Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יואל הופמן’

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

Read Full Post »

ידידים יקרים, ההצגה יואל אמר זכתה בארבעה פרסים בתחרות הצגות הילדים של פסטיבל חיפה.

פרס המוסיקה לרונית קנו (בשיתוף עם דידי שחר שהלחין את המוסיקה ל"סוף התחלה וחתולה" ופירגן לנו בנדיבות גדולה כמו כמה מן היוצרים האחרים שהספיקו לראות את ההצגה, אני לא יודעת איך – אני לא ראיתי כלום בפסטיבל מלבד "יואל אמר" ו"יואל אמר" שמונה פעמים ביומיים).

פרס המחזאית לרונית קנו.

פרס הבמאית למרית בן ישראל (כלומר לי).

והפרס הגדול – פרס ההצגה הטובה ביותר.

בחבר השופטים היו הסופר אפרים סידון, גיל בלט מנכ"ל היכל התרבות ראשון לציון, השחקן דרור קרן, מיקי מבורך מנהלת תחום תיאטרון בתרבות לישראל, ורפי ניב המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. וזה מה שהם כתבו בנימוקים לפרס ההצגה:

הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה.

זאת הבעת אמון ענקית בהצגה והשמחה גדולה כמעט כמו ההפתעה (אני עדיין חושדת שאני חולמת את החלום הכי ארוך וריאליסטי שהיה לי אי פעם). כשחזרתי הביתה א' ישר שאל, אם זה משנה את התפיסה שלי על מקומי בעולם. כי באמת, וכמו שגם אמרתי בטקס, אני לא זאת שמקבלת פרסים. אבל זאת לא ההצגה שלי, טענתי. זה היהלום של רונית, אני רק ליטשתי אותו. ועל כך ענה א', שאפשר למצוא צידוקים לכל דבר, ואני במיוחד יכולה "אבל העובדה היא שההצגה הזאת שמדברת לשורש נשמתך ושנלחמת עליה כמו לביאה והיית מוכנה למרוט את שערות ראשו של כל מי שעמד בדרכה, זכתה להכרה גורפת ומלאה. אז אני לא אומר שמעכשיו הכול השתנה אבל משהו קרה ומוטב שתכירי בו."

יואל אמר, צילמה דליה מעין

יואל אמר, צילמה דליה מעין

וכך או אחרת זכיתי לעבוד גם עם סיימון סטאר שהוא מוסיקאי ואדם נהדר ופרפורמר מצחיק מרגש וחסר עכבות (בהצגה רונית שואלת אותו אם הוא מוכן להיות איטריה, והוא עונה: "איטריה?! אין בעיה." וככה הוא היה כל הזמן. תענוג), עם עומר שיזף שעיצב תאורה יפהפייה עם איכות איורית והלוואי שנצליח לשמר אותה גם בחללים אחרים, עם תום קרסני שעיצבה תלבושות ואביזרים במינון מדויק של אורבניות ותום ילדות, עם יואב גרשון שאפילו אוזני הערלות מבחינות באיכות הסאונד שהוא מגביר, ועם חברתי היקרה נעמי יואלי, הפעם היא היתה העין השלישית שלי, היה כיף להחליף תפקידים.

ושלא תחשבו חלילה שהיה קל; היו הרבה חתחתים בדרך. כמה מהם דוקרים במיוחד, אבל גם אלה שדקרו השאירו משהו יקר ערך כשהלכו לדרכם. אז תודה מעומק הלב לכולם: לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון שאימצה את המופע ברגע שיצא מן החממה למרות שאין בו בדל של בובה, לפסטיבל חיפה בראשות נורמן עיסא שבחר ב"יואל אמר" וליווה אותה, לחבר השופטים שנתן בה אמון ואהבה, וליואל הופמן שהתחיל את הכול.

והנה גם הארץ מדווח וגם וואינט

והנה גם בקורת

יואל אמר גם שאפשר להתחתן עם עץ. (איור, ארתור רקהאם, פרט)

יואל אמר (גם) "שאפשר להתחתן עם עץ" (איור, ארתור רקהאם, פרט).

וגם – בימים אלה נפתחת ההרשמה למחזור הבא של החממה. אמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון לילדים – מוזמנים.

*

 

Read Full Post »

לפני כמעט שלושים שנה נכתב בפברואר כדאי לקנות פילים ספר הילדים היחיד של יואל הופמן. הספר הוא בעצם רשימה של 140 דברים שמורים אינם מספרים. למשל: שלסירים יש רגליים, שלפני מותו שועל מבקש לראות אווזים, שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח, שאסור לגרש זבובים מפצע (אחרים יבואו במקומם), שאפשר להתחתן עם עץ, וכן הלאה…

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנבות)

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנב)

כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים: ללעוס משפט אחד לפני השינה (לחיזוק החשיבה הדימויית). בשנה שעברה נתתי אותה גם לאמני החממה ואז התחיל הבלגן… בכל פעם שהמוסיקאית רונית קנו נגעה במשפט, נולד שיר. והשירים התחברו עד מהרה למחזה מוסיקלי עם שלושה גיבורים: רונית קנו בתפקיד רונית, יואל הופמן בתפקיד יואל החבר הדמיוני, וסיימון סטאר בתפקיד סיימון.

