתה:
"זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. הנפשות נוצרו בזמנים קדומים מאד, מיד אחרי המפץ הגדול, כשהיקום עדיין לא צבר מהירות ועוד יכול היה להעיף מבט בבואתו במראה."

מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק

[ויפסאנה, זאת התרופה שלי]

יש תחושה חזקה של זמן באיורים; כל מיני זמנים: הזמן שחולף במהלך הסיפור, זמן הטבע של עונות השנה, הזמן הפנימי, הנפשי, של הגיבור, הזמן הנוכחי של הספר כאובייקט, וזמן האמנות.

אני אתחיל דווקא מהסוף, מהזמן התרבותי המשוקע באיורים, שכבות ארכיאולוגיות של אמנות, שנוכחות בהם כמו רוחות רפאים, שדוחסות אותם, ונותנות להם עומק. אני אפילו לא יודעת אם זה מכוון או שהמאיירת פשוט התבוננה והתבוננה באמנות עד שנהייתה חלק ממנה. אני אתן רק דוגמא אחת כדי לא להעמיס: מתחת ליאן היושב בקפה, אבוד כולו ומנוכר מן העולם ומעצמו, מבצבצים שרידי "האבסינת" של דגה (1876), בית הקפה של הניכור והבדידות.

מימין, יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה". משמאל, אדגר דגה, "האבסינת" 1876

(בעצם הכי רציתי לכתוב על הקשר בין האיורים המושלגים לעבודות הווידאו של מיכל רובנר, שהן לא בדיוק עבר אמנותי אלא הווה ושיקוף, אבל זה לא יקרה הפעם)

יואננה קונסחו, פרט מתוך הפורזץ של "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה. העברתי יד כדי לבדוק אם זה מתקלף באמת (חלק לגמרי).

זמן הספר כאובייקט קשור לפיזיות שלו: השִדְרה החדשה "מוכתמת", הפורזץ (דף הבטנה, בתמונה למעלה) חבול ומשופשף לכאורה. האיור חורג מגבולות הסיפור ומזקין את הספר עצמו, זורע בו מזכרות (תצלומים ישנים, מכתבים, קרע ממתכון, וכיוצא באלה) ש"נשכחו" או "הודקו" לדפיו.

יואננה קונסחו, כפולה מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה

זה מגַבֶּה את העולם הישן שבו מתרחשת העלילה, עולם של טפטים כהים ודלתות עם זגוגית חלבית חרוטה בדוגמה צמחית, ואפילו יותר מזה, את העולם הפנימי של יאן, את זמן הזכרונות.

יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה"
יואננה קונסחו, שני פרטים מתוך "נפש אבודה". מימין, תמונת ילדות, משמאל, הזיכרון. לחצו להגדלה

*

3. איך נראית נפש?

הזמן הוא מרכז הכובד של הסיפור, זה הנושא: נפשו של יאן, על פי הרופאה החכמה, נמצאת בפיגור של שנתיים-שלוש אחריו. ובניגוד לדימוי המילולי המצמרר של נפשות חסרות ראש (כמו תרנגולות ערופות שממשיכות להתרוצץ), קונסחו בוחרת לאייר את הנפש כילדה. זאת בחירה יפהפייה, בין השאר כי בילדות הזמן הוא נפשי, אין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. במשך תשעה חודשים מכיתה ב' הנוראה שהו הורי בחו"ל. זה מה שזכרתי וסיפרתי לאורך השנים, עד ששאלתי את אִמי וגיליתי שלפי זמן השעון היא נעדרה רק שבועיים. וכבר כתבתי פעם שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, בגלל זה הפצעים עמוקים כל כך. ובחזרה ל"נפש אבודה": כשקונסחו מציירת את יאן כמבוגר ואת הנפש כילדה היא מממשת את הפער בתפיסות הזמן שלהם.

זאת ועוד, כשהתבוננתי באיורים נזכרתי ב"ענק האנוכי" של אוסקר ויילד שגירש את הילדים מגנו, וגזר על עצמו חורף נצחי. כדי שהאביב יגיע, הגן נזקק לילדים. באיורים של קונסחו אין צבע, רק כשהאיש ונפשו מתאחדים הצבע (כלומר האביב) פורץ לציור.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. שימו לב למספרי העמודים שכבר הגיעו ל-147 (מתוך 48) לחצו להגדלה

*

4. שורשים

פרידה קאלו, "שורשים"

"בְּנֵי-הָאָדָם … הֵם חוֹלְפִים עִם הָרוּחַ. אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְדָבָר זֶה מַכְבִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד".

הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר, באדיבות פרויקט בן יהודה

יאן הוא נוסע מתמיד. הוא איבד את נפשו בזמן שהתרוצץ בעולם, והתרופה לפיכך, היא לא רק לשבת ולחכות שתשיג אותו, אלא גם להכות שורשים, לטמון (לזרוע? לשתול?) את כל השעונים והמזוודות בגינה. וזה פועל, לפחות על פי הטקסט: אחרי שחזרו והתאחדו התברכו יאן ונפשו בחיים ארוכים ומאושרים. מתוך השעונים צמחו פרחים יפהפיים ומן המזוודות נבטו דלעות ענק שמהן ניזון בחורפים.

אבל ייתכן שהסוף הזה הוא רק בועה זוהרת, אשליה שהסיפור נאחז בה; חוסר תנועה שכזה על פני חודשים ושנים קיים רק במוות, והטמנת השעונים והמזוודות היא לא רק זריעה אלא גם קבורה. לא רק שערו של האיש צומח בהמתנה הארוכה (ומן הידועות היא שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים), בעלי חיים וצמחים פולשים לתוך הבית כמו שקורה לפעמים במבנים נטושים. הטבע העז והפראי עד כדי טרופיות, מתפשט בסופו של דבר גם לגוף הספר, משתרג על הטפט של הפורזץ.

איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק. לחצו להגדלה
קטע מן הפורזץ (דף הבטנה) האחורי. הפרחים שצמחו מן השעונים פולשים לתוך המציאות של הספר ומשתרגים על הפורזץ. איירה יואננה קונסחו, מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק.

ההתפרצות הצמחית הזאת מזכירה לי סוף של בלדה ("קברו את מרגרט מעלה בית מועד, / את ויליאם טמעו במורד. / צמחה מליבה שושנה למועד, / צמח מליבו הסרפד. // צמחו גם הגביהו עד ראש המגדל, / אין דרך למעלה מזה. / ושם נקשרו קשר ברית אוהבים / כל עין תמהה למחזה." מתוך "מרגרט הנאווה" בתרגום נתן אלתרמן). ובעצם, היא מזכירה לי שוב, ואפילו יותר, את אוסקר ויילד, את סוף סיפורו הדייג ונשמתו. גם ויילד כמו טוקרצ'וק, עוסק בקרע טרגי בין האדם לנשמתו (לנשמה, לפחות בעברית, יש אמנם קונוטציה יותר דתית-רוחנית מלנפש הרגשית-פסיכולוגית). הנסיבות שונות: הדייג נפרד מנשמתו במודע, כשהדת מתייצבת בינו ובין אהבתו לסירונית. הוא שומר את ליבו לאהובתו, הנשמה היא שנהיית מרושעת בלעדיו. בסוף הטרגי, אחרי שהדייג ואהובתו נקברים ללא ציון בפינת שדה הכובסים, צומחים מקברם פרחים נפלאים שמשתרגים על מזבח הכנסייה וניחוחם המשכר מבלבל את הכומר והופך את דרשת הזעם שלו לדרשה על האלוהים אשר שמו אהבה.  

בתמונה למעלה, עוד פרחים ומוות: כבר הבאתי פעם את האיור הזה של מוריס סנדק, מתוך "מילי היקרה", סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה. ומוריס סנדק, הקנה לו בעדינות ובנחישות נופך שואתי. (אם תגדילו תבחינו במגן דוד על המצבה)

ובשורה התחתונה – כשמקשיבים בתשומת לב לאידיליה שעולה על גדותיה (כמו בסוף "מיו מיו" של אסטריד לינדגרן למשל) עולה ממנה לא פעם צליל הבכי שמסגיר את הקינה.

*

5. כפפות

בתחילת הספר, בשלג הילדות, עוד לפני שדפי הספר נהפכים לדפי חשבון (כמו חייו של יאן ש"הכול סביבו נהיה שטוח, כאילו התנועע על דף ריק ממחברת חשבון"), יאן ונפשו הם ילד וילדה החולקים ביניהם זוג כפפות המחוברות זו לזו בחוט שנועד למנוע אובדן ופרידה.

יואננה קונסחו, פרט מתוך "נפש אבודה"

בגב הספר אין תקציר. יש רק ספל זעיר וכפפה בודדה עם זנב חוט שנותק. ויש כמובן גם ברקוד עם מחיר וגם לוגו של ההוצאה לאור. לרגע התעצבנתי על המסחר והבעלות שמשתלטים על המרחב הלירי של קונסחו, ואז הבנתי שזאת פשוט התמצית: כפפה אבודה, ברקוד ולוגו זה התקציר החזותי, לא רק של הספר. של החיים שלנו.

גב הספר
גב הספר, תקריב

לדף הספר בהוצאה

Read Full Post »