רונית קנו וסיימון סטאר,

רונית קנו וסיימון סטאר, "יואל אמר", צילם ז'ראר אלון (איזה יופי הצל של רונית על הקונטרבס)

"יואל אמר", כך נקרא המופע ואני מביימת אותו. זה מאד נדיר שאני מביימת. אני מעדיפה את החופש של הליווי האמנותי. את הנוכחות הקלה והזוהרת של פיה סנדקית.

ככה אני מעדיפה (מן הפוסט הזה==)

ככה אני מעדיפה (התמונה מהפוסט הזה)

אז איך קרה שמצאתי את עצמי מעורבת עד צוואר, ועוד בהצגה מוסיקלית שמנערת מעצמה בשיטתיות כל בדל של עיצוב?

אני חושדת שזה קשור לקסם שבו נולד הטקסט מתוך המילים של יואל הופמן. רונית קנו כותבת על עצמה אבל זה גם הסיפור של ילדותי, הסיפור של המחשבות שלי שנפגשו במחשבות של סופרים, ואיזה קסם מחיה ומציל זה היה.

המוסיקה מעולה, סיימון (שכשמו כן הוא – סיימון סטאר) ורונית שרים ומנגנים על גיטרה, קונטרבס, יוקלילי, חצוצרה, חליל צד ושלל צעצועים. הטקסט פרוע ומבריק, מתחרז מעצמו, שטותי ורציני בו בזמן, כמו אצל דוקטור סוס. ויש אפילו סוף טוב עם חבר נוכח וממשי, כזה שאפשר לחבק.

אומרים לנו שזה מופע יוצא דופן שלא דומה לשום דבר. אז אומרים. בסתר לבי אני לא באמת מבינה על מה הם מדברים. לי הוא נראה צלול וטבעי, מצחיק ומרגש.

הבכורה בקרוב, בפסטיבל חיפה. תוכלו לשפוט בעצמכם. "יואל אמר" היא אחת מחמש הצגות התחרות. ובינתיים מרב יודילוביץ' מוואינט בקרה בחזרה, וגם ביס משיר המפלצת:

יואל אומר, שיש מפלצת שבולעת את עצמה.
יואל אומר, שהיא אומרת, "איכס, אני לא טעימה…
הזנב שלי חריף והצוואר שלי מר,
שמישהו מהר יוסיף לי סוכר!"
ואף אחד לא מתקרב, אף אחד לא מעז,
והמפלצת מאוד רוצה להתרגז,
אבל היא לא מתרגזת, היא לא יכולה,
כי היא כבר בעצם בתוך הבטן שלה…

וככה בערך זה נשמע.

רינגו בים המפלצות, מתוך

רינגו בים המפלצות, מתוך "צוללת צהובה".

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן

מגיל 4 לכל המשפחה

כתיבה ולחנים: רונית קנו, שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו, בימוי: מרית בן ישראל, עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני, עיצוב תאורה: עומר שיזף, יעוץ: נעמי יואלי, הגברה: יואב גרשון, הפקה: תיאטרון הקרון. תודה: ליהוא ירון, טיאה לוי, אילן סביר והמרכז לתיאטרון בובות, חולון

עדכון: "יואל אמר" זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בספטיבל חיפה!
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה

ועוד עדכון: יואל אמר נבחרה גם להצגת השנה לילדים בטקס פרסי הבמה 2015

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך

רונית קנו וסיימון סטאר, בחזרות ל"יואל אמר". להתראות בפסטיבל

*

ומכיוון שכמעט פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

מבחר מהצגות ילדים שליוויתי בשנים האחרונות

קו נקודה המינימליסטית על גבול המופשט.  *  מעיל הפלאים ההצגה הראשונה שיצאה מהחממה וגם היא משתתפת בפסטיבל ואפשר להזמין כרטיסים.  *  קרקס קוביות בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס  *  פירט באמבט שייצא בשנה הקרובה כספר עם איורים של שמרית אלקנתי המעולה.  *  השושנה ישנה היפהפייה הנרדמת של נעמי יואלי חברתי היקרה. יש לי העונג והכבוד ללוות גם את העבודות שלה למבוגרים. למשל.

*

Read Full Post »

"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."

אודילון רדון, ינואר 1913

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)

אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.

*

אוסף הזהבים השחורים

פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"

כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.

ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.

"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"

ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"

טינטורטו, הסעודה האחרונה

טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה

*

שלוש הערות על אלימות

על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:

1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.

אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!

 

2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:

היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".

אייר ינאי פרי, מתוך

העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.

*

"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון

אז על מה הסיפור?

"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.

אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.

אודילון רדון, 1885

אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).

לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"

אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.

העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

*

בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:

"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."

אנרי מאטיס, שיחה

אנרי מאטיס, שיחה

*

זעקה אילמת, הערת שוליים לפוסט

עוד על צבע

כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)

קוונטין טרנטינו והצבעים

דם, דמעות וצבעי מים

על הלובן של התפוז המכני

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

*

ובלי קשר אבל חשוב מאד!

בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.

ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.

כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.

מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!

1

Read Full Post »

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.

(נתן זך)

זוהי הרשימה השלישית והמסכמת בעקבות האגדה הסינית על הנערה שקפצה ליורה רותחת ועניינה שלוש שאלות:

האם הנשמה זקוקה לנעליים?
האם אפשר להשוות את השמש למלפפונים?
והאם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

למי שהגיע רק עכשיו מומלץ לקרוא קודם את שני הפרקים הראשונים:
הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת,
והתאבדה או נרצחה

"מה שמעניין," אמרה לי עמליה עפרת בטלפון, וצחקה, כמו שהיא תמיד צוחקת כשמשהו מפתיע חוסם את דרכה, "זה בשביל מה הנשמה צריכה את הנעל?" ובאותה נשימה סיפרה לי איך פעם, במטוס שנקלע למערבולות קשות, היא מיהרה קודם כל לנעול את נעליה. בעצם היא לא סיפרה לי את זה, היא פשוט חשבה בקול. ואחר כך הזכירה את המצרים שקברו את המתים שלהם עם אוצרות ("שטויות" היא קראה לאוצרות האלה, והחזירה אותי לדיון על פרוייקט ימי ההולדת של סופי קאל). "זו לא הנשמה שזקוקה לנעליים," סיכמה. "אלה רק החלקים הנמוכים של הנפש שעדיין מחוברים לעולם ולזהות."

ככה זה נראה מהחלון של עמליה, החלון של הרוחניות. אבל אני, מה לעשות, קצת חשדנית בנוגע למה שנשקף מהחלון הזה. בילדותי פיתחתי שיטות משלי להינתק ממכונות ההנשמה של הכאב. והתשובות הרוחניות נראות לי לפעמים כמו עוד מעקף ערמומי. וגם השיפוטיות מעצבנת: "החלקים הנמוכים של הנפש"… היררכיות מכניסות אותי לקומה. במציאות שלי אין מקומות קבועים. הכל גמיש ומתהפך.

ב"ספר האגסים הצהובים" מביא פנחס שדה שיר של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה:

היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש,
אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.

ואז הוא מוסיף ומצטט מבקר עתיק בשם זנוביוס שטען כי "רק שוטה יעמיד מלפפונים בדרגה אחת עם שמש וירח". מה שזנוביוס לא הבין, אומר שדה, "הוא, כי בשביל המת מלפפונים הם יקרי המציאות ממש כשמש וכירח. אילו אמרה פראקסילה כי המתים הם 'יושבי חושך וצלמוות' כי אז לא היתה זו אלא אמירה שגרתית, אבל אמירתה שהמתים סובלים ממחסור במלפפונים, אמירה המבטאת הן את עוניו של המת והן את הפסימיות של התיאולוגיה היוונית, זו אכן ראויה היתה להשתמר אלפיים וחמש מאות שנה."

האמנות, שבה אני מאמינה יותר מבכל תורה רוחנית, נשמרת מנוקשוּת ומעדיפה לשחק ולהתבונן. ("המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה). בספרות כמו בחיים, הכל תלוי בהקשר. גם חי-צומח-דומם פשוט ויומיומי יכול להכיל תועפות של רגש ומחשבה וחיים; ההוכחה לקיומו של הנסיך הקטן, אומר סנט אקזופרי, היא שרצה כבשה: "מי שרוצה כבשה, סימן שהוא קיים". וגם מי שרוצה נעל או מלפפונים.

לפני שנים רבות כתב יואל הופמן את בפברואר כדאי לקנות פילים, ספר ילדים הנפתח במילים "מורים אינם מספרים…" שאחריהן מופיעה רשימה ארוכה ארוכה של כל אותם דברים שמורים אינם מספרים: הם אינם מספרים למשל, "שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח", "שיש פי טבעת מזהב", שאפשר ליישר זנב של כלב", "ששגריר טורקיה הוא גם שגריר של הירח" וכן הלאה והלאה. כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים ללעוס פריט אחד לפני השינה. אבל לא נכנס לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת.

השבוע, בגלל קו איי, נזכרתי ברשימה של הופמן. כי מורים אינם מספרים, לפי עדותו, "שאפשר לשתות צליל של פעמונים".
ההיגיון הסינסטתי* של המשפט הזה נשען על הצלילוּת המשותפת לנוזל ולצליל ועל הדמיון החזותי בין כוס לפעמון. וחשבתי גם על הפעמון ככוס היסורים של קו איי, שלעולם לא תתמלא, כי הדמעות לא יוכלו להיקוות, הן נושרות מהכוס ההפוכה ומנוערות החוצה עם כל צלצול.

עבודה של מרט אופנהיים

 

לחלק הראשון – הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לחלק השני – התאבדה או נרצחה

* סינסתזיה – תופעה עצבית שבה חמשת החושים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מתערבבים, כך ששומעים צבעים, רואים צלילים, וכן הלאה. (עוד על סינסתזיה בהאהובה שחבשה את כובעה על רגליה)

 

Read Full Post »